ראינוע

ראינוע, או הסרט האילם היא הטכנולוגיה שקדמה לקולנוע, ועיקרה הקרנת יצירות מצולמות של קטעי תנועה, אך ללא צליל מוקלט מראש. עד לסוף שנות ה-20 של המאה ה-20 היו כל הסרטים אילמים. על אף שנעשו ניסיונות להתאים צליל לתנועה, ההתפתחות הטכנולוגית אפשרה זאת רק לקראת סוף שנות ה-20. למשך זמן מה התקיימו שתי הטכנולוגיות במקביל, והיו יוצרים שהמשיכו לצלם סרטים אילמים למשך תקופה קצרה. בנוסף, היו יוצרים שהפיקו סרטים עם פסקול מוקלט שכלל מוזיקה בלבד, אך ללא צלילים דיאגטיים הנובעים מההתרחשויות עצמן.

היו במאים שראו בשילוב הקול בתמונה פגיעה באמנות המבוססת של הסרט האילם, עם זאת, מרגע הקרנת הסרט המדבר הראשון הופקו בעיקר סרטי קולנוע.

הראינוע כאמנות

הסרט האילם היה אמנות בפני עצמו, ונוצרו סרטים באיכויות טכנית ואמנותית גבוהות. במשך השנים רמתם הטכנית של הסרטים השתפרה בהתמדה. היצירות המוקרנות כיום הן לרוב עותקים מדור שני או שלישי, של הסרטים המקוריים, והם לרוב באיכות טכנית ירודה. בנוסף, העותקים הללו מוקרנים לעיתים במהירות שגויה, או מוזיקה שאינה מתאימה, כך שכיום קשה להעריך את תוצרי הראינוע.

כתוביות

כיוון שבסרט האילם לא התאפשרו דיאלוגים מדוברים, נעשה שימוש בכתוביות שהוצגו בין הסצינות על מנת לקדם את העלילה, ולייצג את דברי הדמויות או המספר. "כותב כתוביות" היה איש מקצוע לכל דבר, שמלאכתו הייתה שונה מזה של "כותב סצינות" שיצר את התסריט עצמו. הכתוביות כללו לעיתים גם אלמנטים גרפיים, איורים או עיטורים מופשטים, וסייעו לאווירה המבוקשת.

יוצרים מסוימים (כמו יוצרי הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני), נטו למעט בשימוש בכתוביות. הסרט האילם הגיע לרמה בה ניתן היה לבטא את שרצה הבמאי או התסריטאי להעביר עם שימוש מזערי בשפה מפורשת. הבמאים השתמשו במשחק ובמונטאז' (עריכה) על מנת לבטא ללא מילים את ההתרחשויות, ובאופן זה נמנעו, או לפחות מיעטו בהצגת כתוביות.

מוזיקה חיה

אורגן ראינוע "הוורליצר האדיר"

הקרנת הסרט האילם לוותה במוזיקה חיה. בהקרנת הסרט הראשון של האחים לומייר ב-28 בדצמבר 1895 בפריז ליווה פסנתרן את התמונות שעל המסך בנגינתו. המוזיקה הוכרה כחלק מרכזי מהקרנת הסרט, ותרמה לאווירת הסרט. לעיתים נכחו המוזיקאים אף בהסרטת הסרטים, וליוו בנגינתם את המשחק, על מנת לסייע לשחקנים לחוש את הרגשות המבוקשים. ביפן, נוסף לליווי המוזיקלי גם אדם שנקרא "בנשי", שתפקידו היה להסביר את הנעשה על המסך, ולעיתים להשמיע את קולותיהם של השחקנים, או לתרגם את הכתוביות בסרטים מארצות זרות. ה"בנשי" היו כה פופולריים עד שיצירת סרטים אילמים נמשכה ביפן אל תוך שנות ה-30, זמן רב לאחר שהעולם כולו חדל מכך.

עם התקדמותו של הראינוע, נשלחו תווים ועיבודים אל המוזיקאים שליוו את הסרטים בנגינתם, כשהם מצורפים לרוב לעותק הצלולואיד של הסרט. כבר ב-1908 נכתב תכליל מוזיקלי מלא לסרט על ידי המלחין קאמי סן-סנס. באותה השנה נכתב תכליל מלא בידי המלחין מיכאיל איפוליטוב-איבנוב.

אולמות קטנים העסיקו לרוב פסנתרן. החל מאמצע העשור השני של המאה ה-20 השתמשו בערים הגדולות בעוגב, או אף בתזמורת שלמה. בארצות הברית פותחו אורגנים מיוחדים לקולנוע, שנגן מיומן היה יכול להפיק מהם צלילים של תזמורת קטנה, כדוגמת וורליצר. בנוסף ליכולת להפיק צלילים של כלי נגינה רבים ושונים, יכלו אורגני ראינוע מסוימים גם לייצר אפקטים, כמו צופר מכונית, שריקת קטר, צלצול פעמון וכו'.

מהירות הצילום וההקרנה

עד לשנת 1925 בדרך כלל צולמו הסרטים במהירות של 16 תמונות לשנייה. מהירות הצילום הסטנדרטית בקולנוע היא 24 תמונות לשנייה. סרטים אילמים מקוריים המוקרנים במכונת קולנוע רגילה (בעלת מהירות קבועה של 24 תמונות לשנייה) ייראו בהקרנה כקופצניים ומהירים בצורה בלתי טבעית. מאחר שמכונות עם מהירות הקרנה משתנה הן נדירות, סרטים אילמים ישנים הותאמו במעבדות להקרנה במכונות קולנוע רגילות. עם זאת, כמה סצינות צולמו במתכוון במהירות נמוכה יותר, על מנת ליצור רושם מכוון של פעולה מהירה וקופצנות, טכניקה שהייתה נהוגה במיוחד בקומדיות הסלפסטיק של הבמאי מאק סנט. יש סרטים שאין לדעת מהי המהירות בה צולמו, וכיוון שהצילום נעשה באופן ידני, ייתכנו אף שינויים לאורך אותו סרט עצמו.

סרטים שאבדו

על פי הערכות, כ-75 אחוזים מהסרטים האילמים אבדו. הסרטים צולמו על חומר בלתי יציב ונוטה להתלקחות שדרש טיפול ואחסון בתנאים מבוקרים כדי שיישמר ללא נזק, טיפול שלא כל הסרטים קיבלו. לאחר התפתחות הקולנוע, לא יוחס לסרטים אלו ערך מסחרי, הם הושלכו בפינות מחסנים והתפוררו. חלקם הושמדו בשריפות במחסני האולפנים, ואפילו בכוונה תחילה, כדי לפנות מקום אחסון.

הראינוע המונפש

פליקס החתול, כוכב הראינוע המונפש הראשון

הסרט המונפש הראשון היה "שלבים הומוריסטיים של פנים מצחיקות" (Humorous phases for funny faces) שנוצר בשנת 1906 על ידי האמריקני ג'יימס סטיוארט בלקטון. בצרפת יצר אמיל קוהל את הגיבור "פנטוש", שבין 1908 ל-1918 כיכב בעשרות סרטים. בארצות הברית יצר ווינסור מקקיי סדרות הנפשה שהיו מבוססות על גיבורי טוריו השבועיים ב"ניו יורק הראלד". בשנת 1914 יצר מקקיי גיבורת הנפשה שעלילותיה הוצגו בתכניות רבות.

מלאכת יצירת הראינוע המונפש הייתה מייגעת ובלתי כלכלית, בשל הצורך לצייר מחדש כל דף ודף. פריצת הדרך הגיעה בשנת 1914 בעבודת המאייר ארל הרד שהמציא את טכניקת ה"סל" – ציורן של הדמויות על פני צלולואיד שקוף, שצולם על רקע שצויר מראש. פריצת דרך זו הקלה מאוד על ציורי ההנפשה ובשנת 1919 הגיח אל המסך הכוכב המשמעותי הראשון של הראינוע המונפש. פליקס החתול צויר באולפני פאט סאליבן כפי הנראה על ידי צייר בשם אוטו מסמר וזכה להצלחה אדירה בשנות ה-20.

בעקבותיו של פליקס באו גיבורים נוספים. בין המאיירים באותן השנים היה גם וולט דיסני שזכה להצלחה מסוימת עם סדרה המבוססת על "עליזה בארץ הפלאות" שהחלה בשנת 1924, וגיבור בשם "אוסוואלד השפן". פריצתו של דיסני עם מיקי מאוס התרחשה מאוחר יותר, עם הסרט המדבר. פריצתו הגדולה של הסרט המונפש התרחשה לאחר עידן הראינוע.

ההיסטוריה של הסרט האילם

לידתו של הסרט האילם

במשך מאות שנים ניסו אנשים להקרין תמונות באמצעות אור, וליצור אשליה של תנועה באמצעות ניצול תופעה הידועה כ"התמדת הראייה". עוד בשנת 1646 יצר הגרמני אתנסיוס קירכר את "פנס הקסם" שבאמצעותו יכול היה להקרין תמונות מתחלפות על גבי קיר, באמצעות עדשה שריכזה את האור, כשלפניה הוצבו ידנית מספר תמונות מתחלפות.

ניסיונות אלו היו חסרי ערך מעשי עד להמצאת הצילום במאה ה-19. משלב זה ואילך, ניסיונותיהם של ממציאים ואמנים כאדוארד מויברידג', אטיין ז'יל מאריי, לואי לה פרינס ואוטומאר אנשוץ להמציא מכונות להקרנת תנועה, הביאו לחידושים כגון "רובה התמונות" של מייברידג' משנת 1883, אך הצלחות אלו היו חלקיות בלבד. במקביל, עבדו ממציאים כג'ורג' איסטמן וחניבעל וויליסטון גודווין בארצות הברית על המצאת חומרי צילום יציבים שיוכלו לשמש בתעשייה זו. שניהם גילו במקביל את הצלולואיד, ובמשך שנים ניהלו משפטים על הזכות לשימוש בפטנט. החל משנת 1887 ועד היעלמותו בשנת 1890, לואי לה פרינס הוציא מספר סרטים באורך של כמה שניות, שהיו לסרטים הניסויים הראשונים. לה פרינס השתמש בשתי מצלמות העדשה היחידה שהמציא.

הקינטוסקופ

בשנת 1894 המציא ו. ק. לורי דיקסון, חוקר במעבדותיו של תומאס אלווה אדיסון, את סרט הצלולואיד שאפשר הרצת סדרה של תמונות והקרנתן. אדיסון עצמו הציג בשנה זו את ה"קינטוסקופ", תא הקרנה פרטי, או תא הצצה, בו הריץ מנוע חשמלי סרט שהוקרן על גבי זכוכית, והצופה צפה בו דרך חריץ הצצה. סרטים אלו, שהיו הסרטים האילמים הראשונים, היו לרוב באורך של דקות ספורות, והוצגו בהם התרחשויות קצרות כמו הופעות אקרובטים, קרבות איגרוף וכדומה.

אדיסון לא חשב מעולם להקרין את סרטיו. בשנת 1894 המציא ממציא בריטי בשם רוברט ויליאם פאול את מקרן הסרטים, ובמקביל הגיעו להמצאה זו גם האחים לומייר בצרפת. האחים ערכו את ההקרנה המסחרית הראשונה לסרט ראינוע ב-28 בדצמבר 1895. הם שכרו את אולם "גראנד קפה" בשדרת הקפוצינים בפריז, והציגו תוכנית שהורכבה מעשרה סרטים באורך של פחות מדקה. בהקרנה נוספת ב-1896, הם הקרינו את הסרט "הרכבת מגיעה לתחנה". הסרט גרם להתרגשות רבה בקרב צופיו, שכן רבים בקהל, אשר לא היו מורגלים בפלא החדש, חששו באופן אינסטינקטיבי כי הרכבת תצא מן המסך ותדרוס אותם. סרטיהם של לומייר זכו לפופולריות גדולה, וב-1896 הם יצאו למסע הופעות עולמי בבריסל, בומביי, לונדון, מונטריאול, ניו יורק ובואנוס איירס.

על אף שנראה כי פאול קדם לאחים לומייר מבחינת ההמצאה הטכנית של המקרן, הייתה זו פעולתם של האחים לומייר שהעבירה את כובד המשקל מהקרנה לצופה יחיד, להקרנה להמונים. אדיסון עצמו ראה בכך את עתידו של הסרט, והמציא מכשיר משלו בשם "ויטאסקופ". ב-23 באפריל 1896 הציג אדיסון לקהל האמריקני באולם "קוסטר את ביאל" שבניו יורק את תוכניתו הראשונה.

התחלות ראשונות

ז'ורז' מלייס, במאי הסרטים הראשון, היה קוסם, שחקן ואיש קרקס צרפתי שהתלהב מהאפשרויות הכרוכות באמנות הראינוע. בתחילה היה מפיץ נודד של סרטי האחים לומייר, אך לאחר מכן החל לייצר סרטים בעצמו. סרטיו הראשונים התבססו על האפשרויות הטכניות החדשות שגילה, לעיתים במקרה, כגון הרצת תמונות במהירות כפולה, פוטומונטז', וכיוצא בזה. מלייס הוא שגילה טכניקות של מעבר בין סצינות, פתיחה, סגירה ושילוב (fade in, fade out, dissolve) שהפכו לכלי בסיסי בשפה הקולנועית. מלייס ייצר כמאתיים סרטים. משלב מסוים מאס בסרטי הפלאים המבוססים על תעלולי מצלמה, והחל בבימוי. מלייס הוא במאי הסרטים הראשון. ליצירת סרטו "לכלוכית" ב-1900 כתב תסריט מראש, בנה תפאורה, הזמין שחקנים וביים. פעולות אלו, הנראות כמובנות מאליהן כיום, היו מהפכניות בעידן בו יצירת סרט הייתה כרוכה ביציאה לרחוב, או לזירת התרחשות ציבורית, וצילום הנעשה בהם. מלייס היה גם הממציא של סרט המדע הבדיוני כאשר ב-1902 צילם את הסרט "מסע אל הירח". מלייס הנהיג סרטים בני 15 דקות המציגים מספר סצינות.

בארצות הברית פעל חלוץ הקולנוע אדווין פורטר באולפני אדיסון. כשם שמלייס הוא אבי הבימוי וההפקה, כך פורטר הוא אבי העריכה הקולנועית. סרטו של פורטר "חיי כבאי אמריקני" (1903) היה הסרט הראשון שנערך מצילומים רבים שנמצאו במחסני חברת אדיסון שתיארו שריפות וכיבוין. הסרט כלל עלילת מתח, וחידוש קולנועי נוסף – צילום הקירוב (Close up). פורטר גילה ביצירת סרט זה שהיחידה הבסיסית של השפה הקולנועית אינה ה"סצנה" כי אם ה"צילום" (Shot) – סדרת תמונות רצופה ובלתי מופרעת, המצולמת על ידי מצלמה אחת.

סרטו הבא של פורטר, היה ראשון המערבונים. "שוד הרכבת הגדול", מ-1903 יצר את התבנית לפיה נוצקו המערבונים במשך מאה השנים שלאחר מכן. השודדים בסרט התנפלו על רכבת, פגעו בנוסעיה, אך לאחר מרדף השיגה אותם יד החוק. סרט זה היה להצלחה כבירה. סרטיו הבאים של פורטר הציגו חידושי עריכה נוספים. ניתן לראות בפורטר את יוצרה הבסיסי של שפת העריכה הקולנועית.

התפתחויות אלו ביססו את האמנות החדשה, שבתחילה רבים ראו בה אך קוריוז חולף. אולמות בשם "ניקלאודיון" (ניקל בארצות הברית הוא כינוי ל-5 סנטים, עלות הכניסה לאולם) קמו בכל מקום בארצות הברית, ובשנת 1908 היו כבר כעשרת אלפים אולמות כאלו. התעשייה הפכה לעסק מסחרי ענק, שהביא להקמת חברות שעסקו אך ורק בקולנוע. סרטי "פאתה" הצרפתיים השיגו מעמד בכורה עולמי, כאשר דאגו לשליטה בפטנטים חשובים בתחום, כמו גם לבעלות באולפני סרטים.

בארצות הברית השיג אדיסון בשנת 1909 מונופול על התעשייה לזמן קצר, כאשר איחד את שלוש חברות הסרטים הגדולות, "אדיסון", "ביאוגרף" ו"ויטגרף" לכלל ענק אחד – "חברת הפטנטים לראינוע". חברה זו פגעה אנושות בפרנסת מפיצי הסרטים, והמונופול שהשיגה יכול היה לכפות מחירים מופקעים הן על קהל הצופים והן על בעלי הניקלאודיונים. יצרני סרטים עצמאיים שהתמרדו כנגד המונופול, שמרכזו היה בניו יורק, החלו להעביר את פעילותם לחוף המערבי, וכך נוצרה בשנת 1912 עיר הסרטים הוליווד.

עליית הסרט האילם כיצירת אמנות

בעשור הראשון של המאה ה-20 נותר אורכו של הסרט גלגל אחד, לרוב בין עשר לחמש עשרה דקות. הדבר נבע מהנחה מוטעית בדבר סבלנותו של הקהל. תעשיית הסרטים ההוליוודית יצרה סרטים שהיו מוצרים תעשייתיים המיועדים כבידור קל לבני מעמד הפועלים. אך בה בעת, באירופה החלו להיווצר הפקות ענק, שנמשכו מספר עשרות דקות, ודחפו את מעטפת אורכו של סרט הראינוע כלפי מעלה. יצירות כ"מלכה אליזבת" (צרפת, 1912), "קוו ואדיס" (איטליה, 1912) ו"כביריה" (איטליה, 1914) הביאו גם את יצרני הסרטים בארצות הברית ליצור סרטים ארוכים בעלי עלילה. פורמט זה, "סרט באורך מלא" (feature) הפך למוצר העיקרי של תעשיית הקולנוע.

מול היצרנים האירופאיים של סרטים באורך מלא, גם בתעשיית הסרטים האמריקנית הגיע ד. וו. גריפית'. גריפית', יליד 1875 הגיע לתעשיית הקולנוע בשנת 1907, והחל בשימוש אמנותי בשיטות חדשניות של עריכה, משחק, תאורה וצילום, כמו השימוש החדשני שעשה בצילום התקריב. עד שנת 1910 יצר סרטים קצרים כמקובל אז. עלייתם של הסרטים הארוכים האירופים, הביאה למשבר בחייו וביצירתו, וניסיון שערך בשנת 1912 ליצור סרט בשם "יהודית" נגנז. בשנת 1915 ובשנת 1916 יצר גריפית' שני סרטים ארוכים, הנחשבים לשיאים באמנות הראינוע. "הולדת אומה" ו"אי-סובלנות" היו יצירות אפיות היסטוריות בקנה מידה גדול, והראו סצינות קרב והמונים, אשר צילומן ועריכתן מהווים מקור לימוד גם בימינו. "הולדת אומה" היה גם לאחד מראשוני הסרטים שהביאו לוויכוח פוליטי, בשל העובדה כי תמך בעבדות ובדרום, בזמן בו רבים מהלוחמים במלחמת האזרחים האמריקנית, וילדיהם היו עדיין בחיים.

בד בבד עם עלייתו של גריפית', אמן נוסף, בשם צ'ארלי צ'פלין, הגיע מאנגליה לארצות הברית בשנת 1910 על מנת לשחק בתיאטרון הוודביל. בשנת 1913 פנה אליו הקנדי מאק סנט שהתמחה ב"אולפני קיסטון" ביצירת קומדיות סלפסטיק בהן רודפים שוטרים אחר נוער המשליך עוגה בפרצופם, ופיתה אותו להתחיל ביצירת סרטים. סרטיו של צ'פלין בעשור השני של המאה העשרים שינו את תפיסת הקומדיה בראינוע. במקום קומדיות הסלפסטיק הירודות, יצר צ'פלין קומדיה ריאליסטית, חברתית ומרגשת, הדומה אף לפיוט. צ'פלין כבש את ההמונים בארצות הברית ואף באירופה, שם כונה על ידי הצרפתים "שארלו".

העלייה בכוחו של הראינוע כיצירה אמנותית הפכה את הראינוע מאמנות המיועדת לאנשי המעמד הנמוך, לאמנות ראויה לאנשי המעמד הבינוני, והביאה להכרה בראינוע כסוג של אמנות העומד בדרגה אחת עם אמנויות מבוססות וותיקות.

ניצחונה של הוליווד

עד לפרוץ מלחמת העולם הראשונה ואף מעט לאחריה, היו תעשיות הראינוע בצרפת ובאיטליה, התעשיות המובילות, מבחינה מסחרית ואמנותית. המלחמה, אליה הצטרפה ארצות הברית רק בשנת 1917, ובהיקף מוגבל, הביאה לירידה בכוחה של התעשייה האירופית. התעשייה האמריקנית, שהייתה מרוכזת בשני מוקדים, במזרח, בניו יורק ובשיקגו ובמערב, בהוליווד, החלה תופסת את מקומה כמובילה עולמית, מקום אותו לא שמטה מאז.

משבר זמני אירע בשנת 1918 לאחר סיום המלחמה, כשאולפני הסרטים האירופים חידשו את פעילותם. ירידה פתאומית בדרישה לסרטים אמריקאיים, חיסלה כמעט את תעשיית הקולנוע במזרח ארצות הברית, והאולפנים החזקים והמבוססים יותר שפעלו בהוליווד השתלטו על השוק, ושרדו את המשבר. תעשיית הסרטים בהוליווד הפכה לשם נרדף לתעשייה האמריקנית, ולגורם מוביל עולמי.

רודולף ולנטינו

בתחילת שנות ה-20 הופקו בארצות הברית כ-800 סרטים באורך מלא בשנה, כ-82% מן התוצר העולמי.

משנת 1913 התפתחה שיטת "האולפנים הגדולים", שעיקרה בניית יחסי ציבור לכוכבי הראינוע באמצעות מערכת יחסי ציבור, שהפכה לכוח המניע בתעשיית הסרטים האמריקנית למשך עשורים רבים, ובעקבותיה בתעשייה העולמית. שליטת האולפן בכל השלבים של תהליך ההפקה וההפצה אפשרה יצירת יצירות מורכבות מבחינה אמנותית ומסחרית. בה בעת הביאה השיטה להתמקדות באסקפיזם ובזוהר, ומנעה ניסיונות אמנותיים יותר, ויצירת סרטים בעלי תעוזה. במאים שניסו למרוד בשיטה, כאריך פון שטרוהיים, נכשלו לרוב.

התעשייה העולמית בעת פריחת הראינוע

על אף ניצחונה המסחרי של הוליווד, שליטתה בשוק העולמי לא הייתה מוחלטת. הקולנוע הגרמני היה המתחרה החזק ביותר להוליווד בתקופה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. היצירות הקודרות, ההזויות, של הקולנוע האקספרסיוניסטי הגרמני, שהביאו לשיא את ההצגה האנטי־ריאליסטית שמטרתה להביא אל המסך את עולמו הפנימי של היוצר, התפתחו בתחילת שנות ה-20 ביצירתם של במאים כפרידריך וילהלם מורנאו ופריץ לאנג, ובעידודו של המפיק אריך פומר, איש מפתח בענק הסרטים הגרמני המאוחד, חברת UFA.

הסרט הסובייטי שלאחר המהפכה, הביא אל המסך חידושים נוספים. אנשים כסרגיי אייזנשטיין הפכו את העריכה הקולנועית (מונטאז') בלשונם, לאמנות בפני עצמה, מעבר להעברת עלילת הסיפור לקהל. אמנותו של אייזנשטיין, יוצר הסרט "אוניית הקרב פוטיומקין" (1926), הביאה אל המסך עריכה לא ליניארית של דימויים מתנגשים המביעים רעיונות עמוקים ומעוררים את המחשבה ואת הרגש אצל הצופה. יוצר נוסף בשם וסבולוד פודובקין, התחרה באייזנשטיין על הבכורה האמנותית. הסרט הסובייטי זכה לעידודה של המדינה, שכן לנין ראה בראינוע אמנות חשובה וכלי מרכזי לשליטה בהמונים. מטבע הדברים התפתחה בברית המועצות אמנות הסרט הדוקומנטרי, שהביאה לתודעה במאים כדג'יגה ורטוב וויקטור טורין שצילם ב-1928 את הסרט "טורקסיב" בו תיעד את סלילת מסילת הברזל בין טורקמניסטן וסיביר.

בצרפת היה הראינוע כלי אמנותי בידיהם של יוצרים באמנות המאה ה-20, שהגיעו אז לפריחתם. הקולנוע האוונגרדי שנוצר בתקופה זו ביטא זרמים כאימפרסיוניזם שהתבטא ביצירותיו המוקדמות של היוצר אבל גאנס. גאנס, לאחר שהתאכזב מן האימפרסיוניזם יצר את האפוס הענקי "נפוליון" (1927) באורך של 6 שעות, ונחשב להישג גדול של הראינוע. יוצר נוסף היה רנה קלייר, יוצר הסרט האוונגרדי "אנטרקט" (1925). לאחר יצירת הסרט הגיע קלייר למסקנה כי תפקידו העיקרי של הראינוע הוא הבידור, ויצירת הקשר בין היוצר והקהל, ופנה לעשיית סרטים קונבנציונליים יותר. פעילותם הראשונית של גאנס וקליר הביאה להבחנה מקובלת בין סרטי "הזרם העיקרי" הנחשבים לצורת בידור המונית, ובין "סרטים אמנותיים".

במקומות רבים בעולם התפתחה תעשיית הראינוע. בשנת 1913 יצר ההודי דאדאסאהיב פאלקה, יצירה תקופתית היסטורית בשם "ראג'ה הרישאנדרה". לאור הפופולריות של סרט זה התפתחה תעשייה שהפיקה בממוצע עשרים ושבעה סרטים בשנה.

בממלכה המאוחדת לא התפתחה תעשיית סרטים חזקה. על אף שלממציאים בריטים היה חלק ניכר בהתקדמות הטכנולוגית שהביאה ליצירת הראינוע. המלחמה עצמה הרסה את יכולתו של הראינוע הבריטי להתחרות במתחרה רב העוצמה מארצות הברית, ובשנת 1927 היו רק 5% מן הסרטים שהוצגו בבריטניה מתוצרת עצמית. אמנם אלפרד היצ'קוק החל את פעילותו בשנים אלו, אך להישגיו הגדולים הגיע רק בתקופה מאוחרת יותר, בעידן הקולנוע. רק חקיקתו של חוק להגנת הקולנוע הבריטי בשנת 1928 אשר קבע מכסות ומגבלות להקרנת סרטי חוץ, הביאה את הקולנוע הבריטי לפריחה לה זכה בשנות ה-30.

בשולי התעשייה בארצות הברית התפתחה תעשיית סרטים אמנותיים, שהביאו יצירות בנוסף לסרטים המסחריים והתעשייתיים. במאים כדוקומנטריסט רוברט פלאהרטי (יוצר "נאנוק איש הצפון" (1922) ו"מואנה מהדרום" (1926)) ביססו את מעמדה של תעשיית הראינוע בארצות הברית גם בקרב החוגים שוחרי האמנות.

בשנים אלו, סוף שנות ה-20, הגיע הסרט האילם לשכלול מלא מבחינה אמנותית ואסתטית. המצלמות נעשו לניידות יותר, מה שאפשר סצנות קרב והמונים כמו אלו שצילם גאנס ב"נפוליון". המשחק בראינוע איבד את המלאכותיות וההגזמה שאפיינו אותו והפך לאמנות בפני עצמה, שיש שידעו להביאה לעידון וריאליזם פסיכולוגי, והיו שהפסיקו את השימוש בכתוביות. בשלב זה הופיע על הבמה החידוש הטכנולוגי הבא, הקולנוע, ונטל מהראינוע את הבכורה.

מותו של הראינוע

במשך זמן רב נעשו ניסיונות לפיתוח טכנולוגיה קולנועית להקלטה והשמעה רציפה ומתואמת של קול בסרטים. ניסיונות אלו נתקלו בבעיות טכניות שנראו כבלתי פתירות. עיקר הבעיות התמקד בשני נושאים, בסינכרוניזציה של הקול המושמע והמתרחש על המסך, ובהגברה. בשנת 1927 הציגו אולפני האחים וורנר גרמופון המחובר לידית מכונת ההקרנה כך שפעולת גלגול גלגל הסרט הניעה גם את הגרמופון. חידוש זה לא הצליח להביא לדיבור בסרטים, אלא רק הביא מוזיקת רקע. גם כך לווה החידוש הטכני בבעיות רבות של סינכרוניזציה, ובכך שהתקליטים היו שבירים במיוחד.

נקודת המפנה הגיעה בסוף שנת 1927 עם הקרנת "זמר הג'אז" שכלל דיאלוג ושירה בשיטה חדשה שנקראה "ויטאפון", בה הוקלט הפסקול לא על תקליט נפרד, אלא על סרט ההקרנה. הצלחתו של הסרט הביאה תוך זמן קצר להפסקת ייצור הסרטים האילמים, ולמעבר של כל האולפנים ליצירת סרטי קולנוע.

אף כי יוצרים כצ'פלין וכאייזנשטיין סברו כי מדובר בהתפתחות שלילית, והראינוע היא אמנות בפני עצמה, שנת 1927 היתה שנת מותו הפתאומי של הראינוע. סרטי ראינוע גדולים עוד נוצרו מספר שנים לאחר מכן, אך עיקר היצירה העולמית הופנה עתה אל הקולנוע.

לקריאה נוספת

• יהודה הראל, הקולנוע מראשיתו ועד היום, תל אביב: יבנה, תשט"ז.
• ענר פרמינגר מסך קסם - כרונולוגיה של קולנוע ותחביר, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 1995
• ענר פרמינגר, בדרך לקולנוע: על הפרה-היסטוריה הקולנועית, משקפיים, גיליון 16, אוגוסט 1992, הוצאת מוזיאון ישראל

קישורים חיצוניים

• מנחם לוין, ‏יעקב בן-דב וראשית תעשיית הראינוע היהודית בארץ-ישראל (1924-1912), קתדרה 38, דצמבר 1985, עמ' 135-127
• אמיר קמינר, הרגעים המסעירים של עידן הסרט האילם, באתר Xnet‏, 22 בינואר 2012
• אלון גור אריה, השתיקה יפה להם: סרטים מצחיקים ללא מילים, באתר ynet, 11 בפברואר 2013
• ענר פרמינגר, על החושני באמנות, אוקטובר 2011

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32355978ראינוע