ברית שלום

ברית שלום הייתה תנועה יהודית שהוקמה בשנת 1925 על ידי קבוצת אינטלקטואלים יהודיים, ודגלה בהקמת אוטונומיה דו-לאומית שבה יהנו הערבים והיהודים משוויון זכויות מלא תחת המנדט הבריטי, במטרה להביא להקמת מדינה דו-לאומית עצמאית בארץ ישראל. חברי ברית שלום ראו חשיבות לאומית רבה בתחיית התרבות העברית והתרבות הערבית כאחד, כדי ליצור הבנות המבוססות על המכנה המשותף ההיסטורי בין התרבויות.

עקרונות התנועה

בתקנות התנועה נכתב:

תעודת האגודה: לסלול דרך הבנה בין עברים וערבים לצורות חיים משותפות בארץ-ישראל על יסוד שווי שלם בזכויותיהם הפוליטיות של שני לאומים בעלי אוטונומיה רחבה ולצורותיה של עבודתם המשותפת לטובת התפתחותה של הארץ.
בתור אמצעים להשגת המטרה הזאת ישמשו:

א. חקירת הפרובלימות (בעיות) הנובעות מתוך חייהם המשותפים של שני הלאומיים בא"י ומתוך המנדט של חבר הלאומים.
ב. הסברת ערכם ותרבותם של שני העמים בעל פה ובכתב לעברים ולערבים ופתוח יחסי ידידות ביניהם.
ג. השפעה על דעת הקהל ברוח של הסכם ושלום.
ד. יצירת מוסדות המסייעים להשגת מטרת האגודה.

רבים מאנשי "ברית שלום" ראו באחד העם מנהיג ומורה דרך רוחני. לדידם השאיפות הציוניות היו צריכות להתגשם בתקומת תרבות יהודית חדשה שיכולה להתפתח רק בארץ ישראל. הם שאפו להגיע להסכם התיישבות עם ערביי ארץ ישראל תוך התייחסות לעובדה שהיהודים כאומה באים להתיישב בארץ שקודם לכן הרוב המכריע של תושביה היה ערבי. חברי "ברית שלום" סברו, שככל שהזמן חולף, ערביי ארץ ישראל מתבצרים בהתנגדות לציונות ולכן יש להגיע איתם להסכמים ולהבנות. על רקע זה יש הרואים בתנועה זו את המבשרת של תנועות השלום הישראליות.

חברי הקבוצה ראו את עצמם ציוניים אמיתיים, מכיוון שכתבי הרצל מדברים במפורש על דו קיום בין יהודים וערבים בארץ ישראל. חברי הקבוצה רמזו כי השימוש של הציונות ובכיריה (למשל, דוד בן-גוריון בהמשך) בהרצל ומשנתו היה מטעה. משמע, האתוס הציוני לגבי הרצל הסתפק בהצהרותיו אודות בית לאומי ליהודים בארץ ישראל, אך התעלם משאר חזונו של הרצל בהקשר ליחס לבני המקום ולאומיותם^{[דרוש מקור]}. זאב ז'בוטינסקי כינה את אנשי ברית שלום "קאמישע פיגורען" (דמויות קומיות), והכריז שברית שלום איננה תנועה ציונית.

חברי התנועה

מספר החברים בתנועה היה קטן. עם חבריה ותומכיה של התנועה נמנו אינטלקטואלים, עיתונאים ובעלי תפקידים בכירים בהסתדרות הציונית, ביניהם הפילוסוף מרטין בובר, הפילוסוף שמואל הוגו ברגמן, חוקר הקבלה גרשם שלום, רקטור האוניברסיטה העברית, הפילוסוף חיים יהודה (ליאון) רות, המחנכים ארנסט סימון ונתן חפשי, חוקר יהדות המזרח (וגניזת קהיר) שלמה דב גויטיין, חוקר הלאומיות הנס קהן, הפעילה הציונית הנרייטה סאלד, האגרונום חיים מרגליות קלווריסקי, המחנך וממחדשי השפה העברית יצחק אפשטיין ונשיאה הראשון של האוניברסיטה העברית הרב הרפורמי יהודה לייב מאגנס. בין תומכי התנועה היו גם איש העסקים שלמה זלמן שוקן, המדינאי הבריטי הרברט סמואל, יעקב טהון וארתור רופין. גם הסופר משה סמילנסקי, שהרבה לכתוב על הווי חייהם של ערביי ארץ ישראל, היה מקורב לתנועה זו.

התפרקות התנועה

לאחר שרובו של הקונגרס היהודי דחה את תפישותיה ושאף להקמת מדינה יהודית ריבונית שלא תחת המנדט הבריטי, הפכה התנועה לגורם שולי בציונות. בשנת 1933 התנועה התפרקה בשל התנגדות עזה כלפיה ביישוב היהודי ובשל פרישה של חברים רבים ממנה וחילוקי דעות עזים בין הנותרים ובעקבותיה הוקמו מספר ארגונים, ביניהם קדמה מזרחה, העל ואיחוד, אשר דגלו גם הם בתפיסה דומה לגבי הפתרון של הסכסוך היהודי ערבי.

ראו גם

• פתרון מדינה אחת

לקריאה נוספת

• ברית שלום והציונות הדו-לאומית: השאלה הערבית כשאלה יהודית, בעריכת עדי גורדון, הוצאת כרמל 2008
• יוסף הלר, מ`ברית שלום` ל`איחוד`: יהודה ליב מאגנס והמאבק למדינה דו-לאומית, הוצאת מאגנס, 2003
• גרשם שלום, "ברית שלום", בספרו עוד דבר, עם עובד, 1989, עמ' 92-61.
• שלום רצבי, 'למקורותיה של הלאומיות ההומניסטית בחברה היישובית', הציונות ט"ז, (תשנ"ב), עמ' 118-9.
• שלום רצבי, 'כוח" ו"מדינה" בהגותם של יוצאי מרכז אירופה ב"ברית שלום"', כיוונים, כתב עת לציונות וליהדות, סיוון תשנ"ה, יוני 1995 עמ' 141-121.
• רצבי שלום, 'רוב, רבים ומדינה יהודית בעמדתם של אישי החוג הרדיקלי ב"ברית שלום" בשאלת העלייה לא"י', דבורה הכהן (עורכת), קיבוץ גלויות, עלייה לארץ ישראל – מיתוס ומציאות, ירושלים 1998, עמ' 191-165.
• רצבי שלום, 'מקורות שלילת האלימות של יוצאי מרכז אירופה ב'ברית שלום"', זמנים (מרץ 1997), עמ' עמ', 76-85.
• רצבי שלום, 'מקורותיה הציוניים של שלילת השימוש בכוח בחברה היישובית", (אניטה שפירא, מינה רוזן, דינה פורת: עורכים), ספר יובל לדניאל קארפי, תל אביב 1996, עמ' קלט-קסד.
• רצבי שלום, 'אידאולוגיות לאומיות-אורגניות כמקור השראה למתינות פוליטית', תרבות דמוקרטית, כרך 2 (תש"ס), עמ' 167-137.
• רצבי שלום, Between Judaism and Zionism, Academic Publisher Brill, Leiden. (2002), pp. 455 + XVII
• זוהר מאור, "הארץ הבלתי מושגת: על השורשים המרכז אירופיים של 'ברית שלום'", בתוך: עדי גורדון (עורך), 'ברית שלום' והמציאות הדו-לאומית: 'השאלה הערבית' כשאלה יהודית, מרכז קבנר והוצאת כרמל, ירושלים תשס"ט, עמ' 93–110.

קישורים חיצוניים

• יאיר טיקטין, אגודת ברית שלום, ומשנתו הפוליטית של מרטין בובר באתר ההסתדרות הציונית העולמית
• חגית לבסקי, ציוני גרמניה וראשיתה של "ברית-שלום", באתר מט"ח
• דבריו של דוד בן-גוריון בשיחה עם חברי "ברית שלום", באתר פרויקט בן יהודה

• What would Buber, Scholem and Arendt say today?, The Times of Israel, 27 July 2012

• פרופ' שלום רצבי, ציונות, סוציאליזם דתי והומניזם מקראי כמקורות לשלילת מדינת הלאום היהודית בהשקפת "ברית שלום", אוניברסיטת תל אביב, 2012
• ”לשאלת ייחודיותה של ברית שלום ביחס לציונות בת זמנה”, סרטון באתר יוטיוב, הרצאתו של דימיטרי שומסקי
• אהרון קידר, לתולדותיה של "ברית שלום" 1928-1925, בתוך פרקי מחקר בתולדות הציונות, ירושלים, תשל"ו
• אהרון קידר, להשקפותיה של "ברית שלום", בתוך ב"צ יהושע וא' קידר (עורכים)אידאולוגיה ומדיניות ציונית, ירושלים תשל"ה.
• אבי־רם צורף, הזכות הקדושה של אדם ועם לארץ מולדתם אינה נפקעת על־ידי גירוש, באתר הארץ, 4 בינואר 2018

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25281001ברית שלום