ערך מומלץ

מתואלים

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מתואלים
مَتَاوِلة
שורשים, סיווג והנהגה
דת אסלאם
מספר מאמינים 27%–40% מכלל אוכלוסיית לבנון (2012)
ארגונים ופעילות
אזורי פעילות הרוב: לבנוןלבנון דרום-לבנון, מזרח-לבנון (בקאע)
מיעוט: סוריהסוריה סוריה
תפוצת העדה המתואלית בלבנון, 2011

מִתְוַאלִים או מַתַאוִילה (בערבית: مَتَاوِلة, יחיד: מֻתַוַ֫אלִן مُتَوَالٍ, ובהגייה לבנונית מדוברת: מִתְוַ֫אלִי مِتْوَالِي) הם ערבים מוסלמים-שיעים היושבים בלבנון. מרביתם מהפלג השיעי התריסרי, ואילו מיעוטם – שיעים אסמאעילים. על פי מחקר שערך ה-CIA הם היוו, בשנת 2012, 27% מאוכלוסיית לבנון.[1] על פי הערכות אחרות הם מהווים כ-40%.[2][3] נתון זה אינו משתקף בפרלמנט הלבנוני, בו המתואלים מסתפקים בתת-ייצוג בשיעור של 21% בלבד (27 מושבים מתוך 128) בהתאם להסכם טאיף.[א]

גאוגרפית, מתגוררים המתואלים באזור דרום לבנון ובאזור הבקאע שבמזרח לבנון. השיעים בחרו להתגורר באזורים אלו עוד בתקופת השלטון העות'מאני הסוני, בשל רצונם להימצא בשולי אזורי השליטה של המדינה, כדי שיוכלו לנהל אורח חיים עצמאי, עם מעורבות קטנה ככל הניתן מצד הממשל. נחשלותה של הקהילה בעידן המודרני נובעת, בין השאר, בשל ריחוקה ממרכזי התעשייה, התיירות והתרבות של לבנון. על אף שיפור מסוים באיכות חייהם במחצית השנייה של המאה ה-20, גם כיום הקהילה השיעית היא הענייה מבין העדות בלבנון, ואזורי המחיה שלה זוכים לתקצוב נמוך יחסית מהממשל המרכזי.

החברה המתואלית חיה לאורך מאות שנים כשהיא מאוגדת במסגרות שבטיות שבראשן מנהיגים ששלטו בצורה המזכירה את הפיאודליזם באירופה. מנהיגים אלה נקראו "זֻעַמַ֫אא'" (زعماء), וביחיד: "זַעִ֫ים" (زعيم), ולא הייתה להם סמכות דתית. הזֻעַמַ֫אא' שלטו ביד רמה בנתיניהם. בתמורה לזכות לעבד את אדמות הזַעִ֫ים וטובות הנאה אחרות, העבירו הנתינים את מרבית התבואה לזעים, והעניקו לו את נאמנותם המוחלטת. בתקופת המנדט הצרפתי על לבנון התפתח תפקידם של הזֻעמאא' והפך פוליטי יותר. תמורת טובות הנאה ובשל שליטתם הנוקשה בקהילתם, הבטיחו הזֻעמאא' את בחירתם ובחירת מקורביהם לפרלמנט. לאחר שלבנון קיבלה את עצמאותה, הפכו הזֻעמאא' לשליטים אזוריים. מלחמת האזרחים של 1975, חזרתם לקהילה של שיעים שבנו את הונם מחוץ ללבנון ואלו שזכו להשכלה אקדמית, ועלייתם של חכמי הדת הקיצוניים לאחר המהפכה האיראנית, ערערו את המבנה החברתי בחברה המתואלית והחלישו את מוסד הזֻעמאא'.

המפלגות העיקריות המייצגות את המתואלים כיום הן אמל וחזבאללה. תהליכי הקצנה מתמשכים בחברה השיעית, הסיוע הכלכלי שמעניק חזבאללה לקהילה וגורמים חיצוניים, הביאו להתחזקות הארגון האסלאמיסטי בשנות ה-90 ולאחר נסיגת ישראל מרצועת הביטחון בשנת 2000.

מקורות המתואלים

אין מידע רב אודות מוצאו של הפלג השיעי הלבנוני. דעה רווחת כיום היא כי מוצאם משבט העאמלה שבתימן, שקיבל עליו את האסכולה הג'עפרית השיעית, והיגר ללבנון במאה השביעית.[4] חוקרים אחרים גורסים כי אנשי העדה הם במקור כורדים שישבו באיראן והועברו בתקופתו של צלאח א-דין לסוריה, ומשם עברו לאזור הלבנון. גרסה אחרת טוענת כי המתואלים הגיעו ללבנון כבר במאה השביעית מפרס בהוראת הח'ליף מועאוויה אבן סופיאן.[5]

מקור השם

ישנה הנחה הקובעת כי משמעות השם היא: "חסיד נאמן" (לתורת עלי).[6] אחרים גורסים כי מקור השם במילה "וִלַ֫איַה" – נאמנות לבית עלי.[7] נראה כי מקור השם "מַתַאוִלַה" הוא במלחמות שניהל השלטון הממלוכי נגד השיעים בלבנון. בספרות ההלכתית של הסונים מהתקופה הממלוכית, מוזכרים השיעים של לבנון בשם "הסרבנים" (رافضة - רַ֫אפִדַ֗ה), כדי לרמוז שהם מסרבים להכיר בשליטי הסונים[8] (ובייחוד בח'ליפים אבו בכר ועומר בן אל-ח'טאב). המונח "סרבנים" הוא שלילי הרבה יותר בקהילה המוסלמית מאשר המונח "שיעה" (שמשמעותו "סיעת עלי", שבו מכירים גם הסונים כח'ליף הרביעי, אחד מהח'ליפים ישרי הדרך, והוא נהנה ממעמד רם גם בקרב המאמינים הסונים). המטרה הראשונה של הכינוי הייתה לטשטש את זיקת השיעים לאימאם עלי, ולהדגיש את הגורמים המפלגים המעניקים צידוק דתי לנידוי השיעים מהאומה המוסלמית, וללחימה נגדם. המטרה השנייה של הכינוי נובעת מפסקי ההלכה אשר פורסמו על ידי חכמי ההלכה הסונים נגד השיעים של לבנון באותה עת. ההלכה הסונית שהתפתחה במאה התשיעית לא ראתה את השיעים כפלג שפרש מהאסלאם, וחכמי הלכה, כגון א-שאפעי ואבו חניפה, אף הואשמו על ידי השלטון בתמיכה בשיעה. בתקופת הרדיפות נגד השיעים, חכמי ההלכה הסונים אשר גויסו על ידי השלטון הממלוכי, צריכים היו לשנות את ההגדרה של השיעים, וגם לשנות את שמם כדי להראות לקהילה המוסלמית, כי השיעים של לבנון אינם קשורים כלל לשיעים אשר חכמי ההלכה הסונים הקדומים תמכו בהם. הגדרתם מחדש כמתנגדים עיקריים לסמלי הסונים, והניסיון לנתקם מעלי בן אבי טאלב, גרם למתקפת נגד מצד השיעים של לבנון. מעתה הם ניסו להמציא לעצמם כינוי חיובי, שיעמוד מול המונח "סרבנים". המילה "מַתַאוִלַה", שמשמעותה "נאמנות ותמיכה", הומצאה כדי להפריך את הטענה כי הם סרבנים ומתנגדים, וכדי לתמוך בטענה כי הם נאמנים ותומכים בשלטון המזוהה עם עקרונות הצדק הא-לוהיים.

מבנה השלטון החברתי

המתואלים נבדלים מכלל השיעים בעולם בצורת שלטונם הפנימי. רוב האוכלוסייה המתואלית מאוגדת במסגרות שבטיות שבראשן עומדים מנהיגים חילוניים "כמו-פיאודלים" הנקראים "זֻעַמַ֫אא'" (زعماء), וביחיד: זַעִ֫ים (زعيم), שפירושו: מנהיג, ראש. הזֻעמאא' שלטו ביד רמה באדמות שבטיהם וגבו מיסים מקומיים. הזעים אפשר לחקלאים לעבד את אדמותיו, ואלו בתמורה העניקו לו את מרבית התבואה ואת נאמנותם המוחלטת. מסורת הזֻעמאא' הייתה קיימת בלבנון במשך מאות שנים, ונותרה חזקה במיוחד בקהילה השיעית השמרנית. הזֻעמאא' השיעים, שימשו במחצית הראשונה של המאה ה-20 כמנהיגי הקהילה, כנציגיהם לפרלמנט הלבנוני (בתקופת המנדט הצרפתי ואילך)[ב] עם זאת, כנבחריהם של הקהילה לא טרחו הזֻעמאא' לייצג את האינטרסים של קהילתם, ולדרוש מהמדינה לשפר את מצבה.[9] היה זה תפקיד שבדרך כלל עבר בירושה בין משפחות עשירות בעלות אחוזות, שהתחרו זו בזו.

עם קבלת עצמאות לבנון וביצוע רפורמות בחוק הבחירות ב-1953 שחילק את המדינה לאזורי בחירה קטנים יותר, כך שהשפעתו של אדם אחד פחתה, הפכו הזֻעמאא' בהדרגה לשליטים מקומיים יותר אשר בתמורה לטובות הנאה לנתיניהם, זכו לנאמנותם המוחלטת של בוחריהם.[ג] הזֻעמאא' גם הפעילו מיליציות מקומיות (קַבְּדַ֗איַ֫את, قبضايات, תרגום: "בעלי אגרוף"), להגנה על אדמותיהם, להבטחת נאמנות בוחריהם ולגירוש גורמים שעלולים להצביע נגדם בקלפיות.[11] נוכחותן של מיליציות פרטיות אלו השפיעה על התפתחות מלחמת האזרחים בלבנון ב-1975.

ההנהגה הדתית של השיעים הורכבה מחכמי דת עֻלמאא', שהוסמכו כקאדים במדינות השיעיות, בעיקר בעיראק ובאיראן. אחדותם ובידודם של המתואלים היו כה עזים, עד כי מעולם לא התלונן מתואלי בבית דין סוני על פסק דין שנקבע בבית דין מתואלי. אך העֻלמאא' היו חסרי יכולת השפעה חברתית. חוסר יכולת ההשפעה החברתית שלהם יצרה בעבר נוהג שבו העֻלמאא' לא ביקרו את ההנהגה הפנימית של הקהילה, קרי מוסד הזֻעמאא', אלא מיקדו את ביקורתם בשלטון הפוליטי הלבנוני. מצב זה היה תקף עד לעלייתו של האימאם מוסא א-צדר לשלטון בעדה. עליית א-צדר לשלטון בעדה וחכמי דת קיצוניים ממנו, ההגירה הגוברת לביירות ומלחמת האזרחים ערערו את המבנה החברתי המסורתי, וכוחם של העֻלמאא' התחזק על חשבון הממסד השמרני הקודם.

במהלך השלטון העות'מאני

בעוד שלגבי מקורם של המתואלים קיימים מחלוקות ומסתורין, הרי שעל אודות הקשר בין הקהילה השיעית הקטנה בדרום לבנון לבין פרס (ולאחר מכן איראן) קיים מידע החל מתחילתו במאה ה-16, בתקופת האימפריה הספווית. קבוצה של שיעים הגיעו ב-1776 למקום חורבות העיר צור והקימו אותה מחדש. עד היום משמשת צור עיר מרכזית עבור המתואלים בדרום לבנון. המתואלים חיו אז ועד המאה ה-19 תחת שלטון עות'מאני, אך אהדו והזדהו עם פרס, שהתחרתה על ההגמוניה במזרח התיכון עם העות'מאנים, ושנאו את שלטונם הסוני שרדף אותם.[12] בהיותם מיעוט נרדף, נהגו השיעים לגור בשולי אזורי השליטה של העות'מאנים (אם בשלטון סוני ישיר, או דרך שושלות דרוזיות מקומיות). כך יכלה הקהילה לנהל את אורח חייה באופן עצמאי, עם מעורבות קטנה ככל הניתן מצד השלטון העות'מאני.

בעלבכ בסוף המאה ה-19

במאה ה-19 החלו להתיישב משפחות מאיראן באזור מחייתם של השיעים, שהביאו עימם השפעות תרבותיות ודתיות מפרס. כך למשל, מחקר אנתרופולוגי הראה כי טקסי העשוראא החלו להתבצע בלבנון בתקופה זו.[13]

במפקד אוכלוסין שנערך ב-1861 היוו השיעים רק שישה אחוזים מתושבי האזור הלבנוני. בשל נטיית המתואלים להסתגר ולגור הרחק ממרכזי השלטון, התשתיות באזורים בהם חיו לא זכו לפיתוח כמו אזורי לבנון האחרים. השיעים גם לא זכו לתמיכה כלשהי של מעצמה זרה, זאת בניגוד לסונים שזכו לתמיכת השלטון העות'מאני, הנוצרים שזכו לתמיכת צרפת ורוסיה, והדרוזים שנהנו מתמיכת בריטניה. בנוסף, הנהגת הקהילה הייתה שבטית או משפחתית, כך שגם ייצוגם הפוליטי של השיעים היה נמוך יחסית לעדות האחרות בלבנון.

במהלך המנדט הצרפתי

עם כינון המנדט הצרפתי ב-1922, היו שיעים שתמכו בו, מאחר שקיוו כי יהיה טוב יותר מהשלטון הסוני הקודם. אחרים תמכו באיחודה של לבנון עם סוריה למדינה גדולה ולא ריכוזית, שתעניק לקהילה השיעית יותר זכויות. בקרב הקהילה השיעית הייתה תמיכה מעטה בלבד ברעיון של לבנון עצמאית, רעיון שהיה נפוץ בקרב העדות האחרות בלבנון.

במהלך שלטון המנדט הצרפתי, נערכו שני מפקדי אוכלוסין בלבנון. במפקד הראשון ב-1921 היוו השיעים 17.23 אחוזים מכלל התושבים, ובמפקד ב-1932 גדל שיעורם ל-18.2 אחוז.

במהלך המרידה הדרוזית בינואר 1926 זכו השיעים בלבנון להישג פוליטי-דתי משמעותי, כאשר הצרפתים הכירו באסכולת המשפט השיעית (הג'עפרית), והקימו בתי דין כאלה. צעד זה של הצרפתים נבע מרצונם לחבב את השלטון הצרפתי על השיעים, כדי ליצור טריז בין השיעים לסונים ולדרוזים שמרדו נגד שלטונם. הצרפתים סברו כי הענקת הטבות לשיעים תמנע יצירת חזית מוסלמית אחידה נגד שלטונם ונגד בני חסותם המרונים.

בשל רצון צרפתי זה, טרחו השלטונות הצרפתיים לשפר את מצבה של הקהילה השיעית. מעמדה של העדה החל להתחזק, ורבים מקרבה החלו לתמוך בעצמאותה של לבנון, שבה קיוו לזכות בייצוג ובעוצמה פוליטית, שכן היו הקהילה השלישית בגודלה (אחרי המרונים והסונים) בלבנון באותה עת. גם בתקופת המנדט הצרפתי המשיכו מרבית השיעים להתגורר בריחוק ממרכזי התעשייה, התרבות והתיירות של לבנון.[14]

המתואלים בישראל

שבעת הכפרים ביחס לגבול הבינלאומי וביחס לקו שנקבע בהסכם סייקס-פיקו

טרם הקמת מדינת ישראל, שכנו כ-4,000 מתואלים בשטחי ארץ ישראל, מרביתם בצפון-מערב הגליל ובשבעת הכפרים הסמוכים לגבולה הצפוני של ישראל. החוקר הבריטי הנרי בייקר טריסטרם מציין בתיאורו את הכרמל:[15] "מרבית השטחים כאן [בכרמל] שייכים למתואלים [...] וכיום הם יושבים בכפרים רבים מיוחדים להם גם כאן וגם בצפון הגליל" . במלחמת העצמאות נסו המתואלים ללבנון, כמו רבים מתושביה הערבים של ארץ ישראל, וחיו שם כפליטים פלסטינים. בעקבות פעילות חִזבאללה בפרלמנט, זכו תושביהם של הכפרים באזרחות לבנונית, ויכלו לעזוב את מחנות הפליטים. אחת מתביעות חזבאללה להכרה בסיום ה"כיבוש" הישראלי את לבנון הוא נסיגה ישראלית מכפרים אלו.

לאחר קבלת עצמאות לבנון

ב-1943 החליטו מנהיגי העדות השונות בלבנון, על חלוקת המשרות הפוליטיות בלבנון במסגרת האמנה הלאומית. מכיוון שהחלוקה התבססה על מפקד האוכלוסין האחרון שנערך ב-1932, שבו השיעים היו הקהילה השלישית בגודלה, קיבלו השיעים את המשרה הפוליטית השלישית בחשיבותה (אחרי הנשיא וראש הממשלה) – יו"ר הפרלמנט הלבנוני. התפקיד הוא רשמי בעיקרו, וחסר יכולת ביצועית משמעותית. בנוסף, הקהילה השיעית זכתה לתת-ייצוג של 19 מחוקקים בפרלמנט הלבנוני (כ-19.1% מתוך הפרלמנט בעל ה-99 מושבים).

שינוי כלכלי וחברתי

רבים מהמתואלים, שבאופן מסורתי התגוררו באזורים הכפריים של דרום לבנון והבקאע והתפרנסו כחקלאים, איבדו את עבודתם עם כניסתם של כלים מודרניים לתחום.[16] הקמת מדינת ישראל וסגירת הגבול הובילו לאיבוד שוק משמעותי זה לתוצרת הדרום, גורם זה עודד גם הוא את ההגירה לצפון המדינה, בייחוד לביירות. בניסיון למצוא פרנסה טובה יותר ניסו שיעים אחרים את מזלם במדינות מערב אפריקה, דוגמת חוף השנהב, ליבריה וסיירה לאון או במדינות המפרץ הפרסי. עצמאותה של לבנון אפשרה לשיעים רבים ללמוד באוניברסיטאות ממשלתיות. חזרתם של חלק מהיזמים השיעים המצליחים מאפריקה יצרה מעמד ביניים שיעי חדש. אנשים אלו היו מעוניינים להשתתף בפוליטיקה הלבנונית, אולם דרכם הייתה חסומה על ידי ממסד הזֻעמאא',[17] על כן פנו רבים מהם למפלגות השמאל[18] שרעיונותיו על שוויון חברתי נשאו חן בעיניהם.

בשנות ה-40 וה-50 חל גידול מהיר באוכלוסיית המתואלים בלבנון, שנהנו משיעור ריבוי טבעי גבוה, ושיעורם באוכלוסיית לבנון גדל על חשבון האוכלוסייה המרונית שהייתה בעלת שיעורי ילודה נמוכים.

במלחמת 1958 ואחריה

במהלך מלחמת האזרחים הראשונה ב-1958 נקטו השיעים עמדה נייטרלית, בשל הסתגרותם, וחוסר הזדהותם עם הנוצרים או הערביסטים. פואד שהאב שהפך לנשיא לבנון ב-1958, פעל להקמתו של ממשל מרכזי חזק ויעיל, שישלוט גם בקהילות שנמצאו אז בשולי החברה, כמו השיעים. הוא הקים את "המשרד לפיתוח חברתי" ומרכזים לפיתוח במחוזות השונים (מֻחַאפַטַ'ה محافظة) ששיפרו את מערכת החינוך והבריאות באזורים השיעים, ובנו את התשתיות הבסיסיות שהיו חסרות ברבים מהכפרים השיעים.

בין שנות ה-50 לשנות ה-70 התחזקו הסיעות בעלות אופי עדתי מרכזי מובהק, שנתמכו על ידי מדינות שונות באזור. רק השיעים בלבנון נותרו, בתקופה הנידונה, חסרי "מדינת מגן". פרישתו של פואד שהאב מהנשיאות ב-1964, והפסקת עידן הרפורמות שיזם, הותירה על כנו את מצבם העגום של השיעים, שבשנות השישים נמצאו בעמדת נחיתות חברתית ביחס לשאר העדות בכל פרמטר חברתי ופוליטי. חולשתם הייתה כה רבה, שלמושבים השמורים לשיעים בלבנון, הורצו מועמדים סונים או דרוזים, ידידותיים לשיעים, משום שהקהילה לא יכלה להעמיד מועמדים רציניים משלה.[19]

התחזקות והקצנה

שני תהליכים התרחשו בקרב הקהילה השיעית בלבנון החל משנות ה-60: מחד גיסא התחזקה הקהילה, בשל גידולה הדמוגרפי, וגיבושה על ידי מוסא א-צדר, כך שזכתה ליותר השפעה פוליטית; ומאידך עברו השיעים בלבנון תהליך של רדיקליזציה, שנבע בין השאר ממלחמת האזרחים וביתר שאת לאחר המהפכה האסלאמית באיראן ב-1979 והפלישה הישראלית ללבנון ב-1982 שבאו לידי ביטוי גם בהקמת תנועת חזבאללה.

מוסא צדר ואמל

ערך מורחב – מוסא א-סדר

חכם הדת סייד מוסא א-צדר האיראני שהגיע ללבנון ב-1959 ייסד את האיגוד השיעי הראשון בלבנון – "המועצה השיעית העליונה" ב-1967, ונבחר לעמוד בראשה. בשנות ה-70 הוא ייסד את תנועת המקופחים החברתית (حركة المحرومين – חַ֫רַכַּת אל-מַחְרוּמִ֫ין) ודרש מממשלת לבנון בנאומים חוצבי להבות, בהפגנות, בשביתות ובתהלוכות מחאה להקצות יותר משאבים לעדה המקופחת בלבנון[ד] ולהגדיל את ייצוגה בפרלמנט הלבנוני בהתאם לאחוז הנוכחי של השיעים באוכלוסייה.[ה] א-צדר הצליח למשוך רבים מהצעירים ושכבת הביניים החדשה, שנהו אחר רעיונות השמאל ולעורר את הקהילה מתרדמתה ארוכת השנים.

צדר פעל גם להבטחת "מדינת מגן" למתואלים. בשנת 1973, מעט לפני פרוץ מלחמת האזרחים, ניסח צדר הסכם עם חאפז אל-אסד, נשיא סוריה. בהסכם זה נתן אסד לשיעים בלבנון תמיכה פוליטית-חברתית (ולאחר מכן, במלחמת האזרחים, אף תמיכה צבאית) וצדר, מצידו, נתן הכשר דתי לעלווים בסוריה כמוסלמים-שיעים לכל דבר. הכשר זה סייע לאסד לבסס את שלטונו בסוריה מבחינה ציבורית.

זמן קצר לאחר פרוץ מלחמת האזרחים, נוסדה המיליציה של התנועה, שכונתה אַ֫מַל (أَمَل – מילולית: תקווה וראשי תיבות של: افواج المقاومة اللبنانيّة – אַפְוַ֫אג' אל-מֻקַ֫אוַמַה א-לֻּבְּנַאנִ֫יַּה, "גדודי ההתנגדות הלבנוניים").


ערך מורחב – אמל

לאחר היעלמות א-צדר בלוב ב-1978, מונה חוסיין אל-חוסייני (אנ') לעמוד בראש התנועה, אולם באפריל 1980 החליפו נביה ברי שעד אז שימש כפרקליט התנועה.

במלחמת האזרחים

התקפות צה"ל על לבנון כתגובה לפעילות אש"ף בישראל, הניעו גל הגירה נוסף של שיעים צפונה, לערים, ובעיקר לעיר הבירה, ביירות. השיעים התיישבו בשכונות עוני בדרום ביירות ובמחנות פליטים של הפלסטינים, קבוצת שכונות ומחנות ארעיים אלו זכו לכינוי "חגורת המצוקה" (حزام البؤس, חִזַ֫אם אל-בֻּאְס). תנאי חייהם הקשים חשפו אותם להשפעת אש"ף, בניגוד לרצון נכבדי השיעים. במהלך המלחמה נקטו הנכבדים (הזֻעמאא'), המנהיגות הפוליטית השיעית המסורתית, קו פשרני בדומה לזה שנקטה המנהיגות הדתית הסונית. רוב כוחה של ההנהגה הפוליטית נלקח ממנה על ידי המנהיגות המליטנטית השיעית ובעיקר על ידי תנועת המקופחים, והמיליציה שלה אמל.

עם פרוץ מלחמת האזרחים ב-1975, השיעים כמעט ולא השתתפו בלחימה. אמל תמכה באופן עקבי בעמדת סוריה,[22] בשל התמקדותה במאבקים בין הנוצרים לבין הדרוזים, הסונים והפלסטינים. עיקר פעילותה של אמל בשנים הראשונות למלחמה הייתה בהגנה על האזורים השיעיים. אמל גם חששה מעריקת לוחמים ותומכים משורותיה למפלגות חילוניות ולכן נאבקה על שליטה באזורי מחייתם של השיעים בלבנון. בשנים 1980–1982 (עד הפלישה הישראלית) נלחמה אמל נגד אש"ף על השליטה במחנה הפליטים בפאתי ביירות, בורג' אל-בראג'נה, ונגד מפלגות השמאל (ארגון הפעולה הקומוניסטית, המפלגה הקומוניסטית הלבנונית ותומכי הבעת') על השליטה בשכונת העוני השיעית שיאח. קרבות נוספים התנהלו גם באזור החוף על כביש צידון–צור, בצידון עצמה ובדרום לבנון.

טרם הפלישה הישראלית ללבנון ניסו לוחמי אמל לפרק מנשקם את הפלסטינים בדרום לבנון ולגרשם משטחם, בשל הנזקים הרבים שהסבו ההפצצות הישראליות לדרום לבנון (שבאו בעקבות פעולות טרור פלסטיניות). מרבית השיעים בדרום לבנון קיבלו בברכה את פלישת ישראל ללבנון, בתקווה כי צה"ל יוכל לגרש את הפלסטינים מאזור מחייתם, שכן הם הפכו את הדרום לשטח הפקר. יחידות אמל קיבלו הוראות שלא להשתתף בלחימה נגד ישראל, ובמקרה הצורך אף להיכנע לכוחות הישראליים.[23] לעומת זאת, עם התקדמות צה"ל צפונה לאורך כביש החוף, פעלו לוחמי אמל לצד אש"ף, הסורים וארגוני השמאל, בטענה כי מדובר בהתנגדות לניסיון כיבוש.[24] בעקבות החלטת מפקדת אמל שלא להילחם בישראל, פרשו מספר ארגונים מאמל, שהבולט ביניהם הוא ארגון חזבאללה. התנהלות צה"ל בדרום לבנון והישארותו שם לאורך זמן, שינתה את עמדת מרבית השיעים נגד ישראל. אמל שינתה את עמדתה באופן רשמי בסוף 1983 והחלה להיאבק גם היא נגד צה"ל וצד"ל.[25]

הקמת חזבאללה

ערך מורחב – חזבאללה

על פי הערכות צה"ל, בשנת 1980 כ-30 אחוזים מתושבי לבנון היו שיעים. להערכת מחלקת המדינה האמריקנית, ב-1987 הקהילה היוותה 41 אחוזים מאוכלוסיית לבנון.

מלבד הלהט המהפכני שהציתה המהפכה האסלאמית באיראן בקרב השיעים ברחבי העולם, כינונו של משטר בעל אמצעים, שמדיניותו הרשמית היא לייצא את המהפכה לאזורים אחרים בעולם, השפיע רבות על המתואלים. קבוצת חכמי דת צעירים, שקיבלו את השכלתם הדתית באולפנות בנג'ף וקום בשנות ה-60 וה-70, בעת שלימדו שם אקטיביסטים דוגמת איתוללה מוחמד באקר א-סדר – חזרו ללבנון עם ביקורת על שיטת השלטון בלבנון, תוך רצון להחליפה בשלטון דתי. אחד מחכמי דת אלו היה סייד מוחמד חוסיין פדלאללה, שגיבש סביבו קבוצת תלמידים בשנות ה-60 וה-70 וטען כי בניגוד למסורת השיעית של הימנעות מפעולה פוליטית, עליהם לפעול ובמקרה הצורך להרים נשק כדי לשנות את המערכת הלבנונית.[ו]

לא ניתן לייחס את הקצנת השיעים אך ורק למגמת האקטיביזם באולפנות הדתיות השיעיות ועליית משטר ח'ומייני באיראן. מלחמת האזרחים, אילצה את המתואלים להתחמש כדי להגן על קהילתם ולפעול באלימות, כדי לקדם את האינטרסים השיעיים. היעלמות א-צדר ב-1978, והחלפתו בהנהגה החילונית של נביה ברי לא נשאה חן בעיני רבים מחכמי הדת בארגון,[26] הפלישה הישראלית ללבנון ב-1982 והתמיכה האיראנית[ז] בחימוש ואימון דרך משמרות המהפכה הובילו לפרישת מספר לוחמים והוגים מאמל להקמת ארגון חִזבאללה (حزب الله – מפלגת האל) ב-1982. הארגון פעל בתחילת דרכו בעיקר כארגון טרור (לא גרילה) וביצע מספר רב של פיגועי תופת נגד מטרות מערביות וישראליות וחטיפת דיפלומטים ועיתונאים זרים. בפברואר 1985 הכריזו חברי הארגון באופן רשמי על הקמתו במכתב לעיתונות, שייח' סובחי אל-טופיילי נבחר לכהן כמזכיר הכללי של הארגון ב-1989.[28]

מאבק פנימי

עם התגברות כוחו של חזבאללה באמצע שנות ה-80 (בין השאר בשל נסיגת ישראל לרצועת הביטחון, שנתפשה כהודאה בתבוסה), הוא החל לדחוק את רגליו של הארגון השיעי הוותיק אמל, שנחלש באותה העת בשל לחימתו בשתי חזיתות – נגד ישראל בדרום לבנון ונגד הפלסטינים במלחמת המחנות בערים. לטענת "המנהיג הרוחני" של חזבאללה, מוחמד חוסיין פדלאללה, לאחר נסיגת ישראל לרצועת הביטחון, 90 אחוזים מפעולות הטרור נגד צה"ל התבצעו על ידי הארגון.[29] בעוד שחזבאללה ייצג את האינטרסים האיראניים בלבנון, אמל נותר נאמן לנותנת חסותו – סוריה.[30]

אמל, נאלצה להילחם עם מיליציות אחרות על שליטה באזורים השונים, כדי לגבות מיסים ולממן את פעילותה. חזבאללה לעומת זאת, נהנתה ממימון איראני,[ח] שאיפשר לה לא להילחם על משאבים וכך למקד את מאבקה אך ורק נגד ישראל, ולהצטייר כנקיית כפיים ולא תאבת בצע.

עם תום מלחמת המחנות, התפנה אמל להיאבק על הנהגת הקהילה השיעית מול חזבאללה. ב-6 במאי 1988 תקפו לוחמי אמל את עמדות חזבאללה באזורי מחנות הפליטים שלאורך החוף וסמוך לשדה התעופה. לאחר הצלחות ראשוניות, תוגברו אנשי חזבאללה בלוחמים של משמרות המהפכה האיראניים שהגיעו מהבקאע, ותוך שבוע השתלטו על עמדות של אמל לאורך הכביש מנמל התעופה למרכז ביירות. הסורים, שנבהלו מהיחלשות אמל, הקיפו את הצדדים הלוחמים בטנקים וכוחות חי"ר והפסיקו את הלחימה. משא ומתן בין הארגונים נכשל והלחימה התחדשה, כאשר לצד חזבאללה התייצבו יריביה הוותיקים של אמל – אש"ף, הדרוזים והקומוניסטים – שהצליחו לכבוש עמדות נוספות של אמל. הסורים שבו וכפו הפסקת אש ב-25 במאי 1988 והוסכם כי לשטח המריבה ייכנסו חיילים סורים ושוטרים לבנונים. סה"כ ההרוגים בפחות מחודש לחימה עמד על כ-300 איש. באוגוסט ובנובמבר שוב נאבקו הארגונים זה בזה, עד שכוחות סורים הפסיקו אותם.[32] גל לחימה פרץ בין המיליציות ב-1 בינואר 1989, ב-7 בינואר ביצע חזבאללה תקיפת פתע על כפרים תומכי אמל באזור צידון והרג כ-80 איש, עד שאמל הצליח להחזיר לידיו את השליטה על הכפרים. ב-30 בינואר חתמו הצדדים על הסכם שלום, בלחץ מדמשק. לחימה ספורדית פרצה שוב ושוב בין הצדדים עד חתימת הסכם הפסקת אש הסופי ב-4 ביולי 1989.[33]

לאחר הפסד אמל, הכריז נביה ברי על פירוק המיליציה וקרא ללוחמים להשתלב בחטיבה השישית (השיעית) של צבא לבנון. עם זאת, שמר הארגון על מיליציה קטנה ומחסני נשק בדרום לבנון.

בתקופת הסדר הסורי

בתום מלחמת האזרחים בלבנון נחתם בין צירי פרלמנט לבנון הסכם טאיף על פיו הוגדל ייצוגם של המוסלמים, ובכלל זאת של השיעים מ-45 אחוזים ל-50 אחוזים בפרלמנט הלבנוני. מספר המושבים שהוקצו לשיעים הוגדל מ-19 ל-27 (אולם אם לחשב גם את גידול מספר מושבי הפרלמנט מ-99 ל-128, השיעים מחזיקים רק בכ-21 אחוזים מהמושבים, גידול של שני אחוזים בלבד). ההסכם גם הרחיב את סמכויותיו של יו"ר פרלמנט לבנון השיעי. הסכם טאיף ו-17 הסכמים נוספים שנחתמו בין סוריה לבין לבנון העניקו לבירה הסורית דמשק שליטה רבה על הנעשה בלבנון. סוריה ואיראן לא היו מעוניינות בפירוק חזבאללה מנשקו, גם עם תום מלחמת האזרחים, משום שראו בארגון כלי נוח למאבק נגד ישראל. עשר שנות העימות בין חזבאללה לבין צה"ל וצד"ל (צבא דרום-לבנון) בדרום לבנון, העצימו את תמיכת הקהילה השיעית בחזבאללה, שנתפש בעיני רבים כמגן היחיד על לבנון מפני הכיבוש הישראלי. בסיוע איראני, המשיך הארגון לגדול במספר לוחמיו ובאיכותם[ט] ולהתמסד למסגרת סמי-צבאית. במימון איראני (כחלק מהמימון הכולל של חזבאללה) החל הארגון להתפתח לתחומים חברתיים ופוליטיים, בהענקת שירותי בריאות ורווחה (בכלל זאת מנגנון לחלוקת מנות מזון לאלפי משפחות מדי חודש[35]), בנקאות וחינוך דתי לשיעים.

בתקופת ההשפעה הסורית בלבנון,[36] אילצה דמשק את שתי המפלגות השיעיות להשתתף בבחירות לפרלמנט ברשימה מאוחדת, כדי להבטיח את חולשתן של כל הקבוצות הפוליטיות במדינה. נבחרי חזבאללה השתתפו לראשונה בבחירות לפרלמנט הלבנוני ב-1992,[י] באותה העת זכו 12 ממועמדי חזבאללה במושבים[י"א] והפכו למפלגה הגדולה ביותר[39] בפרלמנט בן 128 המחוקקים. לאחר שישראל חיסלה את מזכ"ל חזבאללה, עבאס מוסאווי בפברואר 1992, הוא הוחלף על ידי סייד חסן נסראללה.

בחירות 1996 (אוגוסט–ספטמבר) התרחשו על רקע מבצע ענבי זעם (אפריל) שהגביר את הפופולריות של חזבאללה. השפעת סוריה על מהלך הבחירות, שנערכו בשנה זו בחמישה סבבים, בהפרשי שבוע בכל מחוז גם כן הייתה ניכרת. לאחר סקרים עצמאיים שערכה, שהראו על פופולריות רבה, דרשה חזבאללה מאמל ומסוריה כי במקרה שהמפלגות ירוצו שוב ברשימה מאוחדת, למועמדי הארגון יישמרו שישה מקומות בנפות בעלבכ ואל-הרמל, שישה מושבים מתוך שלושה-עשר מושבי השיעים בדרום לבנון, שני המושבים בבעבדא ובביירות שזכו בהם בבחירות ארבע שנים קודם לכן, ושלארגון תהיה זכות בחירה על המועמדים הנוצרים בדרום לבנון. סוריה ואמל סירבו לדרישה זו.[40] חזבאללה נותר ללא שותפות פוליטית שיכל ליצור, בשל איסור סוריה עליו ליצור גוש עם המפלגה הקומוניסטית בלבנון או עם שיעים שהתנגדו לנוכחות הסורית בלבנון. הנהגת אמל, מצידה, החליטה לרוץ ברשימה מאוחדת יחדיו על התעשיין הסוני רפיק אל-חרירי, מתנגד מתון להמשך נוכחות סוריה בלבנון. שיקוליו של נביה ברי היו פרגמטיים – חרירי היה פופולרי ביותר בלבנון, והצטייר כ"משקם לבנון", משום שהשקיע מכספו הפרטי לביטול נזקיה הקשים של מלחמת האזרחים. התוצאות הראשונות של סבבי הבחירות במחוז צפון לבנון, הר הלבנון ומחוז ביירות היו הצלחה מסחררת למחנה חרירי, לאחר שהוכרעו 82 מתוך 128 מושבי הפרלמנט, הרשימה המאוחדת זכתה ל-55 מושבים מתוכם.[41] חאפז אל-אסד זימן את ברי לביירות, ואילץ אותו לעזוב את רשימת חרירי טרם הבחירות במחוז דרום לבנון,[42] אולם יש הטוענים כי לאור כישלונה בבחירות, התקפלה חזבאללה והסכימה לחזור לשותפות עם אמל.[40] אמל חזרה לשותפות עם חזבאללה, אך למרות זאת קרא חרירי לתושבי דרום לבנון להצביע עבור מועמדי אמל, למושבים השיעיים של דרום לבנון. בבחירות אלו זכה חזבאללה רק בעשרה מושבים.

בבחירות המקומיות ב-1998 ספג חזבאללה תבוסה על חשבון אמל, באזורים רבים שנחשבו "בטוחים" עבורו דוגמת בעלבכ. נראה כי הסיבה לכך הייתה תכנון לקוי של מערכת הבחירות ואי הקצאת משאבים למרוצים שבהם ניצחון חזבאללה נראה ודאי. עם זאת, הצליחה חזבאללה לגבור על אמל בבחירות למועצות המקומיות בדרום ביירות השיעית.

נסיגת צה"ל מלבנון ב-2000 העלתה את קרנו של חזבאללה, גם ברחבי העולם הערבי, כארגון היחיד שיכול לעוצמתה הצבאית של ישראל. יכולתו של הארגון להמשיך להחזיק בנשקו, לאור ה"כיבוש" של חוות שבעא, העניקה לו כוח פוליטי שלא היה לאמל. מערכי השיקום (ג'יהאד הבנייה), החינוך, הבריאות והרווחה שהעניק חזבאללה (מכספים איראניים) לתושבי דרום לבנון, הבקאע ושכונת הד֗אחיה בדרום, קנו את לבבותיהם של השיעים.

בבחירות לפרלמנט ב-2000, בעת ש"רצו" ברשימה משותפת עם אמל, זכה חזבאללה בשישה מושבים, אמל בשבעה והרשימה המשותפת "סיעת ההתנגדות והפיתוח" שכללה גם עצמאים זכתה ב-22 מושבים.[43]

מפלגת אמל, לעומת זאת, שמקורותיה (תנועת המקופחים) היו של תנועה חברתית גרידא, שנועדה להיאבק בשלטון המסורתי של הזֻעמאא', איבדה רבים מתומכיה בשל תפישתה כמושחתת וקרובה מדי לממשלות לבנון, שהמשיכו להעביר תקציבים מועטים יחסים למתואלים. נבחרי חזבאללה לעומת זאת, הפגינו תמיד ניקיון כפיים כלפי הציבור ובנאומיהם גינו את השחיתות הפושה בממסד הלבנוני. תומכי אמל, שנמנו בדרך כלל עם מעמד הביניים החילוני של השיעים, העבירו את תמיכתם לארגון הרדיקלי יותר.[40] התנהלותו של ברי כראש המפלגה, נראתה בעיני רבים כלא דמוקרטית, גירושם של שישה מחוקקים, שלושה מתוכם שרים[י"ב] מהמפלגה במאי 2003 נתפשה כחיסול חשבונות פוליטיים, שכן השישה היו יריבים פוליטיים של ברי. ברי הסביר את התנהלותו בצורך בביעור השחיתות מהמפלגה, בשל אחריותה לבוחרים בה.

בשנות ה-2000

בשנת 2006 היו השיעים יותר מ-40 אחוזים מקרב תושבי לבנון, והם הקהילה הדתית הגדולה ביותר במדינה.[44] עם זאת, אזורי מחייתם של השיעים – דרום לבנון ומערב ביירות – לא זכו לתמיכה ממשלתית משמעותית.

הבחירות הראשונות שבהן חזבאללה לא אולץ לרוץ יחדיו עם אמל, היו הבחירות המקומיות ב-2004. נראה כי עניינה של סוריה היה להדגים לממשל האמריקני את כוחה האמיתי של חזבאללה, לאחר קבלת "חוק האחריות הסורית" בבית הנבחרים האמריקני, שדרש מסוריה להסיג את חייליה מלבנון. כך ניסתה סוריה להבהיר למערב את נחיצות הכיבוש הסורי של לבנון.[י"ג] חזבאללה זכה לשליטה ב-21 אחוזים מכלל מהמועצות המקומיות בלבנון – בכלל זאת, 60 אחוזים מהמועצות המקומיות במחוז דרום לבנון (לעומת 55 אחוזים בבחירות ב-1998). בה בעת, אמל איבדה 15 אחוזים מהמועצות המקומיות בדרום (30 אחוזים מהמועצות המקומיות ב-2004 לעומת 45 ב-1998). עם זאת, אמל הצליחה מאוד באזור צור ובשכונת הד֗אחיה בדרום ביירות. בבקאע, הצליחה חזבאללה לנצח ב-27 מתוך 30 המועצות המקומיות שבהן התחרו מועמדיה.[46] סוריה לא רק אפשרה לחזבאללה לממש את הפופולריות הרבה שלה בלבנון, אלא גם סייעה לה; למשל באזור הבקאע נוצרה שותפות בין חזבאללה למפלגת הבעת' הלבנונית הפופולרית באותו אזור, מה שהקשה על אמל ליצור שותפות פופולרית משלו. אחוזי ההצבעה באזורים השיעיים היו הגבוהים במדינה (70 אחוזים באזור בעלבכ, 65 אחוזים באזור אל-נבטיה בדרום, לעומת 20 אחוזים בביירות ו-30 אחוזים בטריפולי.[י"ד]

לאחר נסיגת סוריה מלבנון

תוצאות בחירות 2005 על פי חלוקה לנפות.[ט"ו] השוו עם אזורי מחיית השיעים.

שתי המפלגות המייצגות את השיעים התנגדו לנסיגה הסורית מלבנון מתוקף החלטה 1559 של מועצת הביטחון, אם כי לא בפה מלא, ולא השתתפו במהפכת הארזים. שתי המפלגות פועלות כיום לביטול המפתח העדתי, כך שהרוב השיעי בלבנון יהיה ניכר גם בפרלמנט, ולהנמכת גיל ההצבעה ל-18 מ-21, מאחר שמרבית הצעירים בלבנון הם שיעים.[47]

גם בבחירות לאחר נסיגת סוריה ב-2005 חזר חזבאללה לשותפות עם אמל, והפעם עם מפלגות פרו-סוריות נוספות, בשם "סיעת ההתנגדות והפיתוח". חזבאללה יותר מהכפיל את כוחו בפרלמנט, עם זכייה ב-14 מושבים, אמל זכה ב-15 מושבים, הסיעה זכתה ב-35 מושבים סך הכול, ובכלל זאת בכל המושבים של דרום לבנון למעט אחד.[48] בבחירות לאורך כל תקופת החסות הסורית בלבנון ובבחירות ב-2005 נבחר ראש מפלגת אמל, נביה ברי לתפקיד יו"ר הפרלמנט הלבנוני.

לצד תפישה זו של ניצחון חזבאללה במלחמת לבנון השנייה בקרב המתואלים, חזבאללה זכה ביקורת פנים-לבנונית בשל פעולתו למען אינטרסים זרים, המזיקים ללבנון.[49] תפישת הגיס השלישי הזיקה למתואלים, ומספר חוקרים טוענים כי המלחמה החזירה את המתואלים לשולי החברה בלבנון.[50] למרות הביקורת הפנים-לבנונית על חזבאללה, נראה כי התמיכה בארגון בקרב השיעים לא תשתנה באופן משמעותי,[51] בשל המבנה הפוליטי העדתי בלבנון, המאלץ את הלבנונים לתמוך במפלגות עדתיות בלבד, כדי שיבטיחו את קידום האינטרסים שלהם.

לאור תפישת ניצחונה של חזבאללה במלחמת לבנון השנייה על ידי חלק גדול מהלבנונים, החל הגוש של אמל, חזבאללה ומפלגות פרו-סוריות אחרות לדרוש את הגדלת ייצוגו הפוליטי בממשלה לשליש. מאחר שהחלטות משמעותיות של ממשלת לבנון, דוגמת אישור הסכמים, צריכות על פי חוקת לבנון להתקבל ברוב של שני שלישים (חוקת לבנון, חלק III, פרק 3, סעיף 65, פסקה 5), הענקת השליש החוסם לשיעים תיצור מצב שבו תהיה להם זכות וטו על החלטות הממשלה. סיבה נוספת לכך שהשיעים החלו לדרוש את השליש החוסם, היא כדי למנוע מממשלת לבנון לאשר את ההסכם עם האומות המאוחדות על הקמת בית דין בין-לאומי, לשיפוט החשודים ברצח רפיק אל-חרירי, מהלך שסוריה מתנגדת לו בתקיפות.

עם סירובו של ראש הממשלה סניורה וחברי קואליציית 14 במרץ להעניק לאופוזיציה שליש חוסם, ב-13 בנובמבר 2006 התפטרו כל חמשת השרים השיעים מהממשלה: שר החוץ פוזי צַלוּח (העצמאי המקורב לחזבאללה) שני שרי אמל (האחראים על תיקי הבריאות והחקלאות) ושני שרי חזבאללה (האחרים על תיק המים והאנרגיה ועל תיק העבודה). בתחילת המשבר ניסתה אמל לגשר בין חזבאללה לבין תומכי סניורה וקראה להמשך "הדיאלוג הלאומי". במחאות האופוזיציה גם אמל קראה יחד עם חזבאללה ומפלגתו של הנוצרי מישל עון להחלפת ממשלת סניורה. נביה ברי, יו"ר הפרלמנט סירב לכנס את המחוקקים כדי לדון באישור בית הדין בתואנה כי האישור שהתבצע בממשלה היה לא חוקתי, בשל התפטרות השרים השיעים מהממשלה טרם ההצבעה (על פי חלק VI, פרק 95, סעיף 2 בחוקת לבנון על הממשלה לייצג את כל הפלגים במדינה). ב-1 בדצמבר 2006 התבצעה הפגנת כוח של האופוזיציה בעצרת המונית שבה השתתפו כ-800,000 איש,[52] מרביתם תומכי חזבאללה, שדרשו את התפטרות הממשלה. לאחר קריאה טלוויזיונית של חסן נצראללה, התייצבו כמיליון איש מול בניין הממשלה בביירות בדרישה להתפטרותה. לאחר ההפגנה נותרו בכיכר מאות תומכי חזבאללה באוהלים, ששהו במקום במשך יותר משנה בכל שעות היממה ומנעו גישה של עובדי הממשלה למשרדיהם. ב-7 במאי 2008, לאחר שממשלת לבנון קיבלה שתי החלטות שפגעו במרות חזבאללה, יצאו לוחמים של הארגון ותוך ימים ספורים השתלטו על כל ביירות. בעקבות הפגנת כוח כה בוטה של האופוזיציה, ב-21 במאי לאחר שנה וחצי של קיפאון פוליטי, הגיעו האופוזיציה בראשות חזבאללה והקואליציה בראשות תנועת 14 במרץ של סעד חרירי להסכם חלוקת כוח חדש. ההסכם, הידוע בכינוי הסכם דוחה על שם העיר שבה נחתם, הגדיר לראשונה בהיסטוריית העדה השיעית בלבנון כי האופוזיציה (שבה המפלגות השיעיות מהוות רוב) תזכה לגוש חוסם של שליש משרי הממשלה. ב-11 ביולי הושבעו הממשלה החדשה, בראשות פואד סניורה והנשיא מישאל סולימאן ובה שר העבודה המייצג את חזבאללה.[ט"ז]

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ביאורים

  1. ^ לפני אישור הסכם טאיף ב-1989, זכו השיעים על פי אמנה הלאומית של לבנון מ-1943, המתבססת על נתונים דמוגרפיים ישנים, לייצוג של 19 מושבים מתוך 99 (כ-19% מהמושבים בפרלמנט).
  2. ^ הזעים הבולט בשנות ה-40 וה-50 היה אחמד ביי אל-אסעד מדרום לבנון. הדרום שיגר 14 נציגים לפרלמנט הלבנוני (שמנה באותה עת 77 מושבים), אחמד ביי היה זה שבחר אילו 13 אנשים נוספים יתמודדו ברשימתו. המעוניינים בכך, נאלצו לשלם כסף ולזכות בחינו של הזעים כדי להתמודד לפרלמנט.
  3. ^ כך מתואר יורשו של אחמד ביי, בנו הזעים כמאל ביי אל-אסעד:

    "שום שיעי, כך סופר, לא הורשה להופיע לפני הביי הצעיר ענוב עניבה. אנשים בעלי השכלה ואמצעים שהוכנסו ללשכתו היו חייבים להסיר את עניבותיהם. רק הביי עצמו הורשה ללבוש לבוש מודרני. כל האחרים חייבים היו להישמר מפני שבט זעמו; היה עליהם להיות עובדי אדמה, להזדהות עם שלטונו, עם כיבושיו... עם ההשפלה שגרם לאיש זה או אחר (כשלקח את אשתו)... אנוסים היו ללחך את פנכת הצלחותיו..."

    — פואד עג'מי, האימאם הנעלם[10]
  4. ^ בשנת 1974 תושבי דרום לבנון היוו כ-20 אחוזים מכלל האוכלוסייה, אך קיבלו רק 0.7% מתקציב המדינה.[20]
  5. ^ לטענת מחקר עצמאי גדל אחוז השיעים באוכלוסיית לבנון מ-20 אחוזים ל-50 בתחילת שנות ה-70.[21]
  6. ^ בנקודה זו נחלקו חכמי הדת. תומכיו של מוסא א-צדר, המתונים יותר, דבקו בשינוי המערכת הלבנונית מבפנים כדי שתענה לצורכי השיעים. תומכי פדלאללה דגלו בשינוי המערכת לחלוטין ובמקרה הצורך גם החרבתה, לצורך הקמת מדינה אסלאמית.
  7. ^ גם סוריה סייעה בהקמת חזבאללה, במתן אישור מעבר דרך ושהייה באזור הבקאע שבשליטתה לכ-1,000 חיילי וקציני משמרות המהפכה האיראניים. עניינה של סוריה היה במניעת הצלחת פלישתה של ישראל ללבנון, שעלולה הייתה ליטול את לבנון מהשפעתה של סוריה ואף לבודדה מבחינה מדינית, במקרה שתסכים לחתום על הסכם שלום עם ישראל.[27]
  8. ^ כך למשל, 90 אחוזים מתקציב 1984 של חזבאללה הגיע מאיראן.[31]
  9. ^ כך תיאר עבאס מוסאווי, לימים מזכ"ל חזבאללה את האימונים במחנה משמרות המהפכה ב-1982:[34]

    "בית הספר של משמרות המהפכה האסלאמיים גרמו לנוער המוסלמי לאהוב את האסתשאהד [(פעולת התאבדות לשם אללה]. כלל לא הופתענו כשזמן קצר לאחר הגעת המשמרות [ללבנון], נער מוסלמי בלבנון חייך לעבר המוות, בעת שנשא עימו 1,200 ק"ג של חומרי נפץ" [התייחסות לפיגוע באוקטובר 1983, בו נער שיעי נהג משאית עמוסה בחומר נפץ לתוך בסיס הנחתים האמריקנים בביירות וגרם למותם של 241 איש.]

  10. ^ החלטה זו של חזבאללה, להרחיב את פעילותו מארגון לוחם למפלגה פוליטית, גרמה לזעזועים בארגון. מזכ"ל התנועה סובחי אל-טופיילי טען כי הכניסה לפוליטיקה צריכה להתבצע תוך כדי זניחת הטרור. חסן נסראללה ותומכיו לעומת זאת טענו כי ניתן להמשיך ב"טרור הנצחי" נגד ישראל ולהיכנס למערכת הפוליטית. בעקבות התנגדות טופיילי למהלך מסתמן זה, הוא הוחלף על ידי עבאס מוסאווי ב-1991.[37]
  11. ^ ארבעה מנבחרי חזבאללה לא היו שיעים, ולפיכך נטלו ממכסת המושבים של העדות האחרות. ארבעה מהנבחרים ייצגו את נפות בעבלכ ואל-הרמל, שני נציגים מהדרום, נציג מנפת בעבדא (הכוללת את קולות 300,000 תושבי "חגורת המצוקה"), ונציג שיעי נוסף מהנפה הדרומית של ביירות.[38]
  12. ^ שר המים והאנרגיה, מוחמד עבד אל-חמיד באידון, שר החקלאות עלי עבדאללה והמחוקק (לשעבר שר) מנפת מערב הבקאע, מחמוד אבו חמדן.
  13. ^ נשיא סוריה בשאר אל-אסד קבע לאחר הבחירות כי "הן מייצגות לאמיתה את היחסים בין הכוחות הפוליטיים" בלבנון.[45]
  14. ^ אחוזי הצבעה אלו מפתיעים לאור העובדה כי קולותיהם של המוסלמים שווים פחות מאלו של הנוצרים, מאחר שהמוסלמים, המהווים כיום יותר מ-60 אחוזים מאוכלוסיית לבנון, זוכים לתת ייצוג של 50 אחוזים ממושבי הפרלמנט בלבד.
  15. ^ האופוזיציה כוללת את המפלגות אמל, חזבאללה, "התנועה הפטריוטית החופשית" הנוצרית של מישל עון ותומכי נשיא לבנון הפרו-סורי, אמיל לחוד. על כן, גם אזורים נוצריים בהר הלבנון, נראים בכתום. הקואליציה כוללת את רשימת "תנועת העתיד" של סעד אל-חרירי, הכוחות הלבנוניים, פורום קורנת שהוואן (הכולל את הפלנגות), והמפלגה הסוציאליסטית הפרוגרסיבית של הדרוזים.
  16. ^ נראה כי המפלגה בחרה שלא להציב יותר שרים מטעמה כדי לא לעודד את הדימוי של חזבאללה כמשתלטת על לבנון ומוסדות שלטונה לאחר ההשתלטות המהירה על בירות במאי 2008.[53]

הערות שוליים

  1. ^ CIA, 2012 Report on International Religious Freedom
  2. ^ Dr. Yusri Hazran, The Shiite Community in Lebanon: From Marginalization to Ascendancy
  3. ^ David Levinson, Ethnic Groups Worldwide: A Ready Reference Handbook
  4. ^ جبل عامل, جبل العلماء
  5. ^ Palestine באתר המבוסס על המהדורה האחת-עשרה של אנציקלופדיה בריטניקה
  6. ^ Occhiogrosso, Peter. The Joy of Sects: A Spirited Guide to the World's Religious Traditions. New York: Doubleday (1996); pg. 434
  7. ^ דני רובינשטיין, התביעה הבאה של נסראללה, באתר הארץ, 3 באוגוסט 2006
  8. ^ ראו במאמר זה (בערבית). כינוי זה נפוץ גם כיום לתיאור השיעים בקרב אסלאמיסטים סונים, ראו למשל בדבריו של אבו מצעב אל-זרקאוי (ציטוט מדבריו של אל-זרקאוי), ראש אל-קאעִדה בעיראק לשעבר.
  9. ^ Picard, Elizabeth. "The Lebanese Shi'a and Political Violence in Lebanon," in David E. Apter (ed), The Legitimacy of Violence (London: United Nations Research Institute for Social Development, 1997), עמ' 198
  10. ^ פואד עג'מי, האימאם הנעלם, מוסא צדר והשיעה של לבנון, עמ' 76
  11. ^ ראו בהרחבה על משטר הזֻעמאא' במאמר זה של מחלקת המדינה האמריקנית.
  12. ^ לורנס אוליפנט - Land Of Gilead, 1870, לונדון, עמ' 14. מצוטט אצל עג'מי עמ' 61.
  13. ^ Frédrick Maatok, La Représentation de la Mort de l`Imam Hussein a Nabatieh (Liban-Sud) (Beyrout: Institut des Sciences Sociales Université Libanais, 1974) עמוד 42
  14. ^ Joseph Olmert - "The Shi'is and the Lebanese State" (1987) p. 189-201
  15. ^ הנרי בייקר טריסטרם, מסע הארץ ישראל, יומן 1863–1864, מוסד ביאליק, 1975
  16. ^ Norton, Augustus R. Amal and the Shi'a: Struggle for the Soul of Lebanon (Austin TX: University of Texas Press, 1987), עמ' 19
  17. ^ Picard, Elizabeth. The Lebanese Shia and Political Violence, Discussion Paper, United Nations Research Institute for Social Development (1993) עמ' 7–8. See also Itamar Rabinovich - The War for Lebanon 1970-1983 (London: Cornell University Press, 1984), עמ' 40
  18. ^ Olmert, Joseph. "The Shi'is and the Lebanese State" (1987), עמ' 196
  19. ^ LEBANON: The Party System from 1963 to 2000, by Dan Corstange
  20. ^ Hasan Sharif, "South Lebanon: Its History and Geopolitics," in South Lebanon, ed. Elaine Hagopian and Samih Farsoun, p. 10-11
  21. ^ A. Soffer, "Lebanon-Where Demography is the Fare of Politics and Life", Middle Eastern Studies 18 (1982), pp. 197205; Martin Kramer, "Hizballah: The Calculus of Jihad" [2], p. 540.
  22. ^ Deeb, Marius. "Shia Movements in Lebanon: Their formation, Ideology, Social Basis, and Links with Syria and Iran", Third World Quarterly, Vol. 10, No. 2 (April 1988), עמ' 683 - 698
  23. ^ אדם ארנון - למות בביירות (הוצאת אסטרולוג, 2007), עמ' 134
  24. ^ אדם ארנון - למות בביירות (הוצאת אסטרולוג, 2007), עמ' 155 - 156
  25. ^ Norton, Augustus R. Amal and the Shi'a: Struggle for the Soul of Lebanon (Austin TX: University of Texas Press, 1987), כרך א', עמ' 111
  26. ^ Shapira, Shimon. "The Origins Of Hizballah", The Jerusalem Quarterly, Vol. 46 (Spring 1988), עמ' 119
  27. ^ Agha, Hussein J. & Khalidi, Ahmad S. Syria & Iran Rivalry and Cooperation (London: Pinter Publishers, 1995), p. 15.
  28. ^ Boston Review — cobban.php, bostonreview.net
  29. ^ Al-Nahar-al-Arabi Wal Duwali, 18 March 1985, p 21
  30. ^ Mahmud A Faksh, 'The Shi'a community of Lebanon'. p 49
  31. ^ An-Nahar al-`Arabi wa'd-Duwali, Oct. 18-24, 1989, p. 17.
  32. ^ אדם ארנון - למות בביירות (הוצאת אסטרולוג, 2007), עמ' 273
  33. ^ אדם ארנון - למות בביירות (הוצאת אסטרולוג, 2007), עמ' 290
  34. ^ Agha, Hussein J. & Khalidi, Ahmad S. Syria & Iran Rivalry and Cooperation (London: Pinter Publishers, 1995), pp. 546-547
  35. ^ העיתון אל-שירה, 31 באוגוסט 1992, עמ' 29
  36. ^ ראו מאמר זה עם מקורות בנושא השינויים שערכה סוריה בבחירות השונות, כדי להבטיח את בחירת עושי דבריה.
  37. ^ Al Mashriq - Nabih Berri, almashriq.hiof.no. ראו גם אל-חיאת, 27 באוקטובר 1989 עמ' 6.
  38. ^ ראו כאן. ראו גם מאמר זה המרחיב אודות חזבאללה בבחירות 1992.
  39. ^ Lebanon's Hizbullah: from Islamic revolution to parliamentary accommodation
  40. ^ 40.0 40.1 40.2 Gary C. Gambill and Ziad K. Abdelnour, Hezbollah: Between Tehran and Damascus, Middle East Intelligence Bulletin, February 2002
  41. ^ Deutsche Presse-Agentur, 1996. "First phase of Lebanese elections ends," August 18; Deutsche Presse-Agentur, 1996. "Moslem fundamentalists losses in north Lebanon polls," August 27; Deutsche Presse-Agentur, 1996. "Prime minister Hariri defeats fundamentalists in Beirut polls," September 2; Deutsche Presse-Agentur, 1996. "Coalition list wins elections in Bekaa," September 16.
  42. ^ Deutsche Presse-Agentur, 1996. "Syria acts to support Hezbollah in Lebanese elections," September 5
  43. ^ ראו את הנתונים כאן. שימו לב כי הרשימה זכתה בכל המושבים של מחוז הדרום, למעט אחד.
  44. ^ נתי רכט, שיעים, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
  45. ^ "The New Weights", Dar al-Hayat, 11 June 2004
  46. ^ הדיילי סטאר, ביירות, 11 במאי 2004
  47. ^ ראו בסוף מאמר זה, המקור הוא הערת שוליים 10.
  48. ^ ראו את הנתונים הכלל-לבנוניים, ואת דפוסי ההצבעה בדרום לבנון ובאזור הבקאע שימו לב בייחוד לנתוני נפת אל-הרמל ובעלבכ
  49. ^ רועי קייס, ביקורת על חיזבאללה בלבנון: 'ניגרר למלחמה', באתר ynet, 28 בינואר 2015
  50. ^ יוני מנדל‏, נכון לעכשיו, חיזבאללה התחזק, באתר וואלה!‏, 14 ביולי 2007
  51. ^ רועי נחמיאס, חורבות "הניצחון האלוהי", באתר ynet, 14 ביולי 2007
  52. ^ Protests paralyse Lebanon, 3 killed, 133 hurt, Mail Online
  53. ^ More Power for Hezbollah in Lebanon’s New Cabinet, The New York Times


ערך מומלץ
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

39678561מתואלים

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=מתואלים&oldid=2705416"