דיין

דיין הוא שופט בבית דין הלכתי. בהרכב בסיסי של בית דין לאורך הדורות היו שני דיינים מן השורה לצד אב בית הדין.

היסטוריה

המקור למינוי דיינים בעם ישראל הוא בפסוק ”שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק” (ספר דברים, פרק ט"ז, פסוק י"ח). בהמשך מינה משה שבעים זקנים לשמש בסנהדרין הראשונה ששפטה את עם ישראל. בתקופת השופטים שלאחר יציאת מצרים וקודם לממלכת ישראל המאוחדת שימשו חלק מהשופטים כדיינים, בנוסף להיותם מנהיגי העם (תפקיד זה כתוב במפורש אצל דבורה הנביאה). לסנהדרין הוכפפו בתי דין קטנים יותר של 23 דיינים (סנהדרין קטנה) שהוסמכו לפסוק במרבית התחומים ובתי דין קטנים יותר שיכלו לדון בעיקר בדיני ממונות.

מעיקר הדין, דיין הוא רק מי שקבל סמיכת זקנים, אולם, חכמים התירו לדיינים שאינם סמוכים לדון בדיני ממונות נפוצים במיוחד. עם ביטול הסנהדרין בזמנו של רבן גמליאל השישי והתבטלות הסמיכה, לא נותרו דיינים סמוכים היכולים לדון דיני קנסות ודיני נפשות. כיום מוסמכים דיינים לדון רק בדיני הממונות הנפוצים (הלוואות, פיקדונות, גזלות, וכדומה, אבל לא דיני קנסות), דיני אישות (נישואין, גירושין, ייבום, עגינות וכדומה) וקבלת עדים. סמכות זו נשאבת מהגדרת "שליחותייהו קעבדינן" (ארמית: אנו עושים שליחותם [=של החכמים הסמוכים]) ומוגבלת לנושאים יום-יומיים בסיסיים. אף על פי שלדיינים שאינם סמוכים בימינו עדיין יש כוח לדון בדברים מסוימים, מבחינה מעשית הם לא מיישמים זאת בכל התחומים.

מינוי דיינים

הגמרא מתייחסת באופן שלילי ביותר למינוי דיינים שאינם ראויים:

אמר ריש לקיש: כל המעמיד דיין שאינו הגון - כאילו נוטע אשירה בישראל

— תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ז' עמוד ב'

ברמב"ם מובא יחס שלילי ביותר לדיין שהתמנה למשרתו מכוח ממון ששילם:

כל דיין שנתן ממון כדי שיתמנה - אסור לעמוד מפניו, וצוו חכמים להקל אותו ולזלזל בו, ואמרו חכמים שהטלית שמתעטף בה תהי בעיניך כמרדעת של חמור

— משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות סנהדרין והעונשין המסורין להם, פרק ג', הלכה ט'

מבנה בתי הדין

בית דין מורכב, באופן עקרוני, משלושה דיינים לפחות. ואולם, במקרה של הסכמה בין הצדדים, ניתן לנהל את ההתדיינות בפני דיין אחד.

על פי ההלכה, אם בעירו של הנתבע ישנו מוסד "בית דין" שיושב בו הרכב קבוע של שלושה דיינים, אזי זכותו של הנתבע לקבוע את מקום הדיון בפניהם. זאת על-פי הכלל "הלך אחר הנתבע", שפירושו - שזכותו של הנתבע לקבוע את זהות הדיינים שבפניהם תתברר התביעה, כאשר כל זאת בתנאי שמדובר ב"הרכב קבוע" של דיינים היושב בעירו של הנתבע.

במקרה שאין בעירו של הנתבע הרכב קבוע של דיינים, קובעים שני הצדדים במשותף את הרכב הדיינים בפניו יתנהל הדיון. הפרוצדורה היא "זה בורר לו אחד, וזה בורר לו אחד, ושניהם יחד בוחרים להם שלישי", ובראשי תיבות, זבל"א. הכוונה היא שכל צד בוחר דיין אחד הנראה לו, ושניהם מסכימים ביניהם על דיין שלישי.

בהתאם לכלל זה, בבתי הדין הרבניים - שם יושבים הרכבים קבועים - נקבע מקום הדיון בבית הדין האזורי שהנתבע מתגורר בתחומו, ואין התובע יכול לבקש לדון בזבל"א.

בהיסטוריה היהודית קיימת לעיתים קרובות חפיפה בין תפקיד הדיין לתפקיד רב הקהילה - רב הקהילה שימש גם כדיין, ובדרך כלל כאב בית הדין, כלומר ראש ההרכב של בית הדין. אמנם בקהילות רבות לא היה בית דין מסודר.

נטילת שכר לדון

המשנה במסכת בכורות מגבילה את השכר שמותר לקבל עבור מספר עבודות תורניות, ובכללם שפיטה ועדות, ואף מבטלת את תוקפם של פעולות שונות שנעשו בשכר גדול ביותר:

הנוטל שכרו לדון - דיניו בטילים, להעיד - עדותיו בטילין, להזות ולקדש - מימיו מי מערה, אפרו אפר מקלה. אם היה כהן מטמאהו מתרומתו - מאכילו ומשקו וסכו, ואם היה זקן - מרכיבו על החמור, ונותן לו שכרו כפועל

— תלמוד בבלי, מסכת בכורות, דף כ"ט עמוד א'

על פי התוספתא ודברי אביי המובאים בגמרא, ההיתר ליטול שכר כפועל, הוא כ"פועל בטל של אותה מלאכה". רבנו חננאל ביאר שהכוונה למדרגת שכר של פועל מובטל, שמוכן לעבוד אפילו תמורת תשלום נמוך יחסית. רש"י פירש שהכוונה ל'שכר בטלה', דהיינו התשלום שהיה דורש אדם תמורת ביטולו ממלאכתו למשך הזמן שהקדיש לדיינות. אם עבודתו קלה פיזית (כמו עיסוק באבני חן), שכר הבטלה שידרוש יהיה קרוב לשכר שהיה משתכר מהמלאכה, ומאידך אם הוא עוסק בעבודה פיזית קשה (כמו נגר), יהיה מוכן להסתפק בתשלום נמוך בשביל להשתחרר ממנה. מדברי תוספות עולה שדיין קבוע שכלל אין לו מלאכה, רשאי ליטול שכר עבור אובדן האפשרות להתפרנס באופן אחר. בעקבות כך נכתב בטור ובשולחן ערוך שהמנהג הרווח בכל ישראל הוא, שישנה קופה ציבורית שממנה מתפרנסים הדיינים.

במדינת ישראל

דיינים בבתי דין רבניים בישראל מכהנים בהתאם לחוק הדיינים, תשט"ו-1955.

ההסמכה לדיינות נעשית על ידי הרבנות הראשית לישראל. התהליך כולל מספר בחינות בכתב ובעל פה שעל הנבחן לעבור טרם קבלת ההסמכה, הבחינות מתפרסות לרוב על פני מספר שנים, והן מסמיכות את העומדים בהן בהצלחה לסמיכה כדיין בישראל ומזכה את הנבחן בתעודת הסמכה מוכרת ורשמית מאת הרבנות הראשית לישראל. בנוסף, על המועמד לעמוד במספר תנאי סף, ובהם הסמכה לרבנות (יורה יורה) על ידי רב עיר או דיין או מוסד תורני שהמועצה מכירה בהסמכתם עליו להיות נשוי/גרוש/אלמן (ניתן להסמיך לדיינות רק את מי שנשוי או היה נשוי), אורח חייו ואופיו הולמים את מעמדו של דיין בישראל, על פי המלצה בכתב משני רבותיו בישיבה גבוהה, סיים לפחות 7 שנות לימוד בישיבה גבוהה או כולל.

עד 1977 הייתה משכורתם של הדיינים בבתי הדין הרבניים נמוכה ממשכורת השופטים, אך אז הוחלט להגדיר את הדיינים כ'צמודי שופטים', ששכרם הוא הגבוה ביותר מכל מגזרי עובדי המדינה בישראל. נכון ל-2015 שכר היסוד של דיין מתחיל הוא כ-25 אלף ש"ח, כאשר ישנה תוספת לדיינים ותיקים, אבות בית דין וחברי בית הדין הרבני הגדול, ששכר היסוד שלהם מגיע עד לכ-35 אלף ש"ח בנוסף לשכר היסוד זוכים דיינים לתוספות ותק, תוספת יוקר והטבות ייחודיות נוספות הניתנות לדיינים ושופטים, כמו החזר הוצאות טלפון, וזאת מכח חוק החלטת משכורת נושאי משרה שיפוטית, תשמ"א-1981.

מעורבות דיינים בפעילות פוליטית

בשנת 1986 עלתה לדיון בבג"ץ שאלת זכותו של דיין בבית דין רבני לעסוק בפעילות פוליטית, בעניינו של הרב עובדיה יוסף, שבמהלך כהונתו כדיין החל לפעול גם ב"מועצת חכמי התורה" המנחה את מפלגת ש"ס. בפסק דינו בעניין זה כתב אהרן ברק, כי למרות החפיפה האמורה בין תפקיד הדיין לתפקיד הרב, הרי שלא ניתן לקיים חפיפה זו במדינת ישראל. בעקבות פסק דין זה פרש הרב יוסף מתפקידו כדיין.

קישורים חיצוניים

• הרב זלמן ברוך מלמד, "דיני ממונות בזמן הזה", סיכום שיעור באתר ישיבת בית אל
• חוק הדיינים, תשט"ו-1955, בספר החוקים הפתוח
• תקנות הדיינים (תנאי הסמכה וסדריה), תשט"ו-1955
• הדרישות להסמכת דיינים, מתוך אתר הרבנות הראשית לישראל

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34605769דיין (הלכה)