דינה

דִינָה היא בת יעקב ולאה שנולדה לאחר ששה בנים של לאה. עיקר סיפורה מופיע בספר בראשית, פרק ל"ד.

הולדתה

לאחר תיאור הולדת זבולון, בנה השישי של לאה, נאמר: ”וְאַחַר יָלְדָה בַּת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה” (ספר בראשית, פרק ל', פסוק כ"א). בתיאורי הלידות הקודמות נאמר ”וַתַּהַר ... וַתֵּלֶד”, ואילו בהולדת דינה לא נאמר "ותהר". פירש זאת רבי אברהם בן עזרא: "יש אומרים כי עם זבולון הייתה בבטן אחת".

בניגוד לבניו של יעקב, ששמם נומק במקרא, שמה של דינה לא נומק. במדרש נדרש שמה על שם "דין", שלאה בהריונה דנה דין בעצמה שתיוולד לה דווקא בת ולא בן, כיון שידעה שעתידים להוולד ליעקב שנים עשר בנים, ורצתה שגם רחל אחותה תזכה לפחות לשני בנים.

לדעת תרגום יונתן בן עוזיאל לאה כבר היתה הרתה באותו זמן את יוסף, ורחל הרתה את דינה, ועל ידי תפילתה של לאה התחלפו ביניהן העוברים, וכך לאה ילדה את דינה ורחל את יוסף.

לפי ספר היובלים דינה נולדה בז' בתשרי.

שכם בן חמור

ערך מורחב – מעשה שכם ודינה

פרשת דינה מתוארת בספר בראשית, פרק ל"ד. ראשיתה מתוארת בארבעה פסוקים:

וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ. וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ. וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ. וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה.

המקרא מתאר את מעשה העינוי מיד לאחר ציון יציאתה של דינה "לראות בבנות הארץ". חכמים מפרשים את יציאתה של דינה כחוסר צניעות. לדוגמה מפרש רש"י: ”בת לאה, ולא בת יעקב. אלא על שם יציאתה נקראת בת לאה, שאף היא יצאנית הייתה. שנאמר "ותצא לאה לקראתו".” בפרקי דרבי אליעזר מופיע מדרש על פסוק מספר עמוס המתאר כיצד פיתה שכם בן חמור את דינה לצאת כדי שיוכל לשכב עמה:

"וּבָא אל הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ" (עמוס, ה', י"ט). וכשבא יעקב לארץ אחוזתו שבארץ כנען, נשכו הנחש. ואי זה הוא הנחש? זה שכם בן חמור. שהייתה בתו של יעקב יושבת אוהלים, ולא הייתה יוצאה לחוץ. מה עשה שכם בן חמור? הביא נערות משחקות חוצה לה, מתופפות בתופים, ויצאה דינה לראות בבנות הארץ המשחקות. ושללה ושכב עמה והרתה וילדה את אסנת.

על פי מסורת אחרת, יעקב נענש על שלא השיא אותה לעשו אחיו, במטרה להחזירו בתשובה, וזאת על סמך הפסוקים שמראים כי דינה הייתה בתוך תיבה במהלך פגישת יעקב ועשו^{[דרוש מקור]}:

ר' חנינא בשם ר' אבא הכהן בר' אליעזר אמר: "למס מרעהו חסד" (איוב, ו'). מנעת חסד מן אחוך, היא נסבת לאיוב, שאינו לא גר ולא מהול. לא בקשת להשיאה למהול, הרי היא נישאת לערל. לא בקשת להשיאה דרך היתר, הרי נישאת דרך איסור, ותצא דינה וגו'.

— בראשית רבה פרשה פ

רק אחד מארבעת הפסוקים המתארים את המפגש בין שכם לדינה עוסק בעינוי עצמו, ובו שלושה פעלים רצופים של עינוי: ”וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ”. הפרשנים ניסו להסביר את ההבדל בין פעלים אלה כתיאור המעשים השונים שביצע שכם בדינה. רש"י מפרש: ”וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ” - כדרכה, ”וַיְעַנֶּהָ” - שלא כדרכה. אבן עזרא חולק על רש"י ומפרש: ”וַיְעַנֶּהָ” - כדרכה, בעבור היותה בתולה. רמב"ן חולק ומפרש: ”כי כל ביאה באונסה תקרא ענוי, וכן 'לא תתעמר בה תחת אשר עניתה' (דברים, כ"א, י"ד), וכן 'ואת פלגשי ענו ותמת' (שופטים, כ', ה'). ויגיד הכתוב כי הייתה אנוסה ולא נתרצית לנשיא הארץ, לספר בשבחה.”

ההסכם עם שכם ואביו

כששמע יעקב על המקרה, שתק. תגובתם המיידית של בניו הייתה שונה: ”וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה.” (ספר בראשית, פרק ל"ד, פסוק ז'). לדעת יהודה קיל, אלו דברי משה, שנקט בשם ישראל בהתייחסו לבית יעקב, כי יעקב עצמו השתמש בו בפרשה הקודמת: "קל אלוקי ישראל", לאחר שהוא עצמו נקרא ישראל בפי המלאך.

שכם בן חמור ואביו פנו אל בני יעקב ובקשו את דינה לאישה לשכם, תוך שהם מבטיחים גמול על ההיענות לבקשתם:

וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיה וְאֶל אַחֶיהָ אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן. הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר וּמַתָּן וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה. וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה וַיְדַבֵּרוּ אֲשֶׁר טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם. וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ. אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר.

הרמב"ן מעלה שתי שאלות ביחס להתנהגותו של יעקב בפסוקים אלו. ראשית, כיצד ייתכן שכעס על התנהלותם של בניו מול שכם אם דברים אלו התקיימו בנוכחותו ובידיעתו, ושנית, כיצד עולה על הדעת שחשב להשיא את בתו לכנעני שטימא אותה. על כך הוא עונה כי ”המרמה הייתה באמרם להמול להם כל זכר, כי חשבו שלא יעשו כן בני העיר, ואם אולי ישמעו לנשיאם ויהיו כולם נמולים, יבואו ביום השלישי בהיותם כואבים ויקחו את בתם מבית שכם, וזאת עצת כל האחים וברשות אביהם”.

נקמת שמעון ולוי

ערך מורחב – מעשה שמעון ולוי

בני יעקב הערימו על שכם, על אביו ועל אנשי העיר והחלישו אותם על ידי כך שגרמו להם למול את עצמם. ביום השלישי בהיותם כואבים טבחו בהם שמעון ולוי, בזזו את העיר ולקחו את דינה אחותם. תגובתו של יעקב למעשה בניו הייתה בסכנה שהביאו על משפחתם: ”עֲכַרְתֶּם אֹתִי לְהַבְאִישֵׁנִי בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי”. שמעון ולוי הגיבו על דבריו אלה, במילים שמצדיקות את המעשה: ”הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?!”

מהתיאור בספר בראשית ”וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם” למד המדרש שלא בקלות נפרדה דינה משכם: ”ר' יודן אמר: גוררין בה ויוצאין. אמר רב הונא: הנבעלת לערל קשה לפרוש.” (בראשית רבה פ)

הרמב"ן מציג שאלה נוספת: "ורבים ישאלו, ואיך עשו בני יעקב הצדיקים המעשה הזה לשפוך דם נקי?", שהרי רק שכם חטא, אך אנשי עירו לא חטאו. תחילה מביא הרמב"ן את תשובתו של הרמב"ם לשאלה זו, תשובה המציגה את חטאם של אנשי שכם: "ומפני זה נתחייבו כל בעלי שכם הריגה - שהרי שכם גזל, והם ראו, וידעו, ולא דנוהו" (משנה תורה, הלכות מלכים, פרק ט), כלומר אנשי שכם הפרו אחת משבע מצוות בני נח שהם חייבים בהן, דינין, שהיא הקמת ואכיפת המשפט, ולכן ראויים לעונש מיתה כדין שבע מצוות בני נח. הרמב"ן חולק על תשובתו של הרמב"ם, הן בשל זאת שלדעתו אין בני נח נהרגים על מצוות עשה, וכן משום שאין לשפוט את תושבי שכם שלא שפטו את מלכם. בעקבותיו מציין מרדכי ברויאר: "ודאי היה על אנשי שכם לדון והעניש, למחות ולגנות ולהוקיע, אולם אין אדם חייב מיתה אלא כאשר עשה מעשה פשע, ולא כאשר נמנע מלקיים את חובתו". הרמב"ן מפרש שאנשי שכם היו רשעים, רק שלא היה משפטם מסור לבני יעקב, ובהזדמנות זו הרגום.

יעקב זכר את מעשיהם של שמעון ולוי לפני מותו וכשבירך את בניו לא הסתיר את כעסו עליהם ואמר: ”שִׁמְעוֹן וְלֵוִי אַחִים כְּלֵי חָמָס מְכֵרֹתֵיהֶם. בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי, כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר. אָרוּר אַפָּם כִּי עָז וְעֶבְרָתָם כִּי קָשָׁתָה, אֲחַלְּקֵם בְּיַעֲקֹב וַאֲפִיצֵם בְּיִשְׂרָאֵל.” (בראשית מט, ה-ז)

המשך חייה ומותה

דינה נמנית בספר בראשית, פרק מ"ו, פסוק ט"ו עם יורדי מצרים, אבל חוץ מהאזכור הזה אין היא נזכרת שוב בתנ"ך. מסורות מדרשיות שונות מספרות מה עלה בגורלה לאחר העינוי. על פי מסורת אחת היא נישאה לשמעון אחיה וילדה לו את שאול בן הכנענית. על פי מדרש אחר היא נישאה לאיוב. ויש גם מסורת אחרת לפיה דינה הרתה לשכם, ונולדה ממנה אסנת. אסנת נתגלגלה למצרים ואומצה בידי אשתו של פוטיפר ולבסוף היא נישאה ליוסף.

במשך הדורות, תיארו עולי רגל את מקום קבורתה בארבל. וכך כותב הרמב"ן: "קבורתה ידועה עד היום בקבלה והיא בעיר ארבאל עם קבר ניתאי הארבלי".

ראו גם

• עץ משפחה של אישים מהתנ"ך - מתרח ועד שלמה
• בנות יעקב

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25404367דינה