צבר (כינוי)
צבר הוא מושג שהחל כסלנג והפך לחלק מהשפה העברית התקנית, והוא משמש ככינוי לכל יהודי יליד ארץ ישראל. כמילת סלנג היא בוטאה במלעיל, אך כמילה תקנית היא מבוטאת במלרע.
המילה נגזרה משמו העברי של הקקטוס האמריקאי הנפוץ בישראל - צבר מצוי. ההשוואה לצמח המדברי הקוצני, שפריו המתוק והרך מחופה קוצים, מרמזת שהישראלי הצבר מחוספס ו"קוצני" כלפי חוץ אך רך ומתוק מבפנים. בנוסף, השוואה זו משמשת כמטאפורה לקליטתו של צמח הצבר במרחב הישראלי, אשר עלתה כה יפה, עד שהוא נעשה לאחד מסמלי המקום של ארץ ישראל.[1]
נכון לשנת 2016, 76% מיהודי ישראל הם צברים, 45% - צברים בדור שני ויותר.[2]
מקור הכינוי
על פי הסוציולוג עוז אלמוג מקור הכינוי 'צבר' בכינוי הגנאי "סאברעס" שהדביקו מהגרי העלייה השנייה והשלישית לנערי העלייה הראשונה, שהיו דור הילידים הארצישראליים הראשון של התנועה הציונית. שינוי המשמעות (מעתק סמנטי), להדגשת המתיקות על פני החיספוס, נעשה על ידי העיתונאי אורי קיסרי אשר פרסם ב-20 באפריל 1931 מאמר בעיתון "דואר היום" בשם "אנחנו ... עלי הצבר!" ובו טען נגד קיפוח ילידי הארץ כנגד המהגרים החדשים. מקור נוסף יכול להיות העלון ההומוריסטי "צבר", שיצא בשנת 1931.[3] המשורר והמתרגם חנניה רייכמן פרסם ב"דבר לילדים" את המדור "צברינו חמודים ועוקצנים", והכינוי זכה לכבוד ולהערכה גם בזכות מדורו.
מגמות ותמורות במיתוס הצבר
במושג נעשה שימוש רב באופן פוליטי על ידי התנועה הציונית, כדי להלל את ה"יהודי החדש" שיצרה התנועה ולשלילת הגלות: בניגוד ל"יהודי הישן" אשר נולד בגולה, ובאופן סטריאוטיפי היה בורגני, ה"יהודי החדש" באופן סטריאוטיפי היה קיבוצניק (או מושבניק). "היהודי הישן" דיבר בשפות אירופיות או עברית במבטא כבד, בעוד לצבר הייתה העברית שפה מולדת. שלא בדומה ל"יהודי הישן" שלפי התפישה באותה עת לא פעל למען ההגנה העצמית שלו, הצבר לחם במחתרות, בפלמ"ח ולאחר קום המדינה בצה"ל.
ניתן למנות שלושה גורמים להטמעתו הייחודית של מיתוס ה"צבר" בחברה הישראלית של שנים אלו. ראשית, בשם הציונות התגייסו מרב המוחות, היוצרים מהתחומים השונים, והקנו עומק רוחני לאידאולוגיה הציונית. שנית, ההתבססות הכלכלית, הדמוגרפית והביטחונית המהירה של המפעל הציוני, שהגיעה לשיאה בהקמת המדינה, אוששה את האופטימיזם המהפכני וחיזקה את אמונתו של הנוער בחזון הציוני. לבסוף, אחת המטרות העיקריות של מערכת החינוך הייתה הקניית ערכי המנהיגות הציונית.[4] עם זאת, סממני ה"צבר", לפי אבן זוהר[5] נוצרו על ידי שילוב בין ישן לחדש, תרגום המציאות החדשה אל מול מודל תרבותי ישן, מוכר ומסורתי שהתגבש ברוסיה במאה התשע עשרה, ובעזרתו התאפשר להפיץ ולהבין את המודל החדש.
דוגמה לשימוש ב"צבר" ניתן למצוא בחיבור "אמנות ארצנו" (1942) מאת חיים גמזו. גמזו השתמש בניגוד בין פנים וחוץ בפרי, כדי לתאר גם את היחס בין ההווה לעתיד הציוני: "דורנו, ארצנו, דורשים כתמים, שיהיו כפי הצבר - קוצים מבחוץ ועסיסיות מבפנים - מכאיבים ומרעננים כאחד, מכילים בקרבם את דווי ההווה ואת נבטי העתיד המזהיר."[6]
יוקרת הצבר, המוסכמה בדבר חזותו הטיפוסית והשימוש בכינוי "צבר" הגיעו לשיאם במלחמת העצמאות ובעיקר לאחר סיומה. הציבור הישראלי, בייחוד הדור המבוגר, נטה לייחס את הישגי המלחמה לבני הארץ ה"צברים" ולהמעיט בחלקם של העולים החדשים ושל קבוצות אחרות. גם התיאורים בדבר הישגי מבצע קדש (1956) הדגישו את דמותו של ה״צבר״.
העלייה הגדולה של יהודי ארצות האסלאם בשנות ה-50, חדירת תרבות המערב (בעיקר התרבות האמריקנית) והשינויים החברתיים והפוליטיים שנוצרו בעקבות מלחמת ששת הימים ומלחמת יום הכיפורים, הביאו החל משנות ה-70 לירידה בשימוש במושג ואף לפיקפוק במיתוס ההרואי שנוצר סביב ה״צבר״. מייצגי הגל החדש כונו בשם "דור המדינה", אשר הגיעו לבגרותם בשנות ה-50 ולא השתתפו במאבק העצמאות.
עם הזמן איבדה החברה הישראלית את הסולידריות השבטית, ונעשתה ביקורתית, מסוכסכת ואגוצנטרית יותר. תהליכים אלו מתרחשים בהשפעת תהליכים מקומיים (מלחמת יום הכיפורים, הגירה, מתחים פוליטיים ועדתיים, ליברליזציה של השוק הכלכלי) וגלובליים (אינדיבידואליזם, צרכנות וכלכלת-שוק), אשר ערערו את מודל ה"צבר" והחליפוהו במודל גלובלי יותר, פוסט צברי, שבמרכזו עומדת דמות ה"יאפי".[7] ניתן לומר כי דמות ה"צברי" שונה מאד מהדמות ה"פוסט צברית". הצבר החדש פחות צברי ויותר גלובלי, פחות אשכנזי, פחות חילוני ויותר רב תרבותי. יש בו מיזוג של מגדרים, עדות, מעמדות, דתות וסגנונות[7] בתקופה זו ניתנה הלגיטימציה לשוב אל סמלי הגלות, למשל שיבה לשמות משפחה גלותיים, והשימוש במילה "צבר" הוחלפה למילה הנייטרלית "ישראלי".[8]
ה"פוסט צבר" תר אחר תארים חברתיים בתחומי המקצועות החופשיים או האומנות. הנאמנות המוחלטת לצו התנועה והאומה נשחקה, ותחתיה הופיעו תופעות חדשות כגון אדישות, סרבנות ושנאת הממסד. הפוסט "צבר" אינו עוד אנטי אינטלקטואל ואינו בוחל בתארים אקדמאיים. המסלול של שירות צבאי, פסיכומטרי ואוניברסיטה נהפך שגור בהלך מחשבתו. בנוסף, התחרות הקשה על המשאבים החברתיים המאפיינת את החברה המודרנית של שנות השמונים, משנה את הזיקה והכמיהה לחברותא כפי שהייתה בשנים שקדמו לה. ניתן לומר כי ה"יאפיות" השילה מעליה את הסגפנות הצברית בהתאם לתהליכי הגלובליזציה והמערביות.[4]
הצבר בתרבות
דמות הצבר קיבלה ייצוג אומנותי וסמלי בדמותו המאוירת של "שרוליק" (הלובש מכנסיים קצרים, נועל סנדלים וחובש כובע טמבל), פרי עטו של המאייר דוש. כמו כן התפרסמה דמות הילדים הטלוויזיונית, הבובה קישקשתא, שלבשה דמות של קקטוס מדבר.
בספרות, דמות הצבר התבטאה בספריהם של סופרי "דור תש"ח" (או "דור בארץ") ס. יזהר ומשה שמיר, שספרו "הוא הלך בשדות" נתפש בציבור כמעין ביוגרפיה דורית של הצבר. כמו כן זוהו עם הדמות יצירותיהם של המשורר חיים גורי והפזמונאי חיים חפר. המחזות "הוא הלך בשדות" לפי ספרו של שמיר, "הם יגיעו מחר" מאת נתן שחם ו"בערבות הנגב" מאת יגאל מוסינזון ביססו את מיתוס הצבר בתיאטרון.
צורתה האנגלית של המילה, sabra, שימשה יצרנים ישראלים שרצו למתג מוצר שלהם כמוצר ישראלי אופייני, הפונה לשוקי חוץ. כך נוצרו "ליקר סברה" ו"סברה ספורט" - הדגם הספורטיבי של המכונית "סוסיתא", ואף טנק הסברה, מתוצרת התעשייה הצבאית הישראלית.
ראו גם
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: צבר |
- יורם מלצר, אין כמו סברס, באתר הסוכנות היהודית לארץ ישראל
- יעקב שביט, הצבר - קבוצה דורית סוציו-תרבותית או דמות מיתולוגית, קתדרה 86, ינואר 1998
הערות שוליים
- ^ ראו: אלמוג ע'. הצבר - דיוקן, עם עובד, 1997
- ^ Jews, by Continent of Origin, Continent of Birth & Period of Immigration — 2016
- ^ ראו: צבר, דבר, 30 באפריל 1931
- ^ 4.0 4.1 ראו: אלמוג ע'. אנדרטות לחללי מלחמה בישראל: ניתוח סמיולוגי, מגמות, ל"ד (2), 1992, 179. המאמר פורסם גם ב: אנוך יעל, הלר דניאלה ושביט זאב (עורכים). עיצוב זיכרון-חלק ב' (קובץ מאמרים בקטלוג התערוכה), הגלריה לעיצוב אסכולה, מרץ 1998, 50.
- ^ ראו: אבן זוהר, א' (1980). הצמיחה וההתגבשות של תרבות מקומית וילידית בארץ ישראל 1882–1948. קתדרה, 16, 165-189.
- ^ אמנות, מוזיאון תל אביב לאמנות, תל אביב, 2006, עמ' 91.
- ^ 7.0 7.1 ראו: אלמוג ע'.,בלייס ד'. הפטריוט מת - יחי היאפי! מהפכת התרבות בעולם המערבי - האדם הגלובלי, כיוונים חדשים 18, יולי 2008, 66.
- ^ ראו: Zerubavel, Y. (2002). The Mythological Sabra and Jewish Past: Trauma, Memory, and Contested Identities. Israel Studies, 7(2), 115-144.
25267137צבר (כינוי)