כפר חיטים
 מגדל המים בכניסה לכפר חיטים, ינואר 2010
| |
| מדינה |  ישראל
|
| מחוז | הצפון |
| מועצה אזורית | הגליל התחתון |
| גובה ממוצע[1] | 31 מטר |
| תאריך ייסוד | 1936 |
| תנועה מיישבת | תנועת המושבים |
| סוג יישוב | מושב שיתופי |
| נתוני אוכלוסייה לפי הלמ"ס לסוף 2023[1] | |
| - אוכלוסייה | 623 תושבים |
| - שינוי בגודל האוכלוסייה | 3.8% בשנה |
(למפת הגליל העליון רגילה)   כפר חיטים | |
| מדד חברתי-כלכלי - אשכול לשנת 2021[2] |
8 מתוך 10 |
כְּפַר-חִטִּים הוא המושב השיתופי הראשון שקם בארץ ישראל ובין היישובים הראשונים בסדרת יישובי חומה ומגדל[3]. היישוב ממוקם בבקעת ארבל בקרבת הכנרת, וקרוי על שם העיר התלמודית החשובה כפר חיטיא, ששמה השתמר בשם הכפר הסמוך חיטין.
היסטוריה
ב-1878 נוסדה ביוזמת הרב חיים אלעזר וקס אחוזות "ביארת חאטון" (פרדס – חיטין). הרב ווקס אשר כיהן כרבה של העיר קאליש שבפולין ונשיא כולל פולין, רכש לאחר עלייתו לארץ ישראל פרדס אשר שטחו 25 דונמים והושקה במימי מעיין "עין נבי שועיב" אשר מקורותיו מהר ארבל. במקום גידלו אתרוגים לייצוא לרוסיה ולפולין והועסקו בו בני הישוב הישן. אחד ממגדלי האתרוגים ושומר הפרדס היה אברהם וייסברג בן העיר טבריה. נמצאו מכתבים מאברהם חיטינר להרצל המציעים ייצוא אתרוגים ליהדות הגולה. אברהם ויסברג כונה בשם אברהם חיטינר ובנו (היחיד ששרד מ-11 ילדים שנפטרו בסמוך ללידתם) כונה משה חיטינר, על שם מגוריהם בכפר בחיטים. לאחר קום המדינה הופקעו אדמותיהם הפרטיות בחיטין על ידי המדינה.
בשנת 1905 קנתה קרן קיימת לישראל חלקות מאדמות חיטין, והיו האדמות הראשונות שנקנו על ידי הקק"ל. נציג הקק"ל שביצע את הרכישה היה דוד חיים, נתין עות'מאני שקודם לכן היה פקיד בשירותו של הברון רוטשילד. האדמות שנקנו היו בשטח של 2,000 דונם, אולם היו מפוצלות בין כ-400 חלקות קטנות, בין אדמות ערביי הכפר חיטין.
ניסיון התיישבות ראשון בכפר חיטים נעשה ב-1913 על ידי קבוצת כיבוש ממתיישבי דגניה א', אך ניסיון זה נכשל בגלל חיכוכים עם האוכלוסייה הערבית השכנה בגלל בעיות בעלות על אדמות, המחסור במים ופיצול הקרקעות. ב-1923 נעשה ניסיון שני ליישב את המקום, על ידי מתיישבים מתנועת המזרחי. 50 משפחות עלו לאדמות והקימו את מושב העובדים חיטין[4]. המתיישבים התגוררו בצריפי עץ שקיבלו מידי ועד הצירים והקימו רפת ולול לכל משפחה, בית כנסת ומגדל מים. כל משפחה קיבלה לעיבוד 100 דונם, 10 ליד הבית ו-90 בחלקות מרוחקות יותר. לכל משפחה היו 8 דונם של כרמים. מים הובאו ממעיין בתחתית ההר[5].
במאורעות תרפ"ט הותקף היישוב וסבל ממספר פצועים, אך ההתקפה נהדפה על ידי המתיישבים והמשטרה הבריטית. לאחר מכן, בשל המצב הביטחוני והכלכלי סבל המושב מעזיבת מתיישבים, ותושבי המקום עברו לכפר אברהם בסיוע הסוכנות[5]. במקומם, נחתם הסכם בין הסתדרות הספרדים העולמית ובין מנחם אוסישקין איש הוועד הפועל הציוני במסגרתו יושבו במקום 10 משפחות נוספות. גם משפחות אלו נטשו לאחר מספר חודשים והמקום ננטש כליל בראשית 1933.
במהלך שנת 1936 התנהל משא ומתן בין חברי קבוצת ההתיישבות "הקוצר" בראשות חיים קרישפין ומרקו רומנו, שהורכבה מעולים מבולגריה ובין המוסדות המיישבים לגבי עליית חברי הקבוצה לאדמות חיטין. ב-7 בדצמבר 1936, לאחר שהתקבל האישור הרשמי לעלייה, עלו 11 מחברי הקבוצה לאדמות המושב, במתכונת "חומה ומגדל", כשהם מקימים מגדל שמירה ומנצלים את בניין בית הכנסת הנטוש כמבצר. העלייה לקרקע התרחשה בימי המרד הערבי הגדול ובשלהי 1936 נחטף, עונה ונרצח שלמה בן נון, אחד מהמתיישבים. הרפתות שהושארו על ידי חברי מושב המזרחי נוצלו על ידי המתיישבים למגורים. מתכונת היישוב נקבעה על ידי חברי הקבוצה וראשיה כמושב שיתופי, ששמר על עקרון שיתופיות העבודה, אך התיר את שמירת פרטיות המשפחה[6]. לטענת אליהו אלישר, העלייה למקום נעשתה במהירות באישון לילה בגלל שנודע למתיישבים על כוונה של קבוצה אחרת לעלות לכפר חיטים ולהתיישב במקום ללא אישור המוסדות המיישבים ועל כן הם מהרו למקום להקדימם[7].
התבססות המושב
בראשית שנות ה-40 גדלה אוכלוסיית המושב לכדי 60 משפחות ובשל המצוקה הכלכלית והמחסור במים שמנע מהמתיישבים לעסוק בחקלאות, הם מצאו את פרנסתם בעבודות מזדמנות ביערנות, במחצבות וכחקלאים שכירים ביישובי הסביבה. ב-1942 חפרו חברי המושב תעלה לאורך 2.5 קילומטרים, הניחו צינור מים מן הכנרת אל היישוב, והמושב הרחיב את שטחיו המעובדים, בהתבסס על מקור המים החדש. בנוסף, החלה הקמת בתים מאבני בזלת מקומיות, ובמהלך שנות ה-40 נעשו ניסיונות להוסיף מקורות הכנסה נוספים על החקלאות, כולל הקמת מפעל טקסטיל, מחלבה, נגריה, מאפייה ומוסך. מאוחר יותר הוקם כפר נופש ומפעל לתכשיטים.
לאחר הקמת מדינת ישראל
בעשורים הראשונים לאחר הקמת המדינה פעל היישוב במתכונת של אגודה שיתופית ונוסף ענף הדבוראות תוך הרחבת מפעל הטקסטיל שהיה בבעלות משותפת של התושבים. במהלך שנות השמונים הורע מצבו של המושב, כתוצאה מהצטברות חובות כספיים ועזיבת משפחות רבות וב-1991 האגודה המיישבת הושמה תחת כינוס נכסים. תחת כינוס הנכסים הוחכרו אדמות המושב לעיבוד חיצוני ומרבית ענפי המשק נסגרו, ביניהם ענפי הדיר, גידולי השדה, המוסך וכפר הנופש. בנוסף, הבתים הפרטיים ביישוב עברו לידי חברי האגודה. לאחר הפשרת קרקעות בצפון היישוב, נמכרו קרקעות נוספות במסגרת ההרחבה. ב-2008 פורסם כי בשטח המושב מתוכנן להיבנות אתר נופש אשר יכלול בית מלון יוקרתי בחלקו המזרחי של המושב ומגרשי גולף.[8]
קישורים חיצוניים
- כפר חיטים במרכז המידע להתיישבות בגליל
- כפר חיטים באתר הרשות לפיתוח הגליל
- אסתר כספי, מושב חיטין תרפ"ה – פרקי יומן, קתדרה 55, מרץ 1990, עמ' 125-110
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 אוכלוסייה בעיריות, במועצות המקומיות והאזוריות וביישובים בעלי 2,000 תושבים לפחות - לפי טבלה חודשית של למ"ס עבור סוף אוקטובר 2024 (אומדן), בכל יתר היישובים - לפי טבלה שנתית של למ"ס עבור סוף 2023.
- ^ הנתונים לפי טבלת מדד חברתי כלכלי של למ"ס נכון לשנת 2019
- ^ קיימת מחלוקת בדבר זהותו של יישוב חומה ומגדל הראשון. ראו בערך "חומה ומגדל"
- ^ ריכרד קאופמן, מפת חטין על יד טבריה, באתר צילום המפה מודבק בכרך "תכניות בניה בשביל ארץ ישראל" אוסף המפות ע"ש לאור, הספרייה הלאומית, 1924
- ^ 5.0 5.1 תורה ועבודה בחזון ובמעש, 1985, עמוד 41
- ^ רומנו, אלברט.א, עליה והתיישבות, בתוך:אנצקלופדיה של גלויות-יהדות בולגריה, ירושלים, 1967, עמודים 427-432.
- ^ אליהו אלישר, לחיות עם יהודים, עמוד 191
- ^ כפר חיטים, באתר הרשות לפיתוח הגליל, אוחזר ב-17 במאי 2013.
| ||||||||||||||||
