ברגן-בלזן
 | |
| קבר המוני במחנה ברגן-בלזן. צולם על ידי חייל בריטי ב-23 באפריל 1945, לאחר שחרור המחנה | |
| מידע כללי | |
|---|---|
| סוג | מחנה מעבר, מחנה השמדה |
| מדינה |
 גרמניה הנאצית |
| מחוז | סקסוניה התחתונה |
| שמות אחרים | בלזן |
| תאריכים | |
| תאריך הקמה | 4 בפברואר 1943 |
| תאריך שחרור | 15 באפריל 1945 |
| אוכלוסייה | |
| מפקדי המחנה | אדולף האס, יוזף קרמר |
| צבא משחרר | הצבא הבריטי במסגרת בעלות הברית |
| השתייכות האסירים | יהודים, צ'כים, פולנים ואחרים |
| נתונים | |
| מספר הנספים | מוערך ב-50,000 |
| מספר קרמטוריומים | לפחות אחד |
| שימור היסטורי | אין. נשרף עד היסוד ב-21 במאי 1945 |
בֶּרגֶן-בֶּלזֶן (בגרמנית: Bergen-Belsen (מידע • עזרה)), הנקרא לפעמים רק בלזן, היה מחנה ריכוז גרמני בתקופת גרמניה הנאצית. המחנה מוקם בסקסוניה התחתונה, מדרום-מערב לעיירה ברגן, כ-45 קילומטרים צפונית להנובר.
היסטוריה
הקמת המחנה
מחנה ברגן-בלזן הוקם כמחנה מעבר שיועד בעיקר להחזקת יהודים לצורך "תוכנית ההחלפה". תוכנית ההחלפה הוצעה למשרד החוץ הגרמני ב-4 בפברואר 1943 על ידי ד"ר אלברכט; מטרתה הייתה לאסוף קבוצות קטנות של יהודים אירופאים, אלפים בודדים בסך הכל, בעלי אזרחות כפולה, בטרם שליחתם למחנות ההשמדה, לצורכי החלפה עם נתינים גרמנים בעלי השפעה שהיו עצורים בידי הבריטים והאמריקאים[1] כתוצאה מכך הוחזרו מפלשׂתינה כ-300 אזרחים גרמנים (בתוכם היו נשים יהודיות פולניות אחדות שלא הייתה להן נתינות פלשׂתינית, ועל כן הוחזרו על ידי הבריטים). לצורך החלפות עתידיות הורה הימלר להכין רשימה של 1,600 יהודים בעלי קרובים בפלשׂתינה.
ב-13 בפברואר 1943 הכריז שר החוץ הגרמני יואכים פון ריבנטרופ על הסכמה עקרונית לתוכנית. בהוראות משרד החוץ הגרמני ב-2 במרץ 1943 ל-RSHA נאמר כי יש לנקוט בכל האמצעים הדרושים להשבתם של עצורים גרמנים בתמורה להחלפתם בנתיני מדינות אויב מ"הגזע היהודי". בקשת משרד החוץ הייתה שכ-30,000 יהודים ממדינות אויב שונות יישמרו זמינים להצעה זו.[2]
ה-RSHA קיבל את ההצעה ממשרד החוץ, בעיקר כיוון שהימלר כבר הורה בדצמבר 1942:
היהודים המצויים עדיין בצרפת וכן יהודים הונגרים ורומנים אשר להם קרובי משפחה בעלי השפעה באמריקה ירוכזו במחנה מיוחד. יש להעסיקם בעבודה, אך בתנאים שיבטיחו את קיומם כשהם בריאים ושלמים. יהודים מסוג זה הם בני ערובה יקרי ערך עבורנו.
במרץ 1943 הורה הימלר על הקמת מחנה מיוחד שאליו יועברו יהודים העונים על הקריטריונים הבאים:[3]
- יהודים בעלי קשרי משפחה או קשרים אחרים עם אנשים בעלי השפעה במדינות אויב.[2]
- יהודים שיכולים לשמש בתוכניות החלפה בתמורה לעצירים גרמנים במדינות אויב.
- יהודים שיכולים להיות בני ערובה יעילים בעלי אמצעים או בעלי קשרים פוליטיים.
- ראשי ההנהגה היהודית.
ליישום התוכנית, הורה הימלר לראש המשרד הראשי למשק ומינהל של האס אס (SS Wirtschafts Verwaltungshauptamt), גנרל אוסוולד פוהל, למצוא מקום מתאים לשיכון העצירים. באפריל 1943, הגיע פוהל לסיכום עם ראש המחלקה לעצירי מלחמה כי חלק מברגן-בלזן ("stalag 311"), שלא היה מלא, יועבר לידי משרדו. בהתחלה הוגדר המחנה כמחנה ריכוז לאזרחים (Zivilinterniertenlager) וביוני 1943 הוא הוגדר כמחנה מעצר (Aufenthaltslager). הפיקוד על המחנה הופקד בידי אדולף האס (גר').
הפעלתו של ברגן-בלזן: 1943
באמצע יוני 1943 הגיעו שני טרנספורטים לברגן-בלזן שכללו כ-2,400 יהודים מפולין, חלקם בעלי אישורים מאמריקה הלטינית.[4] אישורים אלו הושגו על ידי מחזיקיהם בדרכים שונות, והייתה בהם הבטחה לקבלת דרכון בהקדם. הם שוכנו במחנה מיוחד "Sonderlager". באוקטובר הודיעו הגרמנים כי 1,700 יהודים מבעלי האישורים יעלו על רכבת בדרכם לברגאו שליד דרזדן, כאשר היעד האמיתי היה אושוויץ. כאשר הגיעה הרכבת לבירקנאו, הבינו היהודים כי הם מובלים לתאי הגזים; אחת הנשים חטפה נשק מידי חייל גרמני וירתה בו. אחרים הצליחו לפצוע כמה חיילי אס אס גרמנים. בתגובה הוצאו להורג כמה מהם והשאר נשלחו לתאי הגזים. כל יהודי המשלוח נרצחו. בתחילת 1944 נשלחה עוד קבוצה של כ-400 עצירים מברגן-בלזן לאושוויץ. מהמשלוח מפולין נותרו כ-260 יהודים בעלי אזרחות פלשׂתינית והשאר בעלי אזרחות אמריקאית.
משלוח נוסף הגיע באוגוסט 1943 ובו 441 יהודים מסלוניקי, מתוכם 74 מיהודי יוון ו-367 יהודים בעלי אזרחות ספרדית. עם הגעתם הופרדו שתי הקבוצות. לאחר משא ומתן ארוך עם ממשלת ספרד, הועברו יהודי ספרד למחנה בצפון אפריקה; מרבית יהודי הקבוצה הצליחו לעלות לארץ ישראל. קבוצה אחרת שהובאה לברגן-בלזן, שכללה 155 יהודים מספרד ו-19 יהודים מפורטוגל, לא קיבלה היתרי יציאה ונשלחה למחנה נייטרלי, שם נשארה עד לסיום המלחמה.
הגברת המשלוחים למחנה: 1944
מתחילת 1944 הגיעו לברגן-בלזן משלוחים שונים במסגרת "תוכנית ההחלפה" (Austauschjuden), עבור אלה שהוגדרו "יהודי מועדף", בהם כ-3,670 יהודים מהולנד, בעלי אזרחויות שונות, 200 מיהודי תוניס ומיהודי לוב [5] שהועברו ממחנה פוסולי די קרפי, 200 נשים יהודיות צרפתיות שהיו נשואות לחיילים צרפתים וכמה מאות מיהודי יוגוסלביה.[4] בסוף אפריל שוחררו 222 יהודים מתוך כ-1,300 יהודים שהיו במחנה והחזיקו בדרכון פלשׂתיני: הם הובאו לאיסטנבול דרך וינה, והגיעו לחיפה ב-10 ביולי. קבוצה נוספת של 301 אסירים בעלי דרכונים לטיניים שוחררה מברגן-בלזן ב-21 בינואר 1945, אך רק 126 מתוכם הצליחו להגיע לשווייץ, השאר הושארו במחנות בדרך.
ב-8 ביולי 1944 הגיעו לברגן-בלזן 1681 יהודים מהונגריה במסגרת עסקת בכר-קסטנר ("סחורה תמורת דם") והם הושמו במחנה משנה "מחנה ההונגרים" (Ungarnlager).[4] באישור הימלר, שוחררה לשווייץ (ב-20 באוגוסט) קבוצה ראשונה של 318 יהודים מרכבת קסטנר, לאחר משא ומתן ארוך, שוחררו לשווייץ ב-6 בדצמבר 1,365 היהודים הנותרים. מלבד קבוצת יהודים זו, יהודים נוספים שהגיעו מהונגריה לא שוחררו. בברגן-בלזן היו ביולי 1944 כ-4,000 עובדים יהודים, שעבדו בעבודות כפייה שונות במחנה ובסביבתו.
על אף הכפפתו של ברגן-בלזן ל-WVHA, נחשב המחנה למחנה מעצר. בשונה ממחנות ריכוז אחרים כגון אושוויץ ובוכנוואלד, ברגן-בלזן היה מרוחק מאזורי תעשייה, ומרבית האסירים בו הובאו אליו משום שענו על הקריטריונים של הימלר.
בשל ריחוקו מאזורי התעשייה, התייחס ה-WVHA אל המחנה כמחנה מעבר לזמן קצר. על כן, החל ממרץ 1944 נפתח אזור במחנה בשם: "מחנה הבראה" ("Erholungslager"), לצורך קליטת חולים ותשושים ממחנות ריכוז אחרים. למרות קליטת אסירים רבים, מתוכם חולים רבים, לא התבצעו עבודות לתחזוקת התשתיות הסניטריות של המחנה, אך הוא הורחב באמצעות הוספת אוהלים. משלוח החולים הראשון שהגיע ל"מחנה ההבראה" בסוף מרץ 1944 כלל כ-1,000 אסירים ממחנה דורה, אל האסירים לא התלווה ולו רופא אחד. האסירים הוכנסו לאוהל גדול ושהו בו מספר ימים ללא מיטות, ללא מזרנים ושמיכות ואוכל חם. שיעור התמותה בין האסירים בקבוצה היה גבוה במיוחד, מתוך קבוצה זו רק 57 זכו לראות את יום השחרור. לאחר המשלוח הראשון של אסירים חולים, הגיעו עוד קבוצות חולים רבות אל ברגן-בלזן. בדרך כלל הגיעו קבוצות של מאות בודדות, רישומן הושמד לפני השחרור.
בקיץ 1944 נרצחו כ-200 אסירים על ידי הזרקת פנול (חומר חיטוי). ההזרקות התבצעו בפקודת האס אס על ידי אסיר בשם קרל רוט, שנבחר על ידי האס אס כ"אח ראשי". רוט נידון למוות על ידי קבוצת אסירים בספטמבר 1944, וכתוצאה מכך בוצע בו לינץ'. הרופא הראשי של ברגן-בלזן היה ד"ר ז'אגר (קצין אס אס), שדרך טיפולו הסאדיסטית בחולים הייתה כפייה על האסירים לבצע פעילות גופנית מאומצת. פעילות זו כללה ריצות למרחקים ארוכים, ושעות רבות של עמידה תוך כדי ביצוע תרגילי ספורט שונים.
ב-7 באוגוסט 1944 הוקם מחנה הנשים בברגן-בלזן. 12 אוהלים הוקמו לקליטת משלוחי הנשים. המשלוח הראשון הגיע ב-11 באוגוסט, ובימים שלאחריו אלפי נשים נוספות. המשלוחים כללו נשים יהודיות מפולין ומהונגריה שהובאו ממחנות עבודה במזרח עקב התקדמותו המהירה של הצבא האדום. בשל מצב בריאותן הטוב יחסית של נשים אלה נשארו מרביתן במחנה רק זמן קצר; עבורן היה המחנה רק תחנת מעבר אל מחנות עבודה נוספים.
בסוף אוקטובר ותחילת נובמבר הגיע לברגן-בלזן משלוח של כ-3,000 נשים מאושוויץ בירקנאו; נשים חולות שיצאו מאושוויץ. הם הובלו בקרונות בצפיפות קשה, והוכנסו לאוהלים ללא תאורה, שירותים או תנאים היגייניים מינימליים. בין הנשים היו כל היהודיות חברות תזמורת הנשים של בירקנאו (לאחר מות המנצחת, הכנרת אלמה רוזה). ב-7 בדצמבר סופה עקרה מספר אוהלים, והנשים נאלצו לעמוד מספר שעות בקור העז תחת מטר שוטף עד שהוכנסו לאוהל המטבח למשך הלילה. למחרת פונו מספר אוהלים של חולים לצורך שיכונן של הנשים. ב-2 בדצמבר היה מספרם של הכלואים בברגן-בלזן 15,257, מתוכם 8,000 נשים במחנה הנשים; אחת מהם הייתה אנה פרנק ואחותה מרגוט. על פי מספר עדויות, אנה פרנק מצאה את מותה בברגן-בלזן ככל הנראה במרץ 1945, זמן קצר לאחר אחותה מרגוט.
ב-2 בדצמבר הוחלף פיקוד המחנה ובמקום אדולף האס (Haas) מונה יוזף קרמר, מי שהיה עד אז מפקד מחנה אושוויץ-בירקנאו. למן סוף דצמבר 1944 הובאו לברגן-בלזן אלפי אסירים יהודים ממחנות ריכוז שונים. עשרות אלפי יהודים הגיעו תשושים מהמזרח. תנאי המחיה במחנה, שלא היה ערוך לקליטת כמויות עצומות של אסירים, התדרדרו מאוד. שילוח נוסף היה מחובר תחת שליטה איטלקית.
רצח המוני, אסירי צעדות המוות: 1945
שגיאות פרמטריות בתבנית:תמונה מוסתרת
פרמטרי חובה [ תמונה ] חסרים
כשנסגר מחנה בירקנאו הובלו עשרות אלפי יהודים ששרדו בסלקציות בדרכים שונות אל מחנות אחדים בתחומי הרייך השלישי. לקראת סיום המלחמה התרבו צעדות המוות והאסירים הובלו מרחקים ארוכים בצעדות שנמשכו ימים רבים בשלג ובקור ללא מזון, מים, ביגוד או נעליים ראויות. רבים מהם מתו בדרך מתשישות, רעב או שנרצחו בירי בדרך על ידי הנאצים. חלקם הגיע באפיסת כוחות לברגן-בלזן.
החל מינואר 1945 התדרדרו תנאי האסירים בברגן-בלזן במהרה, ועשרות אלפי אנשים מתו בו. חלקם גססו באיטיות ימים ושבועות ללא טיפול כלשהו. בחודש מרץ לבדו מתו בברגן-בלזן 18,168 אסירים.
אסירים נשלחו לברגן-בלזן כמעט עד לשחרורו ב-15 באפריל 1945, וכמות האסירים במחנה עלתה מחודש לחודש במקביל לשיעור התמותה העצום. בדצמבר 1944 היו במחנה 15,257 אסירים, ב-15 במרץ 1945 45,117 וביום השחרור נספרו בברגן-בלזן כ-60,000 בני אדם.
את ברגן-בלזן עזבו במהלך תקופה זו כמה אלפי אנשים: 105 אזרחים טורקים שוחררו לשוודיה; 3 רכבות עם 7,000 אנשים יצאו לטרזיינשטט, אך רק אחת הרכבות הגיעה ליעדה. שתי הרכבות האחרות נעצרו ואסיריהן שוחררו במהלך אפריל לאחר ימי נסיעה ארוכים בהם הותקפו ללא הרף מן האוויר. אחת מהן היא הרכבת האבודה מברגן בלזן לטרביץ.
במהלך פברואר ומרץ הגיע לברגן-בלזן משלוח גדול של יהודים שפונו מבוכנוואלד, ובו אלפי אסירים חולים.
רק אחוז קטן מהנספים בברגן-בלזן נהרגו בירי. לגרמנים לא היה צורך להרוג אסירים, שכן עשרות אלפים מתו מתשישות או מרעב. מגיפות התפשטו במהירות במחנה, ומתחילת 1945 לא היו בו התקנים סניטריים כלל.
בפברואר עמדה מנת המזון היומית של אסיר על ½ ליטר מים ופרוסת לחם או תפוח אדמה. פעמיים בשבוע היו האסירים מקבלים מנה של מים מעופשים רותחים שנקראה "קפה". בשבועות האחרונים לפני השחרור הופסקה אספקת המזון למחנה כליל.
בחלק מהמחנה כלל לא הייתה אספקת מים, והאסירים נאלצו לשתות ממקורות מים מזוהמים, וכמובן שלא יכלו להתרחץ. בימים האחרונים לפני השחרור הופסקה גם אספקת המים הדלה שהייתה במחנה, עקב ההפצצות. הגרמנים לא נקפו אצבע על מנת לחדש את אספקת המים למחנה הריכוז, אף על פי שלמחנה הגרמני הסמוך חודשה אספקת המים.
מדי יום, לפי דרישתו של קרמר, היו העצורים צריכים לעמוד שעות רבות בחוץ מבלי להתחשב בתנאי מזג האוויר. הגרמנים השומרים הורשו לשבת בזמן זה, משום שהם לא הורשו לעזוב והיה קשה להם לעמוד כל כך הרבה שעות. הצפיפות במחנה הייתה גדולה, ובצריפים שהתאימו לכל היותר ל-1,500–2,000 אנשים שוכנו 15,000 אנשים. תנאי התברואה הבלתי אפשריים היוו כר פורה להתפשטות מהירה של מחלות. מחלת הטיפוס שהתפשטה במהירות בקרב האסירים הפילה חללים רבים. לפי רופא האסירים, ד"ר לאו, כעשירית ממקרי המוות במחנה היו עקב מחלת הטיפוס; החלק האחר של מקרי המוות היה עקב מחלות בטן שונות, תשישות ורעב. אסירים מתנדבים נאלצו להילחם במחלות ובתנאים התברואתיים הבלתי אפשריים ללא קבלת שום סיוע, הודות להם נמנעה תחלואה ותמותה גדולה יותר.
בפברואר הפכה בעיית פינוי הגופות להיות הבעיה החמורה ביותר של המחנה, מאחר שבקרמטוריום יכלו לשרוף בו-זמנית רק 3 גופות. במרץ החלה ערימת גופות בתלים שבהם הונחו עצים ספוגים בנפט, אשר הובערו; אך בסוף מרץ אסר משרד היערות על שימוש בעצים למטרה זו בשל זיהום האוויר של האזור מסביב, וגופות האסירים נותרו במקום שבו מתו. לכשהיה ברור כי השחרור קרב, עשו הגרמנים מאמץ אחרון לפינוי הגופות. בין ה-11 ל-14 באפריל נלקחו האסירים שעוד יכלו ללכת למלאכת פינוי הגופות. הגופות הועברו לנקודה מרוחקת במחנה ונזרקו לקבר אחים ענק. כ-2,000 אסירים הועסקו בעבודה זו משש בבוקר ועד החשיכה. בתמורה קיבלו ¼ ליטר מרק מימי ללא לחם ושתייה נוספת.
בהוראת קרמר, בעת פינוי הגופות, ניגנה במחנה תזמורת מנגינות ריקודים.
שחרור המחנה על ידי הצבא הבריטי: אפריל 1945
ב-15 באפריל נמסר המחנה לידי הבריטים. הכניסה למחנה הייתה בעקבות הפסקת אש מקומית בין הפיקוד הגרמני לפיקוד הבריטי בפיקודו של טיילור בלפור (Taylor Balfour). הפסקת האש הזו הייתה אירוע חריג, והיא נבעה בעיקר בשל מגפת הטיפוס שפרצה במחנה, אשר לא אפשרה את פינוי המחנה, ודאי שלא במהלך קרב. על כן שני הצדדים הסכימו שלא להילחם בקרבת המחנה. בשל מגפת הטיפוס הורה הימלר שלא לפנות את ברגן-בלזן אל עבר תחומי הרייך, בדומה לשאר מחנות הריכוז. הפסקת האש חלה ברצועה של 6–8 ק"מ מסביב למחנה. כמו כן הוסכם כי עד לכניסת הבריטים יישמר המחנה על ידי שומרים מקבוצה של חיילים הונגרים מהצבא הגרמני (שקיבלו אישור לחזור לשורות הגרמנים בתוך שישה ימים על נשקם ורכביהם). קרמר וכחמישים אנשי SS עזבו את המחנה ב-13 באפריל.
ב-15 באפריל 1945, ב' באייר ה'תש"ה, יום ראשון אחר הצהריים, נכנסה קבוצה קטנה של קצינים בריטים אל ברגן-בלזן. הקצינים היו לגמרי לא מוכנים למראות המחנה, תמונות הזוועה שראו גרמו להם לזעזוע גדול. על כך כתב קצין הרפואה הבריטי גלין-יוז (Glyn Hughes):
... התנאים במחנה לא היו ניתנים לתיאור, שום תיאור או תמונה לא תוכל לתאר את הזוועה ששררה שם בחוץ, אך מה שנגלה לעיננו בפנים היה גרוע עוד יותר. ערימות עצומות של גופות היו פזורות על כל רוחב המחנה במספר עצום מלספור... חלקם נערמו בחוץ וחלקם בתוך הצריפים, בביבים על הדרגשים... ליד הקרמטוריום היה קבר עצום מחציתו מלאה בגופות... צריף הנשים היה מלא בחולי טיפוס, לא היו דרגשים, החולים שכבו על הרצפה והיו כל כך חלשים עד שבקושי יכלו לזוז. ברי המזל מתוכם ישבו על מזרנים דקים, אחרים שכבו על הרצפה. לאחדים היו שמיכות ולאחדים אף זה לא היה. לכמה מהם היו בגדים, אך היו כאלו שהתכסו בשמיכות דקות...
— The Belsen Trial (n.54), עמ' 31
ביום השחרור ובימים שלאחריו נגלו מראות קשים לעיני המשחררים. מרבית האסירים לא יכלו לזוז ממקומם, הם שכבו על הדרגשים חולים, עייפים, רעבים וצמאים. האסירים במחנה המשיכו למות במספרים גדולים: בימים שלאחר השחרור מצאו את מותם כ-14,000 אסירים. הבריטים, שנחרדו מזוועות המחנה, זרקו כמויות מזון עצומות אל הכלואים המורעבים; אלו שאכלו אוכל רב לאחר שנות רעב ארוכות – קיבתם לא יכלה לעכל את המזון, ורבים מהם מתו מאכילה מופרזת.
ב-17 באפריל הגיע כוח גדול של בריטים אל המחנה, ובפניהם שתי משימות: פינוי הגופות ופינוי הניצולים.[6]
לצורך פינוי הגופות נלקחו לעבודה אנשי אס אס; כמו כן, מושלי מחוז דרום סקסוניה וראשי כל היישובים באזור הובאו על ידי הצבא הבריטי לצפות בזוועות. העובדות לא היו בבחינת הפתעה, שכן הם היו מודעים להן, ושיתפו פעולה עם האס אס לאורך כל שנות המלחמה.
הפינוי החלקי של הניצולים החל ב-18 באפריל כאשר קבוצה של 500 חולי טיפוס ראשונים נלקחו לבית חולים צבאי. הפינוי המאסיבי של הניצולים החל ב-24 באפריל והוא נמשך עד 21 במאי.
ב-2,500 אסירים הועמסו ברכבת שעזבה את המחנה והכוונה הייתה להרוג כל האסירים. הרכבת שוחררה על ידי יחידת צבא ארצות הברית בפיקוד פרנק טאוורס.
לאחר המלחמה
מחנה העקורים
ערך מורחב – מחנה העקורים ברגן-בלזן
ב-21 במאי 1945 הועלה מחנה ברגן-בלזן באש ונמחה מעל פני האדמה.
מחנה העקורים היהודים הוקם במחנה השריון הגרמני לשעבר, בסמוך למחנה הריכוז, וכלל את משרדו של ועד יהודי מרכזי שייצג את הניצולים כלפי המשטר הצבאי הבריטי בצפון גרמניה. היה זה מחנה העקורים הגדול ביותר בגרמניה לאחר השואה.
דוד בן-גוריון העיר בישיבת הנהלת הסוכנות היהודית ב-21 בנובמבר 1945, כי "התעמולה הטובה ביותר שהאנגלים עושים לציונות זהו המחנה בברגן-בלזן. הם נוהגים שם כמו נאצים".[7]
הפעילות התקיימה במחנה העקורים עד לפירוקו בשנת 1952, לאחר שהניצולים עזבו אותו לרחבי תבל, בעיקר לישראל, ארצות הברית, קנדה, בריטניה ואוסטרליה.
אתר ההנצחה
מחנה ברגן-בלזן הוזנח למעשה לאחר שריפת המבנים בו בקיץ 1950, ונשארו ממנו רק כמה עקבות. אסירים לשעבר התחילו להקים בו אנדרטאות. יד זיכרון ראשונה נבנתה על ידי יהודים עקורים בספטמבר 1945, וביום השנה הראשון לשחרור בשנת 1946 נבנתה מצבה מאבן. צלב עץ גדול הוקדש כזיכרון לאסירים הפולנים שנרצחו. אנדרטה גדולה נחנכה בנובמבר 1952, בהשתתפותו של נשיא גרמניה תיאודור הויס, שקרא לגרמנים לעולם לא לשכוח את מה שקרה בבלזן-ברגן. עם זאת, במשך זמן רב אתר ברגן-בלזן לא היה בראש סדר העדיפויות הפוליטי והוא הוזנח.
לאחר 1957, עם הפרסום העולמי שנחל יומנה של אנה פרנק, קבוצות גדולות של צעירים החלו לבקר במקום שבו נספתה. ב-1959 ביקר במחנה קנצלר גרמניה קונראד אדנאואר ובנאום שנשא באזכרה לנרצחים, הבטיח כי היהודים שעדיין חיים בגרמניה יזכו לאותו הכבוד והביטחון כמו כל אזרח אחר. ב-1966 נפתח במקום מרכז שהכיל תערוכת קבע על רדיפת היהודים, עם דגש על המקרה של אנה פרנק ומשפחתה וסקירה על תולדות המחנה. זו הייתה תערוכת הקבע הראשונה בגרמניה בנושא פשעי הנאצים; עם זאת, לא היו באתר צוות מדעי ואירועי זיכרון אורגנו רק על ידי הניצולים עצמם.
בשנת 1985 התקיים אירוע זיכרון גדול לרגל יום השנה ה-40 לשחרור המחנה, בהשתתפות נשיא גרמניה ריכרד פון וייצזקר וקנצלר גרמניה הלמוט קוהל. תשומת הלב הבינלאומית התמקדה בברגן-בלזן, לאחר שהוא נכלל בחופזה בביקורו של נשיא ארצות-הברית רונלד רייגן בגרמניה המערבית באותה השנה, עקב הביקורת שנמתחה עליו על ביקור שערך בבית הקברות שבו נקברו אנשי האס אס. לאחר אירועים אלה, הפרלמנט של סקסוניה התחתונה החליט להרחיב את מרכז התערוכה ולשכור צוות מדעי קבוע. בשנת 1990, תערוכת הקבע הוחלפה בגרסה חדשה במבנה גדול יותר.
בשנת 1987 ביקר חיים הרצוג באתר הזיכרון והיה לנשיא הישראלי הראשון לבקר במקום. במהלך ביקורו חנך הנשיא השישי אבן זיכרון שנחצבה מאבני ירושלים ועליה חרוט ציטוט מתהילים ל"ח "וּמַכְאוֹבִ֖י נֶגְדִּ֣י תָמִֽיד".
בשנת 2000 הממשלה הפדרלית של גרמניה התחילה לתמוך באתר הזיכרון מבחינה כלכלית. ב-15 באפריל 2005, נערך טקס לציון יום השנה ה-60 לשחרור המחנה, ורבים מהאסירים והחיילים לשעבר השתתפו בו. בחודש אוקטובר 2007, אתר הזיכרון נפתח מחדש לאחר ששופץ ועבר פריסה מחודשת, כולל מרכז מבקרים חדש ותערוכה קבועה בקצה המחנה, השוכן בפארק ענק וירוק. האתר כולל מצבות למתים, זיכרון בודדים ו"בית דממה" המיועד להרהור שקט.
ארגון "שארית הפליטה ברגן-בלזן" בישראל היה הארגון הגדול ביותר של ניצולי השואה בישראל, והיה לו כוח ציבורי גדול מאוד. גם כיום הוא נחשב לארגון הגדול ביותר בעולם מסוגו, הוא מקיים פעילויות עבור הניצולים ובני הדורות הבאים, ומפרסם כתב-עת בעברית ובאנגלית בשם "הקול שלנו", הממשיך את כתב-העת "אונדזער שטימע" שפורסם במחנה העקורים. (ראו ב"קישורים חיצוניים")
בקולנוע
בשנת 1985 ניתנה רשות לסידני ברנשטיין, ראש מערך ההסברה הבריטי, להקרין לעולם סרט תיעוד על המחנה. הסרט הוא תיעוד ברגן בלזן בפרט, והוכחה תוך כדי תיעודו לקיום השואה. הוא צולם על ידי חיילים בריטים ששחררו את המחנה ועל ידי מחלקת ההסברה בצבא בריטניה, ונערך בצמידות למקור על ידי אלפרד היצ'קוק. הצלמים התלוו לצבא הבריטי במלחמתו על אדמת גרמניה, ובו נראים הניצולים ברגע השחרור, מותשים, חולים, שדופים, ערימות של גופות, הקרמטוריום של המחנה וצחנה המוזכרת על ידי כל המשתתפים בסרט. זוועת ברגן בלזן הוקרנה לעולם לראשונה. לצד הניצולים נראים השבויים - אנשי ונשות האס אס, בריאים, שמחים וגאים, שבחקירתם על ידי כוחות הצבא הבריטי הודו בכל המיוחס להם ולא הביעו כל חרטה. ראשי הצבא הבריטי באזור הורו לאנשי האס אס לפנות את הגופות ולקבור אותן, כאשר כל ראשי המחוז הגרמני הובאו למקום בכוח כדי לצפות במתרחש.
הסרט אמור היה להיות מוקרן לאזרחי גרמניה המשוחררת מיד לאחר סיום מלחמת העולם השנייה, והתווספו לו קטעים נוספים על כלל מחנות הריכוז וההשמדה ברחבי גרמניה הנאצית. אך נגנז מכיוון שהממשל הבריטי אסר מטעמיו להקרין אותו. בין היתר נטען שהקרנתו בתקופה כה רגישה תחבל במאמצי המעצמות לאחות את הקרע והשבר בחברה הגרמנית לאחר המלחמה, ושאזרחי גרמניה עדיין אינם כשירים נפשית לעמוד מול סרט שהוא מראה לפניהם.
לקריאה נוספת
- רפאל אולבסקי [יו"ר ארגון שארית הפליטה ברגן-בלזן בישראל עד למותו בשנת 1981], הדמעה, בהוצאת ארגון שארית הפליטה ברגן-בלזן בישראל, תל אביב, 1983, מסת"ב מסת"ב 978-965-91217-0-0
- אורי אורלב, משחק החול, כתר ספרים, 1996.
- רחל אולבסקי-זלמנוביץ', אסור לבכות כאן! - עדות על תזמורת הנשים באושוויץ והשחרור בברגן-בלזן, בהוצאת משפחת אולבסקי, ישראל 2019, מסת"ב 978-965-91217-1-7 ISBN
- איתמר לוין, עדים ראשונים, עדויות ניצולים במחנה ברגן-בלזן, 1945, הוצאת אוצר המשפט, 2021[8]
- Eberhard Kolb, Bergen-Belsen From 1943 to 1945, Vandenhoeck 1988
- Ladislaus Löb, Thomas Rahe, Miryam Sommerfeld-Irsai. Postcards from Bergen-Belsen. Stiftung niedersächsische Gedenkstätten/Gedenkstätte Bergen-Belsen, 2014. ISBN 9-783981-360431.
{{cite book}}: תחזוקה - ציטוט: multiple names: authors list (link)
- Ladislaus Löb, Thomas Rahe, Miryam Sommerfeld-Irsai. Postcards from Bergen-Belsen. Stiftung niedersächsische Gedenkstätten/Gedenkstätte Bergen-Belsen, 2014. ISBN 9-783981-360431.
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של ברגן-בלזן
- הערך ברגן-בלזן בתוך האנציקלופדיה של השואה באתר יד ושם
- ברגן-בלזן באתר מוזיאון השואה האמריקני (באנגלית)
- מידע על ברגן-בלזן בקטלוג הספרייה הלאומית
- שירת התקווה לאחר שחרור ברגן-בלזן
- עדותו של הרב צבי עזריה על קבורת גופות וסיוע לניצולים בברגן-בלזן מיד לאחר שחרור המחנה, בתוך אתר יד ושם
- "מברגן-בלזן לירושלים - שואה ומשפט" מאת דוד דניאל פרנקל, בית-העדות, ניר-גלים 2010.
- כתבה על כתובה ממחנה העקורים ברגן-בלזן, בכתב העת "יד ושם: ירושלים" 52 (2009), ע' 19, באתר יד ושם
סרט תיעודי על שחרור מחנה ברגן-בלזן על ידי חיילים בריטיים- הבערת המחנה, 1945, ארכיון הסרטונים של AP
- עדויות ביום שחרור המחנה על ידי הבריטים, ארכיון הסרטונים של AP
-
עופר אדרת, תיעוד של שחרור יהודים מרכבת שיצאה מברגן בלזן (1945) , באתר הארץ, 31 ביולי 2023 סרטון - רותה קופפר, סרט תיעודי של היצ'קוק על השואה יוקרן לראשונה במלואו, באתר הארץ, 12 בינואר 2014
- עופר אדרת, הרכבת שהובילה אנשים אל חייהם החדשים, באתר הארץ, 28 בספטמבר 2016
- אתר ארגון שארית הפליטה ברגן-בלזן בישראל
- ברגן-בלזן, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
- דניאל ליפסון, משואה לתקומה: ניצולי ברגן-בלזן חוגגים עצמאות, "הספרנים": בלוג הספרייה הלאומית, 30.04.2017
- נחשף: תיעוד נדיר של שחרור "רכבת המוות" מברגן בלזן
ברגן-בלזן (מחנה ריכוז), דף שער בספרייה הלאומית- מור פרסיאדו, Ars Judaica 2012 ,היצירה "קריעה - ברגן בלזן 1944" רחלי רוגל ,עמוד 108-110
הערות שוליים
- ^ Note by Dr. Alvrecht of 9 February 1943; PA, Gruppe Inland IIg177.
- ^ 2.0 2.1 ברגן בלזן, באתר יד ושם
- ^ Letter of the RSHA (signed Muller)31 August 1943
- ^ 4.0 4.1 4.2 הערך ברגן-בלזן בתוך האנציקלופדיה של השואה באתר יד ושם
- ^ יד ושם, שעון מברגן-בלזן: זמירה אבוקסיס לבית בורבאה, באתר יד ושם, 2019
- ^ בין החיילים הבריטים היו יהודים שהשתחררו מהשבי הגרמני לאחר שנפלו בשבי במערכה על יוגוסלביה ב-1941
- ^ תום שגב, המיליון השביעי: הישראלים והשואה, ג, 2, עמ' 117.
- ^ עופר אדרת, התליין הבריטי של "המפלצת מבלזן", באתר הארץ, 7 באפריל 2021
38058637ברגן-בלזן