מקס ברוד

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקס ברוד
מקס ברוד 1965
מקס ברוד 1965
לידה פראג, ממלכת בוהמיה, כתר אוסטריה, חלק מאוסטרו-הונגריה
לוחית זיכרון על ביתו של מקס ברוד ברח' הירדן 16 בתל אביב
מקס ברוד (ימין) עם במאי הבימה: ברוך צ'מרינסקי (מרכז) וצבי פרידלנד (שמאל), 2 באפריל 1942
שלט ארד המנציח את מקס ברוד בפראג

מקס בְּרוֹד (נכתב גם: מכס ברוד; בגרמנית: Max Brod;‏ 27 במאי 1884 – 20 בדצמבר 1968) היה סופר, פובליציסט ומלחין ישראלי יליד בוהמיה (חלק מצ'כיה), אז חלק מאוסטרו-הונגריה, בעל תואר דוקטור למשפטים מטעם אוניברסיטת קארל בפראג, שיצר בשפה הגרמנית. היה ידידו הקרוב של פרנץ קפקא, ופרסם את כתביו של קפקא לאחר מותו. בשלושת העשורים האחרונים לחייו חי בישראל.

קורות חייו

שנים ראשונות

מקס ברוד נולד בפראג, ממלכת בוהמיה (צ'כיה) שהייתה אז נחלת כתר אוסטריה במסגרת אוסטרו-הונגריה (כיום בירת צ'כיה העצמאית) בשנת 1884, וגדל כיהודי דובר-גרמנית. בילדותו לקה בנכות קשה כתוצאה מעקמת בגבו. כתוצאה מכך הוכרח להסתובב בילדותו כלוא בכלוב ברזל ורק בגלל עקשנותה של אימו הצליח להשתקם ולהישאר בחיים[1]. ברוד למד משפטים באוניברסיטת קארל בפראג. בשנת 1902 פגש את הסופר פרנץ קפקא, וקשר עמו קשרי ידידות. ברוד עבד כפקיד ממשלה זוטר, והיה למבקר תיאטרון. היה פעיל בתנועה הציונית מאז שנת 1912. זמן קצר לפני סיפוח צ'כוסלובקיה, במרץ 1939 הצליח להימלט מאימת הנאצים, עם פליקס ולטש ומשפחתו ברכבת האחרונה, ועלה לארץ ישראל.

פועלו בארץ ישראל

בארץ התגורר ברוד עד מותו בתל אביב והיה ליועץ דרמטי בתיאטרון "הבימה". עיבודו למחזה של ספרו של ירוסלב האשק "החייל האמיץ שווייק", בתרגומו של אביגדור המאירי ובכיכובו של מאיר מרגלית, הועלה על ידי תיאטרון "האהל" בשנת 1936, והיה לאחת ההצלחות הגדולות של תיאטרון זה. הוא הוצג כאלף חמש מאות פעמים במשך עשרות שנים.

יצירתו הספרותית

הרומנים ההיסטוריים הנודעים של ברוד "ראובני שר היהודים", "דרכו של טיכו ברהה אל הא-לוהים" ו"גליליי הכבול", המהווים יחדיו טרילוגיה היסטורית גדולה, שאותה כינה ברוד "המאבק על האמת", הופיעו בתרגום עברי.

בשנת 1948 זכה ברוד בפרס ביאליק לספרות יפה, בגין הערכים הגלומים בספרו "גליליי הכבול", החלק האחרון של הטרילוגיה שלו, שפורסם אותה שנה בתרגומו של דב שטוק; הייתה זו הפעם הראשונה שהפרס הוענק לסופר שאינו כותב בעברית. בטקס קבלת הפרס סיכם ברוד את זהותו במילות השונמית: "בתוך עמי אנכי יושבת". בשנת 1954 זכה בפרס אנגל לשם כבוד[2]

הידידות עם קפקא

מקס ברוד ופרנץ קפקא היו ידידים קרובים במשך 22 שנים, עד מותו של קפקא בשנת 1924. קפקא, שהיה חולה שחפת וצפה את מותו, לא הותיר צוואה, אולם במגירת שולחן הכתיבה שלו מצא ברוד שני פתקים בכתב ידו של קפקא, שנכתבו בתקופות שונות. בפתקים הורה קפקא לברוד לאסוף את כתביו ולשרפם. ברוד, שהתמנה למנהל עיזבונו של קפקא, היה מודע לגדולתו של קפקא, ולכן נטל לעצמו את החירות והוציא לאור את כתבי קפקא לאחר מותו. הוא נימק את החלטתו בכך שכבר בעת שהביע קפקא בפניו בעל-פה את משאלתו האמורה הודיע לו ברוד כי אין בכוונתו לקיימה, וכן העובדה שקפקא עצמו פרסם מספר יצירות לאחר אותה הוראה שנתן בעל-פה לברוד, ומכך הסיק ברוד שקפקא לא התכוון כי יצירותיו יושמדו. בין היצירות היו שלושת הרומנים הגדולים "המשפט", "הטירה" ו"הנעדר" שזכו לתהילת עולם. כן פרסם ברוד את יומניו של קפקא וכתב ביוגרפיה אודותיו.

מקס ברוד נפטר בתל אביב בשנת 1968.[3] הוא נקבר בבית הקברות טרומפלדור בתל אביב. חרף עשרות שנותיו בישראל, המשיך לכתוב את כל יצירותיו, רשימותיו, ספריו ומכתביו - בלשון הגרמנית. ארכיונו שמור בספרייה הלאומית[4].

פועלו המוזיקלי

ברוד החל ללמוד נגינה בפסנתר בגיל שש אצל המלחין אדולף שרייבר. בגיל 16 החל להלחין. בין יצירותיו המוקדמות היו 19 שירים וכן יצירות מאת שיקספיר, גתה, שילר וכן מוזיקה למזמורי תהילים. כן כתב מוזיקה לכמה ממחזותיו.[5]

עם עלייתו ארצה בשנת 1939, החל להלחין בסגנון שכינה "ים תיכוני", המבוסס על שימוש במקורות הקיימים ליצירת מוסיקה אמנותית ישראלית. בספרו על המוסיקה הישראלית, טבע מונח זה יחד עם אלכסנדר אוריה בוסקוביץ'. מושג חשוב זה הוא הנפוץ והמוכר ביותר לתיאור הסגנון המוסיקלי-אמנותי בישראל בשנות ה-40' וה-50' של המאה הקודמת.[6]

ברוד כתב מחקרים על מוסיקה ישראלית מאז התפתחותה המוקדמת דרך המוסיקה של מנדלסון ומאהלר, שכותרתו Die Musik Isreals (1951), יחד עם חלק שני מאוחר יותר Werden und Entwicklung der Musik בישראל (צמיחה ופיתוח של מוסיקה בישראל). היה גם הביוגרף הראשון של לאוש יאנאצ'ק. שימש יועץ דרמה בתל אביב והיה מבקר מוסיקה, פעילות שהתחילה בפראג והמשיכה בישראל. מחקרו על גוסטב מאהלר, שכותרתו Beispiel einer Deutsch-Jüdischen Symbiose (דוגמא לסימביוזה גרמנית-יהודית) (1961), זכה לכבוד רב.[5]

בישראל פנתה יצירתו המוסיקלית לשילוב של ירושות אמנותיות אירופאיות ומזרח תיכוניות. גם הוא, בדומה למלחינים ישראלים אחרים, תמך בשימוש במקורות הקיימים ליצירת מוסיקה אמנותית ישראלית. מאמצים אלה ניתן לשמוע ביצירות הפסנתר "סוויטת הים התיכון", אופ. 28, "המתים שלנו", אופ. 29, "היישוב" (סוויטת העם בארצם), אופ. 34, "שני ריקודים כפריים ישראליים" לפסנתר ותזמורת, אופ. 30 ועוד. "הרקוויאם העברי" לבריטון, פסנתר ותזמורת, אופ. 20, שנכתב לזכר אשתו של ברוד ושני השירים "מוות" ו "גן עדן" (1951, מתוזמרים בשנת 1952) נחשבים לקול האישי ביותר של ברוד.[5]

מגלה גאונים

ברוד נחשב כבעל השפעה רבה בחוגי התרבות בצ'כיה ובארצות הדוברות גרמנית. הוא תרם תרומה מכרעת לפרסום "החייל האמיץ שווייק" מאת ירוסלב האשק בארצות אלה, כאשר השווה את המחבר לסרוונטס ורבלה בעיתונות הגרמנית.[7]

בתחום המוסיקלי, תרגם ברוד את האופרה "ינופה" מאת לאוש יאנאצ'ק לגרמנית ושכנע את הוצאת אוניברסל היוקרתית להוציא לאור את האופרה וזו זכתה להצלחה גדולה. כן תרם להצלחתה של האופרה "שוונדה" מאת יארומיר ויינברגר (Jaromír Weinberger), גם כאן באמצעות הוצאת אוניברסל.[8]

עיזבונו

מקס ברוד הוריש את עיזבונו הספרותי למזכירתו, אסתר אליזה הופה[9]. בצוואתו, הוא הפריד בין הזכויות החומריות (כגון תמלוגים), לבין המסמכים עצמם, והורה כי כתבי-היד, המכתבים, וכל המסמכים והתעודות שבעזבונו ימסרו לספריית האוניברסיטה העברית בירושלים, או לספריה העירונית בתל אביב, או לארכיון ציבורי אחר בארץ או בחו"ל. העזבון כלל חומרים הקשורים לקפקא, כולל כתב היד המקורי של "המשפט". גב' הופה לא מילאה אחר הצוואה, ומכרה את כתב היד של קפקא ומסמכים נוספים בחו"ל[10]. לאחר מותה של גב' הופה בשנת 2007, נודע באופן מקרי למאיר הלר, עורך הדין של הספרייה הלאומית כי בנותיה של הופה מבקשות לאשר את צוואתה, שבה קבעה כי עזבונו הספרותי של ברוד יעבור לבנותיה, בניגוד לצוואת מקס ברוד, וכי בית המשפט עומד לדון בכך. לדיון התפרץ עורך הדין ודרש לעצור את אישור הצוואה של גב' הופה ותבע את ההוצאה לפועל של הסדר יורש אחר יורש, בהתאם לצוואת מקס ברוד שלפיו הספרייה הלאומית הנה יורשת העזבון[11][12]. באוקטובר 2012, קיבל בית המשפט את התביעה, קבע כי הספרייה הלאומית היא יורשת עזבונו הספרותי של מקס ברוד. כמו כן דחה בית המשפט את טענת בנותיה של גב' הופה, לפיהן מקס ברוד בחייו נתן במתנה את כתבי קפקא לגב' הופה, וקבע כי גם כתבי קפקא שהיו בבעלות ברוד הם חלק מעזבונו. בית המשפט הורה[13] למנהל עזבון ברוד לרשום את העזבון הספרותי כהקדש, וכי בהתאם לצוואת המנוח, מנהל העזבון ימנה את הספרייה הלאומית כנאמן ההקדש וכי העזבון הספרותי של מקס ברוד כולל כתבי קפקא שהיו בבעלותו, יעבור לידיה. ערעור על פסק הדין נדחה על ידי בית המשפט העליון[14].

ספריו בתרגום עברי

ספרי קפקא שערך בעברית

  • יומנים, מאת פרנץ קאפקא, בעריכת מאכס ברוד, שוקן, 1979.
  • הטירה, פראנץ קאפקא, מומחז על ידי מאכס ברוד, תרגם א"ד שפיר, שוקן, 1955.
  • פראנץ קאפקא, ביוגרפיה, תורגם מגרמנית בידי עדנה קורנפלד, עם עובד, 1972.

מחזות שכתב, עיבד ותרגם

לקריאה נוספת

  • Hugo Gold (Hrsg.), Max Brod: ein Gedenkbuch, 1884-1968, Tel-Aviv: Olamenu, 1969.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא מקס ברוד בוויקישיתוף

מפרי עטו:

הערות שוליים

  1. ^ אסף צבי, בודד ונשכח בתל אביב: ספר חדש מתחקה אחר מקס ברוד, האיש שהביא לעולם את כתבי קפקא, באתר דבר העובדים בארץ ישראל, ‏2019-10-11
  2. ^ פרסי עירית ת"א יחולקו מחר, מעריב, 25 באפריל 1955.
  3. ^ מכס ברוד ז"ל הובא למנוחות, הצופה, 24 בדצמבר 1968
  4. ^ ארכיון מקס ברוד, בספרייה הלאומית
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 Max Brod Biography, Songs, & Albums, AllMusic (באנגלית)
  6. ^ מקס ברוד | המרכז לחקר המוסיקה היהודית, באתר jewish-music.huji.ac.il
  7. ^ רות בונדי וחיים איזק, אחרית הדבר - נספח סיום לתרגום העברי של "החייל האמיץ שוויק" ירוסלאב האשק "החייל האמיץ שוויק" ירוסלאב האשק, זמורה ביתן, 1988, עמ' 668
  8. ^ הנס הנסהיימר, ביבר בפה דיאז, רמת גן: מסדה בע"מ, 1960, עמ' 109 - 119
  9. ^ ענת פרי, ש. שלום על צוואת ברוד וסודה של אסתר הופה, 23 באפריל 2012
  10. ^ ענת פרי, מכירת "המשפט" של פרנץ קפקא
  11. ^ Kafka's Last Trial: The Case of a Literary
  12. ^ עופר אדרת, המדינה תובעת בבית משפט את העיזבון של פרנץ קפקא, באתר הארץ, 8 בספטמבר 2009
  13. ^ ת"ע 105050/08 הופה ואח' נ' האפוטרופוס הכללי, 12 באוקטובר 2012, באתר "נבו"
  14. ^ בע"מ 6251/15 אווה דורית הופה ואחרות נ' עו"ד שמוליק קסוטו ואחרים
  15. ^ גנזים, 94-93, אדר א' תשל"ח, כרך ז', שנה 13, עמוד 215
  16. ^ ראו ביקורת: ה. כ., "ראובני – שר היהודים", הפועל הצעיר, 4 בדצמבר 1925.
  17. ^ ראו ביקורות: י. שה-לבן, "בטרם מבול" - רומן מאת מכס ברוד, דבר, 4 ביולי 1947; אריה ליפשיץ, מכס ברוד וספרו "בטרם מבול", דבר, 5 בדצמבר 1947.
  18. ^ אתר למנויים בלבד מייקי דגן, "האיש שלא שרף את קפקא": סגנונו של מקס ברוד משתלט על הספר שדן בו, באתר הארץ, 3 בדצמבר 2019


הקודם:
אורי צבי גרינברג 		פרס ביאליק
1948 		הבא:
דוד שמעוני

תבנית:פרנץ קפקא

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37457017מקס ברוד

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מקס_ברוד&oldid=2415691"