גיד הנשה
 | |
| עצם השת (צהוב בהיר) ועצב השת (פס צהוב), בירך אדם | |
| מקרא | בראשית, ל"ב, כ"ה |
|---|---|
| משנה | מסכת חולין, פרק ז' |
| תלמוד בבלי | מסכת חולין, פרק "גיד הנשה" |
| משנה תורה | ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ח' |
| שולחן ערוך | יורה דעה, סימן ס"ה |
| ספרי מניין המצוות |
ספר המצוות, לאו קפ"ג ספר החינוך, מצווה ג' |
גיד הַנָּשֶׁה הוא גיד על כף הירך האחורית של חיה או בהמה, שאותו אסור לאכול על פי ההלכה היהודית. האיסור נקשר בתורה בפרשת וישלח עם סיפור מאבקו של יעקב במלאך. יעקב אמנם ניצח אך נותר צולע עקב פגיעה בגיד הנשה.
איסור אכילת גיד הנשה נכלל במניין מצוות "לא תעשה", והוא אחד מתוך תרי"ג מצוות הכתובות בתורה.
מקור המצווה
בספר בראשית מתואר סיפור מאבקו של יעקב אבינו עם איש מסתורי לפני פגישתו הממשמשת ובאה עם עשיו אחיו, שממנה חשש יעקב מאוד. כך נאמר (בראשית, ל"ב, כ"ה-ל"ג):
וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ; וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר. וַיַּרְא כִּי לֹא יָכֹל לוֹ, וַיִּגַּע בְּכַף-יְרֵכוֹ; וַתֵּקַע כַּף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב בְּהֵאָבְקוֹ עִמּוֹ. [...] וַיֹּאמֶר, לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ – כִּי אִם-יִשְׂרָאֵל: כִּי-שָׂרִיתָ עִם-אֱלֹקִים וְעִם-אֲנָשִׁים, וַתּוּכָל. [...] וַיִּזְרַח-לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת-פְּנוּאֵל; וְהוּא צֹלֵעַ עַל-יְרֵכוֹ. עַל-כֵּן לֹא-יֹאכְלוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל אֶת-גִּיד הַנָּשֶׁה, אֲשֶׁר עַל-כַּף הַיָּרֵךְ, עַד הַיּוֹם הַזֶּה: כִּי נָגַע בְּכַף-יֶרֶךְ יַעֲקֹב, בְּגִיד הַנָּשֶׁה.
על פי לשון הפסוקים בהושע, י"ב, ד'-ה' ניתן להבין שלא מדובר באדם, אלא במלאך: ”... וּבְאוֹנוֹ שָׂרָה אֶת-אֱלֹקִים. וַיָּשַׂר אֶל-מַלְאָךְ וַיֻּכָל, בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן-לוֹ” (הושע, י"ב, ד'-ה'). וכן מסבירים המדרשים[1] והמפרשים[2], ש"איש" זה היה מלאך, שהוא שרו של עשו.
מדיני המצווה
זיהוי והגדרת האיסור
גיד הנשה מזוהה עם עצב השת שעובר מהאגן דרך נקב השת הגדול של עצם השת, עובר ירך ומעצבב חלק ניכר של הגפים התחתונות.
במדרש[3] נחלקו חכמים לגבי האיסור: ר' יהודה אומר, שרק ברגל אחת נגע המלאך ולפיכך רק אחת מהן נאסרה. ר' יוסי אומר, באחת מהן נגע אך של שני הרגליים נאסרו. אף בגמרא[4] קיימת מחלוקת זו, (שם נראה שיש עוד שהסכימו עם דעתו של רבי יוסי המכונה דעת "רבנן" ואף הרחיבו דעה זו:) רבי יהודה אוסר רק את הגיד של רגל ימין, משום שהמלאך היכה אותו בכף ירכו הימנית, ואילו רבנן סוברים שהכהו בשני רגליו ולפיכך שני הרגליים אסורות מן התורה. להלכה, לא אוכלים את גידי שני הרגליים[5].
מן התורה אסור לאכול את הגיד הפנימי שעל כף הירך בלבד, הימנית והשמאלית, אך חז"ל הרחיבו את האיסור על כלל הגיד, ועל הגיד החיצון[6]. האיסור נוהג בבהמה וחיה ולא בעוף[7]. על הגיד אין איסור הנאה, דהיינו מותר למכור אותו וליהנות ממנו ממונית וכן להשתמש בו כל שימוש שאינו אכילה[8][9].
ענישה
האוכל גיד הנשה בשלמותו, או שאכל שיעור כזית מחלקי גיד הנשה של כמה בהמות שונות, בית דין מענישים אותו במלקות[10].
עירוב עם מאכלים אחרים
גיד הנשה שהתבשל עם תבשיל כשר אחר אינו אוסר אותו, וזאת משום שלהלכה אנו פוסקים שאינו נותן טעם בתבשיל, ויש להוציא את הגיד ושאר התבשיל מותר. חכמים אף גזרו איסור על שומן הגיד, ושומן זה אוסר את התבשיל שהתבשל בתוכו אלא אם כן יש בתבשיל שישים פעמים כנגד שומן הגיד[11].
ניקור הגיד
תפקיד הסרת הגיד דורש מומחיות מיוחדת הנקראת ניקור, וכוללת גם את הסרת החלבים האסורים (בבהמה בלבד) וחוטי דם שונים. תפקיד זה דורש מקצועיות, אחריות ונאמנות מרובה אף יותר מהשחיטה עצמה, משום שמלאכת הניקור מצריכה בקיאות, ויש בה טרחה ודקדוק. עדות יהודיות רבות נמנעות לפיכך לחלוטין מאכילת חלקה האחורי של הבהמה, אך יש שנהגו לאכול לאחר הסרת החלקים האסורים.
מטעמי המצווה
על פי פשט הכתובים, המצווה נועדה לזיכרון לאותו מאבק בין אבי האומה לבין המלאך. הטעמים שניתנו במהלך הדורות לרוב נשארים בכיוון זה, אך מעמיקים אותו יותר, בהתבוננות בסיבה שיש לזכור את אותו מאבק. כך, למשל, כותב ספר החינוך (מצווה ג):
משרשי מצווה זו כדי שתהיה רמז לישראל, שאף על פי שיסבלו צרות רבות בגלויות מיד העמים ומיד בני עשיו, שיהיו בטוחים שלא יאבדו, אלא לעולם יעמוד זרעם ושמם ויבוא להם גואל ויגאלם מיד צר. ובזכרם תמיד עניין זה על יד המצוה שתהיה לזיכרון יעמדו באמונתם ובצדקתם לעולם. ורמז זה הוא לפי שאותו מלאך שנלחם עם יעקב אבינו, שבא בקבלה שהיה שרו של עשיו, רצה לעקרו ליעקב מן העולם הוא וזרעו ולא יכול לו, וציערו בנגיעת הירך, וכן זרע עשיו מצער לזרע יעקב, ולבסוף תהיה להם ישועה מהם, כמו שמצינו באב (=יעקב) שזרחה לו השמש לרפאתו ונושע מן הצער, כן יזרח לנו השמש של משיח וירפאנו מצערינו ויגאלנו אמן במהרה בימינו.
הרשב"ם[12] כתב: ”"על כן לא יאכלו - לזכרון גבורתו של יעקב ונס שעשה לו הק' שלא מת"”. החזקוני מביא, שזהו קנס לבניו של יעקב, שלא ליוו את אביהם לעזור לו והותירוהו לבדו[13].
מיקום הגיד
רבי יהונתן אייבשיץ מספר בספרו כרתי ופלתי[14]:
והנה בזמני היה מנקר אחד אפילו בעל תורה ומומחה למאוד, ונשתבש בדעתו לומר על גיד אחר שהוא הגיד האמיתי, ועד היום הזה טעינו נחנו ואבותינו, בגיד, שאינו גיד שאסרה התורה. והיה הולך ושב בכל ארץ אשכנז, ומרעיש הבריות, עד שבא לפראג, והציע דבריו לפני, ולפני חכמי העיר הגאונים. ואני חקרתי ובדקתי את הדבר, ומצאתי שזה הגיד אינו רק בבהמות זכרים ולא בבהמות נקבות, ואז הראיתי לו (סמ"ג) [סדר הלכות ניקור] (מבעל העיטור הנדפס בטור סוף סי' ס"ה) שכתב דגיד הנשה נוהג בזכרים ונקבות, ועל ידי כן אשתקל מילוליה.
האחרונים עסקו רבות בדברי רבי יהונתן אייבשיץ אשר בפשוטו כוונת הראשונים לומר כי גיד הנשה נוהג באנשים זכרים וכן בנקבות ואין כוונתם כלל לבהמות נקבות[15].
חלק מן האחרונים כתבו להחמיר כי יש ליטול את שני הגידים[16], אלא שלא נתפרש בדבריהם מהו אותו הגיד הנוסף שיש להחמיר בו, איזה גיד ישנו בזכרים ולא בנקבות. יש שהציעו לומר[17] כי כוונתו של אותו מנקר היה שהגיד הוא האיבר ועל כן ישנו בזכרים ולא בנקבות, עם זאת נראה מדבריו של רבי יהונתן אייבשיץ כי היה צריך לחקור אחר הדבר ואילו אם זה האיבר הדבר פשוט.
רבי אברהם אבן עזרא בפירושו למקרא[18] מביא עמדה כזו ודוחה אותה: "בגיד הנשה ידוע כאשר העתיקו קדמונינו ז"ל, ואין בו ספק כי אם לחסרי הדעת ותולדות שמפרשים שהוא האבר, ויפרשו הנשה מגזרת נשים."
רבי יהונתן אייבשיץ בספרו "יערות דבש" מפרש כמה פעמים כפירושם של אותם חסרי הדעת, ועל פי זה הוא משייך את יצר העריות לאיסור גיד הנשה[19]:
ויגע בכף ירכו, היינו יצרא דעריות, כי ירכו כינוי לאבר התשמיש, כדכתיב יוצאי ירך יעקב, ובזה נגע, ובזה עדיין יש אחיזה, ולא היה אז אפשר להכניע, ולכך נקרא גיד הנשה, מלשון נשים ותשמיש, כמ"ש הראב"ע [בראשית ל"ב - כ"ו - ד"ה ובגיד], וכן רמז הגמרא [שם צא א] נשתה גבורתם והיו לנשים, כי זהו ענין יצר הרע של עריות.
משמעויות לאורך ההיסטוריה
זיהוי יהודי במסורת הסינית
יהודי קאיפנג (עיר גדולה במרכז סין) הקפידו להסיר את גיד הנשה מבשר בהמותיהם לאחר השחיטה. עקב כך, שכניהם הגויים נהגו לכנותם בשם "דת הסרת הגיד" (挑筋教, tiǎo jīn jiāo)[20][21].
אזכור בארכיאולוגיה
במגילת קומראן 4Q158 קטע 1 שורות 13-12 נמצאת הלכה זו כדעת רבי יוסי[22] שאין לאכול את הגיד של שני הרגליים וכמותו אף נפסק להלכה[23]: 'ויאמר אל תוא[כל ] על שתי כפות הירך עד ה[יום הזה]'[24].
לקריאה נוספת
- הרב ישראל דנדרוביץ, איסור גיד הנשה עד היום הזה, בתוך: קובץ צהר, כרך יז, אב תשס"ז, עמודים: תד - תיא.
- הרב יצחק אדלר, ניקור המעשי תמונות המחשה והדרכה מעשית ללמידה. הוצאה עצמית תשכ"ד.
קישורים חיצוניים
- הרב אשר וייס גיד הנשה ומאכלות אסורות - יסודות ומשמעויות הדין, באתר דרכי הוראה.
- הרב אליעזר מלמד, הלכות גיד הנשה, באתר פניני הלכה
- הערך "גיד הנשה", במיקרופדיה תלמודית, באתר ויקישיבה
- אסופת מאמרים בנושא גיד הנשה, באתר אסיף
הערות שוליים
- ^ מדרש רבה, מדרש אגדה, ועוד
- ^ רש"י, החזקוני, הספורנו ועוד
- ^ בראשית רבה, פרשה ע"ח, פסקה ו'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף צ"א עמוד א'
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ס"ה, סעיף ה'.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ס"ה, סעיף ח'.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ס"ה, סעיף ה'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ח', הלכה י"ד.
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן ס"ה, סעיף י'.
- ^ רמב"ם, ספר המצוות מצווה קפג
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות מאכלות אסורות, פרק ט"ו, הלכה י"ז.
- ^ בפירושו על התורה
- ^ "בדין הוא שיש לקנוס ולענוש בני ישראל מאכילת גיד הנשה שהניחו את אביהם הולך יחידי" - חזקוני על התורה, בראשית לב ,לג
- ^ כרתי ופלתי, סימן ס"ה, סעיף ט"ז.
- ^ בספר תורה שלמה פרשת וישלח אות קס"ט הרחיב בזה.
- ^ פתחי תשובה, יורה דעה, סימן ס"ה, ס"ק ב'.
- ^ שלמה זלמן הבלין, כרך ג, על האחרונים פרק י"ב, מסורת התורה שבעל פה, רחובות: הוצאת מכללת אורות ישראל, תשפ"ב, עמ' 958- 964
- ^ אבן עזרא, בראשית פרק לב, פסוק לג.
- ^ יערות דבש, חלק ב', דרוש ז'.
- ^ מקוריות בפרשת השבוע באתר שלוחי חב"ד
- ^ http://www.chinasage.info/judaism.htm
http://news.hexun.com/2012-04-26/140831874.html - ^ בראשית רבה, פרשה ע"ח, פסקה ו'.
- ^ משנה, מסכת חולין, פרק ז', משנה א'.
- ^ צילום הקטע
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
36827428גיד הנשה