קול ירושלים
קול ירושלים היה אות-הקריאה ושמם של השידורים העבריים בתחנת הרדיו של המנדט הבריטי בארץ ישראל. שידורי הרדיו המנדטורי היו בשלוש השפות הרשמיות של המנדט – אנגלית, ערבית ועברית, והיה זה שירות הרדיו הראשון ששידר שידורים סדירים בעברית. "קול ירושלים" פתח את שידוריו ב-30 במרץ 1936, ושידוריו נמשכו עד להקמת המדינה, ותחילת שידורי הרדיו במדינת ישראל. הגוף המנדטורי שניהל את השידורים נקרא "שירות השידור של פלשתינה (א"י)" – The Palestine Broadcasting Service – PBS. בשנת 1942 פוצל השידור לשתי רשתות, אחת שידרה בעברית ובאנגלית והאחרת באנגלית ובערבית. עם תהליך סיומו של שלטון המנדט הבריטי ובימי מלחמת העצמאות, "קול ירושלים" היה שמה של תחנת שידור ישראלית. תחנה זו פעלה בירושלים באופן עצמאי ובמקביל לתחנת קול ישראל שפעלה בתל אביב.
פתיחת השידורים
רעיון פתיחת התחנה הוצע לממשלה הבריטית על ידי מומחה בשם סטריקלנד שפעל במסגרת ועדת שו. על פי הצעתו של סטריקלנד, ניתן יהיה לתרבת את הפלאח באמצעות תחנת רדיו ממשלתית שתלמדו חקלאות חדישה והתאגדות חקלאית.
לאחר 14 חודשי הכנה, שהחלו בדצמבר 1934, ניתן היה להתחיל בשידורים. ב-30 במרץ 1936 בשעה 16:17 הגיע לרמאללה הנציב העליון, ארתור גרנפל ווקופ. במקום נכחו כבר נכבדים יהודים וערבים. הנציב חיבר את המשדר לזרם החשמל, והמנהל הכללי של הדואר בארץ ישראל, ויליאם הדסון, פתח את השידורים בהכריזו "It is Jerusalem Calling". לאחר מכן נשמעה קריאה דומה בערבית מפי השדרן קעבאני, ולאחריו קרא קריין עברי בשם עבאדי, "הלו! הלו! ירושלים מדברת!". לאחר נאומו של הנציב, ניגנה תזמורת הגדוד השני של ה"קאמרון היילנדרס של המלכה". המשך שידורי היום הראשון של התחנה היה מירושלים, מאולפני התחנה בבניין מלון פאלאס לשעבר[1]. כן הושמעו תוכניות בשפה הערבית ותוכניות שהועברו מן ה-BBC. נמסר כי השידורים נקלטו היטב אף בקהיר.[2]
אות הקריאה העברי של התחנה
אות הקריאה העברי – "קול ירושלים", נקבע כפשרה, שנועדה למנוע שימוש בשמות "ארץ ישראל" מחד ו"פלשתינה" מאידך. תחילה ביקשו השדרנים היהודים לפתוח בקריאה "קול ארץ ישראל" או "קול פלשתינה ארץ ישראל", אך הדבר עורר התנגדות חריפה מצד הערבים והבריטים (שמו הרשמי המנדט בעברית היה "פלשתינה (א"י)", כמעין פשרה שנועדה למנוע שימוש בולט בשם "ארץ ישראל"). במהלך השידור, לא הורשו קרייני התחנה לומר בעברית "ארץ ישראל", אלא "פלשתינה-אָ"י" בלבד.
לוח התוכניות
עיקר השידורים היה בשלוש השפות הרשמיות של המנדט: אנגלית, ערבית ועברית. כמו כן שודרו מהדורות חדשות בשפות נוספות. בתחילת פעילותו שודרו ברדיו תוכניות עבריות במשך שעה אחת, אך בהמשך התרחבו השידורים בעברית לחמש שעות ביום ויותר. בסופו של דבר התגבש לוח תוכניות עשיר בעברית כמו גם באנגלית ובערבית.
באמצע שנות ה-40 כלל לוח התוכניות את השידורים הבאים: התוכניות נפתחו מדי יום בשעה 12:00 בצהריים עם קיצור החדשות באנגלית, ערבית ועברית. אותות זמן שודרו בשעות 12:00, 14:00, 16:00, 18:00, 20:00 ו-21:30. בנוסף למהדורת החדשות של השעה 12:00 שידרה התחנה מהדורת חדשות נוספת בשפה האנגלית, שתי מהדורות נוספות בשפה העברית, וכן מהדורות בשפות פולנית, טורקית, צרפתית וגרמנית. ארבע שעות מדי יום הוקדשו לשידורים בערבית. בנוסף לכך שידרה התחנה שידורים שיועדו לבתי הספר ולנוער ("הסכת והשכל"), לעקרת הבית, לילדים ולחיילים, וכן קונצרטים, תוכניות "כבקשתך", ותוכניות העשרה במגוון נושאים.
מהדורות החדשות
התחנה לא שלחה כתבים לאיסוף חדשות, פרט לנוכחות באירועים חגיגיים וקבועים מראש, כגון השבעת הנציב העליון, או כנס מחולות העם בדליה ואירועים דומים. לשם שידורי החדשות מן התחנה פעל גוף בשם "מחלקת החדשות של לשכת העיתונות הממשלתית", שאסף ידיעות שהגיעו אליו מסוכנויות ידיעות שונות. ידיעות אלו עובדו למהדורת חדשות שאורכה כעשר דקות ששודרה בשפות שונות. הרדיו העסיק גם "סוקרי חדשות" שהאזינו לשידורי תחנות רדיו נוספות מהעולם. התחנה התגאתה בכך שלעיתים שידרה ידיעות עוד בטרם שודרו אצל "האחות הגדולה" ה-BBC. כך, למשל, הודעות מיוחדות של סטלין שהיו משודרות בתחנות דוברות רוסית שנהגו לשדר את החדשות רבע שעה לפני כל שעה עגולה, היו נקלטות בתחנה ומשודרות מיד, כ"מבזק", כאשר ה-BBC נהג להמתין לשעה העגולה. כן הייתה התחנה ראשונה לקלוט שידור דובר צרפתית מאלג'יר שדיווח על כיבוש רומא, ושידרה את הידיעה בטרם שודרה זו בתחנות הרדיו העיקריות של הכוחות הלוחמים.
לאחר יצירת "עלון החדשות" הוא היה מופץ לשבע מערכות חדשות, בשבע שפות שונות, שהיו מעבדות אותו לצרכיהן. כך, למשל, התמקדה המערכת הצרפתית בנעשה בצרפת ובצפון אפריקה, והמערכת העברית נהגה להוסיף לעלון החדשות מגוון ידיעות מקומיות.
לעיתים יצרו הסדרים אלו תקלות מבדחות. כך, למשל, דיווחה התחנה בימי מלחמת העולם השנייה כי "בשעת התקדמותם תפסו הצבאות הסובייטים רכבת צבאית גרמנית שהייתה עמוסה טאנקים ושדות תעופה עד אפס מקום", ובהזדמנות אחרת כי "מעל לחזית האיטלקית הפילו אתמול מטוסי הקרב של הברית שלושים מטוסים גרמנים ומבחר מכוניות משא".[3]
הגלגל
ערך מורחב – הגלגל
התחנה פרסמה, החל מ-13 ביולי 1943, שבועון בעברית בשם "הגלגל", שהציג את עצמו כ"דו שבועון לבעיות העולם ולקול ירושלים". השבועון יצא לאור מטעם "מיניסטריון המודיעין הבריטי, על ידי לשכת המודיעין הממשלתית בירושלים".
"הגלגל" פרסם את לוחות השידורים של התחנה, סקירות על הנעשה בה, תקצירים של הרצאות שניתנו במסגרת שידורי התחנה, ותמונות שהתקבלו מרחבי העולם, כמו גם מבחר פרשנויות, כתבות מגזיניות וידיעות, שתורגמו לעברית מעיתונים בריטים מובילים כ"דיילי אקספרס" או "האקונומיסט".
"הגלגל" לא הסתפק בסיקור חדשות ובנעשה ברדיו, אלא סיקר באופן נרחב את חיי התרבות בארץ, ונתן ליוצרים מקומיים במה להעלאת יצירותיהם.
רקע טכני
אולפני התחנה שכנו בבניין מלון פאלאס לשעבר, ברחוב ממילא (היום רחוב אגרון) מול בריכת ממילא בירושלים. משדר התחנה היה ברמאללה. השידור היה בתדר 668 קילוהרץ, באורך גל 449 מטר. עוצמת המשדר (מרקוני) הייתה 20 קילוואט. יוסף (יוסק) וינמן היה המהנדס הראשי של התחנה. ההדרכה והתוכנית להפעלת התחנה ניתנו על ידי שירות השידור הבריטי, הבי בי סי.
בסוף יוני 1939 הועברו האולפנים לבית שידור חדש ומודרני בבניין ובמתחם שהיה ידוע בירושלים בשם "בניין החבשים" שנמצא בדרך הנסיכה מליסנדה, כיום רחוב הלני המלכה מס' 21, מתחם המשמש כיום את קול ישראל.
בשנת 1942 הקים "שירות השידור של פלשתינה (א"י)" רשת שנייה (PBS 2) בתדר 574 קילוהרץ, באורך גל 522 מטר, עם משדר דומה בהספק של 20 קילווט, דרכו שודרו התוכניות בעברית ובאנגלית. תדר השידור של הרשת הראשונה (PBS 1) הוזז קלות לתדר 677 קילוהרץ באורך גל 443 מטר, וזאת כדי לשפר את הקליטה באירופה. דרך משדר זה שודרו התוכניות בערבית ובאנגלית.
התחנה כיעד
רדיו ירושלים, כגוף ממשלתי של ממשלת המנדט, היה ליעד של המחתרות, החל מפרסום הספר הלבן.
ב-2 באוגוסט 1939, בפעולה של ארגון האצ"ל שנקראה "פיצוץ בית השידור הממשלתי", הוחדרו מטעני נפץ לבית השידור, על ידי צפניה מאיר, צעיר בן 16 שעבד ברדיו כטכנאי רדיו מתמחה[4][5]. שלושה מטענים התפוצצו בשעה 17:20 אחר הצהריים בחדר הפיקוח ובאולפני הרדיו החדשים בבית השידור. הקריינית מאי וייסנברג והמהנדס הערבי-נוצרי אדיב אפנדי מנסור נפצעו קשה, ובהמשך מתו מפצעיהם[6]. עקב הפיצוץ בחדר הפיקוח, שהוא החוליה המקשרת בין האולפנים בירושלים למשדר ברמאללה, השידור המשיך מאמצעי שידור שהיו באולפן הצמוד למשדר ברמאללה[7]. תוכניות הערב שודרו גם כן מהאולפן ברמאללה, ולשם כך הוסעו הקריינים והאמנים של תוכניות הערב בכלי רכב משוריינים מירושלים לרמאללה. בעקבות הפיצוץ נעצר צפניה מאיר במעצר מנהלי לשנה, ואתו נאסרו שניים נוספים[8][9].
במהלך השנים נעשו ניסיונות לשדר ברדיו ירושלים מסרים נגד השלטונות. במאי 1939 התחברו אלמונים לקו הטלפון בין ירושלים לרמאללה ושידרו במהלך אחת התוכניות מספר פעמים את המילים: "אנו הכרזנו מלחמה בספר הלבן"[10][11].
ב-17 במאי 1944, במלאת 5 שנים לספר הלבן, פשט כח אצ"ל בפיקודו של איתן לבני על תחנת השידור ברמאללה. המטרה הייתה להקריא בשידור מנשר מאת מנחם בגין. באותה תקופה ישב הצנזור הבריטי בתחנה ברמאללה כשאצבעו על השאלטר. משום כך לא היה טעם להשתלט על האולפן בירושלים. הכוח הצליח לשתק את התחנה למשך שעתיים אך לא עלה בידו לשדר את המנשר מפני שלא היה בנמצא מיקרופון[12].
רקע תרבותי
שידורי "קול ירושלים" היו נדבך חשוב בהתפתחות התרבות העברית. העורכים והקריינים היו אנשי היישוב שהפיקו תוכניות מוזיקה, מדע, תרבות ומסורת. בייחוד נודעה התחנה בתסכיתים ששודרו בה. אם בקהילות לשוניות רבות בעולם הביאו שידורי רדיו סדירים לשינויים תרבותיים ולשוניים מרחיקי לכת, הרי שלשידורי הרדיו הראשונים בעברית הייתה השפעה גדולה עוד יותר. לראשונה נשמעה עברית מדוברת בכל רחבי הארץ ובמגוון נושאים. שידורי הרדיו היו מעין מודל לדיבור עברי, בתקופה שבה מספר דוברי העברית היה עדיין קטן מאוד, ורוב היהודים הכירו את העברית בעיקר כשפה כתובה.
למעט תקופת שיתוף הפעולה שבין היישוב לבין הבריטים בימי מלחמת העולם השנייה, ביטאו שידורי התחנה את עמדת שלטונות המנדט, עמדה שהייתה לעיתים עוינת כלפי הנהגת היישוב. שידורים אלה התקבלו בחוסר אמון ביישוב, ורבים העדיפו לקבל מידע על האירועים השוטפים מתחנות הרדיו המחתרתיות של הארגונים היהודיים. לקראת סיום המנדט הקימו גם ארגונים ערביים תחנות רדיו מחתרתיות.
סוף פעילותה של התחנה המנדטורית וקול ירושלים הישראלית
בחודש דצמבר 1947 הפקיד השלטון הבריטי את הלגיון הערבי על הביטחון בבית השידור והאולפנים ברחוב מליסנדה. כתוצאה מכך עזבו העובדים היהודים את המקום ביום 14 בדצמבר 1947[13] והשידורים בעברית המשיכו כנראה מאולפנים אחרים בעיר. במקביל הוכן אולפן רדיו בבית החלוצות ומשדר קטן במחנה שנלר שפונה על ידי הבריטים במרץ 1948, זו הייתה התשתית הראשונה ל"קול ירושלים הישראלית". כך שעם קום המדינה פעלו שתי תחנות רדיו קטנות. האחת "קול ירושלים הישראלית" בירושלים והשנייה "קול ישראל" בתל אביב אשר שידרה ליישוב והעולם את הכרזת העצמאות[14]. קול ירושלים העברי המשיך לפעול לזמן מה באופן עצמאי בירושלים, לאור אי הבהירות לגבי מעמדה של ירושלים[15].
עם התבססות השלטון הישראלי בעיר עברו התשתיות ואנשי המקצוע של "קול ירושלים" בכל תחומי השידור– אולפנים, קריינים, עורכי תוכניות, אנשי מקצוע בתחום המוזיקה, מהנדסים וטכנאים, ל"קול ישראל" ולקול ציון לגולה. התחנה הישראלית החדשה אף אימצה את תדר השידור של קול ירושלים (תדר 574 קילוהרץ של הרשת השנייה PBS 2)[16], המעבר היה כה חלק עד שבשנת 2006 התהדר "קול ישראל" וחגג "70 שנה לקול ישראל" דבר שאינו לגמרי מדויק שכן "קול ישראל הפך לרדיו הרשמי של מדינת ישראל ביום הכרזת המדינה ב-1948" (ציטוט מאתר קול ישראל).
התשתיות של התחנה ברמאללה עברו לידי הירדנים, והם המשיכו למעשה את השידורים של הרשת ששידרה באנגלית ובערבית, מהאולפן ומהמשדרים המנדטוריים ברמאללה. שמה של התחנה הוסב ל"תחנת השידור של ירושלים הערבית" תחנה זו המשיכה לשדר בתדר 677 קילוהרץ באורך גל 443 מטר, שהיה התדר של הרשת המנדטורית הראשונה (PBS 1). בישראל כונתה תחנה זו בשם רדיו רמאללה.
לקריאה נוספת
- איזי מן, קול ישראל מירושלים – מדינה מאחורי המיקרופון, 2008.
- תמר ליבס וזוהר קמפף, "'הלא! ירושלים מדברת': החייאת הדיבור העברי ברדיו המנדטורי (1936–1948)", קתדרה 133, תשרי תש"ע
- תום שגב, "ימי הכלניות" ארץ ישראל בתקופת המנדט, כתר הוצאה לאור, 1999.
קישורים חיצוניים
 |
לשער לנושאים, אישים ומאמרים בתולדות היישוב, ראו פורטל היישוב. |
- שידור הרדיו העברי הראשון - באתר יוטיוב.
- קול ירושלים – מצילומי טרודי שורץ-הילר, שנות הארבעים
- היסטוריה של הרדיו בישראל, בספרייה היהודית המקוונת (באנגלית)
- ז. דויד, קצרות: "קול ירושלים", דבר, 30 במרץ 1941
- ט. סבי, "קול ירושלים" בן עשר, משמר, 31 במרץ 1946, המשך
- ד"ר עזריאל קארליבאך, עשור לקול ירושלים, הצופה, 5 באפריל 1946
- ב. רון, עשר שנים לקול ירושלים, דבר, 30 באוגוסט 1946
- יוסף לפיד, קול ירושלים העברית חוגג את יום הולדתו: לפני 25 שנה נוסד "שרות ההפצה באלחוט, פלשתינה (א"י)" – והשפה העברית הושמעה לראשונה מעל גלי האתר, מעריב, 28 במרץ 1961
- חגי חיטרון, הלו הלו, ירושלים מדברת, באתר הארץ, 25 בפברואר 2008
הערות שוליים
- ^ אילנה באום, סוף הלני מלכה, מעריב, 4 בינואר 1987
- ^ נתן דונביץ', "הלו! הלו! ירושלים מדברת!", הגלגל,30.3.1946
- ^ ג.ס. פיט "כיצד מגיש לך רדיו ירושלים את החדשות", הגלגל, 20 ביולי 1944
- ^ גולי קניה: סיפורים של לוחמי המחתרות בגלות אריתריה, סודן וקניה, עמ' 250
- ^ ספרים ב-Google Play קול ישראל מירושלים--: מדינה מאחורי המיקרופון, 1948-2008, עמוד 53
- ^ מאי וייסנברג - אדיב מאנצור, דבר, 4 באוגוסט 1939
- ^ פצצות בבית־השידור של רדיו ירושלים, דבר, 3 באוגוסט 1939
- ^ בעקבות ההתנקשות במשרדי רדיו ירושלים, דבר, 7 בספטמבר 1939
- ^ יהודה לפידות, "פיצוץ בית השידור הממשלתי", באתר "דעת"
- ^ אנו הכרזנו מלחמה בספר הלבן!, הבוקר, 29 במאי 1939
- ^ הכרזה בשעת השידור, דבר, 29 במאי 1939
- ^ נכשלה התנקשות אלמונים לשדר מתחנת רמאללה ולחבלה, הבוקר, 19 במאי 1944
- ^ רחל ינאית, יצחק אברהמי, ירח עציון עורכים, ההגנה בירושלים, ספר שני תש"ז–תש"ח, הוצאת ארגון חברי ההגנה בירושלים על ידי "קרית־ספר",ירושלים תשל"ה עמ' 249
- ^ מ.א.ברמן(מנהל שרותי ההנדסה-רדיו במשרד הדואר), במאמר:"הנדסת רדיו כובשת את גלי האתר", בהחובב הצעיר אלקטרוניקה פופולרית לנוער ולחובב, עורך ע. שרמר, הוצאת י. מרכוס ושות' בע"מ, ירושלים, הדפסה שנייה 1973, כרך ג' עמ' 13–14
- ^ בשבוע הבא יתחיל השידור העצמאי, על המשמר, 12 במאי 1948
- ^ World Radio TV Handbook Vol 32, Billboard Pablication, London 1978
24986290קול ירושלים