מדין
מִדְיָן היא ארץ ועם המוזכר במקרא ולהבדיל, בקוראן. המדיינים הם צאצאיהם של אדם שנקרא מדין, שהיה בנו השישי של אברהם מפילגשו קטורה[1].
ארץ מדין
המדיינים התיישבו בצפון מערב חצי האי ערב, בחלק ניכר מהחלק המזרחי של ים המלח (אשר מאוחר יותר נושב על ידי העמונים, המואבים והאדומים) וכן בערבה. בזמן בו מתרחש המתואר בספר שמות, שטחם כלל ככל הנראה חלקים מחצי האי סיני. באזור זה הם שלטו ככל הנראה מהמאה ה-12 עד המאה העשירית לפני הספירה.
היום, הטריטוריה העתיקה של מדין נמצאת בחלקים מערב הסעודית, דרום ישראל ודרום ירדן.
סיפורים בתנ"ך
מסופר בספר בראשית, כי מדיינים סוחרים קנו את יוסף והורידהו אותו למצרים, שם מכרו אותו לעבד[2].
מאוחר יותר, מדין היה האזור בו משה ישב עם עזיבתו את מצרים לאחר הריגת המצרי אשר הכה עברי[3], עד חזרתו לשם הנהגת בני ישראל[4]. בשנים אלה, הוא נישא לצפורה, בתו של יתרו (רעואל), כהן מדין. במדין התרחשה ההתגלות בסנה בוער ב"הר האלקים" אשר בחורב[5].
על פי פירוש רש"י אותו מקום היה הר סיני שבו ניתנו לוחות הברית ונקרא בשם "הר האלקים" על שם העתיד. לפי זה חציית ים סוף התרחשה בקטע שבין נואייבה לחוף המדייני המקביל ומתיישבת עם השאלה כיצד יציאת מצרים (הנמצאת ממערב לארץ ישראל) ומסע הנדודים מסתיימים כאשר בני ישראל פולשים אל הארץ ממזרח וחוצים את הירדן ולא ממערב.
בשנת הארבעים לצאת ישראל ממצרים, זמן קצר לפני הכניסה לארץ, הכשילו בנות מדין את בני ישראל בחטאי עבודה זרה וגילוי עריות, וכתוצאה מכך פרצה מגפה בבני ישראל. לאחר שתמה המגפה יצאו ישראל למלחמה במדין, הרגו את הגברים, הנשים, הילדים ואת רוב הילדות ולקחו שלל רב.
בתקופת השופטים הפכו המדינים לעוינים לעם ישראל. המדינים ומלכיהם זבח וצלמונע אשר הובלו על ידי שני שרי הצבא, עורב וזאב, פשטו על ישראל בעזרת גמלים מהירים, כדי לשדוד יבול ובעלי חיים, וגרמו להתרוששות של ישראל, עד שהם הובסו בידי גדעון[6]. שם גם מזהים את המדינים כישמעאלים, אשר נוהגים לעדות נזמים באפיהם[7].
אזכורים חוץ מקראיים
חוץ מאזכורם בתנ"ך, המדיינים הקדמונים מוזכרים באריכות גם בקוראן.
אזכורים חוץ מקראיים נוספים הם של תלמי. שמזכיר מקום בשם מודיינה ששכן על חוף בחצי האי ערב וכתביו של תגלת פלאסר השלישי[דרוש מקור] שמתייחסים לשבט בשם עיפה שאולי זוהה עם בני עיפה בן מדין. ארכאולוגים מסוימים סוברים[דרוש מקור] שהמדינים הם למעשה שרידים של החיקסוס שגורשו ממצרים ונאלצו לחיות במדבר. עוד סברה היא שהנוודים הנזכרים בכתבי המצרים בשם "שסו" היו למעשה המדינים, ההשערה הזו נובעת מהעובדה שהמקור של המילה "שסו" הוא "מטיילים ברגל". הארכאולוגים מזהים סוג ייחודי של קדרות שנעשתה ביד אשר נמצאה באזור של אדום ושעיר כחפצים מדינים. קדרות כזאת זוהתה רק בחורבות המקדש המצרי לחתור בתמנע.
ניסיון ההתיישבות ב-1891
בשנת 1891 ארגן יהודי מומר בשם פאול פרידמן משלחת חלוץ שמטרתה הייתה ליישב ביהודים את אזור מדין. הוא גייס לצורך יוזמה זו כמה עשרות יהודים מקרקוב. בנובמבר הוא הפליג עם אותם יהודים למצרים, שם ערך להם אימונים צבאיים בעזרת מספר אנשי צבא פרוסים. ניסיונו לשכנע את הבריטים ואת המצרים לתמוך מדינית בתוכניתו לא העלה דבר, אם כי לכל הפחות הובטח לו כי לא יעמדו בדרכו. באמצע דצמבר נחתו בשארם אל מויה שבדרום סיני, אלא שלאחר מספר ימים החבורה התפרקה עוד בטרם הגיעה ליעדה במדין. הביאו לכך יחסים קשים בין העומדים בראש היוזמה, לבין החלוצים המיועדים, הן בשל התנאים הפיזיים הקשים, הן בשל המשמעת הנוקשה, כולל מקרה בו נשלח אחד העובדים לבדו למדבר, ללא מים, ומת. ב-25 בדצמבר השתלט כוח עות'מאני על אתר ההתיישבות ללא התנגדות, ובזאת נסתם עליה הגולל.
ראו גם
לקריאה נוספת
יעקב שביט, מדין, ציורים ועטיפה: גיורא כרמי, הוצאת עם עובד, תל אביב, 1980.
הערות שוליים
