אביגדור המאירי

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית סופר ריקה.

אביגדור המאירי בשנות ה-20
המאירי (בשורה התחתונה, שלישי משמאל) יחד עם חבורת סופרים עברים בהנהגת חיים נחמן ביאליק לפני צאתם מרוסיה הסובייטית, 1921
קברו של המאירי בחלקת הסופרים, בית העלמין קריית שאול, תל אביב. (גוש 3, אזור 2, שורה 16, מקום 40)

אביגדור המאירי (פויארשטיין) (5 בספטמבר 1890 – 3 באפריל 1970) היה סופר, משורר ופובליציסט עברי. ספריו מתארים את מלחמת העולם הראשונה מנקודת מבטו של קצין יהודי. שיריו עוסקים, בין היתר, בביקורת על החברה הארץ-ישראלית. היה ממייסדי "הקומקום" – התיאטרון הסאטירי העברי בארץ ישראל. חתן פרס ישראל לספרות לשנת ה'תשכ"ח, 1968.

קורות חייו

נולד בכפר אודוידהאזה (אנ') שליד העיר מונקאץ' בהונגריה, לימים באוקראינה, כאביגדור (מנחם) פוירשטיין. אביו, צבי מאיר, היה מתלמידי המהר"ם שיק, ואחיינו הוא הסופר והמבקר אמיל פוירשטיין.[1] בילדותו התייתם מאימו (הדסה לבית רושובסקי), וגדל בבית סבו שם למד עברית. למד בישיבה ובבית המדרש לרבנים בבודפשט. עוד בהיותו בהונגריה התפרסם שירו הראשון, "בן העתיד", שנדפס ב"המצפה" שבעריכת שמעון מנחם לזר. בשנות העשרים הראשונות לחייו כתב במסגרות פובליציסטיות שונות בעיתונות העברית וההונגרית, ביניהם הרבה לכתוב בכתב העת הציוני "עבר ועתיד" בעריכת יוסף פטאי. בשנים 1910–1912 שהה בברלין ופרסם את ספר שיריו הראשון "משירי אביגדור פאירשטין". בשנים אלה היה פעיל בתנועה הציונית-הונגרית, ובמסגרת פעילות זו השתתף כעיתונאי בקונגרס האחד עשר בווינה שהתקיים בשנת 1913.

בשנת 1914 גויס לצבא האוסטרו-הונגרי והשתתף במלחמת העולם הראשונה כקצין בחזית האוסטרית-רוסית. ב-1916 נלקח בשבי הרוסי ועבר את שנות השבי בסיביר. שוחרר בעקבות מהפכת פברואר 1917. הגיע לקייב ולאחר מכן לאודסה, שם הצטרף לחבורת הסופרים שסבבה את ביאליק. בהיותו באודסה הצטרף לקבוצה שהוציאה לאור קובץ פובליציסטי מהפכני בשם "הארץ".[2] בשנת 1921 (תרפ"א) עלה לארץ ישראל עם קבוצה של סופרים עבריים כחלק מהעלייה השלישית. בסוף 1921 שלטונות המנדט הבריטי העמידו אותו לדין באשמה של העלבת האומה הערבית, בעקבות חוברת ביקורת שכתב על מאורעות תרפ"א.[3]

עם עלייתו ארצה הוזמן על ידי אליעזר בן יהודה לכתוב בעיתון "דאר היום" שערכו איתמר בן אב"י ואליהו אלמליח, ובמסגרת זו ייסד את המוסף השבועי של העיתון, כמו כן כתב בעיתון "הארץ".

בשנת 1922 ייסד כתב עת פובליציסטי משלו בשם "לב חדש". באוקטובר 1922 שינה את שם משפחתו ל"המאירי". בשנת 1925 הוציא לאור את ספר השירים "חלב אם", ובשנת 1927 ייסד את התיאטרון הסאטירי העברי הראשון, "הקומקום" (יחד עם השחקן אליעזר דונת והמעצב פסח עיר-שי) וכתב חלק גדול מהחומרים לתיאטרון. באותה השנה 1927 ייסד כתב עת פובליציסטי סאטירי בשם "המחר", שאותו הגדיר "דוכן למלחמה באידיאות."

לאחר סגירתו של התיאטרון ב-1928 יסד את ממשיך דרכו, תיאטרון "המטאטא". ב-1929 יצא ספרו "השגעון הגדול" המתאר את קורותיו כקצין במלחמת החפירות במלחמת העולם הראשונה. בשנים 1935–1936 פרסם שיריו בשבועון החיים הללו. בשנת 1936 זכה בפרס מטעם מוסד ביאליק על ספר שיריו "ספר השירים".

המאירי המשיך לפרסם עד סוף ימיו חומרים ספרותיים מכל הסוגים: סיפורת, שירה, מחזאות, תרגום ועריכת כתבי עת. בשנים 1948–1958 שימש כמסגנן הראשי של פרסומי הכנסת. ב-1962 זכה בפרס אוסישקין על ספר השירה "בלבנת הספיר". ב-1968 זכה בפרס ישראל לספרות יפה.

במשך כל חייו עמד המאירי מול הממסדים הפוליטיים והספרותיים בארץ ונלחם בהם בכל הזדמנות. בשנות העשרים ותחילת שנות השלושים החזיק המאירי בהשקפות פוליטיות שדמו לאלו של הזרם הרוויזיוניסטי בציונות. מאוחר יותר חל מפנה בדעותיו והוא עבר לשמאל הקיצוני.

למרות עמדותיו עמד בקשר מכתבים רציף עם אדמו"ר חב"ד, הרב מנחם מנדל שניאורסון, שנמצא בארכיונו במכון גנזים בתל אביב. בסוף ימיו חזר למסורת ישראל ועמד בקשר עם הרב מאיר בליז'ינסקי מרמת גן.[דרוש מקור][מפני ש...]

נפטר ב-3 באפריל 1970 ונטמן בחלקת הסופרים בבית הקברות קריית שאול.[4]

יצירתו

שביל על שם המאירי בגן הבוטני הלאומי בהר הצופים בירושלים

יצירתו של המאירי היא מגוונת ביותר וכוללת: רומאנים, סיפורים קצרים, מחזות, מערכונים, מסות, פובליציסטיקה, זכרונות ורשמי מסע, מדרשי לשון, מדע פופולרי, פזמונים, ספרי ילדים, תרגום, עריכת כתבי עת ואפילו כתיבת תסריט. מול השפע העצום של החומר הכתוב, קיימים פערים גדולים באיכות עבודתו של המאירי. במיוחד בולט הדבר בתחום הסיפורת, שבו הגיע לשיאו בתיאורי חוויותיו במלחמת העולם הראשונה ובשבי, אך הרומאנים שפרסם בשנים הבאות נפלו באיכותם ולא זכו לפרסום רב.

את שירתו נהוג לשייך לזרם האקספרסיוניסטי. היא מתאפיינת בלהט נפשי ובפאתוס, ועתירת ניגודים עזים השירים מביעים לא פעם ביקורת ומחאה על החברה בארץ-ישראל אשר כושלת בניסיונה לעצב חיים חדשים המושתתים על יופי, התלהבות ועקרונות נעלים. השירים כתובים לא פעם בסגנון תוכחה המעלה על הדעת את נביאי התנ"ך.

ספריו של המאירי על קורותיו בחזית המזרחית במלחמת העולם הראשונה הם התיאור הספרותי העברי הראשון של לוחם יהודי. אמנם גם אורי צבי גרינברג, שאול טשרניחובסקי וסופרים ומשוררים עבריים אחרים לחמו בחפירות ב"מלחמה הגדולה", אך יצירתם אינה מושפעת מהאירועים הללו כמו זו של המאירי. ספריו אלו דומים בסגנונם ליצירות האחרות שהתפרסמו לאחר מלחמת העולם הראשונה, ואשר מתאפיינות בנימה אנטי-מלחמתית ואפילו פציפיסטית אפשר למצוא נקודות דמיון רבות בין "השגעון הגדול" של המאירי ובין במערב אין כל חדש של אריך מריה רמרק, אם כי סגנונו של רמרק מאופק ואירוני בהשוואה לסגנונו של המאירי, כפי שניכר גם בשמות הספרים. נקודה נוספת המבדילה את ספריו של המאירי מהספרות האנטי מלחמתית הזרה בין שתי מלחמות העולם היא ההתייחסות ללוחם היהודי: סיפורי המלחמה שלו מדגישים את גבורת היהודים הנלחמים מלחמה לא להם, לעיתים מול אחיהם הנמצאים בחפירות בצד האויב וזאת תוך כדי נאמנות למסורתם, גם עד כדי קידוש השם. המסגרת הסיפורית בספרים אלו אינה חזקה אך הסופר שואף למסור את רשמי הרגע בצורה העזה ביותר.

המאירי כתב את התסריט לסרט האנימציה הראשון בארץ "הרפתקאותיו של גדי בן סוסי" (1931), שהופק על ידי ברוך אגדתי וכן את התסריט לסרט המדבר העברי הראשון "זאת היא הארץ" (1935), גם הוא של אגדתי.

כמו כן חיבר פזמונים שהושרו ביישוב, ובהם הפזמונים "שני מכתבים" ("...לבני הטוב בירושלים/ אביך מת, אמך חולה,/בא הביתה, בן חביב...") ו"חלוץ, בנה!" ("הי, הי, הי נעליים/בלי סוליות נעליים.../הי, הי, הי מכנסים/בלי כיסים מכנסים...") שהולחנו על ידי יואל אנגל. בין הספרים שכתב מצוי גם ספר לילדים ונוער בשם "חכמת הבהמות", שיצא לאור בשנת 1933, שאותו אייר אריה נבון. אחת הבהמות, בספר איגיון עברי ראשון זה לילדים, היא האדם. המאירי חיבר גם את מילות השיר "ירושלים" (עיבוד לעברית של השיר חצות של ברוך שפיר), הנודע בשם "מעל פסגת הר הצופים", וזה חלק מהשיר:

מעל פסגת הר הצופים
אשתחוה לך אפיים
מעל פסגת הר הצופים
שלום לך ירושלים!
מאה דורות חלמתי עלייך,
לזכות, לראות באור פנייך!

הבית השלישי בשיר מקונן על ריבוי העדות והסכסוכים בעם ישראל. בגרסה המולחנת הושמטו הבית השני והשלישי. בגרסה זו, שיר זה שימש (ועדיין משמש, בצד שירה של נעמי שמר, ירושלים של זהב) המנון לירושלים.[5]

בתרבות הפופולרית

שירו של אברהם חלפי, "שיר על התוכי יוסי" (נדפס לראשונה בדבר ב-13 בספטמבר 1935, ולימים התפרסם בלחנו של מיקי גבריאלוב ובביצועו של אריק איינשטיין), הושפע מן הפואמה האוטוביוגרפית של אביגדור המאירי, "חלומות של בית רבן".

"השיר על התוכי יוסי":

אקנה לי תוכי ושמו יהיה יוסי.
עמו אשוחח עת איש לא ישמע
...
התדע, תוכי יוסי, אתה ילד לירי.
צפוי לך מוות שקט,
כה שקט.
ואנוכי בתוגת המאירי.
אלחש לקירות: יוסי מת,
יוסי מת.

"תוגת המאירי" על מותו של התוכי, שחלפי מזכיר, מתוארת בשיר "חלומות של בית רבן":

שלושה מתים היו בחצרנו
שלשום ותמול:
תוכיינו יוסי, רעי הטוב –
מריה הכסופה, המחייכת בבכי –
ופטר הקטן בעל פני הקוף
...
והוא (התוכי) מילל: פטר הלך!
עצי היער ממרחק אט שמָמָו
והוא נאנח – ועיניו נעצָמו
ופתאום נאלם
ויפול אחורנית מעל-גבי הבד –
ככה נשארתי לגמרי בדד
בתוך העולם.

— אביגדור המאירי

כתביו

ספריו

  • משירי אביגדור פוירשטיין (1912)
  • תוכנית הנשף (1923)
  • תחת שמים אדומים (1925)
  • חלב אם (1925)
  • קשת יעקב (1926)
  • עץ השדה (1927)
  • בשם רבי ישו מנצרת (1928)
  • כתבי אביגדור המאירי (1929)
  • השגעון הגדול (1929)
  • בין שני האדם (1930)
  • בגיהנום של מטה (1932)
  • מצדה (1933)
  • חכמת הבהמות (1933)
  • ספר השירים (1933)
  • תנובה (1934)
  • על הדם (1936)
  • לקראת מדינה עברית או גלות יהודה? (1938)
  • המוכשרים (1938)
  • מסע באירופה הפראית (1938)
  • העברי הקדמון (1942)
  • בין לילה ללילה (1944)
  • המוקד הרן (1944) – על ספר זה זכה מאירי בפרס נורדאו של התאחדות עולי הונגריה בארץ ישראל[6]
  • חלומות מבית רבן (1945)
  • העולם ללא שומר (1946)
  • המשיח הלבן (1947)
  • פינוקיו בארץ-ישראל (1950)
  • המהפכה ביער-עד (1951)
  • מבחר סיפורים (1954)
  • סודו של סוקרטס (1955)
  • ילדים וחגים בישראל (איירה מרים ברטוב)(1957)
  • בואו לאכול: סיפור קטן לילדי הגן (1957)
  • אשרי הגפרור: חזון הגבורה והתהילה של חנה סנש (1958)
  • בלבנת הספיר (1962)
  • יוסלי טגלשי (1967)
  • סיפורי מלחמה (1971)
  • ילקוט שירים (1976)
  • הגוף הגאוני (1980)
  • Avigdor Hameiri כתביו בשפה ההונגרית, בהונגרית, הוצאת "עבר ועתיד" (Mult es Jovo), בודפשט (2006)

עריכה והוצאה לאור של כתבי העת הספרותיים "לב חדש" ו"המחר"

תרגום לעברית של עשרות ספרים ומחזות. בין הידועים שבהם: החייל האמיץ שוויק, מסעי הברון מינכהויזן, צ'יבי (ספר ילדים מפרי עטו של בלה סנש אביה של חנה סנש). כמו כן, ב-1952 תרגם לעברית את ספרו הראשון של אפרים קישון בישראל, "העולה היורד לחיינו"

מילים לשירים ופזמונים

  • ירושלים (מעל פסגת הר הצופים)
  • חלוץ בנה (היי נעליים)
  • עולם הפוך
  • תן כתף
  • לא נלך מפה

אוסף מכתביו נמצא בעיזבון יצחק כץ במרכז המידע לאמנות ישראלית במוזיאון ישראל, ירושלים.

הנצחתו

על שמו נקרא שביל להולכי רגל החוצה את הגן הבוטני הלאומי בהר הצופים בירושלים ובאמצעו אבן ועליה שלט עליו כתוב שירו המפורסם "מעל פסגת הר הצופים". קרויה על שמו הכיכר בכניסה הראשית לאוניברסיטה העברית בירושלים ממנה יוצא השביל הקרוי על שמו, וכן רח' בשכונת קריית קריניצי ברמת גן ורחוב ברובע הכרמל הצרפתי בחיפה. ורחוב בעיר באר שבע, וכן רחוב בשכונת נאות אפקה בתל אביב.

לקריאה נוספת

  • 'המאירי (פוירשטַין), אביגדור', בתוך: דוד קלעי, ספר האישים: לכסיקון ארצישראלי, תל אביב: מסדה – אנציקלופדיה כללית, תרצ"ז, עמ' 180–181. (הספר בקטלוג ULI)
  • אבנר הולצמן, אביגדור המאירי וספרות המלחמה, מערכות, תל אביב, 1986
  • "השגעון הגדול" לאביגדור המאירי, מאת אהוד בן עזר, נדפס באהבת סופרים, תשמ"ד 1984.
  • הזהב וסיגיו: בין ביאליק לאביגדור המאירי, מאת אבנר הולצמן, נדפס בהלל לביאליק, תשמ"ט 1989.
  • עוזי אלידע, ״אביגדור המאירי ועיצוב התקשורת העממית הארץ-ישראלית בשנות העשרים״, קשר 52,(חורף 2019), עמ׳ 39–48.
  • אביגדור המאירי: מספר-המלחמה העברי, מאת אהוד בן עזר, נדפס בעל המשמר, ניסן תש"ל, 1970.
  • אביגדור המאירי, משורר היהדות הלוחמת, מאת י' רביקוב, נדפס בהרעיון, 18, 1970.
  • המוקד הרן – אביגדור המאירי בשירתו, מאת אריה ליפשיץ, נדפס בהאומה, 58, 1979.
  • לבטי זהות ולבטי קיומיות יהודית ביצירת המאירי, מאת חנה יעוז-קסט, נדפס בזהות, ג', 1983.
  • בדרך לשירה במבטא הספרדי: אביגדור המאירי והפולמוס על המשקל הסילאבו טוני, מאת פנחס גנוסר, נדפס בעיונים בתקומת ישראל, 11, 2001.
  • אוטוביוגרפיה ספרותית של איתמר יעוז-קסט בשם "שני צידי הסף" ראתה אור בשנת 2000 (ראיינה: פרופ' חנה יעוז). יעוז-קסט מספר על פגישתו המאכזבת עם אביגדור המאירי בהגיעו ארצה.
  • נח בי (בירזובסקי), פני תל אביב בקריקטורות, עורך ומוציא לאור: משה שיינבוים, 1939.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה


הערות שוליים

  1. ^ דוד תדהר (עורך), "אמיל פוירשטיין", באנציקלופדיה לחלוצי הישוב ובוניו, כרך ג (1949), עמ' 1326
  2. ^ תמר, וולף מונזון, לנגה נקודת הפלא, הפואטיקה והפובליציסטיקה של אורי צבי גרינברג בשנות העשרים, חיפה: אוניברסיטת חיפה וזמורה ביתן, 2005, עמ' עמ' 14
  3. ^ משפט לב חדש, דואר היום, 13 בדצמבר 1921
  4. ^ אביגדור המאירי – למנוחות, דבר, 6 באפריל 1970
  5. ^ אביגדור המאירי, ירושלם, ירושלם (רומאנס חלוץ), דואר היום, 26 באוקטובר 1928
  6. ^ פרסים לספרות ואמנות, משמר, 29 בנובמבר 1946
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

39102895אביגדור המאירי

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=אביגדור_המאירי&oldid=2669960"