ערך מומלץ

פנחס רוטנברג

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
פנחס רוטנברג
פנחס רוטנברג בעת שכיהן כמנהל חברת החשמל
פנחס רוטנברג בעת שכיהן כמנהל חברת החשמל
לידה 5 בפברואר 1879
פטירה 3 בינואר 1942 (בגיל 62)
כינויים נוספים פנחס בן-עמי (שם עט)
ידוע בשל מהפכן, מנהיג, חלוץ, תעשיין ומייסד חברת החשמל

פנחס (פיוטר) רוטנברג (י"ב בשבט תרל"ט, 5 בפברואר 1879 – י"ד בטבת תש"ב, 3 בינואר 1942) היה מהפכן רוסי יהודי, חבר המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית הרוסית, ממנהיגי היישוב העברי וחלוץ התעשייה המודרנית בארץ ישראל. מייסד "חברת החשמל פלשתינה", לימים חברת החשמל לישראל.

בעת עבודתו כמהנדס ומנהל ברוסיה הפך לפעיל במפלגה הסוציאל-רבולוציונרית, אך לאחר שהסתבך בפרשת הרצח של גאורגי גפון, נאלץ לעזוב את רוסיה בשנת 1906. לאחר מהפכת פברואר חזר והשתלב בשלטון של ממשלת המעבר הרוסית, אולם עם השתלטות הבולשביקים עזב את רוסיה בפעם האחרונה.

בגלותו הראשונה מרוסיה החל להשתלב בתנועה הציונית, ויצא למסע באירופה ובארצות הברית לגיוס תמיכה בהקמתם של הגדודים העבריים. בהגיעו לארץ ישראל בשנת 1919, החל לעסוק בפעילות ציבורית ודיפלומטית מקומית. הוא פעל מטעם ועד הצירים וההסתדרות הציונית מול שלטונות המנדט הבריטי להקמת תחנות כוח ומפעלי מים לצורך פיתוח הארץ, והקים את "חברת החשמל לפלשתינה" ואת תחנת הכוח הראשונה של תל אביב, את תחנת הכוח הראשונה בחיפה, את תחנת הכוח בטבריה, וכן את תחנת הכוח בנהריים, שהמריצה את היישוב היהודי וזיכתה אותו עוד בחייו בכינוי "הזקן מנהריים".

היה יושב ראש הנהלת הוועד הלאומי בשנים 1929–1931, ונשיא הוועד בין 1939 עד התפטרותו בשנת 1940 בעקבות הידרדרות במצבו הבריאותי. פעל לצמצום ושינוי הנהלת הוועד לגוף טכנוקרטי ולביטול שיטת הזרמים בחינוך. במישור המדיני פעל רבות מול השלטון הבריטי למען פיתוח היישוב, התנגדות לספר הלבן וטיפול בפרעות הערבים. כמו כן פעל להשגת הסכם בין היהודים והערבים החיים בארץ לסיום הסכסוך, וסבר שמשטר של הסכמה בין יהודים וערבים יביא לשיתוף פעולה ביניהם. רוטנברג היה אישיות על-מפלגתית שמעולם לא היה חבר באף מפלגה שפעלה ביישוב, ופעל כמתווך למען איחוי הקרע בין הציונות הסוציאליסטית והציונות הרוויזיוניסטית.

על שמו ועל שם אחיו אברהם קרויה תחנת הכוח רוטנברג באשקלון.

קורות חייו

ילדות ונעורים

פנחס–פיוטר מואיסייביץ רוטנברג נולד בעיר רומְנִי שבאוקראינה.[1] אביו, משה (מואיסיי), היה סוחר מהגילדה השנייה (דרגת עושר יחסי שהייתה נהוגה באימפריה הרוסית; רק יהודים מעטים התקבלו לגילדה השנייה), ואמו הייתה בתו של הרב פנחס מרגולין מקרמנצ'וג. הוא עצמו למד תחילה ב"חדר".

בגיל 11 נשלח ללמוד בגימנסיה הריאלית בעירו, בה התגלו כישוריו במדעים המדויקים. לאחר מכן למד במוסד הפוליטכני בסנקט פטרבורג,[1] אותו סיים לאחר השעיה והגליה ליקטרינוסלב, בעקבות השתתפותו במהומות סטודנטים. הוא נישא לאולגה חומנקו, חברת התנועה המהפכנית, שהייתה פרבוסלבית, ולשם כך התנצר. לזוג נולדו שלושה ילדים.

פעילותו המהפכנית ברוסיה

כסטודנט היה חבר תחילה באגודות מהפכניות שנטו למפלגת הפועלים הסוציאל-דמוקרטית הרוסית. לאחר שסיים את לימודיו בהצטיינות, התקבל לעבודה כמהנדס במפעל פוטילוב בבירת האימפריה הרוסית סנקט פטרבורג, שייצר נשק ובנה אוניות (כיום מפעל קירוב). הפועלים שהיו תחת פיקוחו סיפרו לו על הפעילות המהפכנית המתחוללת במועצות הפועלים בעיר, והוא הצטרף אל המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית. באמצעות הפועלים במפעל, הכיר את האב גאורגי גפון. בתחילת ינואר 1905 הוכרזה במפעל שביתה, שהייתה גורם ישיר למצעד ב-9 בינואר.[2] רוטנברג שמע מהפועלים על קיום תהלוכת ההמונים, דיווח עליה למפלגתו, ובהוראתה הצטרף להפגנה, בניסיון לפקח עליה. כאשר החלו הקוזאקים לירות במפגינים, הציל רוטנברג את חייו של גפון, שהיה מבוקש על ידי השלטונות: הוא קיצץ את זקנו, גילח את שערות ראשו, הלביש אותו בבגדי אישה, הבריח אותו מאזור ההפגנה, העביר אותו בין דירות מסתור, ולבסוף החביא אותו בדירת מקורבו, הסופר מקסים גורקי. בהוראת המפלגה הבריח אותו אל מחוץ לרוסיה ונסע איתו לערים שונות באירופה, בהן נפגשו עם אישים שונים ממגוון מחנות תנועת המהפכה הרוסית. ביום המצעד, הוא "יום ראשון העקוב מדם", החלה מהפכת 1905 ברוסיה.[3]

בסתיו 1905 היה גפון מעורב בתוכנית להבריח ספינת נשק למהפכנים ברוסיה. הספינה הייתה אמורה לפרוק את מטענה בקרבת הגבול עם פינלנד. רוטנברג הגיע לשם בחשאי כדי לקבל את פניה, אולם לאוכרנה (המשטרה החשאית) נודע על כך, והוא נאסר על ידי המשטרה.[4] לאחר מכן שוחרר בעקבות מנשר אוקטובר.

רצח האב גפון

פיוטר רוטנברג, 1900.

תמורת חזרתו של גפון לרוסיה וחידוש פעולתן של אגודות הפועלים שהקים, דרש ממנו פיוטר רצ'קובסקי (אנ'), מראשי האוכרנה, שיסייע לו בגיוס פעילים מהפכנים למשטרה החשאית ושישכנע את רוטנברג לשמש כמודיע שלה תמורת 25,000 רובל (סכום גדול באותה עת). גפון סיפר על כך לרוטנברג וניסה לשכנעו לשמש יחד עמו כסוכן כפול. אלא שקשריו של גפון עם המשטרה כבר פורסמו בעיתונות, ורוטנברג חשש כי יחסיו עם גפון, שקודם לכן רוממו את קרנו במפלגה הסוציאל-רבולוציונרית, עלולים עתה להחשידו בעיני ראשיה, ולכן נאלץ לספר על כך לוועד המרכזי שלה. על פי דרישתו, נפגש עם יונה אזף, ראש הארגון הלוחם הסוציאל-רבולוציונרי, ועם סגנו, בוריס סבינקוב. אלא שגם אזף עצמו היה סוכן של האוכרנה. בתקופה מסוימת התגורר גפון בדירתו באירופה ואזף חשש, ככל הנראה, שהכומר יספר לרצ'קובסקי, המפעיל המשותף שלהם, דברים שרצה להסתיר, ולכן פסק כי יש לחסל את גפון. לאחר מכן הוחלט על ידי ראשי המפלגה, כי יש לחסל יחד איתו גם את רצ'קובסקי, כאשר שניהם נמצאים יחד, כהוכחה לבגידתו. משימת החיסול הוטלה על רוטנברג.[5]

ב-4 במרץ 1906 נועדה להתקיים פגישה משולשת בסנקט פטרבורג בין רוטנברג, גפון ורצ'קובסקי, אולם אזף סיפר לרצ'קובסקי על התוכנית לרצוח אותו ולכן הוא לא הגיע לפגישה. בהמשך דרש רצ'קובסקי מרוטנברג מידע מסגיר על חבריו, כהוכחה לנכונותו לשתף פעולה עם האוכרנה, אולם רוטנברג דחה את ההצעה, הודיע לאזף כי נכשל במשימתו, וביקש לשחררו ממשימת החיסול. בתגובה לכך האשים אותו אזף במורך-לב ובאי-ציות להוראות המפלגה, והורה לו לרצוח את גפון בלבד, בטענה כי מדובר בהוראות הוועד המרכזי שלה. לצורך המשימה גייס רוטנברג שלושה מאנשי הארגון הלוחם של המפלגה וקבע עם גפון פגישה בדאצ'ה באוזרקי, עיירת חוף קטנה הסמוכה לגבול פינלנד. ב-28 במרץ 1906 הגיע גפון לפגישה ונתלה במקום. גופתו נמצאה רק כעבור חודש ימים.[6] המפלגה סירבה לדרישת רוטנברג שתצהיר כי הרצח בוצע בשמה ובהחלטתה. היא אף ערכה לו בירור וסירבה לטהר את שמו. אזף גם איים על חייו, אם יעז להאשים אותה בפרשה. ב-1907 כתב רוטנברג רשימה, בה סיפר את גרסתו. הוא טען כי הרצח בוצע לאחר שערך לגפון משפט חברים: הוא הסתיר את שותפיו מאחורי פרגוד, ובשיחה עם גפון גרם לו לספר על קשריו עם האוכרנה. בתום השיחה חשף את "השופטים" מאחורי הפרגוד, ולטענתו, הפקיד בידיהם את ההכרעה בגורלו ועזב את המקום, וכששב לשם מצא את הכומר תלוי ומת.[7]

יחסיו של רוטנברג עם המפלגה הורעו מאוד, והוא חשש לחייו מפני אזף והאוכרנה.[8] בעקבות האשמות עיתונות הימין על היותו גם כן סוכן כפול, נאלץ רוטנברג לעזוב את רוסיה. מאוחר יותר נחשפו הפרטים לגבי היותו של אזף סוכן כפול. ב-15 בפברואר 1909 הודיעה המפלגה על ביטול הטענה כי רוטנברג רצח את גפון על דעת עצמו ממניעים אישיים, אולם לא הודתה בכך שהרצח בוצע על ידי חבריה, ובהם רוטנברג. רוטנברג דבק בגרסתו במשך כל חייו והכחיש כל מעורבות ישירה ברצח.[8]

1906–1919

פיוטר מוסייביץ רוטנברג, תחילת המאה העשרים.

באירופה

רוטנברג יצא לגלות באיטליה, שם נמצאו אז מהפכנים נוספים שנמלטו מרוסיה. בעת שהותו באירופה קשר קשרים עם ראשי השמאל בפוליטיקה האיטלקית.[8] באיטליה החל לעבוד כמהנדס מים,[9] והחל מ-1906 עסק שם במפעלי השקיה ובניית גשרים.[10] לדברי רוטנברג, בתקופה זאת, בהשפעת הלאומיות האיטלקית, התקרב לבעיות העם היהודי ובראשן האנטישמיות, והגיע למסקנה כי הפתרון להן טמון בהתארגנות לאומית.[9]

בעקבות מפגשו עם החוגים הציוניים הסוציאליסטיים של פועלי ציון בתקופת המלחמה, ובהם עם דב בר בורוכוב, נדבק רוטנברג ברעיון הקמתם של הגדודים העבריים שיילחמו לצד מדינות ההסכמה, כחלק מעסקה מדינית: בתמורה לכך יזכו היהודים לחסות המעצמות לבניית בית לאומי.[11] בכך גם יוכל להתממש החזון הציוני, וגם ניתן יהיה לרתום את דעת הקהל היהודית לטובת מדינות ההסכמה, דבר שעשוי להועיל לדמוקרטיזציה המיוחלת של רוסיה. רוטנברג יצא לעשות נפשות לתוכניתו בבירות אירופה המערבית. ב-23 בספטמבר 1914 הוסר איסור הכניסה שלו לבריטניה, והוא נפגש בלונדון עם ראשי הקהילה היהודית ומנהיגי הציונים, וכן עם ראשי המדינה ובהם מנהיג מפלגת הלייבור, רמזי מקדונלד, אולם הוא נכשל בניסיונותיו וחזר לאיטליה. הוא שלח מכתבים לזאב ז'בוטינסקי, שעמל בעצמו על הפצת רעיון הגדודים, ובאפריל 1915 נפגש עמו בברינדיזי והגיע איתו לחלוקת עבודה בנושא.[11]

בארצות הברית

בשלהי מאי 1915 הגיע רוטנברג לארצות הברית, כדי לקדם בקרב הקהילה היהודית בארצות הברית את רעיון הגדודים העבריים, אולם הרעיון לא זכה לתמיכה.[12] הוא התגייס לטובת מחנה פועלי-ציון והסוציאליסטים, ויחד עם חיים ז'יטלובסקי עבר בין הקהילות היהודיות כחלק מקמפיין למען הקמת קונגרס יהודי-אמריקני, שאמור היה לייצג את כל חוגי הציבור היהודי בארצות הברית ולדרוש בשמו את תביעות העם היהודי לאחר המלחמה. בין היתר, השתתף רוטנברג בהוצאתו לאור של העיתון "דער יידישער קאנגרעס" ("הקונגרס היהודי"), שמטרתו הייתה להפיץ את עמדת החוגים הסוציאליסטיים בשאלה זו. מספר שבועות לאחר הגעתו לארצות הברית, פרסם את עיקרי השקפתו בחוברת "תחייתו הלאומית של העם היהודי". הוא כתב אותה עוד באיטליה (ברוסית), וניסה לקדם באמצעותה את רעיון הגדודים, אולם בארצות הברית הוצאו ממנה כל הקטעים שעסקו בנושא בלחצם של יצחק בן-צבי ודוד בן-גוריון.[13] לרוטנברג היה חלק מכריע בהפצת הרעיון ובהכשרת הקרקע להתגבשותו ולהוצאתו אל הפועל בסופו של דבר בשלהי המלחמה.[14] במהלך שהותו בת השנתיים בארצות הברית פרסם גם מאמרים בעיתונות, וכתב: "כל יהודי הוא לאומי או עשוי בהכרח להיות לאומי, בין שהוא רוצה בכך ובין שאינו רוצה. העולם הלא יהודי סביבנו כופה זאת עלינו בלא רחם, ואפילו האנטי-ציונים הנוקשים ביותר חולמים במעמקי לבם את החלום הנהדר של ארץ ישראל".[15] מאמריו הפכו אותו לשותף בפולמוסים ציבוריים ולביקורת, שגרמה לו להסתלק בהדרגה ממוקד הפעילות בשאלת הקונגרס היהודי.[13]

רעיון הקונגרס היהודי לא הספיק להגיע לכלל מימוש, ובינתיים נפל הצאר הרוסי מכיסאו במהפכת פברואר 1917. מספר שבועות לאחר פרוץ המהפכה, הגיע לניו-יורק בוריס באכמיטב, ידידו של רוטנברג מהמפלגה הסוציאל-רבולוציונרית ונציג ממשלת רוסיה המהפכנית, ורוטנברג נבחר לשמש יושב ראש האספה שנערכה לכבודו באולם מדיסון סקוור גארדן. על פי הנחייתו, לא ניתן לציונים הסוציאליסטים לדבר בכינוס. בעקבות האירועים ברוסיה, החליט רוטנברג לשוב אליה, וב-11 ביולי 1917 עזב את ארצות הברית.[16]

ברוסיה

דרכונו של רוטנברג, שבו השתמש בעת בריחתו לאודסה, 1919.

רוטנברג היה מקורב לאלכסנדר קרנסקי, ראש הממשלה המהפכנית הרוסית, שהיה איתו במפלגה הסוציאל-רבולוציונית. קרנסקי לא תמך ביסודות האינטרנציונליסטיים של הבולשביקים, שמפלגת "פועלי ציון" הייתה קרובה אליהם. כשרוטנברג היה בסטוקהולם בין 1 ל-10 באוגוסט 1917, הוא הצליח לסדר לבורוכוב היתר כניסה מסטוקהולם לרוסיה ב-2 בספטמבר 1917.[17] אחרי שחזר לרוסיה מסטוקהולם, היה רוטנברג במחלוקת עם נחום ניר, איש מפלגת "פועלי ציון" ברוסיה. רוטנברג רצה קודם לכונן רפובליקה בישראל ("טריטוריאליזציה פוליטית" שהתבססה על ציונות מדינית), ניר רצה עלייה חופשית לארץ ישראל ("טריטוריאליזציה כלכלית" שהתבססה על ציונות מעשית), ובורוכוב אימץ את שתי השיטות עוד ב-1914.[18]

ימים אחדים אחרי בואו לרוסיה מונה רוטנברג על ידי קרנסקי לסגן המושל של עיר הבירה פטרוגראד,[19] וב-21 באוקטובר (3 בנובמבר) שימש גם בוועדה עליונה בת שלושה חברים שהופקדה על שמירת החוק והסדר בעיר. רוטנברג הנהיג יד קשה בדיכוי המבקשים למוטט את המשטר החדש והיו ידיעות על כך שמספר ימים לפני פרוץ המהפכה הבולשביקית, הציע לקרנסקי לאסור את לנין ואת טרוצקי ולתלות אותם, בעוון חתרנות וניסיון לפגוע בשלום המהפכה, אך קרנסקי סירב.[16][20] לאחר המהפכה נאסר על ידי הבולשביקים ונכלא במשך שישה חודשים במבצר פטרופבלובסקיה. הוא שוחרר בעקבות בקשתם של מקסים גורקי ואלכסנדרה קולונטאי.

רוטנברג עבר למוסקבה ועבד במנגנון המרכזי של התנועה הקואופרטיבית. בעקבות ניסיון ההתנקשות בלנין על ידי פאניה קפלן (30 באוגוסט 1918) והגברת הרדיפות נגד פעילי המפלגה הסוציאל-רבולוציונרית על ידי השלטונות הסובייטיים, נסע דרומה לאודסה, והתגייס לשירותה של הממשלה האנטי-בולשביקית ששלטה בה בחסות צבאות ההתערבות הצרפתיים, שפלשו לרוסיה כתגובת נגד למהפכת אוקטובר. במשך תקופה קצרה אף שימש בממשלה זו כשר לענייני אספקה, אולם עם התקרבות הצבא האדום, נאלץ לברוח. הוא הגיע לטורקיה ולאחר מכן לפריז.[21]

פועלו בארץ ישראל

פנחס רוטנברג ועובדיו בחברת החשמל, 1920.
פנחס רוטנברג, 1940.

בשלהי שנת 1919 עלה רוטנברג לארץ ישראל.[22] הוא עבד כמומחה בשירות ועד הצירים בארץ ישראל, ובתפקידו זה פתח משרד הכפוף לוועד, שכר אנשי מקצוע וערך סקר כללי של משק המים בארץ.[23] בשלב זה היה חסר אמצעים וכל ההוצאות הכספיות עבור הסקר מומנו מכספי ההסתדרות הציונית.[24] ב-1 בינואר 1920 ביצע את פעולתו הציבורית הראשונה בארץ ישראל – הגשת סיוע לנפגעי סופות השלגים בירושלים.[25] בסוף ינואר הגיע הרברט סמואל לביקור בארץ ישראל שנמשך חודשיים, במהלכו נפגש עם רוטנברג, שהציג בפניו תוכנית של אפשרויות ניצול החשמל בארץ.[26]

בזמן מאורעות תר"פ באפריל 1920, היה לרוטנברג חלק מכריע בארגון ההגנה היהודית בירושלים בשיתוף פעולה עם זאב ז'בוטינסקי.[27] רוטנברג היה מעורב בעניינים רבים הקשורים ליישוב, אך הוא מיהר לסיים את מחקרו, וכבר ביוני 1920 הגיש לוועד הצירים תוכנית כוללת למפעל חשמל והשקיה בארץ ישראל. המסמך המהודר הודפס באנגלית ובעברית, ורוטנברג הדגיש בו את חשיבותה של העבודה העברית: "פועלים עבריים בא"י נכונים וגם מוכשרים הם לפנות לכל עבודה ואף להיותר סבוכה ומיגעה... א"י תהא עברית אך ורק כשכל העבודה שדבר לה עם בניין החיים תצא לפעולות על ידי פועלים עבריים... בנין הארץ על ידי עבודה ערבית יביא לידי יצירת פלשתינא ערבית ולא א"י עברית למרות כל סכומי ההון היהודי שישקיעו בה".[28] בקיץ 1920 הפקידה הממשלה בידי רוטנברג את מפעל סלילת כביש טבריה-צמח. הוא עסק בארגון כוח העובדים היהודים ובהסדרת תנאי עבודתם ומחייתם במקום.[29][30] בעבודה זו יצר את קשריו הראשונים עם ראשי תנועת הפועלים בארץ ישראל.[31]

על רקע סוגיית קביעת גבול הצפון של ארץ ישראל המנדטורית, הופעל לחץ ציוני להכללת נהר הליטני ומקורות הירדן והירמוך בגבולות הארץ. רוטנברג חשש שתוכניתו בסכנת ביטול, ועקב כך נרתם ללחץ הדיפלומטי. במחצית השנייה של אוגוסט 1920 הגיע למשרדי ההסתדרות הציונית בלונדון, ובתחילת אוקטובר עסק בפריז עם אנשי השדולה היהודית-ציונית בניסיונות לעכב את חתימת הסכם הגבולות בין בריטניה וצרפת ולהרחיק את קו הגבול צפונה, אל מעבר לליטני.[32][33] אולם הניסיונות כשלו וב-23 בדצמבר 1920 נחתם ההסכם הסופי על תוואי גבול הצפון, ללא הסכמת צרפת לשינוי הטריטוריאלי.[34]

משא ומתן על הענקת זיכיון לייצור חשמל

בספטמבר–אוקטובר 1920 הציע רוטנברג תוכניות מקיפות לפיתוח מפעלי מים, ניקוז מים, סיכור, פיתוח קרקע, ותעלות השקיה.[35][36] ב-28 באוקטובר הפקיד נשיא ההסתדרות הציונית חיים ויצמן בידי רוטנברג, מכתב שהופנה אל הנציב העליון, הרברט סמואל, בו תיאר את רוטנברג כמוסמך מטעם ההסתדרות הציונית לנהל בשמה את המשא ומתן על קבלת הזיכיונות למפעל החשמל.[37] ב-8 בדצמבר נפגש רוטנברג עם סמואל וקיבל ממנו מכתב המלצה המעיד על יחסה החיובי של ממשלת בריטניה למפעל החשמל שלו. השיחה עסקה גם בנושאים נוספים הקשורים בארץ ישראל, המעידים על כך שרוטנברג נחשב כבר אז לנציג מוכר של היישוב העברי.[29] בפברואר 1921 ביקר רוטנברג בלונדון ונפגש לראשונה עם פקידי משרד החוץ ומשרד המושבות שעתידים היו לעסוק באישור זיכיונות החשמל.[38] הוא המשיך לארצות הברית, שם השתתף באירועים ציבוריים לצורך איסוף כספים להקמת מפעל החשמל, מצויד במכתב ההמלצה מאת הנציב העליון. במרץ 1921 שב לארץ ישראל והציג בפני שר המושבות החדש, וינסטון צ'רצ'יל, בעת ביקורו בירושלים, את תוכניתו לגבי הירדן והירקון וחשמול הרכבות,[39] וזכה לתגובה חיובית.[40]

בזמן מאורעות תרפ"א במאי 1921, הטיל ועד הצירים על רוטנברג לארגן את הגנת היישוב היהודי באזור תל אביב. בתוקף תפקידו זה, החליט, בניגוד לדעת חבריו בוועד ה"הגנה", להורות על פינוי יישובים יהודים קטנים, בהם מקוה ישראל, בן שמן וחולדה.[41]

ב-14 ביוני 1921 נאם צ'רצ'יל בבית הנבחרים ורמז על המדיניות הנדרשת עתה לגבי המפעל הציוני, על רקע הזעם הערבי שהתפרץ במאורעות: "בעזרת פיתוח מתאים של משאבי הטבע בארץ־ישראל ואם יימצא ההון היהודי לכינונם של מפעלי השקיה ותחנות כוח על הירדן, אין לי ספק שמדי שנה בשנה ייווצרו מקורות קיום חדשים לחיי רווחה למספר סביר של עולים חדשים יהודים, ותהליך זה יגביר את רווחתם של כל בני הקהילה, ערבים כיהודים". הייתה זו ההתייחסות הפומבית הראשונה למפעליו של רוטנברג כבעלי חשיבות פוליטית ולא רק כלכלית, והיא ביטאה שינוי במעמדם: לממשלת בריטניה היה עתה אינטרס ברור בהצלחתם.[42]

בסוף יוני 1921 הגיע רוטנברג ללונדון כדי ללבן עם עורך דינו, נתן אופנהיימר, את סעיפי הסכם הזיכיון.[43] עוד באמצע מאי הגיש לנציב העליון מסמך המפרט את יתרונות חשמולה של מסילת הברזל, בעיקר בקו יפו–ירושלים, אלא שהמסילה בקו זה הייתה שייכת לחברה צרפתית ומאחר שהממשלה הייתה צריכה לרכוש אותה לשם כך, הוסר הדיון בנושא מעל לפרק. בתגובה לטענות פקידי משרד המושבות, לגבי הענקת הבלעדיות למבקש הזיכיון, הצדיק זאת הרברט סמואל בנימוק שהמשקיעים יצטרכו להשקיע סכומים אדירים להפקת כמות חשמל שתהיה גדולה הרבה יותר מזו הדרושה בעתיד הקרוב בארץ ישראל.[44]

ב-5 ביולי נערכה פגישה בין רוטנברג ואופנהיימר ובין כל פקידי מחלקת המזרח התיכון שטיפלו בנושא. רוטנברג התפשר על מספר דרישות של פקידי משרד המושבות, אולם עמד בתוקף על שתי דרישות משלו: ציון מפורש של ההסתדרות הציונית בכתב הזיכיון כגורם שהממשלה חייבת להיוועץ בו (וזאת על אף שבשלב זה כבר הופיע כיזם עצמאי), והענקת שטח של 50,000 דונם בסביבות תחנת הכוח על הירדן, לצורך הקמת יישוב יהודי גדול, שיגן על המפעל היקר מפני מתנכלים ולתושביו יהיה אינטרס מובהק בהצלחתו. האלטרנטיבה לכך, לטענתו, תהיה יקרה יותר ופחות נוחה: שיכון קבע במקום של כוח משטרה גדול. במהלך חודשים יולי–ספטמבר נערכו דיונים עם פקידי משרד המושבות, בהם הסכים רוטנברג לדחות את ההכרעה לגבי שתי דרישותיו אלו. לאחר פגישה עם פקידי סוכני הכתר ב-23 באוגוסט, הסכים לחלופה שהציעו המומחים, להתחייבות הממשלה לחשמול המסילה: הממשלה תתחייב לקנות מראש כמות קבועה של חשמל מדי שנה.[44]

דרישה להסכמת הערבים

בתקופה זו בה שהה בלונדון, שהתה בעיר גם המשלחת הפלסטינית הראשונה לשם, מטעם הקונגרס הערבי-פלסטיני. חברי המשלחת סירבו בתוקף להיפגש עם חיים ויצמן ונציגי ההסתדרות הציונית, אך הסכימו להיפגש עם רוטנברג, מתוך הנחה שהוא מייצג את המתונים ביישוב היהודי בארץ ישראל. ב-30 באוגוסט 1921 נפגש רוטנברג עם חברי המשלחת אבראהים שמאס ומועין אל-מאדי. לאחר הפגישה שלח רוטנברג מכתב סיכום לראש המשלחת, מוסא כאט'ם אל-חוסייני, וביקש ממנו לתמוך במפעל החשמל, על בסיס ההבהרות שעלו בפגישה: יינתנו זכויות שוות לכל תושבי הארץ מהפעלת מפעל החשמל; כל אזרחי הארץ יוזמנו להשקיע בהקמת החברה והנהלתה תייצג את כל המשקיעים; עובדי התחנה יועסקו ללא אפליה וגם המהנדסים ייבחרו על פי כישוריהם בלבד; ויינתן סיוע לרשויות המקומיות הערביות לגייס כספי הלוואות שיאפשרו להן להתחבר לרשת החשמל.[45]

ב-8 בספטמבר שיגר סמואל מברק לצ'רצ'יל, שבסופו הציע דרישה חדשה לאישור הזיכיון: הסכמת המשלחת הערבית.[45] כדי לסלק את המכשול שהציב סמואל, הסכים רוטנברג לוותר על שלוש דרישותיו שלו ולדחות את החתימה על שלושת הנספחים: חשמול מסילת הברזל, התחייבות הממשלה לקנות כמות קבועה של חשמל, והחכרת 50,000 דונם מאדמות המדינה. ג'ון שאקבורו, מנהל מחלקת המזרח התיכון, דחה את דרישתו של סמואל, בטענה כי המשלחת הערבית אינה באמת מייצגת את ערביי ארץ ישראל וכי ממילא אין ביכולתה, כגוף, להסכים לתמיכה במפעל, ועמדתו קיבלה את אישורו של צ'רצ'יל.[46] ואכן ב-17 בספטמבר התקבלה תגובתו הרשמית של חוסייני להצעת רוטנברג: "אנו מצטערים על כי אין ביכולתנו להביע את השקפותינו בעניינך, קודם שתיקבע סופית מדיניות הממשלה בפלשתינה. עם־זאת עלינו לציין כי בני עמנו לא יראו כחוקי כל זיכיון, אם לא יובא קודם־לכן לאישור כל האוכלוסייה של פלשתינה... דבר לא גורם לנו אושר כה רב, כמו מפעלים התורמים לרווחתה ולעושרה של פלשתינה, אך אנו משוכנעים כי ראוי לתת לנו הזדמנות ליטול על עצמנו מפעלי פיתוח אלה".[45]

אלא שיום קודם לכן, הציע סמואל שרוטנברג יצהיר כי הוצאתם לפועל של מפעליו תותנה בהסכמת הערבים, בנספח נפרד וסודי, וכדי להניח את דעתו, ניסח רוטנברג את הצהרתו במכתב קצר למשרד המושבות: "בדבר התנגדות מקומית אפשרית שתתגלה בארץ־ישראל ביחס למפעלי, או לפרטים כלשהם בו, אבקש להבהיר כי אם אכן תהיה התנגדות אמיתית, יהיה זה בלתי־אפשרי מבחינתי לאסוף את ההון הדרוש להוצאתו לפועל, ולפיכך במקרה זה אצטרך לנטוש את תוכניתי, או לחלופין, לשנות את תנאיה וסעיפיה כדי שתעלה בקנה אחד עם תביעותיה של ההתנגדות המקומית". ב-21 בספטמבר הודיע צ'רצ'יל לסמואל כי הוא רואה במכתב תשובה מספקת והורה לסוכני הכתר לחתום על שני ההסכמים.[46]

רוטנברג האמין בכוחו של האינטרס המשקי והקיומי המשותף של הערבים והיהודים בארץ ישראל לטשטש את הניגודים הלאומיים ביניהם, והחזיק בהשקפה זו בכל שנות פעילותו בארץ ישראל.[47]

חתימה על הסכם הזיכיון

ב-21 בספטמבר 1921 נחתם בלונדון הסכם הזיכיון לניצול המים של ארץ ישראל לייצור חשמל ואספקתו.[22][48][49] אושרו שני זיכיונות: בזיכיון הראשון התחייב רוטנברג להקים בתוך שנתיים חברה בהון יסוד של 100,000 ליש"ט, שתספק חשמל לאזור השרון באמצעות מי הירקון ("תוכנית עוג'ה") ותחל בהכנות לניצול מימיו להשקיה. הזיכיון השני היה גדול יותר, ורוטנברג התחייב בו להקים בתוך שנתיים חברה בהון יסוד של מיליון ליש"ט, שתקים את מפעל הירדן, שנועד לספק חשמל ומים להשקיה לכל חלקי ארץ ישראל ועבר הירדן, מלבד אזור ירושלים, שלגביו כבר היה זיכיון שניתן בתקופת השלטון העות'מאני.[50] באותו חודש התקיים הקונגרס הציוני ה-12 ורוטנברג ניהל בלונדון בשמם של חיים ויצמן ונחום סוקולוב את השיחות עם משרד המושבות בנושא החוקה המוצעת לארץ ישראל.[33]

בתקופה זו החל רוטנברג לנהל את עבודות הניקוז והכנת תעלות השקיה בעמק יזרעאל.[51] באוקטובר 1921 קיימה ההנהלה הציונית דיון בזיכיונות והחליטה להשעות העברת כספים לחשבונו של רוטנברג עד שתקבל ממנו מסמכים שנמנע מלהגיש לה בנושא זיכיון הירקון. בחורף 1921–1922, עם התבהרות ההסדרים העסקיים הקשורים בהפעלת הזיכיונות, גבר אי האמון בין רוטנברג ובין הסתדרות הציונית ויושב הראש שלה, ויצמן, שהתנגד להענקת מעמד קובע לרוטנברג בחברה העתידית.[37] היעדר אמצעים פיננסיים מנע את ביסוס מעמדה של ההסתדרות הציונית במפעל הירדן. רוטנברג החליט להרחיב את מעגל המשקיעים ובמרץ 1922 הגיע לארצות הברית כדי לגייס כספים למימוש זיכיונותיו.[52] בעקבות סערה ציבורית שפרצה בלונדון סביב זיכיונות החשמל והעמידה בספק את מימושם, מיהר לשם רוטנברג כדי להתמודד עם הטענות.[53] בשל נסיעתו הבהולה, נעדר מוועידת ציוני ארצות הברית שהתכנסה בפילדלפיה וב-26 ביוני הוקרא נאומו מעל במת העצרת שלה, בו דרש מכל יהודי ארצות הברית לסייע למפעלו בארץ ישראל.[54][55]

סערות ציבוריות בבריטניה

עוד בשלבים הראשונים של עיבוד תוכניות המפעל, ידע רוטנברג כי לקניית ציוד מחוץ לבריטניה תהיינה משמעויות פוליטיות. עמדה בפניו דילמה: היצרנים בבריטניה דרשו מחירים גבוהים, כפולים מאלו שבגרמניה, אולם היענות ללחץ הבריטי הייתה מביאה ביקורת מצד המוסדות היהודים שישתתפו במימון, על בזבוז כספים וייקור מחיר החשמל. רוטנברג דרש אז מוויצמן מסמך המורה לו כיצד לנהוג, אולם ויצמן נמנע מלהשיב על כך. בינתיים אושר זיכיון הירקון, וכדי לזרז את תהליך אספקת החשמל לאזור השרון, מיהר רוטנברג לרכוש שני מנועי דיזל בגרמניה. ויצמן הפנה את שאלתו של רוטנברג אל משרד המושבות וצ'רצ'יל השיב כי לא ייתכן שרוטנברג יקנה ציוד בגרמניה, לאור האבטלה הגוברת בבריטניה ועול המיסים לצורך החזקת כוח צבאי בארץ ישראל "כדי לסייע בהגשמת המדיניות הציונית". אף על פי כן, בנובמבר 1921, בתשובה לשאילתה בבית הנבחרים, אמר נציג משרד המושבות כי הניסיון לכפות על רוטנברג לקנות את הדרוש לו בבריטניה מנוגד לסעיף 18 בכתב המנדט, האוסר בלעדיות בעסקות לבריטניה בפיתוחה של ארץ ישראל.[56]

בעקבות שאילתות שהוצגו בפרלמנט לגבי ההיבטים העסקיים של מפעל החשמל, התרחב הדיון ועסק במדיניות הבית הלאומי היהודי עצמה. דיון זה הפך לסערה ציבורית בבריטניה כשלורד נורת'קליף (אנ') העמיד את רשת העיתונים שלו כבמה למבקרים התקיפים של הציונות. בראש העיתונים הללו עמד הדיילי מייל, שעשה שימוש לשם כך בעברו ובאישיותו של רוטנברג. ב-25 במאי 1922 נפתחה המתקפה. ה-Evening Standard (אנ') סיפר לקוראיו כי הרברט סמואל מסרב למסור פרטים על תהליך אישור הזיכיונות וטען כי ניצול משאביה של ארץ ישראל נמסרים לזרים. הדיילי סקץ' (אנ') טען כי על אף ש"מיליונים מכספי משלם המיסים הבריטי מוזרמים לארץ ישראל", "המונופולין ניתן לרוסי הפועל למען גרמניה" ורוב הרווח הכספי יוזרם אליה. ה-Evening News (אנ') הדגיש את חלקו של סמואל בקידום המפעל, הזכיר את שמותיהם של אילי הון יהודים המעורבים בתוכנית ויצר את הרושם שמדובר במעין קנוניה יהודית בינלאומית. כמו כן, ציין גם את העובדה שהציוד להקמת המפעל נקנה בגרמניה. למחרת הצטרף גם "הטיימס" לעיסוק ב"פרשת רוטנברג". אנשי הלובי הפרו-ערבי בלונדון הצטרפו למערכה וכינסו מסיבת עיתונאים בבית הנבחרים. הם טענו כי מדיניות בריטניה בארץ ישראל פוגעת בזכויות הערבים והעמידו את מפעל החשמל במרכז ביקורתם, כדוגמה לאפליה זו, הנובעת מתפישת הבית הלאומי היהודי. הרברט סמואל, ששהה באותו זמן בלונדון, כינס בתגובה אספה בבית הנבחרים, בה הציג את מפעל רוטנברג כביטוי מופתי לנכונות היהודים לתרום לפיתוח ארץ ישראל. אלא שהעימות רק החריף ועיתוני נורת'קליף החלו להדגיש מעתה שני היבטים סנסציוניים: עברו ה"מפוקפק" של רוטנברג וקשריו העסקיים עם תעשיינים בגרמניה.[57]

ביוני 1922 נפתח דיון בבית הלורדים. לורד איסלינגטון דרש לתקן את כתב המנדט לפני הגשתו לאישור חבר הלאומים והעמיד במרכז נאומו את "פרשת רוטנברג". הוא טען כי הענקת הזיכיונות לרוטנברג, כלומר להסתדרות הציונית, מגלמת את ההתעלמות מהאינטרסים של תושבי הארץ הערבים. כמו כן, הוא סיפק רשימה ארוכה של ערבים תושבי הארץ ובריטים, שביקשו לקבל זיכיונות לניצול מקורות בארץ ישראל, אך בקשותיהם נדחו. בשם הממשלה השיב הלורד בלפור, שהציג את מפעלו של רוטנברג כפסגת האידיאליזם הציוני, שמשקיע את מרצו והונו בפיתוח לרווחת כל אוכלוסיית ארץ ישראל. אלא שדבריו לא שכנעו את הלורדים, והצעת ההחלטה של איסלינגטון זכתה ברוב גדול.[58] בבית הנבחרים דרש הציר ויליאם ג'וינסון-היקס (אנ') להקים ועדת בדיקה לפרשת רוטנברג ודיון מקיף במדיניות בריטניה בארץ ישראל. צ'רצ'יל הגן על מדיניות הבית הלאומי ועל מפעליו של רוטנברג, והצעתו של היקס הוסרה ברוב עצום. נאומו של צ'רצ'יל וניצחון הממשלה שינו באופן משמעותי את יחס העיתונות בפרשה.[59]

עוד בשנת 1920, פרצה מחלוקת באשר לזכותה של בריטניה להתנער מזיכיונות שנחתמו בתקופת השלטון העות'מאני בארץ ישראל, כאשר אורפידס מאברומאטיס, יווני שהיה נתין עות'מאני, טען כי הפקדת הזיכיון בידי רוטנברג מנשלת אותו מהזיכיונות שהופקדו בידיו על ידי השלטון הקודם. לאחר שנכשל בניסיונו לאלץ את ממשלת בריטניה לבטל את הזיכיון לרוטנברג, פנה מאברומאטיס לבית הדין הבינלאומי בהאג. אחד מטיעוניו המרכזיים היה כי מסירת הזיכיונות לרוטנברג היא למעשה מסירתם לידי ההסתדרות הציונית, פעולה העומדת בניגוד להתחייבות הבריטית המפורשת שלא לפגוע באינטרסים של האוכלוסייה הלא יהודית בארץ ישראל. בינואר 1925, ערב פתיחת הדיון בהאג, הצהירו ההסתדרות הציונית ורוטנברג בתגובה, כי מפעל החשמל הוא ישות עצמאית בלתי תלויה בהסתדרות הציונית ויש להבחין ביניהן.[60] לאחר הפנייה להאג, ניצלה ממשלת בריטניה עניינים טכניים בכתב הזיכיון והצליחה לנשל את מאברומאטיס מרוב זכויותיו.[61]

חברת החשמל

תחנת הכוח בנהריים שיזם והקים רוטנברג.

ב-29 במרץ 1923 יסד רוטנברג את חברת החשמל לארץ ישראל. ב-10 ביוני 1923 נחנכה תחנת הכוח הראשונה של תל אביב, שהייתה מונעת בדיזלים והייתה גם תחנת הכוח הראשונה בארץ ישראל.[62] במרוצת 1924 החל לנהל את הקמתן של תחנות דיזל בחיפה ובטבריה.[63] באותה שנה, ערב הקמתה של התחנה לאספקת כוח ביפו, נדרש על ידי הממשלה להסביר מדוע לא הקים את התחנה ההידרו-אלקטרית בירקון, כפי שנדרש בכתב הזיכיון. רוטנברג השיב כי מטעמים לאומיים נמנעו ערביי יפו מלמכור לו את הקרקעות הדרושות לכך. מדי ששה חודשים ביקש רוטנברג וקיבל הארכה למועד התחייבותו, ובינתיים סיפק את החשמל לכל האזור מתחנת הדיזל, שגדלה עד שלא היה כבר צורך בתחנה ההידרו-אלקטרית, ולכן ביקש מהממשלה לשחררו מן ההתחייבות הזו. עיריית יפו הפעילה לחץ כבד על הממשלה לבטל את הבלעדיות שניתנה לרוטנברג ולאפשר לה לנצל את מי הירקון למפעלי השקיה ואספקת מים לעיר, אולם רוטנברג סירב לוותר על זכותו הבלעדית להשתמש במי הירקון. מחלוקת זו נמשכה עד 1927. ב-15 באוקטובר אותה שנה, נחתם במשרד המושבות הסכם האחדת זיכיון הירדן וזיכיון הירקון תחת ניהולה של חברת החשמל הארץ-ישראלית שהוקמה בשלהי 1926. בהסכם זה התחייבה החברה להתיר לממשלה לשאוב "לצורכי ציבור" עד 20,000 מ"ק מים ליום מן הירקון.[64]

ב-5 במרץ 1926 אושר כתב ההסכם של הקמת החברה לניצול מי הירדן[65] וחברת החשמל לניצול זיכיון הירדן נרשמה כחוק. במהלך המשא והמתן על הקמתה, התעקש רוטנברג על החלת זכותו הבלעדית לספק חשמל גם לעבר הירדן, כפי שנקבע בכתב הזיכיון. אלא שהזיכיון ניתן לפני הפרדת עבר הירדן משטח המנדט ב-1922, והממשלה דרשה עתה להסיר מכתב החברה את הסעיפים שהדגישו את חלות הזיכיון גם על שטח זה ובסופו של דבר הצליחה בכך.[66] באוקטובר 1926 הסתיים משא ומתן בין רוטנברג למשרד קרן ה-Trade Facilities Commission לקבלת הלוואה בסך 250,000 ליש"ט, במהלכו קיבל רוטנברג את התנאי שחברת החשמל תתחייב לרכוש את כל הדרוש לה מן התעשייה הבריטית.[65]

בקיץ 1927 יצא רוטנברג לארץ ישראל עם האישור להתחיל בעבודות הירדן,[67] והחל בהקמת תחנת הכוח ההידרו-חשמלית בנהריים. את המימון הראשוני, בסך 1000 לירות שטרלינג, לעריכת המדידות הראשונות של ספיקת הירדן ולהכנת השרטוטים הראשונים של תוכנית המפעל ההידרו-חשמלי, קיבל רוטנברג מברל כצנלסון (מכספי קפא"י). מומחים בריטים הטילו ספק ביעילותה האפשרית של תחנת כוח זו, ולאחר הקמת המפעל על הירדן נתברר כי מבחינה עסקית בלבד, צדקו המומחים שפקפקו בערכו הכלכלי. אולם הקמת התחנה שירתה מטרות נוספות. בשלבי ההקמה, שימש המפעל גורם ממריץ לחברה ולמשק בארץ ישראל, שהיו שרויים אז במצב כלכלי קשה ובייאוש. מפעל זה היה אחד הגורמים החשובים בהצלת היישוב העברי שהיה אז במשבר קשה ורוטנברג סיפק באמצעותו מקור פרנסה לאלפי אנשים שאבטלה נרחבת איימה על הישארותם בארץ ישראל.[68]

ב-1927 רכש רוטנברג משלטונות עבר הירדן שטח בגודל 6,000 דונמים, שדרוש היה, לטענתו, לביטחונו של מפעל הירדן. בשנים 1928–1929 ביקש למכור חלק מהשטח להתיישבות יהודית, אולם השלטונות הבריטיים סיכלו את ניסיונותיו.[69]

ב-13 בפברואר 1931, נחשול מים שנע במהירות של 1,200 מ"ק בשנייה, פרץ את הסכרים באפיק הירמוך ותחנת הטרנספורמטורים נפגעה בשיטפון. רוטנברג הסביר כי הסכרים לא נועדו לקלוט כמויות מים של מעל 1,000 מ"ק בשנייה, משום שהנתונים שבידיו הראו כי רק כ-500–600 מ"ק של מים שוטפים בשנייה את הירמוך בזמן שיטפון. הפעלת התחנה התעכבה בשנה וב-9 ביוני 1932 נערך טקס הפתיחה הרשמי. השתתפו בו, בין היתר, הנציב העליון, ארתור ווקופ, ואמיר עבר הירדן, עבדאללה. רוטנברג פתח את הטקס בנאום, בו התייחס ליחסים בין יהודים לערבים בארץ ישראל: "גורל שני העמים משולב עתה זה בזה על ידי כוחות העומדים מחוץ להשגחת אנוש. רגשי כבוד ואהדה הדדיים, עבודה משותפת וידידותית של שני העמים... סופם לבוא". בטקס לא נכח אף נציג רשמי של הסוכנות היהודית. רוטנברג נמנע מהזמנתם. לאחר השלמת תחנת הירדן, חידש את פעילותו הפוליטית.[70]

ב-1932 נחנך מפעל תל אור לשימוש בחשמל, ואחרי זמן מה הקים רוטנברג את תחנות הכוח המנועיות "רדינג" בתל אביב ו"חיפה א" בחיפה.

בינואר 1935 העביר רוטנברג לידי חברת החשמל את הזכות להפעיל את הזיכיונות, תמורת 50,000 מניות מן ההנפקה בסיטי של לונדון ומענק בסך 20,000 ליש"ט במזומן. ההסדר אושר בישיבת מועצת המנהלים של החברה, ממנה נעדרו נציגי מוסדות ההסתדרות הציונית. הפרשה עוררה סערה, אולם הסוכנות היהודית לא יכלה לבטל את תוקף ההחלטה. רוטנברג התעשר מעסקי החשמל ונעשה איש אמיד מאוד. בתקופה זו בנה לעצמו בית במרומי הכרמל, שהיה חריג בנוף והעיד על מעמדו של בעליו.[24]

רוטנברג רכש חיבה והערצה למוסד ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, בעיקר בשל העדפת האינטרס הלאומי, בדרך כלל, על האינטרס המעמדי של הפועל. אולם על אף חיבתו זו, נאבק בהצלחה בכל ניסיונות העובדים במפעליו להתארגן וב-1935 העביר החלטה במועצת המנהלים של חברת החשמל בלונדון, האוסרת על פקידי החברה להצטרף להסתדרות הפקידים.[71]

פעילות ציבורית 1929–1935

דיוקן של רוטנברג מאת הרמן שטרוק, 1930 לפי הערכה.

ב-1929 התנגד רוטנברג להקמתה של הסוכנות היהודית המורחבת. הוא טען כי מוסד כזה יצטרך לעסוק במגוון רחב של עניינים ויתקשה להתמקד בעיקר, וכי היריבות המפלגתית בתוכו תפגע בשמירת החשאיות בנושאים שעליהם להישמר חשאיים. רוטנברג סבר כי יש צורך באמצעי אחר לפיתוח הבית הלאומי: בשלב זה מטרת היישוב היהודי בארץ ישראל היא ליצור תנאים להעברת מספר רב ככל האפשר של יהודים לארץ ישראל, ולכן יש צורך בהקמת תאגיד (Corporation) שמטרותיו כלכליות בלבד. תאגיד זה יהיה אחראי על כל הפעילות בארץ ישראל ויטפל במגעים עם השלטונות, וכארגון כלכלי, יצליח באופן טבעי לפתור את הבעיות שכעת אינן נפתרות משום שהן מטופלות מתוך גישה פוליטית ולא מעשית. רוטנברג הציע לכונן תאגיד כלכלי (Holding Company), שיקלוט את כל הקרנות והכספים המיועדים לפעילות הכלכלית בארץ ישראל. באביב וקיץ 1929 הרבה לעסוק במגעים עם אישים שונים להקמת "התאגיד הגדול".[72]

בתקופת מאורעות תרפ"ט ב-1929 שהה רוטנברג בלונדון, ובעקבות המשבר שב לארץ ישראל ב-18 באוגוסט. כעבור ששה ימים, ב-24 באוגוסט, נבחר ליושב ראש הנהלת הוועד הלאומי, בתמיכת כל גוני הקשת הפוליטית.[73] בנובמבר 1929 קיבלו חברי הנהלת הוועד הלאומי את האולטימטום שהציב להם כי יתפטר מתפקידו, והסכימו לקצץ במספר חברי ההנהלה ולמנות גוף מנהלי מצומצם לפי ראות עיניו.[74]

לקראת יום הכיפורים תר"ץ, נענה רוטנברג לפנייתו של הרב קוק והתערב ב"פרשת הכותל".[75] הוא נתבקש על ידי הנציב העליון ג'ון צ'נסלור ללחוץ על הרבנים הראשיים שיוותרו על מנהג תקיעת השופר בנעילת תפילת יום הכיפורים, אולם סירב ללחוץ והסכים רק להעביר להם את הבקשה.[76] ב-20 בנובמבר 1929 הופיע לעדות סודית בפני ועדת שו. בעדותו דיבר על תרומתם של היהודים ביצירת בעיית הפלאחים הערבים שנותרו ללא קרקע ודרש מהממשלה להקשיח את הפיקוח על מכירת הקרקעות ולכפות על הקונים היהודים לדאוג להבטחת זכויות הקיום של מעבדי הקרקע.[77] בנוגע לסכסוך בכותל, טען כי אל לממשלה להתערב בענייני דת ופולחן, משום שרק הרבנים מוסמכים לפסוק בשאלות אלה, וכי אם הממשלה סבורה שתפילת יום הכיפורים בכותל מסכנת את מצב הביטחון, עליה לאסור אותה לחלוטין, ולא רק את התקיעה בשופר.[76]

מיד לאחר פרעות תרפ"ט, הוקם "ועד העזרה" ורוטנברג היה חבר בוועדת השלושה, שפיקחה על פעולותיו והופקדה על ניהול כספי "קרן העזרה". עם כניסתו לוועד הלאומי, דרש מההנהלה הציונית להקציב כסף לשיקום היישוב היהודי בחברון, שנהרס בפרעות, אולם נתקל בהתנגדות, בטענה כי אין טעם להשקיע כספים רבים בשיקומו של יישוב יהודי מבודד בתוך סביבה ערבית דומיננטית. עקב מחלוקות על פעולתה של הקרן, התפטר רוטנברג מתפקידו זה ביולי 1930.[78]

בתקופת כהונתו כנשיא הוועד הלאומי, החריף רוטנברג, במודע, את המאבק בין נציגות היישוב היהודי בארץ ישראל לבין הנהגת התנועה הציונית, ששכנה מחוץ לארץ ישראל.[79] בדצמבר 1929 הגיע ללונדון והשתתף בישיבות ההנהלה של הסוכנות היהודית במעמד של משקיף ויועץ.[80] ב-22 בינואר 1930 נפגש עם שר המושבות, לורד פאספילד, והציג בפניו דרישות בשם היישוב היהודי על רקע פרעות תרפ"ט. הייתה זו הפעם הראשונה שנציג הוועד הלאומי התקבל לשיחה עם שר בממשלת בריטניה.[81] במאי 1930 התנגד להצעת ויצמן להחרים את ג'ון הופ סימפסון (אנ') בביקורו בארץ ישראל לצורך הכנת דו"ח מסקנות בעקבות פרעות תרפ"ט.[82]

ב-1930 הקדיש רוטנברג את עיקר פעולתו הפוליטית להשגת הסכם יהודי–ערבי. הוא האמין כי מדיניות הבית הלאומי היהודי אינה נוגדת את האינטרסים של האוכלוסייה הערבית וסבר כי משטר של הסכמה בין היהודים והערבים בארץ ישראל יביא לשיתוף פעולה ביניהם.[83] ב-12 במאי 1930 השתתף רוטנברג בפגישה בבית הנבחרים עם ראש ממשלת בריטניה, רמזי מקדונלד, יחד עם ויצמן, לורד מלצ'ט, לורד רדינג וג'יימס דה רוטשילד. בעקבות הפגישה, הגיש לג'ון שאקבורו את "מסמך שמונה הנקודות", שכלל הצעות לגבי סדרי השלטון בארץ ישראל: הקמת שני מוסדות יצוגיים דמוקרטיים, יהודי וערבי, שינהלו בנפרד את ענייניהם תחת פיקוח הממשלה, ומועצה מייעצת משותפת שתטפל בסוגיות הנוגעות הן לערבים והן ליהודים; קביעת מכסות העלייה היהודית רק על פי יכולת הקליטה הכלכלית של הארץ; איסור על מכירת קרקע חקלאית ללא אישור מהממשלה, וזו תעניק אותו רק כאשר תוודא כי הפלאחים פוצו כראוי, בקרקע חלופית או בכסף; בחירה מחדש של צוות עובדי מנגנון הממשלה, ובראשו המזכיר הראשי ומפקד המשטרה, על פי מידת תמיכתו במדיניות הבית הלאומי היהודי; הטלת צנזורה על העיתונות; הטלת עונשים חמורים על הסתה דתית או גזענית; טיהור הארץ מקומוניסטים, יהודים וערבים; מתן סיוע לערבים בפיתוח עבר הירדן; הקמת קרן אשראי שתעניק הלוואות לתשלום חובות הפלאחים למלווים בריבית; מסירת הצהרה פומבית על ידי ראש הממשלה, המאשרת את תוקפה של מדיניות הבית הלאומי. גישתו של רוטנברג בנושא הקרקעות חרגה מהמדיניות הרשמית של הסוכנות היהודית, אולם היא עלתה בקנה אחד עם תוכניתו להקמת התאגיד הגדול, שאמור היה לדאוג לפיצוי הפלאחים שימכרו את קרקעותיהם ליהודים. הסיוע הכספי לתשלום חובות הפלאחים נועד למתן את התסיסה בקרב הערבים.[84]

רוטנברג היה משוכנע כי ההתקוממות האלימה של הערבים אינה משקפת את עמדת כלל האוכלוסייה הפלסטינית, וכי מיעוט קטן בתוכה מצליח להשתיק את הרוב הדומם, שמעוניין להשלים עם היישוב היהודי. הוא סבר כי יצליח ליצור פילוג במשלחת הפלסטינית ללונדון לגבי ההצעות בתוכניתו. בכל תקופת פעילותו בארץ ישראל, האמין בכוחו של השוחד לחולל שינויים מדיניים.[85][86] ב-29 במאי השתתף בפגישה עם ראש הממשלה במשרד המושבות וכעבור יומיים שלח השר פאספילד שני מברקים לנציב העליון צ'נסלור, בהם נתבקש למסור את חוות דעתו על ההצעות של רוטנברג. אולם צ'נסלור התנגד להן ובכך סתם את הגולל על יוזמת רוטנברג.[87] רוטנברג גם נכשל בשכנוע הנהלת הסוכנות לתמוך בגישתו בשאלת רכישת הקרקעות, ובכך נפגע מאוד מעמדו בקרב פקידי משרד המושבות.[88] לאחר בואו של צ'נסלור ביולי ללונדון, השתנה יחסו של פאספילד כלפי רוטנברג עצמו לשלילה.[89]

ב-9 בספטמבר 1930 שב רוטנברג לארץ ישראל. הן בקרב חברי תנועת העבודה והן בחוגים הרוויזיוניסטים ניכרה תחושת אכזבה ממנהיגותו.[90] בחודשים אוקטובר–דצמבר, התמקד במאבק חריף במדיניותו של ויצמן ובמאמץ לסכל את מדיניות הספר הלבן של פאספילד. בין היתר, ניצל את קשריו עם מלקולם מקדונלד וב-16 באוקטובר שלח באמצעותו לאביו, ראש הממשלה, מכתב ארוך בו קרא לו להימנע מאימוץ המלצות דו"ח הופ-סימפסון ומפרסום "ספר לבן", והזהיר אותו כי אימוץ ההמלצות פירושו הפרת הבטחותיה המפורשות של ממשלת בריטניה ליהודים והדבר יהפוך את יהודי העולם ל"אויבים" של ממשלת בריטניה.[91] ב-23 באוקטובר הגיש לנציב העליון את מחאתו הרשמית של הוועד הלאומי על תוכן דו"ח הופ-סימפסון ועל מדיניות פאספילד.[92] בעקבות תשובתו של ראש הממשלה, כי אין הממשלה יכולה לחזור בה מפרסום המסמכים, החליט רוטנברג לנתק את היחסים עם הממשלה.[91]

התנסותו הפוליטית של רוטנברג נחלה כישלון.[93] בינואר 1931 עזב את הנהלת הוועד הלאומי.[91] לאחר הבחירות לאספת הנבחרים, נפרד ממנה ב-8 בפברואר בהודעת פרישה:

"מצבנו המדיני והכלכלי בארץ חמור מאוד. כוחותינו קטנים ודלים לעומת אלה הקמים עלינו. אויבנו המסוכן ביותר היא הדיסאורגניזציה הפנימית שלנו, העדר הנהגה וחוסר אדמיניסטרציה בריאה... בלי ארגון מוצק של היישוב, ליכוד כוחותיו ופעילותו ובלי ההקרבה העצמית של היחיד נשקפת סכנה גם לכלל וגם ליחיד. אני מאחל לכנסת ישראל...התגברות על עניינים מפלגתיים ואישיים... ישועתנו – רק בתוכנו".[94]

לאחר עליית אדולף היטלר לשלטון בגרמניה ב-1933, ביקש רוטנברג לממש את רעיון התאגיד הגדול שלו לטובת העלאת יהודי גרמניה לארץ ישראל. ב-18 באפריל 1933 קיבלה הנהלת הוועד הלאומי החלטה, שקראה למוסדות הציוניים לאחד את מפעל העזרה של ויצמן עם תוכניתו הכלכלית של רוטנברג. ויצמן, רוטנברג וחיים ארלוזורוב הסכימו לשתף פעולה, אולם המחלוקות שנתגלעו הביאו להתפטרותו של רוטנברג ממפעל ההצלה בספטמבר אותה שנה.[95]

לאחר רצח ארלוזורוב ב-1933, חלה הרעה משמעותית ביחסים בין חלקים ביישוב, שבאה לידי ביטוי באופן בולט ביריבויות בתחום ארגון העבודה בין "הסתדרות העובדים הכללית" של מפלגות הפועלים ו"הסתדרות העובדים הלאומית" של הרוויזיוניסטים. רוטנברג ניסה לפשר בין עמדותיהן המנוגדות של שתי ההסתדרויות. מלבד המניע הלאומי, היה לו אינטרס עסקי ברור למציאת פתרון, משום שבהיותו אחד המעסיקים הגדולים בארץ ישראל, נפגע באופן ישיר ממחלוקת זו. בערב יום הכיפורים תרצ"ה (1934), כינס בביתו בחיפה את נציגי שתי ההסתדרויות, אולם הדיון הסתיים ללא תוצאות. בעקבות כישלון הפגישה וההתנצחות שהתנהלה לאחר מכן בעיתונות, החליט רוטנברג להפגיש בסודיות בין המנהיגים עצמם. מיד לאחר יום הכיפורים הגיע ללונדון וב-10 באוקטובר 1934 ארגן בחדר מלונו פגישה בין דוד בן-גוריון וזאב ז'בוטינסקי. פגישה זו הייתה הראשונה בסדרת פגישות בהן שימש כמתווך ובמהלכן נחתמו הסכמי בן-גוריון – ז'בוטינסקי, שלא אושרו בסופו של דבר על ידי ההסתדרות הכללית.[96]

פעילות מדינית 1936–1939

באפריל 1936 פרץ המרד הערבי הגדול בארץ ישראל. על רקע המאורעות, החל רוטנברג באותו חודש בפעילות מאומצת לגיבוש הסכם יהודי-ערבי. במאי אותה שנה היה שותף ליוזמת "החמישה" למשא ומתן עם נציגי האוכלוסייה הערבית (יחד עם יהודה לייב מאגנס, משה נובומייסקי, גד פרומקין ומשה סמילנסקי). אחד ממניעיו העיקריים בהצטרפותו ליוזמה, היה החשש שבעיית ארץ ישראל תופקד בידי גורמים חיצוניים, כגון ועדה בריטית שתכפה על הצדדים פתרון כראות עיניה. הוא הציג את היוזמה בפני הנציב העליון ווקופ וחזר בשיחתם על דרישותיו מ-1930: מדיניות קשוחה נגד הפורעים, הענקת סמכויות חירום לבתי המשפט וצנזורה קשה על כל העיתונים הפועלים בארץ ישראל, גם העבריים. אולם על אלו הוסיף את הצעתו העיקרית: הוא טען כי רק משא ומתן ישיר בין היהודים והערבים יוכל להביא ליציאה מן המשבר, וביקש ממנו להפעיל לחץ על נציגי היישוב היהודי לפתוח בהידברות עם נציגי הערבים.[97]

החמישה נפגשו עם נציגים ערבים, ובהם מוסא אל-עלמי, וסברו כי בכוחם להשלים את המשא ומתן ולגבש הסכם שיובא לדיון בהנהלת הסוכנות. תוכניתם התבססה על ההכרה כי הסכם בין שני העמים אפשרי רק אם היהודים יסכימו להגביל את ממדי העלייה לארץ ישראל. הדיונים שניהלו עם אותם אישים ערבים הולידו מסמכים מסכמים שדנו בסוגיות הבסיסיות של העימות, והחמישה הגישו להנהלת הסוכנות הצעה להסכם. מסמך ההצעה הדגיש כי לבה של בעיית ארץ ישראל הוא שאלת העלייה היהודית וכי השלמת בניין הבית הלאומי היהודי יתאפשר רק בהסכמת הערבים. רוטנברג ניהל בשם "החמישה" את המשא ומתן עם שרתוק, קפלן, אוסישקין וברל כצנלסון, אולם השיחות הסתיימו כעבור חודש בלא כלום והיוזמה העצמאית נכשלה. החמישה לא הצליחו להביא להסכם, והנהלת הסוכנות היהודית התנגדה לעקרון הגבלת העלייה או התניית ממדיה בהסכמה פוליטית מצד הערבים, וכן לעצם הניסיון לכפות עליה מדיניות באמצעות גורם חיצוני. החמישה האשימו את הנהלת הסוכנות בהכשלת היוזמה באמצעות השהיה ובחבלה בהזדמנות יוצאת דופן לחולל תפנית ביחסים בין שני העמים. לאחר כישלון היוזמה, החל רוטנברג למקד את פעולתו בסוגיה היהודית–ערבית מחוץ לארץ ישראל. הוא חתר לגיבוש הסכם מקומי, ללא התערבות חיצונית, באמצעות פעילות חשאית. הוא הקדיש לנושא זה את מרב זמנו ועסק בו עד יום מותו.[97]

באוקטובר 1936 העלה רוטנברג בפני משרד המושבות יוזמה לפתרון הסכסוך היהודי-ערבי. הצעתו הייתה דומה לזו שהציע ב-1930, וביסודה עמד עקרון ה"פאריטי" – שני מוסדות פרלמנטריים נפרדים ליהודים וערבים וזכות שווה של שני העמים, ללא התחשבות במספרם כעת. אלא שרוטנברג הציע עתה אמות מידה פוליטיות לקביעת מכסות העלייה היהודית: הממשלה תדאג לכך שרק יהודים המסוגלים לתרום לרווחתם של יהודים וערבים בארץ ישראל יוכלו לעלות – תעשיינים, בעלי הון וצעירים. בנושא הקרקעות, טען כי תפקיד הממשלה הוא לדאוג להגנת הפלאחים העניים ודרש שתאסור בחוק את נישולם מאדמותיהם ואף תאסור על בעלי קרקעות קטנות למכור קרקע הדרושה למחייתם. הן שר המושבות ויליאם אורמסבי-גור והן הנציב העליון ווקופ תמכו בהצעה, אך הטילו ספק לגבי סיכויי הוצאתה אל הפועל.[98] עם בואה של ועדת פיל לארץ ישראל, חלה האטה במגעיו של רוטנברג עם הערבים.[99] בעת עבודתה של הוועדה, הוא דחה את ההצעה להופיע בפניה, בין השאר משום שבתקופה זו היה בעיצומה של יוזמתו המדינית העצמאית ולא רצה להופיע כנציג רשמי של היישוב היהודי.[100] דו"ח הוועדה, שפורסם רשמית ביולי 1937, כלל מסקנות לגבי תוצאות הענקת הזיכיון הבלעדי לניצול המים של ארץ ישראל לידי רוטנברג. חברי הוועדה ראו בחברת החשמל דוגמה מובהקת למדיניות אפליית הערבים. הוועדה המליצה על חלוקת ארץ ישראל, ועל פי תוכניתה המוצעת, הוצא מפעל הירדן משטח המדינה היהודית והוכלל בשטח המדינה הערבית. בחודשים הבאים עסק רוטנברג במאבק נגד אפשרות זו.[101]

ב-1937 השיג רוטנברג את אחד מהישגיו החשובים באיחוי הקרע בין התנועה הרוויזיוניסטית לתנועת העבודה, כאשר במהלך הקמת תחנת רדינג בתל אביב, הושג בלחצו ובהתערבותו הסכם להסדרת שאלות העבודה בתל אביב בין ההסתדרות הכללית להסתדרות העובדים הלאומית.[102]

ב-1938 הסכים רוטנברג להצעת הנציב העליון הרולד מקמייקל להעיד בפני ועדת וודהד על בעיית הגבולות של המדינה היהודית המוצעת. הסכמתו נבעה מהמאמץ לכלול את תחנת נהריים בשטח המדינה היהודית. על אף מעמדו העצמאי, הקפיד הפעם שלא לסטות מהעמדה הציונית הרשמית ולהימנע מביקורת על מנהיגי היישוב. בתקופה זו חלה התקרבות מצדו אל ההנהגה הרשמית של התנועה הציונית.[100] באוקטובר אותה שנה חידש את מעורבותו בתחום "הפוליטיקה הגבוהה". ב-5 באוקטובר נפגש עם שר המושבות מלקולם מקדונלד. הוא הציע לו לחזק את האופוזיציה להנהגת המופתי אמין אל-חוסייני ולאשר עלייה מיידית של 100,000 צעירים יהודים מאירופה, שיגויסו לצבא הבריטי ויהוו את הבסיס לכח הצבאי האימפריאלי שיגן על המזרח התיכון. כמו כן, דרש להשהות את ההכנות לכינוס ועידת השולחן העגול, אולם השר דחה את הדרישות להעלאת הלוחמים ולדחות את כינוס הוועידה. ב-19 באוקטובר נערכה פגישה נוספת עם השר, ובה הגיש לעיונו תוכנית מדינית הכוללת שבעה סעיפים להסדר בין יהודים לערבים: חלוקת ארץ ישראל לאזורים מנהליים על פי קווים לאומיים; איסור מוחלט על התיישבות יהודים באזורים ערביים ולהפך; הגבלת מכירת קרקעות והתנייתה בהסכמת השלטונות הבריטיים; עלייה יהודית על פי עקרון כושר הקליטה הכלכלית, והתחייבות הסוכנות היהודית לשאת במשך שנתיים בהוצאות קיומם של העולים. בפגישה נוספת עם השר בנובמבר, כרך את תוכניתו לפתרון שאלת ארץ ישראל עם תוכנית הקמת התאגיד הכלכלי הגדול, והציע הקמת פדרציה ערבית גדולה שתורכב מארץ ישראל, עבר הירדן, סוריה, הלבנון ועיראק. כספי התאגיד יושקעו בפיתוח כל האזורים הללו והקמת הפדרציה תמתן את התנגדות ערביי ארץ ישראל לטריטוריה יהודית נבדלת במסגרת זו. אלא שיוזמתו של רוטנברג התמוטטה. הוא נכשל בגיוס הכספים להון היסוד של התאגיד ותוכניתו לא זכתה להיענות מצד האמיר עבדאללה בפגישתם ב-28 בדצמבר.[103]

לקראת כינוס ועידת השולחן העגול, החל רוטנברג לנקוט בעמדה פוליטית בלתי מתפשרת, שתאפיין את שארית ימיו כאיש ציבור. הוא סירב לניסיונות הנהלת הסוכנות היהודית לשלבו בפאנל שייצג את העמדה היהודית וגינה את עצם הסכמתה של הסוכנות להשתתף בוועידה. הוא טען כי המחנה היהודי כולו צריך להתבצר בהתנגדות פסיבית ואי שיתוף פעולה מוחלט עם ממשלת המנדט, ובתביעה לעלייה יהודית חופשית בשל מצבו של העם היהודי בעולם. הוא דרש להחרים את הוועידה וטען כי החרמתה תביא בסופו של דבר לביטולה. בהתנגדותו הפסיבית המוחלטת, דחק עצמו למצב של אי-עשייה והמתנה לסיום הוועידה, שנערכה לבסוף בלונדון בפברואר 1939.[103] בשלב זה נואש ממגעיו המדיניים והחל למקד את פעילותו בתוך היישוב היהודי בארץ ישראל. במרץ 1939 העביר לבן-גוריון מכתב מז'בוטינסקי ואף הביא את השניים להיפגש בלונדון, אולם בן-גוריון הסתייג מהמשך תיווכו. לאחר מכן ניסה לגבש בלונדון הסכם בין המפלגה הרוויזיוניסטית לבין הוועד הלאומי. הוא כינס את ז'בוטינסקי ובן-צבי במלונו, אולם פרסום הפגישה הסודית גרם להפסקת השיחות. אף על פי כן, כבר התגבשו בהן התנאים להצטרפותם העתידית של הרוויזיוניסטים לוועד הלאומי.[104]

נשיא הוועד הלאומי 1939–1940

ב-17 בספטמבר 1939 נבחר רוטנברג לכהן כנשיא הוועד הלאומי, ויושב ראש הוועד, יצחק בן-צבי, הוכפף למרותו.[105] רוטנברג דרש הקמת הנהלה מצומצמת ויעילה, אולם בעקבות הקריאות לאחדות לאומית, נבחרה הנהלה חדשה גדולה מאוד ובה 18 חברים, שניים מהם מהמפלגה הרוויזיוניסטית.[106] אחד מסעיפי הסדר הצטרפותו לוועד הלאומי קבע שיוזמן גם לישיבות הנהלת הסוכנות היהודית. בישיבות הללו התבטא בעיקר בנושא המצוקה הכלכלית של היישוב וארגון הסיוע, ובהתאם להתחייבותו, נמנע מפוליטיקה עצמאית.[107] באמצעות מגעיו עם אנשי הממשלה והבולשת, הביא בסוף אוקטובר לשחרורם של אנשי אצ"ל העצורים בצריפין, ובראשם מפקד הארגון, דוד רזיאל.[108]

לאחר פרוץ מלחמת העולם השנייה ובמהלכה, התנגד רוטנברג למאבק חזיתי בממשלת המנדט, והאמין כי רק באמצעות שיתוף פעולה ועשייה, ניתן יהיה להתגבר על סעיפי הספר הלבן שפורסם במאי 1939. ב-28 בפברואר 1940 פורסם חוק הקרקעות, שאסר על יהודים רכישת קרקעות באזורים מוגדרים בארץ ישראל. הזעם ביישוב התפרץ בהפגנות אלימות בערי הארץ. ב-2 במרץ נפגש רוטנברג עם המזכיר הראשי של הממשלה, ג'ון מקפרסון, והודיע לו כי על אף התנגדותו העקרונית לשביתות ולאלימות, כיהודי, הוא שמח על כך שהיו "מחאות אלימות". למחרת פרסם בעיתוני הארץ, גילוי דעת מטעם נשיא הוועד הלאומי, שגינה את ניסיונות ממשלת בריטניה להגביל את התפתחות היישוב העברי. כחודש לאחר פרסום החוק, התנגד לחלוטין להצעת בן-גוריון להכריז על מרי אזרחי שיקיף את כל היישוב, בטענה כי אין לעשות דבר העלול להחליש את כוחה של בריטניה בזמן מלחמתה על "קיומה של הציוויליזציה" וכי צעד כזה יסכן מאוד את קיומו של היישוב.[109]

כבר מתחילת כהונתו כנשיא הוועד הלאומי, שאף רוטנברג לבטל את שיטת הזרמים במערכת החינוך היהודית, אך באפריל 1940 החליטה הנהלת הוועד כי יש לשמור בקפדנות את "יסוד הזרמים החינוכיים המוכרים והתפתחותם" – החלטה שהתפרשה ככישלון מוחלט לרוטנברג.[110] במאי 1940 יצא ללונדון ונפגש עם שר המושבות החדש, לורד לויד (אנ'). רוטנברג העלה בפני פקידי המשרד מספר הצעות, ובהן בניית מזח בחיפה לטיפול באניות הצי הבריטי והקמת חברת תעופה ארצישראלית. כמו כן, הציע להקים צבא יהודי שיסייע לבעלות הברית במלחמה וביקש סיוע בקבלת אשרת כניסה לארצות הברית לשם רכישת נשק למען צבא זה. אולם כל בקשותיו נדחו על הסף ומסעו המדיני הסתיים בכישלון מוחלט.[111] בסוף יוני חזר לארץ ישראל וב-17 ביולי כינס מסיבת עיתונאים, בה הודיע כי הגיע להסכמה עם הנהלת הוועד הלאומי על צמצום מספר חבריה ל-11. אלא שלאחר מכן הפסיק להשתתף בישיבותיה. באותו חודש התגלו סימנים ראשונים לגידול ממאיר בגרונו: מצבו הגופני החמיר והוא התקשה בדיבור. ב-27 באוגוסט קרא בן-צבי בישיבת ההנהלה את מכתב ההתפטרות שלו, שהוסברה במצבו הבריאותי.[112]

ב-7 בנובמבר 1940 כינס רוטנברג מסיבת עיתונאים גדולה במלון המלך דוד בירושלים, בה סיכם את 11 חודשי נשיאותו בוועד הלאומי. בנאום קשה, שכותרתו "אל הישוב", קרא לבטל את משטר המפלגות וטען כי יש להפקיד את כל הסמכויות בידי אנשים מוכשרים ויעילים, במקום בידי עסקני המפלגות. הוא גינה את העיסוק בריב מפלגות אפילו בתקופת חירום קשה זו (מלחמת העולם השנייה), מתח ביקורת על כל הפלגים ביישוב וקרא לאחדותו. בסוף הנאום, אמר: "הגיע הזמן, שגם אנו נתעורר ונשליך אחרי גוונו את הקטנות הבלתי־חשובות של חיינו, את 'האידאולוגיות' והאינטרסים הקטנים". דבריו עוררו סערה ביישוב וגם בעולם היהודי, והתגובות להם כללו הן תמיכה והן התנגדות.[113] הביקורת נשמעה מקרב חוגים רחבים, אולם רוטנברג נעלם מעיני הציבור עד יום מותו.[114]

בכל שנות פעילותו הציבורית והכלכלית בארץ ישראל, לא היה רוטנברג חבר באף מפלגה שפעלה ביישוב.[115] הוא נחשב לאישיות על-מפלגתית ועובדה זו הייתה אחד מגורמי השפעתו ביישוב. הוא היה מקורב הן להנהגת הרוויזיוניסטים והן להנהגת תנועת העבודה, ובמהלך פעילותו הציבורית, התהדקו קשריו עם זו האחרונה.[116] הוא מעולם לא הגדיר עצמו כציוני, במובנו הרשמי של המונח. הוא לא היה חבר בהסתדרות הציונית ומעולם לא השתתף בקונגרס ציוני.[115][117] עד יום מותו האמין כי היישוב היהודי בארץ ישראל אינו בשל למדינה עצמאית.[118] רוטנברג השתמש בארץ ישראל ביידיש, בה דיבר עוד כשהיה נער צעיר. עד סוף ימיו התקשה בדיבור עברי.[119]

פטירתו

במשך תקופה ארוכה שכב רוטנברג חולה בביתו בחיפה, וביולי 1941 הועבר לדירה בירושלים, כדי שיהיה קרוב לרופאיו בבית חולים הדסה. הוא נפטר ביום שבת, 3 בינואר 1942. למחרת נערך מסע ההלוויה בירושלים המושלגת. בהתאם לצוואתו, נטמן בבית הקברות היהודי בהר הזיתים.[120] על פי בקשתו, בטקס הלוויה לא הושמעו הספדים ולא הונחו זרי פרחים על קברו. שני בני אחיו אמרו עליו קדיש.[25] בצוואתו ביקש שלא יקראו אתרים ומוסדות על שמו. את רכושו, כולל ביתו שבחיפה, הוריש ל״אוצר פנחס רוטנברג״ לקידום חינוך הנוער בארץ,[121] והסביר: "הנוער שלנו – תקוות עתידנו. בחינוכו העברי הנכון – ביטחון קיומנו".[25] את מניותיו בחברת החשמל הוריש למדינת ישראל.

הנצחתו ודמותו בתרבות

שיר הרשת
מאת מרדכי זעירא

הַזָּקֵן, זָקֵן, הַזָּקֵן מִנַּהֲרַיִם –

הוּא הֵקִים אֶת הַמִּפְעָל.

לֹא הָיָה שָׁם כְּלוּם,

לֹא הָיָה, הָיוּ רַק מַיִם

וְעַכְשָׁו שָׁם לֵב חַשְׁמַל.

הבית הראשון מתוך השיר

עוד בחייו זכתה דמותו של רוטנברג למעמד מיתולוגי, ועוד לפני שמלאו לו 50 כבר היה ידוע בכינוי "הזקן מנהריים".[122] ב-1934 כתב והלחין מרדכי זעירא – שעבד אז כפועל פשוט בחברת החשמל – את "שיר הרשת", העוסק ביזמתו של רוטנברג, "הזקן מנהריים", בהקמת תחנת החשמל.[123] השיר התפשט בארץ כשיר עממי, בשינוי קל של המנגינה, ומילותיו זכו לגרסאות מקומיות רבות. השיר סייע לקבע את כינויו ודימויו של רוטנברג בציבור.

בעקבות צוואתו של רוטנברג החלו לפעול יוזמות חינוך בבית רוטנברג שבחיפה. בין השאר קיימו אנשי הבית את "סמינר רוטנברג", מוסד להכשרת מורים ומדריכים ולהשכלת מבוגרים שפעל בסיוע הג'וינט בקרב העולים במחנות המעצר בקפריסין.[124]

ביוגרפיה ראשונה של רוטנברג, שנכתבה על ידי יעקב יערי-פולסקין, פורסמה עוד בחייו של רוטנברג, בשנת 1939. ב-1990 פורסמה ביוגרפיה פוליטית של רוטנברג בשני כרכים, שנכתבה על ידי ההיסטוריון אלי שאלתיאל.[125]

ב-2003 יצא הסרט הישראלי "איש החשמל" בבימוי אלי כהן. במרכז הסרט ניצבת דמותו של רוטנברג, אותה משחק מנשה נוי, והוא מתרחש ב-1931, בעת משבר בתחנת הכוח בנהריים.

למרות בקשתו בצוואה שלא לקרוא על שמו רחובות ומוסדות, קרויה תחנת הכוח באשקלון על שמו ועל שם אחיו אברהם, שהיה מנהל חברת החשמל אחריו, וכן קרויים על שמו של פנחס רוטנברג רחובות ברמת גן, בראשון לציון, בבאר שבע ובחיפה (יחד עם אחיו – על יד משרדי חברת החשמל).

אוספו האישי של רוטנברג הכולל התכתבויות, תעודות אישיות ותצלומים שמור בספרייה הלאומית.[126]

חיבוריו

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקישיתוף תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פנחס רוטנברג

הערות שוליים

  1. ^ 1.0 1.1 שאלתיאל, א, עמ' 21–22.
  2. ^ לפי הלוח היוליאני.
  3. ^ שאלתיאל, א, עמ' 23–25.
  4. ^ שאלתיאל, א, עמ' 26.
  5. ^ שאלתיאל, א, עמ' 27–28.
  6. ^ שאלתיאל, א, עמ' 28.
  7. ^ שאלתיאל, א, עמ' 29.
  8. ^ 8.0 8.1 8.2 שאלתיאל, א, עמ' 30.
  9. ^ 9.0 9.1 שאלתיאל, א, עמ' 31.
  10. ^ שאלתיאל, א, עמ' 45.
  11. ^ 11.0 11.1 שאלתיאל, א, עמ' 32–33.
  12. ^ שאלתיאל, א, עמ' 34.
  13. ^ 13.0 13.1 שאלתיאל, א, עמ' 35–37.
  14. ^ שאלתיאל, ב, עמ' 577.
  15. ^ מתתיהו מינץ, זמנים חדשים, זמירות חדשות: בר ברוכוב 1914–1917, עמ' 262, הוצאת עם עובד, תשמ"ח (1988): פ. רוטענבערג, "ציוניסטן און קאנגרעס" (ציונים וקונגרס), די ווארהייט, 3.8.1916.
  16. ^ 16.0 16.1 שאלתיאל, א, עמ' 38.
  17. ^ מ. מינץ, זמנים חדשים, עמ' 321
  18. ^ מ. מינץ, זמנים חדשים, פרק 'גישושים באפילה', עמ' 325–328
  19. ^ ראו גם: האינגיניר רוטנברג, העם, 19 באוקטובר 1917
  20. ^ על הצעת רוטנברג לקרנסקי לשפוט את לנין וטרוצקי, סיפר וינסטון צ'רצ'יל בנאומו בפרלמנט ב-1922. לדברי שאלתיאל (א, עמ' 141), היו אלו "חדשות... אשר המקור והסימוכין להן אינם ברורים עד עצם היום הזה". עם זאת, התברר כי בעת שהותו בדרום רוסיה ב-1919, העביר רוטנברג לשירותי המודיעין של בריטניה תזכיר חסוי ומפורט על המצב ברוסיה. רקס ליפר, איש המודיעין הבריטי שהיה עמו בקשר, אישר שקיבל את התזכיר, סיפר שהעביר אותו לארצ'יבלד סינקליר (אנ'), אחד מעוזריו הקרובים של צ'רצ'יל, וטען כי הוא בטוח שהתזכיר עבר לעיונו של צ'רצ'יל עצמו. לדברי שאלתיאל (א, עמ' 323–324, הערה 93), מתברר לפיכך, כי לצ'רצ'יל היו "סימוכין לדבריו". ב-23 במאי 1940 נפגש רוטנברג בלונדון עם "רב-המרגלים" רובין ברוס לוקהארט (אנ') והציע לו לחסל את המופתי אמין אל-חוסייני. בדו"ח שמסר למשרד החוץ, ציין לוקהארט כי רוטנברג הזכיר את "הרקורד" שלו, אך לוקהארט פירש את הרמז כהתייחסות לרצח האב גפון. לדברי שאלתיאל (ב, עמ' 578–579), זוהי "אחת העדויות הישירות היחידות על חלקו של רוטנברג בפרשה" והיא מהווה אישור לדבריו של צ'רצ'יל.
  21. ^ שאלתיאל, א, עמ' 39.
  22. ^ 22.0 22.1 שאלתיאל, א, עמ' 41.
  23. ^ שאלתיאל, א, עמ' 47.
  24. ^ 24.0 24.1 שאלתיאל, ב, עמ' 384–385: משכורתו של רוטנברג הייתה חריגה מאוד. ב-1935 עמדה על כ-8,000 ליש"ט בשנה.
  25. ^ 25.0 25.1 25.2 שאלתיאל, ב, עמ' 618–620.
  26. ^ שאלתיאל, א, עמ' 49.
  27. ^ שאלתיאל, ב, עמ' 434, 613.
  28. ^ שאלתיאל, א, עמ' 50–51.
  29. ^ 29.0 29.1 שאלתיאל, א, עמ' 66.
  30. ^ שאלתיאל, א, עמ' 301, הערה 26.
  31. ^ שאלתיאל, ב, עמ' 609.
  32. ^ שאלתיאל, א, עמ' 57–58.
  33. ^ 33.0 33.1 שאלתיאל, א, עמ' 113.
  34. ^ שאלתיאל, א, עמ' 61.
  35. ^ תכנית לעבודות הרבים בארץ ישראל, הצפירה, 15 בספטמבר 1920
  36. ^ על תכניתו של רוטנברג, הצפירה, 7 באוקטובר 1920
  37. ^ 37.0 37.1 שאלתיאל, א, עמ' 115–116.
  38. ^ שאלתיאל, א, עמ' 70.
  39. ^ ידיעות אחרונות, דואר היום, 30 במרץ 1921
  40. ^ שאלתיאל, א, עמ' 76–78.
  41. ^ רוטנברג ומאורעות תר"פ-תרפ"א, באתר חברת החשמל
  42. ^ שאלתיאל, א, עמ' 81.
  43. ^ שאלתיאל, א, עמ' 86.
  44. ^ 44.0 44.1 שאלתיאל, א, עמ' 90–96.
  45. ^ 45.0 45.1 45.2 שאלתיאל, א, עמ' 99–101.
  46. ^ 46.0 46.1 שאלתיאל, א, עמ' 104–107.
  47. ^ שאלתיאל, א, עמ' 152.
  48. ^ שאלתיאל, א, עמ' 108.
  49. ^ ראו גם: לקראת ניצולם של הירקון והירדן, דואר היום, 29 במאי 1922
  50. ^ שאלתיאל, א, עמ' 114.
  51. ^ בציונות, עיתון המזרחי, 3 בנובמבר 1921
  52. ^ שאלתיאל, א, עמ' 118, 120.
  53. ^ שאלתיאל, א, עמ' 127.
  54. ^ שאלתיאל, א, עמ' 317, הערה 49.
  55. ^ ראו גם: הועידה השנתית של ציוני אמריקה, דואר היום, 18 ביולי 1922
  56. ^ שאלתיאל, א, עמ' 131–132.
  57. ^ שאלתיאל, א, עמ' 128–130.
  58. ^ שאלתיאל, א, עמ' 136–138.
  59. ^ שאלתיאל, א, עמ' 141–142.
  60. ^ שאלתיאל, א, עמ' 110–111.
  61. ^ שאלתיאל, ב, עמ' 388.
  62. ^ הקמת חברת החשמל, ציוני דרך היסטוריים, באתר חברת החשמל
  63. ^ שאלתיאל, א, עמ' 168.
  64. ^ שאלתיאל, א, עמ' 169–170; עמ' 332, הערה 162.
  65. ^ 65.0 65.1 שאלתיאל, א, עמ' 179.
  66. ^ שאלתיאל, א, עמ' 171.
  67. ^ שאלתיאל, ב, עמ' 372.
  68. ^ שאלתיאל, א, עמ' 172–173.
  69. ^ שאלתיאל, ב, עמ' 400–402.
  70. ^ שאלתיאל, ב, עמ' 374–378.
  71. ^ שאלתיאל, ב, עמ' 606.
  72. ^ שאלתיאל, א, עמ' 200–202.
  73. ^ שאלתיאל, א, עמ' 186, 190, 193.
  74. ^ שאלתיאל, א, עמ' 196.
  75. ^ שאלתיאל, א, עמ' 203.
  76. ^ 76.0 76.1 שאלתיאל, א, עמ' 211.
  77. ^ שאלתיאל, א, עמ' 245; עמ' 343, הערה 66.
  78. ^ שאלתיאל, א, עמ' 236–237, 272–273.
  79. ^ שאלתיאל, א, עמ' 187.
  80. ^ שאלתיאל, א, עמ' 224–225.
  81. ^ שאלתיאל, א, עמ' 227–228.
  82. ^ שאלתיאל, א, עמ' 241.
  83. ^ שאלתיאל, ב, עמ' 446.
  84. ^ שאלתיאל, א, עמ' 242–246.
  85. ^ שאלתיאל, א, עמ' 247.
  86. ^ שאלתיאל, א, עמ' 265: בסוף מאי או תחילת יוני 1930, קיים בפריז פגישה חשובה בנושא הצעותיו עם ראש עיריית ירושלים, ראע'ב נשאשיבי.
  87. ^ שאלתיאל, א, עמ' 255–256.
  88. ^ שאלתיאל, א, עמ' 261.
  89. ^ שאלתיאל, א, עמ' 267.
  90. ^ שאלתיאל, א, עמ' 275, 280–281.
  91. ^ 91.0 91.1 91.2 שאלתיאל, א, עמ' 282–283.
  92. ^ שאלתיאל, א, עמ' 289.
  93. ^ שאלתיאל, א, עמ' 293.
  94. ^ שאלתיאל, א, עמ' 292.
  95. ^ שאלתיאל, ב, עמ' 422–424, 430–431.
  96. ^ שאלתיאל, ב, עמ' 432–438.
  97. ^ 97.0 97.1 שאלתיאל, ב, עמ' 447–458.
  98. ^ שאלתיאל, ב, עמ' 467–470.
  99. ^ שאלתיאל, ב, עמ' 472.
  100. ^ 100.0 100.1 שאלתיאל, ב, עמ' 493.
  101. ^ שאלתיאל, ב, עמ' 484–486.
  102. ^ שאלתיאל, ב, עמ' 439, 517–518.
  103. ^ 103.0 103.1 שאלתיאל, ב, עמ' 497–507.
  104. ^ שאלתיאל, ב, עמ' 517–519.
  105. ^ שאלתיאל, ב, עמ' 533.
  106. ^ שאלתיאל, ב, עמ' 539–540.
  107. ^ שאלתיאל, ב, עמ' 662, הערה 86.
  108. ^ שאלתיאל, ב, עמ' 536; עמ' 660, הערה 55.
  109. ^ שאלתיאל, ב, עמ' 569–572.
  110. ^ שאלתיאל, ב, עמ' 573–574.
  111. ^ שאלתיאל, ב, עמ' 574–578.
  112. ^ שאלתיאל, ב, עמ' 582–583, 586. במסיבת העיתונאים הדרמטית ב-17 ביולי 1940, אמר: "אני עבד נאמן של עמי הגדול, האומלל מאוד. אני שונא את המפלגתיות בכל נפשי ומאודי. מפלגתיות זו היא שהחריבתנו... כוח שלטון לא ניתן לי, לא הייתה אפשרות לשלוח לבית־חולים את כל חולי־הרוח המסוכנים לישוב".
  113. ^ שאלתיאל, ב, עמ' 588–593. בנאום "אל הישוב", תקף בין היתר את אנשי ההסתדרות הכללית, העוסקים בהבלים כגון "מלחמת מעמדות" ו"דיקטטורה של הפרולטריון", ש"מצאו את ביטוין בכפייה ובשלטון האגרוף ובשלילת שווי הזכויות ליהודים", והסביר כי "היישוב שמחוץ להסתדרות לא יכול היה להשלים עם קיום כח בעל זכויות יתירות בתוכו", שמתקיים בו "כבשטח האויב הנכבש".
  114. ^ שאלתיאל, ב, עמ' 597.
  115. ^ 115.0 115.1 שאלתיאל, א, עמ' 183–184.
  116. ^ שאלתיאל, ב, עמ' 598.
  117. ^ שאלתיאל, ב, עמ' 603.
  118. ^ שאלתיאל, ב, עמ' 479.
  119. ^ שאלתיאל, א, עמ' 22; ב, עמ' 435; עמ' 661, הערה 78; עמ' 672, הערה 226.
  120. ^ כרטיס נפטר: פנחס רוטנברג, באתר הר הזיתים
  121. ^ אלי שאלתיאל, פנחס רוטנברג, בתוך: זמן יהודי חדש, כרך שני, עמוד 164
  122. ^ שאלתיאל, ב, עמ' 370–371.
  123. ^ שיר הרשת, באתר זמרשת
  124. ^ סמינר רוטנברג (הסמינריון למדריכים של הג'וינט על שם פנחס רוטנברג בגירוש קפריסין)
  125. ^ פנחס רוטנברג, באתר הוצאת עם עובד
  126. ^ אוסף פנחס רוטנברג (Arc. 4* 1868), באתר הספרייה הלאומית.


ערך מומלץ


פנחס רוטנברג
כללי משק החשמל בישראל • הקמת תשתית החשמל בתל אביב • חברת החשמל לישראל • הסכמי בן-גוריון–ז'בוטינסקי • הילכו שניים יחדיו
פנחס רוטנברג
פנחס רוטנברג
אישים אברהם רוטנברג
תחנות כוח שהקים תחנת הכוח הראשונה של תל אביב • תחנת הכוח בטבריה • תחנת הכוח הראשונה בחיפה • תחנת הכוח הקיטורית בחיפה • תחנת הכוח ההידרואלקטרית בנהריים • תחנת הכוח רדינג
מבנים אחרים שהקים בית רוטנברג • בניין רוטנברג • סכר דגניה • תל אור • שכונת קריית חשמל
מורשת והנצחה תחנת הכוח רוטנברג • איש החשמל
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34247552פנחס רוטנברג

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=פנחס_רוטנברג&oldid=2090955"