ערך מומלץ

צרפת החופשית

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
צרפת החופשית
France Libre
דגלסמל
ממשל
ראש המדינה נשיא
נשיא שארל דה גול
עיר בירה פריז (דה יורה)
לונדון (דה פקטו)
גאוגרפיה
יבשת אירופה
היסטוריה
הקמה  
פירוק  

צרפת החופשית (בצרפתית: France libre) הוא כינוי לכוחות הצרפתיים שלחמו נגד גרמניה הנאצית ומדינות הציר במלחמת העולם השנייה, כצבא מאורגן בראשות הגנרל שארל דה גול בין 1940 ו-1945. עד שנת 1944 הם פעלו מחוץ לגבולות צרפת, והחל מקיץ 1944 גם בצרפת עצמה. כוחות צרפת החופשית פעלו גם נגד משטר צרפת של וישי ששיתף פעולה עם מדינות הציר והוכר על ידן כשלטון הצרפתי הלגיטימי בצרפת ובמושבותיה, ובשלבים מסוימים אף הוכר כך גם על ידי מדינות כארצות הברית.

אנשי "צרפת החופשית" פעלו בגלות מיולי 1940, לאחר תבוסת צרפת במערכה על צרפת, ובניגוד למרבית מדינות העולם, ובכללן מדינות מבעלות הברית, טענו כי משטר "צרפת של וישי" אינו לגיטימי, ואינו מהווה המשכיות ראויה של המדינה הצרפתית. "צרפת החופשית" היוותה מסגרת מדינית, בראשותו של דה גול, ולרשותה עמד צבא שכלל יחידות יבשה, אוויר וים. ההנהגה שעמדה בראש אנשי צרפת החופשית כינתה את עצמה "הוועד הלאומי הצרפתי" (Comité National Français), ומ-13 ביולי 1942 קראה לעצמה בשם "צרפת הלוחמת" (France combattante). סמלה של צרפת החופשית היה צלב לוריין.

לאחר מבצע לפיד, שבמהלכו עברו מושבותיה של צרפת בצפון אפריקה לשליטת הגנרל אנרי ז'ירו, שאהד את מטרת בעלות הברית, אך היה מתחרה לדה גול, הגיעו דה גול וז'ירו באוגוסט 1943 להסכמה על שיתוף פעולה במסגרת משותפת בשם "הוועד הצרפתי לשחרור לאומי" (Comité français de la Libération nationale). מסגרת זו הפכה לאחר שחרור צרפת לממשלתה הלגיטימית של צרפת. יחידות הצבא שעמדו לרשות הגוף החדש נקראו "צבא השחרור הצרפתי" (Armée française de la Libération), וכללו את אנשי צבא צרפת החופשית, וכן את אנשיו של ז'ירו. צבא זה נלחם במערכה האיטלקית, במערכה לשחרור צרפת, ואף לאחר מכן בקרבות על אדמת גרמניה. לאחר שחרור צרפת הצטרפו אל הלוחמים אנשי מחתרות הרזיסטאנס.

צבא צרפת החופשית, שהחל לפעול ב-1940 ומנה רק אלפים בודדים של חיילים, גדל והתעצם ככל שנמשכה המלחמה, וביוני 1944, בעת הפלישה לנורמנדי, מנה כ-300,000 חיילים.[1] לצבא זה נוספו לאחר שחרור צרפת עוד כ-300,000 חיילים מאנשי "כוחות הפנים" של הרזיסטאנס, ועד סוף המלחמה גויסו מאות אלפי צעירים נוספים שהגיעו לגיל הגיוס.[2] צבא זה לחם במערכה באיטליה, ועל אדמת צרפת וגרמניה, והיה אחד הגדולים שבצבאות בעלות הברית לקראת סוף המלחמה, אך חימושו היה דל, והוא הסתמך בעיקר על אספקה אמריקאית.[3]

תבוסת צרפת ב-1940

הפלישה הגרמנית

צרפת בסוף 1942

ב-10 במאי 1940 פתחו הגרמנים במערכה על צרפת דרך ארצות השפלה, ותוך שבועיים הצליחו למוטט את הצבא הצרפתי. לאחר עצירה של הצבא הגרמני, שאפשרה בריחה לחופי בריטניה של צבא בריטניה וחלק מהצבא הצרפתי במבצע דינמו, חזר הצבא הגרמני להתקדם לכיוון פריז.

בעת התבוסה שימש בתפקיד ראש ממשלת צרפת פול ריינו, שממשלתו הייתה מחולקת בין גורמים "לוחמניים" (כריינו עצמו, ז'ורז' מנדל והגנרל שארל דה גול אשר נלקח משדה הקרב שבו פיקד על דיוויזיה משוריינת ומונה על ידי ריינו לסגן שר ההגנה) ובין גורמים "תבוסתניים", בראשם עמדו המרשל אנרי פיליפ פטן, גיבור מלחמת העולם הראשונה ששימש כשגריר בספרד ונקרא על ידי ריינו לשמש בממשלתו לאחר תחילת המתקפה, פול בודואן, ומפקד הצבא הצרפתי, הגנרל מקסים וייגאן.

כאשר התבררו ממדי התבוסה עקרה הממשלה מפריז לבורדו ב-10 ביוני, ועלו מספר הצעות להמשך הפעילות. מאנדל הציע כי הממשלה תעקור למושבות צפון אפריקה ותמשיך משם את הלחימה. וינסטון צ'רצ'יל, ראש הממשלה הבריטי, סירב להטיל למערכה שנראתה בעיניו חסרת סיכוי את יתרת צבאו, והציע להכריז על איחוד בין אנגליה ובין צרפת. ריינו עצמו הפציר בנשיא ארצות הברית פרנקלין דלאנו רוזוולט כי יודיע על הצטרפותה של ארצות הברית ללחימה. ב-14 ביוני 1940 נפלה פריז בידי הגרמנים, וב-16 ביוני 1940 נשבר ריינו והכריז על התפטרותו, מול רוב בממשלתו אשר תמך ב"שלום נפרד", ביטוי שפירושו היה למעשה כניעה.

עוד באותו הלילה קרא נשיא צרפת, אלבר לברן, למרשל פטן, והודיע לו כי הוא מטיל עליו את תפקיד ראש הממשלה. היה זה סופה של הרפובליקה הצרפתית השלישית, ותחילתו של משטר של כניעה ושיתוף פעולה שנודע בהיסטוריה כ"צרפת של וישי". אנשי הקו התקיף בממשלה החלו להימלט, משהסתבר כי הממשלה החדשה אינה מוכנה לסבול התנגדות. ריינו נמלט, אך היה מעורב בתאונת דרכים, ולאחריה נתפס, והועמד לדין באשמת "בגידה" על ידי המשטר החדש. מאנדל נכלא, משהסתבר כי בכוונתו להכריז על ממשלה גולה בצפון אפריקה, ולאחר מכן נרצח על ידי אנשי ה"מיליס", המשטרה החשאית של משטר וישי. שארל דה גול נמלט בעזרת ידידו, הגנרל הבריטי אדוארד ספירס, אשר העלה אותו באופן חשאי על מטוס שהטיס אותו ללונדון. צ'רצ'יל כתב בזיכרונותיו כי "במטוס הקטן הזה נשא איתו דה גול את כבודה של צרפת".[4]

נאום השמונה עשר ביוני

ערך מורחב – נאום ה-18 ביוני
נאומו של דה גול מ-18 ביוני מופיע על לוח זיכרון בלה רושל

מיד לאחר הימלטותו, ב-18 ביוני 1940 נשא דה גול נאום ברדיו הבריטי, אשר נקלט היטב אף בצרפת, ונחשב עד היום לאחד הנאומים הנודעים בהיסטוריה הצרפתית, ולבסיס סביבו נכונה לבסוף "צרפת החופשית".[5][6] צ'רצ'יל העמיד לרשות דה גול את ה-BBC, וסיכם עמו כי נאומו יושמע כאשר תבקש ממשלת צרפת שביתת נשק מן הגרמנים, דבר שקרה עוד באותו יום, וחייב את דה גול להבהיר כי למרות התפתחות זו, יש צרפתים שבכוונתם להמשיך את המאבק.[7] בנאומו פנה אל העם הצרפתי במילים אלו:

הגנראלים, שעמדו במשך שנים רבות בראש צבאות צרפת הרכיבו עתה ממשלה, ובטענם כי הצבא שלנו נוצח, פתחו במו"מ עם האויב כדי לשים קץ לקרבות. ודאי שטפונו גלי הכוחות המיכניים הגרמניים ביבשה ובאוויר. אבל האמנם בכך נאמרה כבר המילה האחרונה? האמנם פסה כל תקווה והתבוסה היא מוחלטת? אני מדבר מתוך ידיעת העניין ואני אומר, כי לא אבדה צרפת. אין היא עומדת לבדה, ואימפריה עצומה עומדת מאחוריה. והיא יכולה להתאחד עם האימפריה הבריטית ולהמשיך בהאבקות.

דה גול סיים את נאומו בקריאה לכל צרפתי נושא נשק המסוגל להמשיך בלחימה, לחבור אליו ולהגיע אליו ללונדון לשם המשך המאבק. דה גול העיד על עצמו כי עם סיום הנאום חש כי הוא מבודד, ובמילותיו: "בגיל ארבעים ותשע שנה נכנסתי להרפתקה, משל לאדם שהגורל הטילו אל מחוץ לכל גדר."[8] בתחילה אף נרתע מלקחת על עצמו את ההנהגה, בטרם בירר היטב אם יש דמות אחרת המסוגלת לקחת על עצמה את האחריות. פניותיו לממשלת צרפת, שישבה באופן זמני בבורדו, נענו בדרישה כי ישוב לצרפת על מנת לעמוד שם לדין (ואכן, הועמד לדין משלא שב, ונגזר עליו גזר דין מוות). גם פניותיו אל מפקדי צבא צרפת במושבותיה שמעבר לים נענו בשלילה. אחרים מעידים כי מלכתחילה ראה בעצמו את השליח שבידו להביא לגאולת צרפת. לאשתו של ז'אן מונה ששאלה אותו למטרת שליחותו, כאשר נפגשו בלונדון, ובידעה כי אינו חבר בממשלת פטן, ענה - "אני נמצא כאן כדי להציל את כבודה של צרפת." עם כל זאת, בסוף יוני 1940, עמד דה גול, בדד, ועמו כמה מאות מתנדבים בלונדון, כשמעמדו אינו ברור, ולא ברור כיצד יעמוד במילתו וימשיך בלחימה.[9]

תחילת ארגונה של "צרפת החופשית"

מעמדו של דה גול בלונדון לא היה כשל ראש מדינה בגלות. בתחילה קשה היה לגורמים הרשמיים בלונדון להתייחס אליו מעבר ליחס המתחייב למי שכיהן שבועיים בכהונה ממשלתית זוטרה, של סגן שר.[10] משטר וישי החדש ניתק עמו את קשריו, שפט אותו שלא בפניו למאסר (שהומר לאחר מכן בעונש מוות), וציווה עליו "להתייצב כאסיר בבית הסוהר סן מישל בטולוז". נראה כי המושלים הצבאיים והאזרחיים במושבות מתייצבים כאיש אחד מאחורי המשטר החדש. מדינות רבות (כארצות הברית) הכירו במשטר החדש בווישי, והותירו את הנציגות הדיפלומטית שם על כנה. לרשות דה גול עמד פוטנציאל של כמה אלפי חיילים וימאים. חלקם נמלטו מצרפת בפינוי הגדול מדנקרק (המכונה "מבצע דינמו") ביחד עם הכוחות הבריטים. חלקם אנשי צוות של ספינות הצי הצרפתי שעגנו במקרה בנמלי בריטניה. חלקם פצועים שפונו במהלך הלחימה לאי הבריטי. בין אנשים אלו פעלו אף אנשי וישי להחזרתם ולמניעת התארגנותם ככוח עצמאי.

ממשלת צ'רצ'יל פסחה על שתי הסעיפים ביחסה אל דה גול. מחד, הותירה ממשלת בריטניה את היחסים הדיפלומטיים עם משטר וישי על כנם עד שלב מאוחר יחסית, וניתקה אותם רק ב-5 ביולי 1940. מאידך, ראתה ערך בהקמתו של ועד "צרפת החופשית" על אדמת בריטניה בראשות דה גול, באותו אופן בו התקיימו ממשלות גולות רבות על אדמת בריטניה - ממשלותיהן של המדינות הכבושות פולין, נורווגיה, הולנד, דנמרק, ובלגיה. ב-28 ביוני הכיר הקבינט הבריטי בדה גול כ"ראש הצרפתים החופשיים", אך זאת רק לעניין מאמציו לארגן התנגדות מזוינת מחוץ לגבולות צרפת, תוך שמירה על היחסים הדיפלומטיים עם משטר פטן.[11]

הצי הצרפתי, בפיקודו של האדמירל ז'אן פרנסואה דרלאן נותר נאמן למשטר וישי. בריטניה חששה כי הצי ייפול בידיו של היטלר וישמש לפלישה המתוכננת לבריטניה, ולא נותר לה אלא לנסות ולפגוע בו. ב-3 ביולי 1940 הושמדה שייטת צרפתית בנמל מרס אל כביר, ליד העיר אוראן באלג'יר. פעולות אלו היוו קו שבר ביחסם של הצרפתים אל הבריטים, ושכנעו רבים כי בריטניה אינה עוד בעלת ברית כי אם אויב. למאמציו של דה גול להקים צבא על אדמת בריטניה, וסוג של ממשלה שתהיה אלטרנטיבה לממשל וישי, הייתה פעולת מרס אל כביר כמעט בבחינת מכת מוות.[12] מאידך, הובילה פעולה זו לניתוק הקשרים הרשמיים בין משטר וישי ובריטניה, ואיפשרה את ההכרה ב"ועד צרפת החופשית" כממשלה גולה, חליפית לממשל פטן.

ב-7 באוגוסט 1940 חתמו דה גול וצ'רצ'יל על מזכר הבנות, שגיבש את היחסים בין הצדדים. דה גול שמר לעצמו את הפיקוד על אנשיו, וקיבל סיוע ומימון בריטי להחזקת הכוח היבשתי, הימי והאווירי שעמד לרשותו.[13] דה גול ביקש התחייבות כי לא תיפגע שלמותה הטריטוריאלית של צרפת והאימפריה שלה, אך קיבל הבטחה כללית כי "תובטח הרסטורציה השלמה של עצמאות צרפת וגדולתה".[14]

בשלב זה עמדו לרשותו של דה גול כשבעת אלפים חיילים וימאים,[15] אשר נשאו את סימלה החדש של "צרפת החופשית", צלב לורן (ראו תמונה) אדום, על הרצועה הלבנה, המרכזית, של דגל הטריקולור. אישים שונים, וביניהם רנה קסין, יצרו מעין שלד לממשל אזרחי, שפעל במקביל לצבא אותו הקים דה גול. הייתה זו התחלה צנועה. העתיד של צרפת החופשית, כך היה ברור לכל, הוא במושבות. דה גול חזה כי "במרחבים העצומים של אפריקה אכן יכלה צרפת ליצור לה מחדש צבא וריבונות, מתוך ציפייה לכניסתם של בעלי ברית חדשים, בצד הישנים, שתהפוך את מאזן הכוחות על פיו".[16]

המאבק על השליטה במושבות

מושבות ושטחי מנדט צרפתים באפריקה ובמזרח התיכון בתקופת מלחמת העולם השנייה

האימפריה הצרפתית, בשנת 1940, הייתה אימפריה חובקת עולם. היו לצרפת נחלות באוקיינוס השקט - קלדוניה החדשה, ופולינזיה הצרפתית; ביבשת אסיה, בה החזיקה צרפת בהודו-סין שכללה את וייטנאם, לאוס וקמבודיה (קמפוצ'יאה) של ימינו; באוקיינוס ההודי, שם החזיקה צרפת באיים ראוניון ומיוט; במזרח התיכון, בו היה לצרפת מנדט בסוריה ובלבנון; בסמוך לאפריקה שלטה צרפת באי מדגסקר, אך עיקר מושבותיה של צרפת היו ביבשת אפריקה עצמה.

צרפת שלטה בגוש יבשתי גדול באפריקה, מאלג'יריה בצפון, ועד גבון בדרום. למעשה כל חלקה הצפון מערבי של היבשת היה תחת שליטתה. כמו כן שלטה צרפת במושבות בחופה של סומליה ובהן בעיר הנמל החשובה ג'יבוטי שבמזרח אפריקה.

בצפון היבשת לא היה כל סיכוי לאנשי "צרפת החופשית". מרוקו, תוניסיה ואלג'יריה היו תחת שליטה הדוקה של אנשי וישי, והשמדת השייטת הצרפתית במרס אל כביר על ידי הצי הבריטי לא הוסיף אהדה לעניינה של צרפת החופשית במושבות אלו. נראה כי הסיכוי הטוב ביותר הוא במושבות אפריקה המשוונית קמרון, צ'אד וקונגו. במהלך אוגוסט וספטמבר 1940 נשלחו מטעם דה גול שליחים שהביאו להצטרפותן לצרפת החופשית של צ'אד (בהנהגת המושל פליקס אבואה), קמרון, קונגו, ואפריקה המשוונית הצרפתית שבירתה ברזוויל (כיום בירת "הרפובליקה של קונגו"). גבון, וכן מושבות צפון מערב אפריקה נותרו נאמנות למשטר וישי. אזור זה של מערב אפריקה, בניגוד למושבות צפון אפריקה, שעמדו איתנות לצד וישי, נראה כשדה פעולה אפשרי לרכישת נכסים אסטרטגיים באפריקה. נראה היה כי במאמץ דיפלומטי וצבאי ניתן יהיה להעביר חלק ניכר מהמושבות לצד צרפת החופשית.

במזרח התיכון שמרו סוריה ולבנון על נאמנותן למשטר וישי. משטר וישי החזיק במקום כוח צבא שהיה מורכב בעיקרו מתושבים מקומיים וכונה צבא הלבאנט. ב-1941 מונה הגנרל אנרי פרנאן דנץ, לנציב הצרפתי בסוריה ובלבנון, ושמר על נאמנותו למשטר וישי.

החשובה במושבות צרפת מחוץ לאפריקה הייתה הודו-סין. זו נשלטה בתחילה על ידי הגנרל ז'ורז' קאטרו שהיה תומך צרפת החופשית. ביולי 1940 עזב קאטרו את הודו-סין, והמושבה נותרה נאמנה לווישי. המושבה הותקפה על ידי תאילנד, ולאחר מכן נאלצה להסכים לסיפוח יפני זוחל, ולהקמת ממשלת בובות וייטנאמית, אך נותרה בשלטון רשמי של משטר וישי עד סוף המלחמה.

מושבות אחרות באוקיינוס האטלנטי, באוקיינוס השקט וביבשת אמריקה כגיאנה הצרפתית, סן-פייר ומיקלון ההברידים החדשים, פולינזיה הצרפתית, איי ואליס ופוטונה וקלדוניה החדשה, הצטרפו לצד צרפת החופשית במהלך הלחימה, חלקן עוד בשנת 1940 וחלקן לאחר מכן. לאחר ההתקפה על פרל הארבור, כאשר האוקיינוס השקט הפך לזירת לחימה, היו איים אלו בעלי ערך אסטרטגי רב.

הפעולות הראשונות במושבות באפריקה

ערכים מורחבים – הקרב על גבון, הקרב על דקר
דה גול ונציגו של צ'רצ'יל לאנשי צרפת החופשית, הגנרל אדוארד ספירס על סיפון אניית המשא ההולנדית "ווסטרנלנד" בדרך לדקר, ספטמבר, 1940

עיקר שטח הפעולה של אנשי צרפת החופשית היה באפריקה, וזירת המאבק הראשונית הייתה מושבות מערב אפריקה שנראו כפוסחות על שתי הסעיפים, והיוו שטחים אסטרטגיים חשובים במאבק הגלובלי. דקר בירת סנגל, הייתה נכס רב ערך במאבק זה. מיקומה האסטרטגי של העיר היה רב ערך, כמו גם חשיבותה במערך הכללי של אפריקה המערבית הצרפתית. מיקומה היה עדיף בהרבה על נמל פריטאון בסיירה לאון, שהיה הנמל העיקרי של בעלות הברית באזור. דקר הייתה עיר מבוצרת היטב, שבה נשק, תחמושת וחיילים רבים. בעיר היו מאוחסנים יתרות הזהב של הבנק של צרפת, ושל הממשלה הפולנית הגולה. ופרט לכך, נפילת העיר לידי צרפת החופשית תהיה בעלת משמעות פוליטית רבה.

בספטמבר 1940 יצאו אנשי דה גול לניסיון לכיבוש דקר, כשהם מלווים בנושאת מטוסים ובאוניות מערכה וספינות אחרות של הצי הבריטי. הקרב על דקר שנערך בין ה-23 בספטמבר ל-25 בספטמבר 1940 היה כישלון חרוץ. הנחיתה של אנשי צרפת החופשית הסתיימה בנסיגה, ואנשי וישי שמרו על שליטתם בעיר. הכישלון היווה מכה חמורה למאמציו של דה גול. תעמולת וישי האדירה את ניצחון אנשי וישי כנגד דה גול, והכישלון פגע במאמציו להעביר מושבות נוספות לצידו. אך מעבר לכך, החשש כי הכישלון נבע מדליפה מודיעינית הביא לחוסר אמון כלפי אנשי צרפת החופשית ובמיוחד כלפי דה גול, במגעיו עם בעלות הברית, ואף עם ארצות הברית, חשדות שליוו את היחסים בין דה גול ובעלות הברית במשך שנים לאחר מכן.[17]

פעולה אחרונה במסגרת מאבקים ראשוניים אלו הייתה הקרב על גבון במסגרתו הושלמה העברת מושבות אפריקה המשוונית לצד צרפת החופשית. בין ה-8 בנובמבר ל-12 בנובמבר תקפו אנשי צרפת החופשית בסיוע ימי בריטי את אנשי וישי בגבון ובבירתה ליברוויל. פעולה זו הסתיימה בהצלחה. בפעולה בלטו לראשונה אישים שהיו לאחר מכן למפקדים מרכזיים בצבא צרפת החופשית - פייר קניג ופיליפ לקלרק.

הקרבות במזרח אפריקה, בצ'אד ובלוב

ערך מורחב – הקרב על אל-כופרה (1941)

החל מספטמבר 1940 התחוללה במזרח אפריקה מערכה שתחילתה עם פלישת כוחות איטליה לסומלילנד הבריטית. מושבת סומלילנד הצרפתית נותרה נאמנה לווישי, אך לצד הבריטים במערכה במזרח אפריקה פעלו כוחות צרפת החופשית, שהתגבשו מערב רב של כוחות שונים - אנשי לגיון הזרים, חיילים מסנגל ומצ'אד, וכן גדודים מסוריה ותוניסיה אשר עזבו את שטחי המנדט והמושבות הללו אשר נותרו בשלטון וישי, והעמידו עצמם (בצורה עצמאית כמעט) לפקודת האנגלים, עוד בטרם קיבלו את פיקודו של דה גול.

כוחות אלו, שכללו גם אלמנטים של חיל אוויר, לרבות טייסים צרפתים שטסו במפציצי בלנהיים בריטים, אלמנטים של צי וכוחות יבשה השתתפו במבצעים הבריטים במזרח אפריקה בדצמבר 1940, אך לא נטלו חלק מכריע במערכה. החטיבה הקלה, "חטיבת האוריינט" (Brigade d'Orient), בפיקודו של קולונל ראלף מונקלאר, שכללה 1,200 חייל, השתתפה במאמציו של הגנרל ויליאם פלאט לכיבוש אריתריאה, ובקרבות הקשים סביב העיר קרן, אך השפעתה על מהלך העניינים הייתה משנית. עיקרו של הכוח הצרפתי באזור, בסדר גודל של 10,000 חייל נותר נאמן למשטר וישי, ושמר על ה"נייטרליות" של סומלילנד הצרפתית, עליה הוסכם בהסכם שביתת הנשק עם היטלר.[18]

בצ'אד נפתחה בו זמנית חזית עצמאית כנגד האיטלקים, בפיקודו של הגנרל פיליפ לקלרק. לקלרק פיקד בצ'אד על כוח של כ-6,000 לוחמים, רובם מקומיים, וכ-500 מהם אירופים. כוחותיו של לקלרק החלו בדצמבר 1940 לבצע פעולות פשיטה והטרדה כנגד הכוחות האיטלקים בפזאן ובקירנאיקה כשהם נעזרים באנשי קבוצת המדבר ארוכת הטווח הבריטים. בפברואר 1941 נעה קבוצה של 350 לוחמים בפיקודו של לקלרק מרחק של 450 קילומטר, מבסיסיהם בצ'אד ועד לנווה המדבר אל-כופרה שבלוב, אותו כבשו בתחילת מרץ 1941. ניצחון זה עורר את אנשי צרפת החופשית לתכנון פעולות לכיבוש אזור פזאן שבדרום לוב, בו נמשכה פעילות אנשי צרפת החופשית עד לכיבושו בינואר 1943.[19] פעולות אלו, על כל חשיבותן הסמלית, היו אך נספח שולי לניצחונם הגדול של הבריטים בלוב במבצע מצפן כנגד האיטלקים באותו החורף.

הקרבות במזרח התיכון

ערך מורחב – המערכה בסוריה ובלבנון במלחמת העולם השנייה
מכוניתם של מפקדי צרפת החופשית ז'ורז' קאטרו ופול לואי לז'נטיום נכנסת לדמשק כשהיא מלווה במשמר פרשים ביוני 1941

במאי 1941 מרדו בעיראק גורמים פרו נאציים בראשות רשיד עלי אל-כילאני. במקביל הפציצו מטוסים גרמנים שחנו בסוריה בסיסים בעיראק. נראה היה כי העת בשלה לכיבוש שטחים אלו, שהוחזקו על ידי כוח חזק של אנשי וישי, בראשות הגנרל אנרי פרנאן דנץ. דה גול חשש כי אם יילחמו הבריטים באנשי וישי ללא מעורבות של צבאו, יידחקו אנשי צרפת החופשית ולא יקבלו את פירות הניצחון בין אם ינצחו הבריטים ובין אם ייכשלו. דה גול ועמו הגנרל ז'ורז' קאטרו רצו בתחילה לעלות על דמשק כשעמם 8,000 חיילי צרפת החופשית שעמדו לרשותם. אך נראה היה כי הדבר לא יהיה מספיק כנגד 30,000 חייליו של דנץ.[20]

ב-8 ביוני 1941 יצאו כשמונת אלפים חיילי צרפת החופשית שחנו בארץ ישראל, בפיקודו של הגנרל פול לואי לז'נטיום, יחד עם כוחות בריטים במבצע שניתן לו השם Operation Exporter, לכיבוש סוריה ולבנון. דה גול עצמו קבע משכנו בירושלים. הכוחות הצרפתיים, שאוחדו למסגרת הדיוויזיה הראשונה של צבא צרפת החופשית נלחמו, בשיתוף פעולה עם כוחות בריטיים וארץ ישראליים, בכוחות וישי, על נהר הליטאני וליד העיר קוניטרה. דמשק נכבשה ב-21 ביוני. הקרבות בהם היו מעורבים חיילי צרפת החופשית היו קרבות קשים ביותר, ונשאו אופי של מלחמת אזרחים בין הצרפתים הנאמנים לצרפת החופשית ואלו הנאמנים לווישי.[21] כתב כניעת כוחות וישי בסוריה ובלבנון שנחתם בעכו לא הפך את שני שטחי המנדט האלו למושבות "צרפת החופשית", אלא העמיד בהן שלטון בריטי, תוך כינון ממשלה מקומית שתחתור לעצמאות. דה גול, שכבר מינה את קאטרו לנציב בסוריה ולבנון, ראה בהסכם שהושג בין בריטניה ושלטונות וישי משום בגידה. בסופו של דבר הגיע דה גול להבנה עם הבריטים על פירוש הסכם עכו, שהותירה סמכויות בידי הממשל הצרפתי של קאטרו, עד לקבלת העצמאות של סוריה ולבנון בשנת 1943. בחלופת איגרות בין דה גול והבריטים הוכרז כי סוריה ולבנון תזכנה בעצמאות, אולם כלפי המעצמות האחרות תהיה לצרפת "עמדת הבכורה" (Predominant Position).[22]

הוועד הלאומי והקשר לרזיסטאנס

איור המראה את דיוקנו של ז'אן מולן על רקע סמלי הרזיסטאנס

ב-24 בספטמבר 1941 הכריז דה גול על כינונו של "הוועד הלאומי הצרפתי" - "Comité National Français". הייתה זו ממשלתה של צרפת בגלות, אשר אמורה הייתה להיות מתחרה לממשלת וישי, אך לא נשאה את השם "ממשלה" שכן דה גול רצה לשמור שם זה לממשלה שתקום כאשר יתאחדו כל הצרפתים בצרפת ובגלות.

חברי הוועד הלאומי היו אישים ידועי שם, שתמכו בפומבי בעקרונותיו של דה גול, וישבו בלונדון. עליהם נמנו:[23]

באוקטובר 1941 הצטרף לפעולות הוועד ז'אן מולן, שהפך לנציג הוועד בצרפת היבשתית, ותיאם שם את פעולות הוועד עם מחתרת ה"רזיסטאנס". מולן הוצנח בצרפת בינואר 1942 ופעל שם לאיחוד הקבוצות השונות לכדי "מועצה לאומית של הרזיסטאנס". פעולה זו לא הייתה פשוטה. ה"רזיסטאנס" לא הייתה גוף הומוגני בעל שדרת פיקוד מסודרת, אלא כלל עשרות ומאות קבוצות שונות והתארגנויות על רקע מקומי ורקע אידאולוגי, כאשר אחד הרכיבים החשובים, לאחר מבצע ברברוסה, הפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941, היה אנשי המפלגה הקומוניסטית הצרפתית. יחסם של לוחמי הרזיסטאנס לדה גול ואנשיו היה יחס של חשד, ודה גול עצמו נחשד בכך שהוא פשיסט הרוצה להיות לדיקטטור. דה גול קיים מפגשים רבים עם אנשי הקבוצות, שהגיעו ללונדון על מנת לבחון את האפשרות לשיתוף פעולה, והבטיח לנציגים כי הוא נאמן לרפובליקה ולדמוקרטיה.[24]

ב-23 ביולי 1942 נשאו המגעים פרי, ואנשי "צרפת החופשית" ניסחו כרוז משותף עם אנשי הרזיסטאנס, לפיו מטרתם המשותפת היא השחרור - שחרור המולדת ושחרור האדם. סופו של מולן היה כי הוא הוסגר לגרמנים על ידי בוגדים ביוני 1943 ומת לאחר עינויים קשים בידי הגסטפו (יש הסבורים שנרצח, ויש הסבורים כי התאבד). "כוחות הפנים", כשם שקראו אנשי צרפת החופשית לאנשי הרזיסטאנס, הצליחו להתאחד לשיתוף פעולה, וגרמו לגרמנים לנזקים רבים. הם שיתפו פעולה בכיבוש קורסיקה בשנת 1943 ובהכנות לקראת הפלישה לנורמנדי, כמו גם בפעולות בעורפם של הגרמנים בעת הפלישה עצמה. עם שחרור צרפת, והמשך הלחימה על אדמת גרמניה, העמידו כוחות אלו 300,000 לוחמים לרשות הצבא הצרפתי המאוחד והחדש.

התגבשות היחידות הלוחמות, והמעורבות בקרבות במדבר המערבי

חיילים מלגיון הזרים ששירתו כחלק מחטיבתו של פייר קניג בפעולה בקרב ביר חכים
ערך מורחב – קרב ביר חכים

לאחר סיום המבצע בלבאנט, עמדו מספר אלפי חיילים לרשות צבא צרפת החופשית. תחת הנהגתו של אדגאר דה לרמינא החל עיצובן של שתי חטיבות וגדוד משוריין, בתקווה כי אלו יוכלו להשתתף במערכה במדבר המערבי. הפיקוד הבריטי שנשא בעול הלחימה במדבר המערבי לא התלהב לשלב את כוחות צרפת החופשית. במכתב שהופנה לדה גול כתב מפקד פיקוד המזרח התיכון הבריטי, הגנרל קלוד אוקינלק, בנובמבר 1941 כי היחידות הצרפתיות אינן מאומנות לפעולה במסגרת אוגדתית, כי אינן מצוידות כראוי וכי הן מפוזרות בנקודות שונות בסוריה ובלבנון.[25] רק לאחר משא ומתן ארוך, החלו הכוחות הצרפתים לצאת לחזית המדבר המערבי בסוף חודש מרץ, 1942. מינואר 1942, החזיקה הארמייה השמינית של הצבא הבריטי בקו שנמשך מגזאלה בצפון לביר חכים בדרום, באורך כ-72 קילומטרים, אספה כוחות, התבצרה, והתכוננה למתקפה. התפקיד שיועד לצרפתים היה החלפתם של חיילים אוסטרלים וניו זילנדים שנשלחו בחזרה לארצותיהם לאחר המתקפה על פרל הארבור והצטרפות יפן למלחמה.

בסך הכל כלל צבא צרפת החופשית במדבר המערבי 12,000 חיילים. חטיבה אחת, ובה 5,500 חיילים הוצבה בעמדת ביר חכים, במקטע הדרומי של קו גזאלה, בפיקודו של פייר קניג וחטיבה נוספת, הגדוד המשוריין וכוחות צנחנים, הועמדו בעתודה.[26]

ב-26 במאי 1942 תקף קורפוס אפריקה, בפיקודו של הפלדמרשל ארווין רומל, את הארמייה השמינית הבריטית. המתקפה הגרמנית הצליחה, והבריטים נאלצו לנהל קרב נסיגה באזור קירנאיקה כאשר רומל מזנב בעקבותיה, ומנסה לכתר אותה ולהשמידה. אנשיו של קניג החזיקו במוצב ביר חכים באזור אגפה הדרומי של הארמייה השמינית, נקודה אסטרטגית חשובה ביותר להבטחת הנסיגה הסדורה של הארמייה, ולמניעת כיתורה.

ב-27 במאי 1942 התקיפה הדיוויזיה האיטלקית המשוריינת אריאטה את כוחותיו של קניג, ונכשלה. הטנקים של הדיוויזיה נתקעו בשדה המוקשים שהקיף את המוצב, והיו נתונים לאש כבדה של המגנים. במתקפה זו איבדה הדיוויזיה 32 מ-163 הטנקים שעמדו לרשותה.[27] ב-30 במאי נכנסו כוחותיו של רומל לפעולה. היה זה המגע הקרבי המשמעותי הראשון בין גרמנים וצרפתים מאז כניעתה של צרפת, ויוחסה לו חשיבות סמלית רבה על ידי שני הצדדים.[28] מתקפתו של רומל הצליחה לגרום לכיתורה של החטיבה הראשונה, אשר הושלם ב-7 ביוני.

במשך ימים ארוכים עמדה החטיבה במצור, תחת מתקפה ארטילרית ואווירית עזה, ללא מים, בחום ובשרב של המדבר הלובי. עמידת החטיבה שיבשה את תוכניותיו של רומל, ואת קווי האספקה והתקשורת שלו במצוד אחר הארמייה השמינית. בלילה שבין 10 ביוני ל-11 ביוני הצליחו כוחותיו של קניג לפרוץ את המצור בכוח, תוך שהם נושאים עמם את כל ציודם ואת הפצועים שנפצעו בקרב. החטיבה הצליחה ליצור קשר עם כוחות בריטים באזור אל גובי, ולפרוס שם מחדש את כוחותיה. כעשרים אחוז מאנשי החטיבה נפגעו בקרב.

הגרמנים הכריזו כי חיילי "צרפת החופשית" שנפלו בשבי בקרב, אינם נמנים עם צבא סדיר ולפיכך יוצאו להורג. לאחר שדה גול הזהיר כי בעתיד ינהגו הצרפתים בגרמנים באותה מידה, הודיעו הגרמנים כי ינהגו בשבויים כבחיילים סדירים.

באוקטובר 1942 השתתפו יחידות צרפת החופשית בקרב אל עלמיין ותרמו גם שם את תרומתן לניצחון בעלות הברית. לאחר הקרב לא המשיכו במרדף אחר הצבא הגרמני הנסוג, אלא הועברו לרענון וארגון מחדש באזור טוברוק, שם אוחדו מחדש ליחידה אחת ששבה ונקראה הדיוויזיה הראשונה של צבא צרפת החופשית, בפיקודו של אדגאר דה לרמינא.[29]

עמידת הגבורה של קניג בביר חכים, והתרומה לניצחון באל עלמיין נחשבות לאבני דרך חשובות בקורות צבא צרפת החופשית במלחמת העולם השנייה.

יחסי החוץ של צרפת החופשית

בניגוד למדינות אחרות כהולנד או פולין, שממשלתן גלתה ללונדון והמשיכה לשמור על ההכרה הבינלאומית כממשלה הלגיטימית, לא נתפסו אנשי צרפת החופשית מלכתחילה כישות שלטונית לגיטימית המסוגלת לנהל יחסי חוץ עם מדינות אחרות. אנשי צרפת החופשית עמדו בתחרות קשה כנגד אנשי צרפת של וישי על הלגיטימציה הבינלאומית, ועל הזכות להראות כהמשך הישיר של המדינה הצרפתית שקרסה עם התבוסה ב-1940. למשטר וישי היה יתרון במאבק זה, שכן הוא שלט בצרפת גופא, והתבסס על החלטות שהתקבלו על ידי הפרלמנט הצרפתי ביולי 1940, על אף שדה גול טען כי החלטות אלו אינן חוקיות. עד למבצע לפיד בו תמכו בעלות הברית באישים וגופים שמחוץ למשטר וישי (דרלאן, ז'ירו, ולבסוף דה גול), ובמהלכו נכבש האזור הדרומי של צרפת על ידי הגרמנים, והיומרה של אנשי וישי לעצמאות שלטונית אבדה, פסחו מדינות רבות על שתי הסעיפים, והיו שהעדיפו לטפח את קשריהן עם משטר וישי, על פני הכרה בצרפת החופשית ונציגיה בעולם.

היחסים עם בריטניה

דה גול וצ'רצ'יל כשהם סוקרים מסדר של חיילי צרפת החופשית במרקש, 1944

בריטניה הייתה המדינה עמה קיימו אנשי צרפת החופשית את היחסים הטובים ביותר. היא עודדה את דה גול, חתמה עמו על ברית, סיפקה לו ציוד ונשק, וחייליה לחמו לצד חייליו באפריקה ובמזרח התיכון. כמו כן, עלו יחסי בריטניה עם וישי על שרטון עוד בתחילת הדרך, ביולי 1940, כאשר נאלצו הבריטים להשמיד את השייטת הצרפתית במארס אל כביר. עם זאת, נאלצו הבריטים להתייחס אל אנשי צרפת החופשית בזהירות, וזאת על מנת שלא לפגוע באמריקאים, שהמשיכו לקיים קשרים עם צרפת של וישי, והעבירו את שגרירותם מפריז לווישי. עד המתקפה על פרל הארבור, היה על צ'רצ'יל לחזר אחר תמיכתה של ארצות הברית בכל האמצעים העומדים לרשותו, ולהימנע מכל צעד שיסתור בצורה בוטה את מדיניות החוץ האמריקאית.[30] בשל כך שמרה בריטניה על מסגרת כלשהי של יחסים עם ממשל וישי, ועל אף שלא היה שגריר למשטר וישי בלונדון, עדיין שהה בה קונסול שייצג את האינטרסים של המשטר. גם קנדה, אוסטרליה ודרום אפריקה הקשורות אל חבר העמים הבריטי שמרו על נציגות דיפלומטית פעילה בווישי.[31]

היחסים עם ארצות הברית

יחסיה של ארצות הברית עם צרפת החופשית היו מלכתחילה בעייתיים. ארצות הברית המשיכה להכיר במשטר וישי, למעשה עד סוף שנת 1942, ושלחה אל וישי את האדמירל ויליאם ד' ליהי, שנהנה מאמונו של רוזוולט, כשגריר. שגריר וישי בארצות הברית, אנרי אה (Haye) הצליח לנהל בארצות הברית מדיניות ששמרה על מסגרת יחסים תקינה גם בתקופות הקשות של שיתוף הפעולה עם היטלר. דה גול שלח לארצות הברית את רנה פלוון ששימש כ"שר החוץ" בוועד הלאומי, אך הוא לא הצליח להתקבל אצל רוזוולט או אצל מזכיר המדינה קורדל הול.[32]

תקרית חמורה אירעה בדצמבר 1941, כאשר כבשו אנשי צרפת החופשית בפיקודו של האדמירל אמיל מיזלייה את איי סן-פייר ומיקלון, מושבה צרפתית קטנה בצפון אמריקה, בסמוך לחופי ניופאונדלנד וזאת בניגוד למדיניות ארצות הברית. מזכיר המדינה האל הודיע כי הוא דורש מממשלת קנדה לדעת איזה צעדים היא מתכוונת לנקוט כדי להשיב את המצב לקדמותו, ומקנזי קינג, ראש ממשלת קנדה, הודיע כי ממשלתו לא ציפתה לפעולה ולא אישרה אותה, וכי ישתף פעולה עם בריטניה וארצות הברית בכל פעולה דיפלומטית לפתרון המשבר.[33] בסופו של דבר נרגע המשבר, והאיים נותרו בחזקת אנשי צרפת החופשית, אך הפעולה גרמה למשבר אמון משמעותי בין דה גול ובין רוזוולט שמעולם לא יושב עד תומו.

אדמירל ז'ורז' תיירי ד'ארז'נלייה וגנרל אלכסנדר פאץ' בקלדוניה החדשה, 1942

לאחר הפעולה ניסה דה גול לשפר את יחסיו עם ארצות הברית, וכוחותיהם שיתפו פעולה בזירת האוקיינוס השקט, שם שלטו אנשי צרפת החופשית בנכסים אסטרטגיים כקלדוניה החדשה. לאחר המתקפה על פרל הארבור קיבלו לפתע מושבות צרפת באוקיינוס השקט, בהן משל מטעם צרפת החופשית האדמירל ז'ורז' תיירי ד'ארז'נלייה משמעות אסטרטגית. הכוח היפני הפולש איים על אוסטרליה, והמושבה בקלדוניה החדשה הפכה לנקודת מפתח בדרכו של כל כוח פולש אל יבשת האי. ב-25 בפברואר 1942 הגיע אל האיים הגנרל האמריקאי אלכסנדר פאץ' על מנת לארגן את הגנתם. הוא הגיע מלווה בסיוע יבשתי והחל לארגן את הגנת האיים. עם הגיעו הסתכסך פאץ' עם ד'ארז'נלייה, וכל אחד מהם חשב כי השני חותר תחת סמכויותיו, ומנסה להתערב בענייניו ולקבל סמכויות על אנשיו. לאחר התערבותו האישית של דה גול יושרו ההדורים, אך בינתיים הובסו היפנים בקרב ים האלמוגים, סכנת הפלישה חלפה, ופאץ' נשלח לפקד על הכוחות האמריקאים בקרב גוודלקנל.[34]

כל אלו לא הועילו לשיפור היחסים בין דה גול ורוזוולט. השיא השלילי ביחסים אלו היה כאשר בחר אייזנהאואר באדמירל ז'אן פרנסואה דרלאן כאחראי על מושבות צרפת בצפון אפריקה שנכבשו במבצע לפיד. מיד לאחר המבצע נשלח אנדרה פיליפ, ועמו אדריאן טיסייה לפגישה עם הנשיא פרנקלין דלאנו רוזוולט, לנסות ולהסביר לו את עמדת אנשי צרפת החופשית. הפגישה, שהתקיימה ב-23 בנובמבר 1942, כשלה. רוזוולט, שהיה רווי משקעים אישיים כנגד דה גול וסבר כי יש ביד דרלאן לקדם את מטרת בעלות הברית ולהביא לתוצאות טובות יותר ממנו, הגיב לפונים במילים - "כל מי שמוכן לעזור לי, ברוך הבא. היום דרלאן נותן לי את אלג'יר, אז אני קורא 'יחי דרלאן!', אם מחר לאוואל ייתן לי את פריז, אני אקרא: 'יחי לאוואל!'".[35] מקורות אחרים תיארו את הפגישה כנאום חד צדדי של פיליפ, שבו שפך את חמתו במשך ארבעים דקות על המדיניות האמריקאית, עד שנקטע על ידי רוזוולט שסיים את השיחה בקרירות, ובסיומה העביר רוזוולט פתק אל השגריר ג'ון גילברט וינאנט שארגן את הפגישה, "לשם מה שלחת אלי את אותו האדם, פיליפ?".[36]

גם לאחר שדה גול איחד מאחוריו את כל הכוחות הצרפתים המתנגדים לנאצים והתבסס באופן רשמי כמנהיגה של צרפת הלוחמת, וגם לאחר שיחידות צרפת החופשית בפיקודו לחמו לצד האמריקאים בנורמנדי ובדרום צרפת לא זכה דה גול להכרה מארצות הברית כמנהיגה הלגיטימי של צרפת. דה גול ורוזוולט אכן נועדו בבית הלבן ביולי 1944, אך רק ב-25 באוקטובר 1944 הכירו בעלות הברית באופן רשמי בממשלה שבראשות דה גול. גם עתה סירבו להעניק לה יחס של שותפה שוות זכויות, ודה גול לא הוזמן לוועידת יאלטה.[37]

היחסים עם ברית המועצות

בתחילה שמרה ברית המועצות על קשרים טובים עם ממשל וישי, וזאת עקב בריתה האסטרטגית עם גרמניה הנאצית לאחר הסכם מולוטוב ריבנטרופ. התעמולה הסובייטית גינתה את "שכירי החרב הגוליסטים של האימפריאליזם הבריטי".[38] מיד לאחר מבצע ברברוסה - הפלישה הגרמנית לברית המועצות ביוני 1941, הכריז דה גול כי הוא עומד לצידה של ברית המועצות במאבקה, ואנשיו בלונדון יצרו קשר עם השגריר הסובייטי בלונדון, מאיסקי, בניסיון לראות כיצד יוכלו הצדדים לסייע זה לזה. ב-26 בספטמבר החליפו דה גול ומאיסקי איגרות, בהן הצהירה ברית המועצות כי היא מכירה בדה גול כ"ראש כל הצרפתים החופשיים".[39] לאחר מכן נשלח שגריר ברית המועצות לווישי, אלכסנדר אפרמוביץ' בוגומולוב לשמש בלונדון כשגריר אל הוועד הלאומי הצרפתי, ורוז'ה גארו נשלח כשגריר הוועד הלאומי למוסקבה. במאי 1942 נפגש ויאצ'סלב מולוטוב עם דה גול בלונדון. שיתוף הפעולה הדיפלומטי הוביל לשיתוף פעולה צבאי. טייסת נורמנדי-ניימן של צרפת החופשית הייתה לכוח הלחימה המערבי היחיד שלחם בחזית המזרחית, ואוניות צרפתיות לקחו חלק בשיירות האספקה המערביות שהגיעו לברית המועצות דרך ארכנגלסק. הסובייטים, מצידם, שחררו כמאתיים חיילים וקצינים צרפתים שנמלטו משבי הגרמנים והגיעו לברית המועצות, ושהו שם במעצר, והעבירו אותם לידי דה גול.[40]

בנובמבר 1944 הגיעו היחסים לשיאם עם ביקורו של דה גול במוסקבה. הפגישה הסתיימה בכריתת חוזה חגיגי בו התחייבו הצדדים להמשיך בלחימה עד תומה ולא לחתום על שלום נפרד עם גרמניה, וכן להשתתף בארגון האומות המאוחדות העתידי, אך בין סטלין ודה גול התגלע עימות בשאלת עתידה של פולין, וסירובו של דה גול להכיר ב"ועד לובלין", הממשלה הפולנית שהקים סטלין. פגישה זו היוותה אכזבה משמעותית לשני הצדדים, סימנה מפנה שלילי ביחסם של האישים זה לזה, והביאה להפיכתו של דה גול לאנטי-סובייטי.[41]

ממבצע לפיד עד הפלישה לנורמנדי

ערך מורחב – מבצע לפיד

בואו של הגנרל אנרי ז'ירו

רוזוולט וז'ירו בוועידת קזבלנקה, 1943

בשנת 1942 נמלט מן השבי הגרמני הגנרל אנרי ז'ירו. ז'ירו היה מפקד הארמייה השביעית של הצבא הצרפתי במהלך המערכה על צרפת, והוביל אותה למסע הרה אסון להולנד ובחזרה, שבמהלכו נפגעה הארמייה באופן אנוש, והוא עצמו נפל בשבי. לאחר שנמלט בילה ז'ירו מספר חודשים בצרפת של וישי. הוא היה מקובל על המרשל פטן, והאמין כי דרכו של פטן ראויה, אך סירב לשתף פעולה עם הגרמנים. הוא ראה עצמו בראשונה כאיש צבא, ואת הבעיות שעמדו בפני צרפת כבעיות צבאיות. ז'ירו ראה בדמיונו איחוד של כל הכוחות הלאומיים הצרפתיים סביב אישיותו (כאשר המרשל פטן משחק תפקיד סמלי של "נשיא" רשמי ללא סמכויות, ואילו דה גול משתף פעולה כפקוד, מכוח דרגתו הגבוהה יותר של ז'ירו ב-1940 - גנרל לעומת בריגדיר), כאשר הצבא הצרפתי בצרפת גופא משמש כראש גשר לשחרור אירופה כולה מן הגרמנים, ומכין את הקרקע לכניסת כוחות אנגלו אמריקנים דרך השטחים שבשליטתו בדרום צרפת ובצפון אפריקה.

ז'ירו הצליח ליצור קשר טוב עם גורמים אמריקנים, ועד מהרה הפך למועמד המועדף של פרנקלין דלאנו רוזוולט להיות מנהיגה של צרפת. דה גול הצליח, במהלך השנתיים בהם ארגן את "צרפת החופשית", להסתכסך עם גורמים רבים בהנהגת בעלות הברית, ולעורר את איבתו האישית של רוזוולט, כך שז'ירו נראה כחלופה טובה, וכאדם שיש לקדם לקדמת הבמה.[35] צ'רצ'יל חש אי אמון בז'ירו, וסבר כי "הוא חתם על מכתב לפטן להודיעו שהוא יתנהג יפה, ופתח מיד במערכת תככים כדי לזכות בשלטון",[42] אך מכיוון שמבצע לפיד, הפלישה היבשתית לצפון אפריקה, הייתה אמורה להיות תחת ניהול אמריקאי, הכריעה דעתם של האחרונים, וז'ירו הפך למפקדם המיועד של הכוחות הצבאיים הצרפתיים מחוץ לצרפת, לאחר הפלישה לצפון אפריקה.

מבצע לפיד

בנובמבר 1942 יצא ז'ירו בצוללת אמריקנית לגיברלטר, על מנת לתאם את פעולותיו בנוגע לפלישה האנגלו-אמריקאית לצפון אפריקה שכונתה "מבצע לפיד". התוכנית שהגה המפקד האמריקני, הגנרל דווייט דייוויד אייזנהאואר ייחסה חשיבות לשיתוף פעולה עם החיילים הצרפתים שהיו במושבות בצפון אפריקה תחת שלטון וישי - מרוקו, אלג'יר ותוניסיה. לז'ירו ניתן תפקיד מפתח בתכנון זה. רוזוולט אסר על שיתוף אנשי צרפת החופשית במבצע, ודבר המבצע נודע לדה גול כאשר שמע את מילת הקוד "רוברט מגיע" ברדיו, והבין כי המדובר ברוברט מרפי, השליח האמריקאי המיוחד בצפון אפריקה.[43] צ'רצ'יל, שחזה מראש את מידת התסכול והאכזבה של דה גול, אמר לפצותו במתן השליטה באי מדגסקר, שכן הקרב על מדגסקר בו לחמו באי חיילים בריטים כנגד אנשי וישי מזה כחצי שנה עמד להסתיים בכיבוש האי.[44]

ב-8 בנובמבר 1942 נחתו כוחות בריטים ואמריקנים על חופי צפון אפריקה ב"מבצע לפיד". על פי התכנון אמורים היו החיילים שנחתו על החוף להתקבל בשיתוף פעולה על ידי כוחות מקומיים, חיילים כגנרל אלפונס ז'ואן, שעמם נוצר קשר מזה מספר חודשים, והביעו את תמיכתם במטרות בעלות הברית, אך לרוע המזל שהה באלג'יריה האדמירל ז'אן פרנסואה דרלאן, שהורה על התנגדות לפלישה וסיכל את התוכנית. לאחר כשלושה ימי לחימה הורה דרלאן על הפסקת אש.

דרלאן, איש וישי, ששימש אף כסגנו של פטן לתקופה מסוימת וזוהה לחלוטין עם משטרו של ה"מרשל", הצליח עתה להפוך, בעיני בעלות הברית, לאיש החזק בצפון אפריקה הצרפתית, ולקבל מאת הפולשים את תפקיד המפקד הצבאי והמושל האזרחי על כוחות צרפת בצפון אפריקה (וזאת לאחר ש"האזור החופשי" בצרפת עצמה נכבש על ידי כוחות גרמנים אשר פלשו לדרום צרפת ב-10 בנובמבר). ז'ירו הציב עצמו תחת פיקודו של דרלאן.

החלטה זו בנוגע לדרלאן גרמה למשבר חמור ולפילוג בין כוחות "צרפת החופשית" אשר לא רצו לשתף פעולה עם דרלאן ה"מרשליסט" וראו בו פשיסט ובוגד, ובין אנשים כז'ירו אשר התיימרו להיות "מעל לפוליטיקה", וראו את הבעיה כבעיה צבאית בלבד. בפועל המשיך לפעול בצפון אפריקה משטר שהיה המשך ישיר למשטר וישי (כולל החקיקה האנטי יהודית שנשארה בתוקף), ומחאותיו של דה גול לא עזרו.

ב-24 בדצמבר 1942 נרצח דרלאן על ידי מתנקש פטריוט אנטי-פשיסטי בשם דה לה שאפל. ז'ירו הוכרז מיד כממלא מקומו וכ"מפקד ראשי אזרחי וצבאי".

מסע המלחמה בפזאן

לאחר כיבוש העמדות העיקריות באזור פזאן, חברו אנשי לקלרק לצבא הבריטי במיזדה וצפונה לטריפולי ובמזרח בהון-סוקנא. במערב, בגבול תוניסיה, תקפו חיילים צרפתיים, אנשי ז'ירו שהגיעו מאלג'יריה את העיר רדאמס, ולאחר שכשלו במתקפה, הגיעו לשם אנשי לקלרק וסייעו להם בכיבוש העיר.
ערך מורחב – מסע צבא צרפת החופשית בפזאן

לאחר מבצע לפיד ולנוכח תחילת המערכה בתוניסיה יכול היה דה גול להראות את כוחו בסיוע ישיר למטרת בעלות הברית, במתקפה של כוחותיו של לקלרק מצ'אד כנגד מעוזי האיטלקים בדרום לוב. לאחר התבוסה בקרב אל עלמיין נסוג הצבא האיטלקי לאורך חזית רחבה לתוניסיה. בכיבוש פזאן יכול היה דה גול ליצור קשר ישיר בין מושבות אפריקה הצרפתית המשוונית ומושבות צפון אפריקה, ולהביא לחבירת כוחותיו אל כוחות הארמייה השמינית של הצבא הבריטי ולתרום באופן אקטיבי למערכה באזור הים התיכון.

לקלרק יצא למסע המלחמה באמצע דצמבר 1942, וב-13 בינואר 1943 הודיע דה גול על כיבושה של פזאן.[19] כוחותיו של לקלרק הצטרפו אל המאמץ העיקרי של בעלות הברית ונטלו חלק פעיל בקרבות המערכה בתוניסיה. במערכה זו נטלו חלק גם יחידות אחרות של צבא צרפת החופשית.

ועידת קזבלנקה ולאחריה

לאחר רצח דרלאן, נוצר צורך דחוף בהסדרת עניין השליטה והפיקוד על הכוחות הצרפתים הנאמנים למטרות בעלות הברית. צבא זה כלל למעלה מ-200,000 חיילים, ושלט בשטחים אסטרטגיים משמעותיים. היה צורך להעמיד בפיקוד אדם שיהיה נאמן למטרת בעלות הברית, ולהביא להסטתם מהבמה של אלמנטים שעדיין שמרו נאמנות למשטר וישי, כמושל צפון אפריקה שארל נוגס. ז'ירו, שנהנה מתמיכה אמריקאית, היה בעל הסיכויים הטובים ביותר לקבל את הפיקוד הכולל, אך לצידו של דה גול עמדו הבריטים, וכן העובדה כי אלמנטים חשובים בצרפת גופא, כאנשי "כוחות הפנים" של הרזיסטאנס, תמכו במנהיגותו. ככל שהזמן חלף, נראה היה כי אישיותו הבעייתית של ז'ירו, שסירב לעסוק בנושאים פוליטיים, בטענה כי הוא איש צבא, כמו גם התלכדות אנשי המחתרת בצרפת עצמה מאחורי דה גול, מכריעים את הכף לטובת דה גול במאבק ביניהם, וכי על אף תמיכתם של האמריקאים בז'ירו, יקשה לראות בו את מנהיג המאבק הצרפתי.[45]

ז'ירו לא שאף לאחדות כלשהי עם דה גול, ובאופן תמוה אף אסר מספר עשרות לוחמי מחתרת צרפתים אשר סייעו לכוחות האנגלו-אמריקנים כנגד כוחות וישי בימים הראשונים של הלחימה. הוא נימק זאת בכך שברצונו "למנוע התנקשויות נוספות", אך ברור היה כי המדובר בניסיון להשתיק יריבים פוליטיים מסיעתו של דה גול, בבסיס הבית של ז'ירו באלג'יר. גם פעולה זו לא הסירה את חינו מעם האמריקנים. ב-22 בינואר 1943 נפגשו צ'רצ'יל, רוזוולט וז'ירו בועידת קזבלנקה לדיון בענייני צפון אפריקה ובהמשך ניהול המלחמה. לפגישה זומן אף דה גול. דה גול וז'ירו לא הצליחו להגיע להסכמה כלשהי, על אף שהצטלמו לצד נשיא ארצות הברית ולצד ראש ממשלת בריטניה כשהם לוחצים ידיים, תמונה שבוימה על ידי צ'רצ'יל, והייתה מחווה כמעט חסרת משמעות.[46]

ז'ירו לוחץ את ידו של דה גול בועידת קזבלנקה

במהלך החודשים הבאים ניהלו דה גול וז'ירו מאבק על השליטה בכוחות הצרפתיים ובמושבות צרפת. המצב בו הפופולריות האישית של דה גול גדלה והולכת, כאשר יחידותיו לוחמות במערכה בתוניסיה לצד יחידות אמריקאיות ובריטיות, כאשר דה גול עצמו מודר מן הכוח הפוליטי, נראה כבלתי נסבל. אנשי הרזיסטאנס בצרפת עצמה, בראשות מולן, הודיעו על נאמנותם לדה גול. יחידות רבות מצבאות צרפת בצפון אפריקה, שעמדו לפקודת ז'ירו, הודיעו על הצטרפותן לצרפת החופשית. כבר באפריל הודיע ז'ירו כי הוא מוותר על הבכורה, וביקש להקים מועצה בה יחלוק בסמכויותיו עם דה גול.

ביוני 1943 הגיע דה גול לאלג'יריה על מנת להסדיר באופן סופי את שאלת הפיקוד. לאחר מגעים אינטנסיביים הוקם גוף בשם "הוועד הצרפתי לשחרור לאומי" בו ניתנו סמכויות זהות הן לז'ירו והן לדה גול. הוועד ירש את מקומו של "הוועד הלאומי" כממשלה גולה, ושירתו בו, לצד אנשי "הוועד הלאומי", גם אישים נוספים, מאנשי ז'ירו.

הרכבו של "הוועד הצרפתי לשחרור לאומי" היה:[47]

ב-26 באוגוסט 1943 הכירו רשמית ב"ועד השחרור" ארצות הברית, בריטניה וברית המועצות, ועמן שבע מדינות נוספות כקובה ומקסיקו.

ב-12 בספטמבר 1943, פיקד ז'ירו על פלישת כוחות צרפתיים לקורסיקה המוחזקת בידי הגרמנים, וזאת לאחר שבמשך חודשים חימש בחשאי את תנועת המרי הקורסיקנית, מבלי לדווח על כך ל"ועד לשחרור לאומי". חומרת יתר הייתה במעשה זה משום שהתנועה הקורסיקנית עמה עמד ז'ירו בקשרים הייתה בעלת גוון קומוניסטי בולט, ולא נעשה מאמץ ליצור קשר עם מנהיגים קורסיקנים אחרים. דה גול בירך את ז'ירו על מעשיו, אך הבהיר לו כי עשה מעשה שלא ייעשה כאשר פעל מבלי ליידע את הוועד. פרשה זו גרמה כפי הנראה להבאשת ריחו של ז'ירו הן בקרב אנשי הוועד לשחרור לאומי, והן בקרב האנגלים והאמריקנים שהיו עמו בקשר. באוקטובר 1943 הוציא "הוועד לשחרור לאומי" הודעה לפיה מעתה יש לו רק נשיא אחד (והוא דה גול). ז'ירו עצמו חתם על ההודעה. במהלך נובמבר ויתר ז'ירו על תפקידיו ב"קבינט". באפריל 1944 פרש ז'ירו סופית מכל תפקידיו, כאשר העילה לכך הייתה סכסוך בנוגע לסמכויות פיקוד על שירות המודיעין של הצבא הצרפתי. דה גול היה למנהיג הבלתי מעורער של כל הצרפתים המתנגדים לכיבוש הגרמני.

בנובמבר 1943 הורחב "ועד השחרור" הוא הממשלה הצרפתית, ונוספו לו אישים כפייר מנדס פראנס (בתפקיד שר האוצר). במרץ 1944 הצטרפו אל הוועד שני נציגים קומוניסטים, פרנאן גראנייה, ופרנסואה ביאו. הוועד בהרכבו החדש ייצג את מגוון הקשת האידאולוגית של הלוחמים בגרמנים מקרב הצרפתים.

הלחימה באירופה

הקרבות באיטליה

הגנרל אלפונס ז'ואן, מפקד חיל המשלוח הצרפתי לאיטליה, מעניק את צלב המלחמה לחייל אמריקאי שהצטיין בקרב, מרץ 1944


ערך מורחב – הזירה האיטלקית במלחמת העולם השנייה

החל מנובמבר 1943 נשלחו חיילי צרפת החופשית לסייע בפלישת בעלות הברית לאיטליה. הכוחות שנשלחו היו ברובם חיילים מקומיים מצפון אפריקה, ומתגייסים מקרב המתיישבים הצרפתים. בשלב זה עמדו חיילי בעלות הברית בקרבות קשים באיטליה עם כוחות גרמניים, אשר מנעו את התקדמות כוחות בעלות הברית צפונה ואת האפשרות לפלישה לאירופה דרך איטליה. בנובמבר 1943 נשלחה הדיוויזיה המרוקאית הראשונה, בדצמבר 1943 נשלחה הדיוויזיה האלג'יראית הראשונה. בפברואר 1944 נשלחה לאיטליה ההדיוויזיה ההררית המרוקאית הרביעית. באפריל 1944 נשלחה לאיטליה הדיוויזיה הראשונה של צבא צרפת החופשית. על הכוח הצרפתי פיקד הגנרל אלפונס ז'ואן. הכוחות סופחו אל הארמייה האמריקנית החמישית בפיקודו של הגנרל מארק קלארק. בסך הכל לחמו באיטליה כ-120,000 חיילים צרפתים.[48]

כוחות אלו השתתפו בקרבות באזור מונטה קאסינו, ובפריצת קו גוסטאב וסייעו בכיבוש רומא ב-5 ביוני 1944. כן נכבש ביוני האי אלבה, מעוזו ההיסטורי של נפוליאון, שעשוי היה לשמש כקרש קפיצה לפלישה לאזור פרובאנס בצרפת גופא.

שחרור צרפת

פרטיזנים צרפתים יורים במהלך הקרבות לשחרור פריז

, ב-25 באוגוסט 1944]]

לקראת אמצע שנת 1944 היה ברור כי פלישת בעלות הברית לצרפת קרבה ובאה. כוחות הקומנדו הצרפתיים השתתפו בנחיתה בחוף סורד. ו"כוחות הפנים הצרפתים", אנשי הרזיסטאנס הפעילו כ-200,000 אנשים בפעולות התקוממות נגד הגרמנים ובסיוע לפלישה בדרכים שונות. במרץ 1944 נשלח הגנרל פייר קניג לצרפת לפקד על גופים אלו. לוחמי הרזיסטאנס התקוממו ברחבי צרפת, הכו בקווי האספקה והתחבורה של הגרמנים, ומנעו מיחידות רבות להגיע לחזית ולהילחם שם בפולשים.

ב-1 באוגוסט 1944 נחתו בחוף יוטה שבנורמנדי חיילי הדיוויזיה המשוריינת השנייה של צבא צרפת החופשית בפיקודו של לקלרק. חיילי החטיבה מנו כ-16,000 לוחמים. משימתם הייתה כפולה: לסייע לכוחות הארמייה השלישית של צבא ארצות הברית בפיקודו של ג'ורג' פטון בפריצה מזרחה מחופי נורמנדי, ולהגיע לפריז על מנת שזו תשוחרר על ידי חיילים צרפתים.[49] ב-24 באוגוסט 1944 הגיעו לוחמיו של לקלרק למבואות פריז עצמה, כאשר מזה ימים מספר ניהלו כוחות הרזיסטאנס לחימה עזה בגרמנים בתחומי העיר. ב-25 באוגוסט נכנעו הגרמנים בפריז לכוחותיו של לקלרק, וב-26 באוגוסט נכנס הגנרל דה גול לפריז כמנצח. אבדות הכוח היו כשש מאות הרוגים, כאשר 2,500 מאנשי הרזיסטאנס ואלף אזרחים נהרגו במהלך ההתקוממות שקדמה לכיבוש העיר.

ב-15 באוגוסט 1944 השתתפה הארמייה הצרפתית הראשונה בפיקודו של הגנרל ז'אן דה לאטר דה טסיני במבצע דרגון, נחיתה מן הים באזור פרובאנס, לצד כוחות הארמייה השביעית של צבא ארצות הברית. חיילי הארמייה נחתו בעיר סן טרופה שבחבל פרובאנס, ושיחררו את קאן, טולון ומרסיי. לאחר מכן לחמו אנשי הארמייה בקרבות בגזרת הארמיות הדרומית של בעלות הברית, שחררו את אזור הרי הווז', והמשיכו בלחימה באזור אלזס, ולאחר מכן חצו את הריין וכבשו את קרלסרוהה ושטוטגרט, ולחמו באזור דרום מערב גרמניה והיער השחור.

בשלבים סופיים אלו של המלחמה לחמו במסגרת הצבא הצרפתי המתחדש שמונה דיוויזיות, ונערכו פעולות של ארגון מחדש וגיוס שנועדו להכפיל את מספרן. תרומתן למאזן הכולל של הלחימה הייתה מוגבלת, שכן בעלות הברית, ובהן ברית המועצות וארצות הברית, התייחסו לחידוש הצבא הצרפתי בחשדנות, ומנעו את חימושו מחדש. כדברי אלכסנדר ורט, היה זה היפוכו של המצב בתקופת המערכה על צרפת. ב-1940 צרפת הייתה חמושה, אך סירבה להילחם. ב-1944 רצתה צרפת להילחם, אך לא מצאה את הציוד הדרוש לכך.[50]

המעבר לרפובליקה הרביעית

שארל דה גול נואם להמונים בשרבור המשוחררת, אוגוסט 1944


ערך מורחב – הממשלה הזמנית של הרפובליקה הצרפתית

כאשר שוחררה צרפת על ידי בעלות הברית, לא היה גוף שלטוני מוסמך שבידו ליטול את השלטון האזרחי. אנשי "הוועד לשחרור לאומי" החזיקו בפועל את השלטון, אך עם שובם לאדמת צרפת, ברור היה כי יש ליצור מסגרת שלטונית לאחר בחירות דמוקרטיות, שיעניקו חלק מן השלטון גם לאנשי הכוחות שפעלו על אדמת צרפת במסגרות השונות של הרזיסטאנס.

דה גול לקח על עצמו להרכיב ממשלה זמנית, שתבצע את משימת הקימום הראשוני של המדינה החרבה, והארגון הראשוני של מוסדותיה, ובה תינתן נציגות ראויה לכוחות שלחמו כנגד הנאצים וכנגד אנשי וישי. ב-11 בספטמבר 1944 כינס דה גול לראשונה את הממשלה שהרכיב.[51]

ב-21 באוקטובר 1945 התקיימו בחירות כלליות ובמקביל להן משאל עם על השאלה האם להמשיך בהסדר החוקתי מימי הרפובליקה השלישית. בבחירות השתתפו 85% מהבוחרים, 24 מיליון איש, מתוכם 13 מיליון נשים.[52] בבחירות זכו הקומוניסטים בכרבע מן הקולות, 160 צירים, המפלגה הסוציאליסטית הצרפתית ב-142 צירים, והתנועה הרפובליקנית העממית ב-152 צירים.[53] במשאל העם הוכרע כי האספה תהיה אספה מכוננת שתנסח חוקה חדשה לרפובליקה הרביעית. האספה הטילה על דה גול להרכיב ממשלה. ב-21 בדצמבר 1945 הציג דה גול את ממשלתו, שכללה בפעם הראשונה גם קומוניסטים ובהם מוריס תורז כשר בלי תיק. אך ממשלה זו החזיקה מעמד כחודש אחד בלבד, וב-26 בינואר התפטר דה גול. הסיבה הרשמית שנתן הייתה כי הוא חפץ במשטר נשיאותי וההסדר החוקתי המתגבש נטה יותר לכיוון משטר פרלמנטרי.[54] עם זאת פעלו גם גורמים נוספים - היו ויכוחים על התקציב, והייתה תחושה כי דרישותיו של דה גול במישור הבינלאומי אינן מתקבלות על ידי נציגי המעצמות הגדולות.[55]

לאחר התפטרותו של דה גול, החלה תקופת מעבר בה שלטה בצרפת ממשלה זמנית עד לקבלת החוקה החדשה בסוף 1946 וייסודה של הרפובליקה הצרפתית הרביעית בשנת 1947.

הכוחות של צרפת החופשית

צבא היבשה של צרפת החופשית

דה גול סוקר מסדר של חיילי צבא צרפת החופשית באובנגי שרי, אוקטובר 1940

עם תחילת פעילות צבא צרפת החופשית, כלל הצבא כ-7,000 לוחמים,[56] ממסגרות שונות: חלקם שפונו עם הצבא הבריטי מדנקירק, חלקם שלחמו בנורווגיה ושבו לבריטניה לאחר מכן, חיילים מהצבאות הקולוניאליים בצ'אד, קמרון ויתר מושבות אפריקה, אנשי לגיון הזרים ואחרים.

במסגרת המערכה במזרח אפריקה פעלה חטיבה סדירה בת כ-1,200 לוחמים שכונתה "חטיבת האוריינט". מאוחר יותר באותה שנה, עמדו לפקודת לז'נטיום בארץ ישראל לקראת המערכה על סוריה ולבנון, שבעה גדודים, פלוגת טנקים, סוללת תותחים, פלגת פרשים יחידת סיור ויחידת שירותים, חלקם בוגרי המערכה באריתריאה.[20] יחידות אלו, כשהן מאוחדות תחת פיקודו של לז'נטיום נקראו הדיוויזיה הראשונה של צבא צרפת החופשית, ויחידה זו פורקה לאחר המערכה.

לאחר סיום המערכה בסוריה ולבנון, לקראת השתתפות הצרפתים במערכה במדבר המערבי נערכו הלוחמים ביחידות חטיבתיות, וזאת עקב צירופם של לוחמים מסוריה ולבנון, והצטרפותם של רבים אחרים. בסך הכל כלל צבא צרפת החופשית במדבר המערבי 12,000 חיילים, שאורגנו בשתי חטיבות, שכללו גם גדוד משוריין וכוחות צנחנים.[26]

לאחר מבצע לפיד, וחבירתם של הכוחות בצפון אפריקה השתנה מאוד סדר הגודל של הכוחות. בהתאם לכך נקרא הצבא החדש שנוצר בשם - "צבא השחרור הצרפתי" (Armée française de la Libération). בלחימה באיטליה השתתפו 120,000 חיילים תחת דגל צרפת החופשית בפיקודו של ז'ואן.

בלחימה בצרפת לאחר הפלישה לנורמנדי ומבצע דרגון השתתפו כבר כוחות בסדר גודל של כ-480,000 איש. לקלרק פיקד על דיוויזיה משוריינת, ואילו הארמייה הראשונה של טאסיני השתתפה בלחימה בדרום. לאחר שחרור צרפת החל גיוס מחזורים סדירים, והטמעת "כוחות הפנים" לוחמי הרזיסטאנס, כ-300,000 איש, בכוחות הלוחמים. עם סיום המלחמה מנה כלל הכוחות כמיליון ורבע איש, מאורגנים בשמונה דיוויזיות חי"ר ושלוש דיוויזיות משוריינות ויחידות אחרות.[56]

חיל האוויר של צבא צרפת החופשית

מפציץ מסוג B-26 הנושא את סמל צלב לורן של צרפת החופשית, מוצג במוזיאון האווירי הצרפתי בלה-בורז'ה

לאחר התבוסה במערכה על צרפת, החלו טייסים צרפתים רבים להגיע לאנגליה, ולהמשיך משם בלחימה. אחרים הגיעו ממקומות אחרים בעולם כדרום אמריקה ומושבות צרפת באפריקה. עד יוני 1941 לא היו הטייסים השייכים לצבא צרפת החופשית מאורגנים במסגרת אחידה. חלקם שירתו כנספחים ליחידות של ה-RAF ואחרים ביחידות שהתארגנו אד הוק, ללא שדרת פיקוד ראויה. טייסים אלו השתתפו במשימות השוטפות של ה-RAF, אך גם במשימות בהן היה צבא צרפת החופשית מעורב כקרב על דקר והקרב על אל-כופרה. בשנת 1941 הגיע לזירה מרסיאל ואלן, קצין צרפתי שהיה בעת התבוסה חלק ממשלחת צרפת בריו דה ז'ניירו. בהנחיית דה גול עמד ואלן במגעים עם שר האווירייה הבריטי סיר ארצ'יבלד סינקלייר, והשניים הצליחו להגיע להבנה, באביב 1941, על הקמת מסגרת ארגונית לחיל האוויר של צבא צרפת החופשית. ואלן מונה על ידי דה גול להקים מסגרות אלו.[57] על מנת להבחין בין מטוסי צרפת החופשית ובין מטוסי וישי, שעדיין נשאו את סמל הטריקולור, נשאו מטוסי צרפת החופשית את צלב לורן. כוחות אלו כונו "כוחות האוויר של צרפת החופשית" (Forces Aériennes Françaises Libres).

במסגרת זו הוקמו מספר טייסות -

  • טייסת "איל דה פראנס" (Groupe de chasse Île-de-France) - טייסת של מטוסי קרב שהוקמה בתחילת 1941 ובסיסה היה באנגליה.
  • טייסת "אלזס" (Groupe de chasse Alsace)- טייסת של מטוסי קרב שהוקמה במרץ 1941 במצרים, לחמה בקרבות במדבר המערבי, ובינואר 1943 הועברה לבריטניה, אוחדה שם עם יחידות צרפתיות אחרות, ונקראה "טייסת 341 של חיל האוויר המלכותי".
  • טייסת המפציצים "לורן" (Groupe de bombardement Lorraine) - טייסת מפציצים שפעלה בעיקר במזרח התיכון.
  • טייסת "ברטאן" (Groupe de bombardement Bretagne) - טייסת מעורבת של מפציצים ומטוסי קרב שהוקמה בצ'אד וסיפקה חיפוי אווירי לפעולות צרפת החופשית באזור הסהרה.
  • טייסת נורמנדי-ניימן (Escadron de chasse 1/30 Normandie-Niemen) - טייסת מטוסי קרב שהוקמה בשנת 1942 ולחמה בחזית המזרחית לצד הצבא האדום.

ב-1943 הצטרפו לכוחות אלו כוחות רבים נוספים, כתוצאה מאיחוד הכוחות בין אנשי צרפת החופשית ובין אנשיו של הגנרל אנרי ז'ירו בצפון אפריקה. באוקטובר 1943 ערכו אנשי "הוועד לשחרור לאומי", תוכנית חימוש וארגון מחדש, לפיה יאורגן חיל האוויר שעמד לרשותם, עד לאביב 1944, בשלושים טייסות, ובסך הכל 500 מטוסים וחיל אוויר הכולל 30,000 איש.[58]

הצי של צרפת החופשית

איש הצי של צבא צרפת החופשית בעת אימון תותחנות, דצמבר 1942

לאחר התבוסה הצרפתית ב-1940 הגיעו לאדמת אנגליה כמה אלפי מלחים צרפתים בכלי שיט שונים, אשר היוו בסיס ראשוני להקמת הצי של צרפת החופשית, כאשר עיקרו של הצי הצרפתי, שהיה בפיקודו של האדמירל ז'אן פרנסואה דרלאן נותר נאמן לממשלת וישי. השמדת השייטת הצרפתית במארס-אל-כביר ביולי 1940 הביאה לעוינות רבה בין אנשי הצי הצרפתים ובין הבריטים, ופגמה מאוד במאמצים להעביר חלקים מהצי לצבא צרפת החופשית. על הצי הופקד האדמירל אמיל מיזלייה, שהיה אחד הקצינים הבכירים שהודיעו על נאמנותם לדה גול. זרם קטן של ספינות הגיע בתקופה זו לנמלים בריטים, אם בבריטניה ואם באלכסנדריה. במהלך פעולת מרס-אל-כביר השתלטו הבריטים על ספינות צרפתיות שעגנו בנמליהם.

בתחילה עמדו לרשות הצי, שכונה "כוחות הצי של צרפת החופשית" (Forces navales françaises libres) מספר קטן של ספינות מיושנות וצוללות. אלו פעלו בפעולות צרפת החופשית כגון הקרב על דקר והקרב על גבון, ואף בפעולות כגון כיבוש איי סן-פייר ומיקלון הסמוכים לחופי קנדה בסוף שנת 1941. הצי הבריטי צייד צי קטן זה במספר ספינות, חלקן חדשות שנבנו במיוחד לצורך זה. עד יוני 1942 מנה הצי 3,600 מלחים, וכן גדוד רובאים, יחידת קומנדו ויחידה אווירית קטנה. מצי הסוחר הצרפתי עברו 67 ספינות סוחר לצידה של צרפת החופשית, ושימשו למשימות שונות כמשימות תובלה ואספקה. בצי זה שירתו 580 קצינים ו-4,300 מלחים.[59]

לאחר תחילתו של מבצע לפיד בנחיתות אמפיביות בצפון אפריקה, פלשו בתגובה הגרמנים לשטחים בשליטת וישי בצרפת. אז טובע עיקרו של הצי הצרפתי שעמד לרשות וישי בנמל טולון בידי אנשיו, על מנת שלא ייפול לידי הגרמנים.[60] אנשי הצי בצפון ובמערב אפריקה צירפו את כוחותיהם לאנשי הצי של צרפת החופשית, אך חלקם (ובפרט בדקר ובאלכסנדריה) הצטרפו לבעלות הברית רק לאחר סיום המערכה בצפון אפריקה.[61] היה זה חיזוק משמעותי שכלל גם אוניות מערכה, ושימוש במתקני הנמל בביזרטה, קזבלנקה ודקר. על פי תוכנית הפעולה שהוכנה באוקטובר 1943 מנה הצי באביב 1944 50,000 מלחים שהפעילו צי של 320,000 טונות.[58]

אבדות והנצחה

המספר הכולל של הרוגים שאיבדה צרפת לאחר המערכה על צרפת עומד על 161,000, מרביתם אנשי צבא צרפת החופשית. לשם השוואה, מספר ההרוגים במערכה על צרפת בשנת 1940 עמד על 92,000 בששת השבועות בהם ארכה הלחימה.[56]

עוד בתקופת המלחמה החל דה גול לתת דעתו על הנצחת הלוחמים והוקרתם, וייסד את מסדר השחרור, אות שהוענק למצטיינים בלחימה בשורות צבא צרפת החופשית. האות הוענק ל-1,038 אישים, 18 יחידות צבא ו-5 ערים ויישובים בצרפת.

ביולי 1945 הוקמה התאחדות הצרפתים החופשים (l'Association des Français libres) שבה היו חברים מספר מאות לוחמים בצרפת ובעולם. מטרת ההתאחדות הייתה לשמור על קשרים בין ותיקי צבא צרפת החופשית, להגן על האינטרסים שלהם ולתמוך בהם. בין 1945 ל-2000 הוציאה ההתאחדות 310 גיליונות של ביטאון ההתאחדות. בשנת 2000 התפרקה ההתאחדות מרצון ואת מקומה תפס "מוסד צרפת החופשית" (Fondation de la France libre) העוסק בפעילויות הנצחה ושימור ומושבו בפריז.

הוקרה ללוחמים והנצחת פעולתם מתבטאות בדרכים רבות. ה-18 ביוני מצוין כיום לאומי בצרפת. כן קיימות אנדרטאות רבות ללוחמים וליחידות הצבא בערי צרפת השונות, וכן במקומות מחוץ לצרפת בהם לחמו אנשי צרפת החופשית. אחת האנדרטות המרשימות ביותר נמצאת בעיירה גרינוק שבמערב סקוטלנד. האנדרטה, בצורת צלב לורן המשולב בעוגן מנציחה את הלוחמים בצי צרפת החופשית שלחמו בקרבות באוקיינוס האטלנטי.

צרפת החופשית, היהודים והיישוב היהודי

בניגוד לממשלת צרפת של וישי, שחקקה חקיקה אנטי-יהודית, והייתה שותפה לפשעי הנאצים שהובילו לשואת יהודי צרפת, נקטו אנשי צרפת החופשית במדיניות אוהדת ליהודים. יהודים כרנה קסין נשאו בתפקידים בכירים בוועד הלאומי, ויהודים רבים לחמו בשורות צבא צרפת החופשית. שיעור היהודים בצבא צרפת החופשית, ובקרב מקבלי עיטור מסדר השחרור היה גבוה בהרבה משיעורם היחסי באוכלוסייה הצרפתית. כ-10% מקרב לוחמי צרפת החופשית, וכ-5% ממקבלי העיטור היו יהודים, כאשר שיעורם באוכלוסייה הכללית היה פחות מאחוז.[56]

יחסם של אנשי צרפת החופשית אל היישוב היה יחס אוהד בדרך כלל, אם כי כתנועה שייצגה מעצמה קולוניאלית לה אינטרסים רבים בעולם הערבי והמוסלמי, ננקטה זהירות רבה במגעים עם התנועה הציונית. המגעים עם התנועה הציונית נוהלו עם נציג הסוכנות היהודית בלונדון, הסופר אלבר כהן שנמלט מצרפת לאחר התבוסה במערכה על צרפת, וכבר באוגוסט 1940 נפגש עם דה גול על מנת לנסות ולבחון שיתוף פעולה בין שתי התנועות. פגישה זו היוותה בסיס לשיתוף פעולה בין הסוכנות היהודית ואנשי צרפת החופשית ששיאו היה בימי המערכה בסוריה ובלבנון בשנת 1941, כאשר לוחמי היישוב שיתפו פעולה עם לוחמי צרפת החופשית בלחימה נגד אנשי צרפת של וישי בסוריה ובלבנון. עם זאת, לאחר כיבוש סוריה ולבנון לא הצליחה הנהגת הסוכנות ליצור מערכת קבועה לשיתוף פעולה, וזאת כפי הנראה בשל יחסו העוין של ז'ורז' קאטרו שמונה לנציב בסוריה ובלבנון למפעל הציוני.[62]

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא צרפת החופשית בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ William L. Hosch (ed.), World War II, People, Politics, Power, Britanicca Educational Publishing, 2010, pp.57
  2. ^ שארל דה גול, מאבק לחרות, כרך שלישי, "עם נושע", הוצאת עם הספר, 1960, עמ' 35
  3. ^ דה גול, כרך שלישי, עמ' 36
  4. ^ ג'פרי בסט, צ'רצ'יל - שיעור בגדולה, הוצאת עם עובד, 2006, עמ' 273
  5. ^ אנדרו רוברטס, סערת המלחמה, הוצאת דביר, 2011, עמ' 110
  6. ^ אנטוני ביוור,A mesmerizing speech הגרדיאן, 29.4.2007
  7. ^ שארל דה גול, מאבק לחרות, כרך ראשון, "אל הדגל" הוצאת עם הספר, תשי"ח, עמ' 82
  8. ^ דה גול, כרך ראשון, עמ' 83
  9. ^ מרק פרו, שבעה גברים במלחמה, הוצאת דביר, 2010, עמ' 80
  10. ^ רוברטס, עמ' 110
  11. ^ De Gaulle recognized as leader of free frenchmen, פלסטיין פוסט, 30 ביוני 1940
  12. ^ בסט, עמ' 276
  13. ^ Free french not to fight france, פלסטיין פוסט, 9 באוגוסט 1940
  14. ^ דה גול, כרך ראשון, עמ' 92
  15. ^ דה גול, כרך ראשון, עמ' 91
  16. ^ דה גול, כרך ראשון, עמ' 101
  17. ^ וינסטון צ'רצ'יל, מלחמת העולם השנייה, כרך רביעי "ציר הגורל", הוצאת עם הספר, תשכ"א, עמ' 498.
  18. ^ דה גול, כרך ראשון, עמ' 147
  19. ^ 19.0 19.1 קולונל ה. פ. קנינגהם כיבוש ארץ פצן מערכות, גיליון 24 - 25, פברואר 1945, עמ' 48
  20. ^ 20.0 20.1 דה גול, כרך ראשון, עמ' 168
  21. ^ E. Bauer, World War II, Orbis, london, 1985, pp. 223
  22. ^ יעקב שמעוני, מדינות ערב, פרקי היסטוריה מדינית, הוצאת עם עובד, 1994, עמ' 161
  23. ^ Free French 'Big 10', פלסטיין פוסט, 28 בספטמבר 1941
  24. ^ פרו, עמ' 154
  25. ^ דה גול, כרך ראשון, עמ' 263
  26. ^ 26.0 26.1 דה גול, כרך ראשון, עמ' 265.
  27. ^ באואר, 273
  28. ^ דה גול, כרך ראשון, עמ' 266
  29. ^ שארל דה גול, המאבק לחרות, כרך שני, "אחדות במערכה", הוצאת עם הספר, תשי"ח, עמ' 68
  30. ^ בסט, עמ' 241
  31. ^ שארל דה גול, מאבק לחירות, הוצאת עם הספר, תל אביב - תשי"ח, עמ' 85
  32. ^ פרו, עמ' 250
  33. ^ Free french surprise move causes flurry, פלסטיין פוסט, 28 בדצמבר 1941
  34. ^ דה גול, כרך ראשון, עמ' 203
  35. ^ 35.0 35.1 פרו, עמ' 255
  36. ^ ההזדמנות האחרונה של דה גול, מעריב, 30 באוגוסט 1948
  37. ^ פרו, עמ' 279
  38. ^ דה גול, כרך ראשון, עמ' 205
  39. ^ דה גול, כרך ראשון, עמ' 206
  40. ^ דה גול, כרך ראשון, עמ' 209
  41. ^ פרו, עמ' 284
  42. ^ רוברטס, עמ' 293
  43. ^ דה גול, כרך שני, עמ' 46
  44. ^ צ'רצ'יל, כרך רביעי, עמ' 498
  45. ^ פרו, עמ' 257
  46. ^ בסט, עמ' 279
  47. ^ French leaders take stock, פלסטיין פוסט, 9 ביוני 1943
  48. ^ דה גול, כרך שני, עמ' 277
  49. ^ הדיוויזיה הצרפתית המשוריינת השנייה אתר Memorial of Coudehard - Montormel
  50. ^ פרו, עמ' 280
  51. ^ Resistance leaders in new cabinet, פלסטיין פוסט, 13 בספטמבר 1944
  52. ^ הבחירות בצרפת, דבר, 22 באוקטובר 1945
  53. ^ דה גול, כרך שלישי, עמ' 274
  54. ^ שארל דה גול, המאבק לחרות, כרך שלישי "עם נושע", הוצאת עם הספר, תשי"ח, עמ' 285
  55. ^ ד"ר ש.י. בלוך, ארצות אירופה המערבית אחרי מלחמת העולם השנייה, תולדות המאה ה-20, הוצאת יזרעאל, 1963, כרך ב', עמ' 98
  56. ^ 56.0 56.1 56.2 56.3 צרפת החופשית מוזיאון הלוחם היהודי(הקישור אינו פעיל, 19 בפברואר 2017)
  57. ^ דה גול, כרך ראשון, עמ' 259
  58. ^ 58.0 58.1 דה גול, כרך שני, עמ' 256
  59. ^ דה גול, כרך ראשון, עמ' 257
  60. ^ צ'רצ'יל, כרך רביעי, עמ' 515. 10 סיירות, 28 משחתות ו-14 צוללות נכללו ב-61 כלי השייט בנפח כולל של 225,000 טונות, שטובעו בנמל
  61. ^ צ'רצ'יל, כרך רביעי, עמ' 513-514
  62. ^ יצחק בר-און, מטריה ביום סגריר, אפי מלצר הוצאה לאור, 2010, 19


היסטוריה של צרפת
גאלים גאליה • גאלים • גאליה נארבוננסיס • גאליה אקוויטניה • מלחמת גאליה • גאליה בלגיקה
פרנקים פרנקים • האימפריה הפרנקית • השושלת המרובינגית • השושלת הקרולינגית • האימפריה הקרולינגית • פרנקיה המערבית
צרפת המלוכנית ממלכת צרפת • צרפת בימי הביניים • צרפת בעת החדשה המוקדמת • המהפכה הצרפתית
קיסרות צרפת הרפובליקה הראשונה • הקיסרות הראשונה • הרסטורציה של ממלכת צרפת • המונרכיה של יולי • הרפובליקה השנייה • הקיסרות השנייה • הרפובליקה השלישית • צרפת של וישי
צרפת אחרי מלחמת העולם השנייה צרפת החופשית • הממשלה הזמנית • הרפובליקה הרביעית • הרפובליקה החמישית
פורטל צרפת צרפתצרפת



ערך מומלץ
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

צרפת החופשית34673735Q152582

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=צרפת_החופשית&oldid=2302223"