מלחמת לבנון הראשונה

מלחמת לבנון הראשונה

חיילי צה"ל נכנסים ללבנון, 1982
חיילי צה"ל נכנסים ללבנון, 1982
מערכה: התבססות ארגוני טרור פלסטיניים בדרום לבנון
מלחמה: מלחמת האזרחים בלבנון
סוג העימות	מלחמה
תאריכים	6 ביוני 1982 – 29 בספטמבר 1982 (16 שבועות ו־4 ימים)
מלחמה לפני	מלחמת יום הכיפורים
מלחמה אחרי	המערכה ברצועת הביטחון
מקום
תוצאה	יצירת רצועת הביטחון בדרום לבנון, סילוק אש"ף מלבנון, הקמת צד"ל
הצדדים הלוחמים משרד הביטחון המטה הכללי קואליציית החזית הלבנונית: צבא דרום לבנון הפלנגות הנוצריות א-תנזים הארגון לשחרור פלסטין אחרים: מנהיגים מנחם בגין  יאסר ערפאת חאפז אל-אסד  מפקדים אריאל שרון רא"ל רפאל איתן סעד חדאד אנטואן לאחד פייר ג'ומאייל בשיר ג'ומאייל פאדי פרם אלי חובייקה פאוזי מחפוז יאסר ערפאת סעד סאיל מוסטפא טלאס חיכמת שיהאבי אדיב אסמעיל נביה ברי עבאס מוסאווי כוחות ישראל: צה"ל 76,000 חיילים 1,400 טנקים מאות תותחים 1,500 נגמ"שים 634 מטוסים החזית הלבנונית: 17,700 חיילים צבא דרום לבנון: 5,000 חיילים 97 טנקים סוריה: 22,000 חיילים 352 טנקים 300 נגמ"שים 450 מטוסים 300 קני ארטילריה 100 תותחים נגד מטוסים 125 סוללות טילים נגד מטוסים אש"ף: 15,000 מחבלים 80 טנקים 150 נגמ"שים 400 תותחים ומרגמות 250 תותחים נגד מטוסים אבדות במהלך הקרבות נהרגו 655 אנשי מערכת הביטחון, ו-4 הוגדרו כנעדרים. 8 חיילים נפלו בשבי. כ-18,000 נהרגו, כולל כ-1,200 חיילים סורים ו-1,000–2,400 אבדות לאש"ף, הרוב הגדול של האבדות היו אזרחים. כ-6,000 אנשים נשבו.

מלחמת לבנון הראשונה (שמה הרשמי בתחילתה: מבצע שלום הגליל, ובראשי תיבות: מבצע של"ג) הייתה מלחמה בין ישראל לסוריה וארגוני טרור פלסטיניים שישבו בלבנון וביצעו פיגועים בישראל ובמדינות נוספות. המלחמה התרחשה ברובה בשטח לבנון. "מבצע שלום הגליל", שנודע לימים כ"מלחמת לבנון הראשונה", נערך בין 6 ביוני 1982 (ט"ו בסיון תשמ"ב) ל-29 בספטמבר 1982 (י"ב בתשרי תשמ"ג). במהלך הלחימה הפעיל צה"ל שבע אוגדות בלבנון, ושתי אוגדות ברמת הגולן מול סוריה.

המלחמה הביאה להגליית מפקדות אש"ף לתוניס, ולחיסול רוב הכוח הצבאי של הארגונים הפלסטיניים, אולם לא הצליחה להוציא את צבא סוריה מלבנון. בעקבות המלחמה קם הארגון השיעי הקיצוני חזבאללה, שמילא את החלל שנוצר בדרום לבנון עם יציאת הכוחות הפלסטיניים, ונלחם בכוחות צה"ל שנותרו בדרום לבנון. 655 חיילי צה"ל נהרגו במהלך מבצע שלום הגליל. המלחמה, יעדיה, מהלכיה, מחירה ותוצאותיה לוו בביקורת פנימית קשה. לחיילים ששירתו בתקופה זו הוענק אות מערכת שלום הגליל.

ציר זמן

על פי ההגדרה הבלתי רשמית והרחבה ביותר, כללה מלחמת לבנון את השלבים הבאים:

שלב הקרבות והלחימה הפעילה (מבצע שלום הגליל):

• 4–5 ביוני 1982: הסלמה בגבול לבנון, בעקבות ניסיון ההתנקשות בשגריר ישראל בממלכה המאוחדת, שלמה ארגוב.
• 6–11 ביוני 1982: כניסת כוחות קרקעיים של צה"ל ללבנון ולחימה נגד כוחות סוריים ופלסטיניים עד להפסקת אש.
• 12 ביוני 1982 - סוף אוגוסט 1982: זחילה ולחימה של צה"ל על כביש ביירות-דמשק, כיתור ולחימה בביירות, עד ליציאה מסודרת של כוחות פלסטיניים, כולל מנהיגיהם, וסוריים מביירות.
• 29 בספטמבר 1982: יציאת צה"ל מביירות וסיום מבצע שלום הגליל באופן רשמי.

שהיית כוחות צה"ל בלבנון:

• אוקטובר 1982 - ספטמבר 1983: שהיית ישראל בלבנון עד הנסיגה מהרי השוף.
• ספטמבר 1983 - יוני 1985: שהיית ישראל בלבנון על קו האוואלי.
• יוני 1985 - מאי 2000: שהיית ישראל ברצועת הביטחון ולחימה בתקופה זו, עד לנסיגה חד-צדדית של ישראל אל הגבול הבין-לאומי ב-24 במאי 2000. בתקופה זו נערכה המערכה ברצועת הביטחון.

הרקע למלחמה

ערך מורחב – יחסי ישראל–לבנון

מאבקים פנימיים בדרום לבנון

ערך מורחב – התבססות ארגוני טרור פלסטיניים בדרום לבנון

לאחר אירועי ספטמבר השחור ב-1970, התבססו ארגוני הטרור הפלסטינים בדרום לבנון על רקע חולשת הממשלה הלבנונית, וביצעו התקפות ופיגועי טרור בגבול הצפוני של ישראל. אותם ארגונים גם נטלו חלק במלחמת האזרחים בלבנון, שפרצה בשנת 1975. סוריה, שכלכלתה נזקקה לגישה חופשית לבנקים ולנמל בביירות, פלשה ללבנון כדי לעצור את הלחימה. הכוחות הסורים פעלו תחילה בעיקר נגד הפלסטינים, שנחשבו לאיום הראשי על יציבות המשטר הלבנוני, אבל בהמשך, כדי לבסס את אחיזתם בשטח שכבשו, פנו הכוחות הסורים נגד האוכלוסייה הנוצרית.

הרכב האוכלוסייה בדרום לבנון בזמן מלחמת שלום הגליל היה: כ-520 אלף מוסלמים שיעים (כולל תושבי צור וצידון), כ-200 אלף נוצרים, כ-110 אלף מוסלמים סונים, כ-80 אלף פלסטינים שחיו במחנות הפליטים, וכ-55 אלף דרוזים.

מבצע ליטני וסבבי הלחימה

בשנת 1978, בעקבות פיגוע רב-נפגעים שביצעו מחבלים פלסטינים שהגיעו מלבנון דרך הים, כבשו כוחות צה"ל את דרום לבנון במבצע ליטני. בעקבות המבצע הוסכם על פריסת כוחות יוניפי"ל שיחצצו בין ארגוני הטרור לבין גבול ישראל, וכוחות צה"ל הוסגו מלבנון. ארגוני הטרור הגיבו בהצטיידות בקטיושות ותותחי 130 מ"מ, בהם השתמשו לירי על אזרחים ישראליים.

בקיץ 1981 ניהלו צה"ל ואש"ף סבב לחימה, כאשר במשך עשרה ימים נורו כ-1,230 רקטות ופגזים מלבנון לתוך ישראל, וצה"ל הגיב בהפצצות והפגזות שלא הצליחו לעצור את הירי. בנוסף, במבצע צלצל פשט כוח מחטיבת הצנחנים בפיקוד אל"ם יורם יאיר, בליל 19 - 20 ביולי על בסיס מחבלים בלבנון בה נהרגו חמישה מחבלים. שלושה ימים מאוחר יותר, בליל 23 - 24 ביולי, כוח משייטת 13 בפיקוד סא"ל ידידיה יערי שהיה ערוך במארב השמיד רכב מחבלים ובאש תותחי סטי"ל הושמד רכב נוסף. השליח האמריקני פיליפ חביב הצליח להביא להפסקת אש בין ישראל ואש"ף ב-24 ביולי 1981. עוד קודם לכן החל צה"ל, בהובלת הרמטכ"ל רפאל איתן ואלוף פיקוד הצפון אביגדור בן-גל, ובתמיכת ראש הממשלה ושר הביטחון, מנחם בגין, בתכנון מבצע צבאי נרחב יותר לחיסול ארגוני הטרור בלבנון.

הסכם הפסקת-האש שניסח פיליפ חביב היה מעורפל: הפלסטינים החליטו לעקוף את הסכם הפסקת האש על ידי כך שלא תקפו מגבול ישראל-לבנון וטענו שמותר להם להמשיך לתקוף את ישראל בכל דרך אחרת וכך המשיכו בלחימה, השליח האמריקני חביב פירש את ההסכם כאומר שאסור לפלסטינים לבצע שום פעולה נגד ישראל שמקורה בלבנון ואילו ישראל טענה שכיוון שהבסיסים הראשיים של הארגונים הפלסטינים מצויים כולם בלבנון, פירוש ההסכם הוא הפסקת-אש כוללת בין ישראל לבין הפלסטינים, שכן אחרת הפלסטינים יכולים להמשיך לתקוף את ישראל ואילו היא אינה יכולה להגיב. במשך הפסקת האש נהרגו 27 ישראלים בפיגועים פלסטיניים ונפצעו 270.

הלקח המרכזי של צה"ל מעשרת ימי חילופי האש בקיץ 1981 היה שלא ניתן לעצור ירי ארטילרי מלבנון לתוך ישראל באמצעות מטוסים ותותחים בלבד. המחשבה בצה"ל הייתה שנדרש מהלך יבשתי שלכל הפחות ייכבש השטח שממנו מתבצע הירי.

תוכנית לשינוי במבנה המשטר בלבנון

החל מ-1980 הפעילה ישראל ארגון טרור סודי בלבנון - החזית לשחרור לבנון מזרים. מטרתו הייתה לפגוע באנשי ארגון אש"ף ובמיוחד בצמרתו. הארגון הוקם בהוראת שר הביטחון אריאל שרון, והרמטכ"ל רפאל איתן, והופעל על ידי מפקד פיקוד הצפון אביגדור בן-גל, שמינה את מאיר דגן למוביל הפעילות. הארגון הוציא לפועל עשרות פיגועי טרור ורצח מאות לבנונים קיום הארגון ופעילותו נחשפו רק לאחר כ-35 שנה, בספר שפרסם העיתונאי רונן ברגמן בשנת 2018.

ב-5 באוגוסט 1981 מונה אריאל שרון, להיות שר הביטחון בממשלת בגין. ראש אגף התכנון, אהוד ברק, הציע במסמך פנימי, ליזום פעולות באופן שיגרום לקריסת הפסקת האש, שתוביל למלחמה בה ישראל תשיג "שינוי בר קיימא במבנה המשטר בלבנון" והשלטת הגמוניה נוצרית, תוך קיבוע עליונות ישראלית מול הסורים. מסמך זה בא לידי ביטוי בתוכנית אורנים.

בכיר "המוסד" נחיק נבות כתב על מתווה המלחמה כפי שתואר בידי שר הביטחון, אריאל שרון, בפגישה בארמונה של משפחת ג'ומאייל בלבנון ב-12 בינואר 1982 (זה היה ביקורו "הרשמי" הראשון של שרון בלבנון בתפקיד שר הביטחון, ונבות התלווה אליו כנציג "המוסד"):

"צה"ל מתכנן פעולה רבתי בלבנון, כאשר המאמץ העיקרי מכוון נגד ביירות." בתיאום עם הנוצרים, הסביר שרון, צה"ל יפתח במהלך מהיר של 72 שעות לאורך ציר החוף, עד לכיבוש מערב הבירה, מעוז אש"ף וכמטווחי קשת ממעוזי הנוצרים בצפונה של העיר ובמזרחה.

שרון הורה לבן גל ולדגן להכפיל את מאמציהם במטרה לפגוע בצמרת אש"ף במסגרת פעילות החזית לשחרור לבנון מזרים עד אוקטובר 1981 נמנו 308 הרוגים בפיגועי הארגון. לפי רונן ברגמן, שרון קיווה שפעולות אלה יעוררו את ערפאת לתקוף את ישראל, שתוכל להגיב בפלישה ללבנון, אולם אש"ף לא הגיב כמצופה. הארגון המשיך לפעול גם לאחר פרוץ המלחמה, בין השאר בפיצוץ מכוניות תופת, ופעילותו הוסתרה מרוב הממשלה והצבא.

פרוץ המלחמה

ב-3 באפריל 1982 נרצח בפריז עובד שגרירות ישראל יעקב ברסימן טוב על ידי מחבלת שירתה בראשו. באפריל 1982 ושוב במאי 1982 הגיבה ישראל לפיגועים נגדה בהפצצת מחנות ומחסנים של הכוחות הפלסטינים בלבנון. בכל פעם הגיבו הפלסטינים בירי עשרות רקטות לצפון ישראל. ישראל איימה להגיב במבצעים צבאיים מורחבים וכוחות של צה"ל קודמו לגבול, אבל בכל פעם החליטה ממשלת ישראל שלא לפעול והכוחות הוסגו.

ב-3 ביוני 1982 התנקשו מחבלים פלסטינים מארגונו של אבו נידאל (שאינו חלק מאש"ף) בשגריר ישראל בבריטניה, שלמה ארגוב, ופצעו אותו אנושות. הוא שרד את הפציעה, אך נותר משותק ומרותק לבית החולים לשארית חייו. ב-4 ביוני הגיבה ישראל להתנקשות בהפצצה של תשעה מתקנים של אש"ף בלבנון. אש"ף הגיב בהפגזה כבדה של כ-500 רקטות ופגזי תותחים על יישובי צפון ישראל. ישראל הגיבה להפגזות הללו בהפצצת מטרות נוספות של אש"ף ואש"ף הגיב בירי נוסף. ישראלי אחד נהרג ו-11 נפצעו. בצהרי 5 ביוני הורתה ממשלת ישראל לצה"ל להיערך לאפשרות של מבצע קרקעי נרחב בלבנון והחל גיוס של כוחות מילואים. בבוקר 6 ביוני 1982 הוחלט סופית שיש לצאת למבצע שכונה מבצע "שלום הגליל'.

הצבא הסורי בלבנון

לאחר פלישתם ללבנון, הכינו הסורים את השטח להגנה לפי כללי הדוקטרינה הסובייטית, תוך התאמתה לתנאים בלבנון. הכוח הסורי נערך בהתאם לשני אתגרים עיקריים: ראשית, הגנה על שטחי המפתח בלבנון תוך הפרדת הנוצרים מאש"ף, ואבטחת השליטה הסורית (בעיקר על ביירות ועל הכביש לדמשק); שנית, היערכות לאפשרות שצה"ל יתקוף דרך הבקאע לכיוון סוריה ודמשק.

הכוח נערך בהתאם למבנה הגאוגרפי של לבנון. רצועת ההגנה העיקרית של הסורים כללה את דאמור, הר הלבנון, ג'בל ערבה ומורדות החרמון. רצועת ההגנה השנייה כללה את העיר ביירות ואת זחלה, רייק, ג'דידת יבוס, דיר אל עשייר. בחזית רצועת ההגנה העיקרית נפרסה רצועת האבטחה בשטח שבין כוחות יוניפי"ל ומובלעת חדאד בדרום, לבין קו דנייבה - סחמר - עיישיה - בית א־דין - דיר אל־קמר - דאמור, תוך ניצול השטחים ההרריים של מורדות החרמון, ג'בל ביר א־דהר ומורדות הר הלבנון, להשהיית הכוח התוקף ולהתשתו.

משום שביירות היא העיר הגדולה והחשובה שבערי לבנון ובה מרוכזים כל מוסדות השלטון, החזיקו בה הסורים כוח גדול יחסית. כוח זה היה חלק מרצועת ההגנה הראשונה. בביירות היו לסורים 4 מסגרות חטיבתיות ועוד יחידת קומנדו. המערך שלהם כלל: חטיבת חי"ר 85, שתי חטיבות צש"ף (חטיבות חסרות המאוישות בפלסטינים, ואגד שריון של צש"ף שכלל יותר מ־50 טנקים T-55/54.

בנוסף, בהר הלבנון נערכה חטיבה ממוכנת 62, שכללה גם טנקים ובין 4 ל־6 גדודי קומנדו; בבקעת הלבנון נערכה חטיבת שריון 51, שכללה טנקי T62 עם כוח חי"ר ממוכן ובין 3 ל-4 גדודי קומנדו; בהר מול הלבנון נערכה חטיבת שריון 91 מדיוויזיה 1, שכללה טנקי T62 ולה גם כוח חי"ר ממוכן ו־2 אגדי קומנדו.

לפני המלחמה, כחלק מלקחי מלחמת יום הכיפורים, הצבא הסורי נערך בלבנון עם מערך מעובה של סוללות נ"מ שכללו טילי קרקע-אוויר מדגמי SA-2,‏ SA-3,‏ SA-6 ו-SA-8 לצד תותחי ZSU-23-4 שילקה שנועדו להגן על הסוללות מפני יעפי תקיפה נמוכים.

מהלך מבצע שלום הגליל

דגל ישראל מתנוסס על מבצר הבופור, 1995

משרדי אש"ף בצידון, 1982

אות מערכת שלום הגליל שהוענק לחיילי צה"ל ששירתו בין 5 ביוני 1982 ל-29 בספטמבר 1982

6 ביוני 1982

ב-6 ביוני נכנסו כוחות צה"ל ללבנון והתקדמו צפונה לאורך ארבעה צירים: חוף הים, אזור ההר המרכזי, הגזרה המזרחית, ובקעת הלבנון. בציר החוף שבגזרה המערבית לחמו שתי אוגדות: עוצבת הגליל בפיקוד תא"ל יצחק מרדכי ואוגדה 96 בפיקוד תא"ל עמוס ירון. אוגדה 96 כללה כוחות שריון מחטיבה 454 בפיקוד חגי רגב ואת חטיבת הצנחנים הסדירה בפיקוד אל"ם יורם יאיר. במסגרת הלחימה הונחתה אוגדה 96 מכיוון הים צפונית לנהר האוואלי, דבר שגרם לניתוק הקשר של מפקדות אש"ף בביירות עם המחבלים שנמצאו דרומית לנהר, ואפשר לכוחות צה"ל מעוצבת הגליל, שהגיעו מדרום, לסגור על אלפי המחבלים בצור ובצידון, ולטהר את השטח בלחימה עיקשת, בית אחר בית.

חטיבת הצנחנים החלה את מלחמתה בנחיתה מהים בחוף האוואלי שמצפון לצידון. את ראש החוף תפסו לוחמי שייטת 13 בפיקוד ידידיה יערי, כוח ראש החוף בפיקוד הסמח"ט אריק מורן שכלל את פלוגת החה"ן של הצנחנים (פלחה"ן 35) בפיקוד יחיאל גוזל ופלוגת בני המשקים של גדוד 50 בפיקוד שאול אריאלי. כוח ראש החוף של פלחה"ן הצנחנים לחם במחבלים שהגיעו למקום ושבה חלק מהם. הכוח הרחיב את שליטתו לכיוון דרום ומזרח על ידי הפלחה"ן ולכיוון צפון על ידי פלוגת בני המשקים, על מנת לאפשר לכוחות חטיבת הצנחנים לנחות בבטחה עם הנחתות. החטיבה מיהרה צפונה לכוון דאמור, כשמובילה אותה פלוגת בני המשקים. מדאמור בחר אל"ם יורם יאיר להוביל את חטיבתו בציר ההררי לאורך הרי השוף. יאיר לחם בראש הצנחנים הסדירים, במסע קרבות קשה ומפרך, שכלל קרבות בעיירות דאמור ועינאב ובכפרים מתא, שמלאן, קבר שמון וסיל. אף על פי שלכאורה הבחירה בציר ההררי הייתה אמורה לעכב את כוחות החטיבה, הרי שבמבחן התוצאה החלטתו של יאיר השתלמה והצנחנים היו לכוח הראשון שהגיע לביירות, וחבר לכוחות הנוצרים בציר ביירות-דמשק. בראש החטיבה פעל גדוד הסיור של חטיבת הצנחנים, בפיקוד סא"ל דורון אלמוג, ובמקביל לו כוח מאולתר בפיקודו של מיכה תמיר, שכלל את פלוגתו של ניר ברקת מגדוד 890 ואת פלוגתו של שאול אריאלי מגדוד 50. אלמוג אמר על המלחמה "במלחמת שלום הגליל הלכתי ברגל שבעים קילומטר, לחמתי שבעה ימים, קרב אחרי קרב, מארב אחרי מארב.".

בסופו של היום הראשון צה"ל הצליח להגיע בגזרה המערבית עד לגשר קוסיימה שעל נהר הליטני, כ-27 קילומטרים מקו הגבול הבינלאומי. לאחר מכן המשיך צה"ל את ההתקדמות המהירה תוך כדי ניסיון לשמור, עד כמה שניתן, על מספר נמוך של הרוגים, שרבים מהם נגרמו על ידי צה"ל מאש כוחותינו. בתקרית אחת זיהה מטוס פנטום ישראלי שיירה של צה"ל כשיירה סורית, ועקב כך נהרגו כ-26 חיילים ועוד עשרות נפצעו.

במהלך אותו יום כבשו כוחות אוגדה 252 את אזור הפתחלנד בגזרה המזרחית, עד לקו חצביא-שבעא-כאוכבא, שם הצטוו לעצור, כדי לא להיכנס ללחימה עם הסורים.

בליל 6 ביוני נערך הקרב על הבופור. במהלך ההגעה ליעד נפצע מפקד הכוח משה קפלינסקי, ובקרב עצמו נהרגו 6 מלוחמי חטיבת גולני בהם מפקד הכוח שהחליף את קפלינסקי - רס"ן גוני הרניק.

7–11 ביוני 1982

למחרת, ב-7 ביוני, לאחר כיבוש הבופור בידי חטיבת גולני, התקדמה חטיבה 769, יחד עם כוח בפיקוד סמח"ט גולני גבי אשכנזי, לכיוון העיר נבטיה ועם ערב נכבשה העיר. ב-8 ביוני הגיעו כוחות אוגדה 36 לפאתי צידון וחברו לחטיבה 211 שהגיעה מכיוון דרום בציר החוף, ולכוחות אוגדה 96 שהונחתו מהים בשפך האוואלי.

ב-8 ביוני הגיע כוח צה"ל למבואות דאמור, כאשר באותו הזמן נאלצו כוחות צה"ל מעוצבת הגליל, בפיקוד תא"ל יצחק מרדכי, להתמודד עם אלפי לוחמי גרילה של אש"ף, שהתחפרו והתבצרו באזורים הצפופים והמאוכלסים של מחנות הפליטים בצור ובצידון, ובעיקר במחנה עין אל-חילווה בצידון. במחנה זה נאלצו לוחמי צה"ל (כוחות חי"ר מחטיבה 165 וחטיבה 939, בסיוע כוח טנקים מצומצם מחטיבה 847) להילחם קרבות קשים בלוחמה בשטח בנוי מול כוחות גרילה עקשנים, אשר הסתתרו במחנה הפליטים מאחורי אזרחים וסירבו להיכנע. מפקדי המחבלים החזיקו את האזרחים בכוח, והשתמשו בהם כמגן אנושי. על כך אמר תא"ל יצחק מרדכי: "עשינו מאמצים רבים להוציא את האזרחים מתוך מחנה הפליטים, אבל מפקדי המחבלים לא איפשרו את הפינוי".

ב-8 ביוני נערך גם הקרב הראשון של צה"ל נגד צבא סוריה, בעיירה ג'זין שבשיפולים הדרומיים של ג'בל ברוך. חטיבת השריון 460 כבשה את העיירה, ולמחרת השתלטה על הכפרים הסמוכים חונה ועין א-תינה, מהלך שאיפשר העברת כוחות רבים צפונה, אל עבר כביש ביירות-דמשק.

באותו יום החל קרב עין זחלתא, שבמהלכו לחמו כוחות עוצבת הפלדה, ובהם חטיבה 500 מתוגברת בגדוד 9263, וכן גדוד 601, גדוד 932, ועוצבת גולן, נגד כוחות שריון וקומנדו סוריים. הקרב נמשך יומיים ובסיומו כבשו כוחות צה"ל את המרחב.

ב-9 ביוני, נפתח מבצע ערצב-19, אשר ערך חיל האוויר הישראלי במטרה להשמיד את מערך טילי הקרקע-אוויר הסוריים בבקעת הלבנון. במהלך המבצע התרחש קרב האוויר הגדול ביותר בעידן הסילון, בו השתתפו כ-150 מטוסי קרב, ובמהלכו הופלו 23 מטוסים^{[דרוש מקור][מפני ש...]} של חיל האוויר הסורי ולא הופל אף מטוס ישראלי. במהלך כל ימי הלחימה הפילה ישראל 82 מטוסים סוריים ואיבדה 2 מטוסים, שניהם מפגיעות של טילי נ"מ. המבצע הדגיש את עליונותה האווירית המוחלטת של ישראל אל מול חיל האוויר הסורי. על פי בכירים בחיל האוויר הישראלי המבצע נחשב לאחד מהמבצעים החשובים שלו, והוא אף עיצב באופן משמעותי את דמותו. בהמשך התקיימו מספר קרבות שריון אשר לא הושגה הכרעה ברורה לטובת אחד הצדדים, ובמהלכם ישראל הייתה הראשונה בהיסטוריה שעשתה שימוש במסוקי קרב נגד טנקים.

ב-9 ביוני 1982 לחמה סיירת מטכ"ל בקרב על גבעה מיוערת, בקצה הצפוני של רכס שאראת כריסטופני, נגד כוח רגלי ורכוב מהקומנדו הסורי, הכווינה עליו ירי ארטילרי שכלל פצצות מצרר והשמידה אותו.

ב-9 ביוני החל הקרב על כפר סיל, שנמשך 4 ימים, ובסיומו כבשו כוחות צה"ל את העיירה.

ב-10 ביוני, ביום החמישי ללחימה, נהרגו בכפר דוחא שליד העיירה דאמור, סגן הרמטכ"ל, האלוף יקותיאל אדם ואל"ם חיים סלע. ביום זה נהרגו מעל שבעים חיילים, רבים מהם ליד דאמור, ולפחות תשעה נהרגו מטילים שנורו אל נגמשים ממסוקי קרב סוריים באזור ג'בל ברוך.

באותו יום, בסביבות השעה 12:55 הופצצו כוחות של חטיבה 943 מאוגדה 90 ב"אמבטיית ביאנור" (ואדי חפופה) בגזרה המזרחית בשוגג על ידי חיל האוויר הישראלי. בהפצצה נהרגו 24 חיילים, נפצעו 92 חיילים ועוד 32 קיבלו "הלם קרב". כמו כן נפגעו כלים רבים: כלי לחימה ומשאיות שהובילו תחמושת, מים ומזון לכוחות הלוחמים. גדוד 573 מחטיבה 943 שהה באותה עת בוואדי חפופה מצפון ל"אמבטית ביאנור" (למעט פלוגת המפקדה שלו שנפגעה בהפצצה). הגדוד היה אמור להמשיך צפון מערבה כדי לכבוש את הכפר מג'דל בלחיס. אולם בסביבות השעה 14:00 קיבל המג"ד סא"ל עלי ברוק ממפקד הגיס האלוף אביגדור בן-גל פקודה חדשה: לפנות מזרחה, דרך ג'בל ערבה, עד לכפר א-רפיד ולתקוף את הכוחות הסורים הנסוגים צפונה בציר "מיכה". הגדוד הגיע לכפר א-רפיד בסביבות השעה 15:00. במשך שעות, עד רדת החשכה, תקף הגדוד את הכוחות הסוריים מחטיבה 91 והשמיד עשרות כלים: טנקים, נגמ"שים ומסוק "גאזל". אף חייל מכוחות גדוד 573 לא נהרג או נפצע, וגם לא הושמד אפילו כלי לחימה ישראלי אחד.

ב-11 ביוני, ביום השישי ללחימה, לאחר קרב בין סיירת צנחנים לכוחות קומנדו סורים שנמשך כ-4 שעות בסמוך לכפר עינאב, התקבלה החלטה לכבוש את הכפר. במהלך הקרב נהרג מפקד צוות סגן אלון לוין, ההרוג הראשון של הסיירת במלחמה. הכפר נכבש ביום למחרת.

בליל אותו יום התחולל בגזרה המזרחית קרב סולטאן יעקוב, אשר במהלכו נכנס גדוד 362 מחטיבה 399 לצומת מדרום לכפר סולטאן יעקוב וגילה שהוא מכותר בתוך מתחם סורי גדול. הכוח חולץ בקושי בסיוע ארטילרי כבד בלא שהצליח לכבוש את אזור הצומת. ניהול הקרב נחשב לאחד הכשלונות הגדולים של צה"ל במבצע שלום הגליל. הקרב זכור בעיקר בשל ההרוגים, הפצועים והשבויים הרבים שהיו בו לצה"ל, ושני חיילי המילואים הנעדרים עד עצם היום הזה: יהודה כץ וצבי פלדמן. באפריל 2019 הושבה לישראל גופתו של הנעדר מהקרב זכריה באומל.

חטיבה 645 ניהלה קרב קשה מאוד מול הכוח הסורי כל אותו הלילה.

בבוקר, זמן קצר לפני כניסת הפסקת האש לתוקפה, השתתפו כוחות מחטיבה 409 במארב לשריון סורי, והשמידו 11 טנקי T-72, עשרות כלי רק"ם ו-4 מסוקי גאזל.

באותו היום, בשעה 12:00 בצהריים, נכנסה הפסקת האש לתוקפה, אולם בצידון, במחנה הפליטים עין אל-חילווה, בכביש ביירות-דמשק ובביירות לא הופסקה הלחימה.

12 ביוני – 22 ביולי

חייל צה"ל צופה בהפצצה אווירית על ביירות

ב-12 ביוני, על אף הפסקת האש, התקדמו הצנחנים וכבשו את העיירה שמלאן בלחימה קשה אל מול כוחות קומנדו ושריון סוריים.

ב-13 ביוני בצהריים חברו כוחות הצנחנים לכוחות הנוצריים בבסבא, ובכך ניתקו את המחבלים במערב ביירות.

ב־15 ביוני החלו כוחות צה"ל לנוע שמונה קילומטרים צפונית לביירות, לכיוון אזור ג'מהור, במאמץ להרחיב את שליטתם על כביש-ביירות דמשק, מזרחה.

על אף החבירה לנוצרים וניתוק מערב ביירות, הפרוזדור הצר באזור כפר שימא היה נתון להטרדות סוריות שישבו בשטח הגבוה בעאליי. בשל כך ב-21 ביוני החלה אוגדה 162 להתקדם לעבר בחמדון ועאליי. האוגדה צלחה את נהר הדאמור והחלה לטפס על השלוחה הצפונית המוליכה לבחמדון. עקב היעדר אישור מהדרג המדיני למתקפה, האוגדה התנהלה בזחילות תוך קרבות קשים מול אויב נחוש ובשטח טופוגרפי נחות. בנוסף עקב היעדר אישור לפתח מאמצים מקבילים, התרכזה כל הארטילריה הסורית נגד כוחות האוגדה. הלחימה התנהלה בחלקה הראשון כנגד מארבי נ"ט וטנקים סוריים מרחוק, לאחר מכן משעלתה האוגדה על הרכס, מרואייסאת נעמן ועד כביש ביירות דמשק התנהלו קרבות קשים, בעיקר במסולעת מעל מנצוריה ובשקיף מטלון.

ב-25 ביוני, עקב התקדמות אוגדה 96 מביירות לכיוון מזרח, והתקדמות אוגדה 162 שתוגברה בחטיבת גולני לכביש ביירות-דמשק מדרום, החלו הסורים להימלט מזרחה, במטרה להימלט מכיתור על ידי כוחות צה"ל. כביש ביירות-דמשק, מביירות ועד רואייסאת צופר, היה בשליטת כוחות צה"ל.

מעתה, במשך כחודש וחצי, צה"ל בסיוע ארטילרי מסיבי (כולל ירי בכינון ישיר) ותקיפות מהאוויר, הידק את המצור על ביירות והפעיל לחץ כבד על המחבלים על מנת להביא לכניעתם. חיל הים הטיל מצור ימי על העיר על מנת למנוע הספקת נשק וציוד למחבלים.

22 ביולי – 23 באוגוסט

ב-22 ביולי התנהל בגזרה המזרחית מבצע טרף - יום קרב כנגד הסורים והמחבלים. לאחר שמתחילת יולי ניהלו הסורים והמחבלים פעילות מוגברת נגד צה"ל, הוחלט לערוך נגדם פעולת עונשין, על ידי כוחות במסגרת גיס 479 בפיקוד אלוף משה בר כוכבא. במהלך המבצע כוחות צה"ל, שכללו יחידות שריון, ארטילריה, חי"ר, נ"ט, וכן יחידות נ"מ שפעלו בכינון ישיר, השמידו 70 טנקים, 23 נגמ"שים, וכן תומ"תים, תותחי נ"מ, משאיות, טרקטורים ועמדות לחימה, וגרמו לאבדות קשות בנפש. לכוחות צה"ל היו 2 הרוגים, 5 פצועים, ו-3 טנקים שנפגעו.

בעקבות המבצע ריסנו הסורים את המחבלים, והשתדלו לשמור על השקט בגזרה.

ב-1 באוגוסט, על מנת להגביר את הלחץ על המחבלים, החל צה"ל להתקדם לעבר שטחים בנויים בדרום מערב ביירות. בראשית אוגוסט צה"ל גייס שוב את חטיבה 939 ואת חטיבה 165. החטיבות הונחתו בליל ירח מלא על ידי נחתות חיל הים מצפון לג'וניה, והצטרפו לכוחות צה"ל בביירות.

ביום ט"ו באב, 4 באוגוסט, נקלעה פלוגה ג' מגדוד 12 של חטיבת גולני לקרב מול כוח קומנדו סורי ומחבלים סמוך למחנה הפליטים בורג' אל-ברג'נה. בקרב נהרגו 9 לוחמי צה"ל. באותו יום נהרגו 10 לוחמי צנחנים בקרבות בביירות. באותו יום נהרג תובל גבירצמן, שהיה מפקד פלוגה בחטיבה 188 של חיל השריון. זכה בצל"ש אלוף פיקוד הצפון לאחר מותו, על גילוי אומץ לב, מסירות נפש וכושר מנהיגות.

במהלך הקרבות רוב ביירות נכבשה, נמל התעופה של ביירות נהרס, נהרגו כ-368 חיילי צה"ל ויותר מ-1,000 מחבלי אש"ף, בנוסף לכ-6,000 מחבלים שנעצרו. לקראת אמצע אוגוסט הושגה הסכמה להוצאת הכוחות הסוריים והכוחות הפלסטיניים מביירות, בחסות כוח בינלאומי. תהליך זה הושלם ב-31 באוגוסט 1982, במהלכו התפנו מביירות תוך 12 ימים, 14,398 לוחמים פלסטיניים וסוריים, וכן 664 נשים וילדים. מתוכם, 8,144 עזבו את ביירות דרך הים, ו-6,254 חיילים סוריים ואנשי חטיבות "צבא השחרור הפלסטיני" של אש"ף עזבו לסוריה דרך כביש ביירות-דמשק. מטה אש"ף עבר לתוניסיה, שם הסדירה ארצות הברית לארגון מקלט טרם הפינוי.

23 באוגוסט – 29 בספטמבר

ב-23 באוגוסט 1982 נבחר בשיר ג'ומאייל, מנהיג הפלנגות הנוצריות, לנשיא לבנון. ישראל ראתה בכך סימן לפריצת דרך מדינית ושר הביטחון אריאל שרון אף הכריז כי מדינה ערבית נוספת מתכננת לחתום חוזה שלום עם ישראל. לאחר הרצח של בשיר ג'ומאייל ב-14 בספטמבר 1982 תפס אחיו, אמין ג'ומאייל את השלטון.

יומיים לאחר הרצח, ב-16 בספטמבר 1982, החל צה"ל להיכנס למערב ביירות, תוך שאוגדה 96 תוקפת מדרום, ואוגדה 91 ממזרח - מכיוון הנמל מערבה. צה"ל אישר לכוחות הפלנגות הנוצריות להיכנס למחנות הפליטים סברה ושתילה שבאזור ביירות. כניסת הפלנגות למחנות הפכה במהרה לטבח סברה ושתילה, שבו רצחו אנשי הפלנגות, במשך יומיים, מאות מתושבי המחנה. הטבח עורר סערה ציבורית בינלאומית, וקומם מדינות רבות נגד ישראל.

בעקבות הסערה הציבורית שהתחוללה בעולם עקב הטבח, ולחץ אמריקאי, נסוגה ישראל ממערב ביירות ב-30 בספטמבר 1982. בישראל הוקמה ועדת חקירה (ועדת כהן), שבעקבות מסקנותיה נאלץ אריאל שרון, שהיה שר הביטחון ואדריכל מלחמת לבנון, להתפטר מתפקידו, שהועבר למשה ארנס. לאחר נסיגת צה"ל ממערב ביירות הסתיימה למעשה הלחימה האקטיבית, וב-29 בספטמבר 1982 הסתיים מבצע שלום הגליל באופן רשמי.

חילות צה"ל במלחמה

פעילות חיל האוויר

האצטדיון בביירות ששימש מצבור תחמושת לאש"ף לאחר שהופצץ על ידי חיל האוויר הישראלי

מטוס נוסעים של מידל איסט איירליינס (MEA) שחנה בנמל התעופה ביירות בינלאומי והושמד במלחמה

ערך מורחב – מבצע ערצב 19

חיל האוויר הישראלי התכונן היטב לאיום הטילים במגוון אמצעים כמו שיפור המודיעין והחימוש. בערבו של יום הלחימה הראשון, (ט"ו בסיון) עוד ב-5 ביוני נכנס כח אווירי ללבנון במטרה להכין את התקיפה היבשתית ולחסל עמדות טילים ונשק נגד מטוסים. מסוק קוברה אחד הופל ושני טייסיו נהרגו .

ביום השלישי ללחימה נשלחה רביעיית מסוקי דיפנדר לתקוף שתי תחנות מכ"ם סוריות מסוג P-15 בעיירת החוף דאמור. מכ"מים אלו היו מסוגלים להתריע בפני תקיפת אזור הבקעה. אחרי תקיפת המסוקים הוזנקו לאזור גם מטוסי סקייהוק שהשלימו את השמדת תחנות המכ"ם. תמונת הקרב של חיל האוויר הסורי נפגעה קשות.

ביום הרביעי של המלחמה, ב-9 ביוני, חיל האוויר יצא במבצע ערצב 19 והשמיד את רוב סוללות טילי הקרקע אוויר של הסורים בבקעת הלבנון. בנוסף חיל האוויר הסורי, שפעל בתו"ל רוסי, סבל מנחיתות משמעותית ואיבד 23 מטוסי מיג כבר בימים הראשונים. המבצע נחשב הצלחה מזהירה של חיל האוויר.

מבצע ערצב 19 העניק לישראל עליונות אווירית מוחלטת בשמי לבנון ולחיל האוויר הישראלי נפתח פתח לסייע באופן חופשי לכוחות הקרקע. היבטים אלו אפשרו חופש פעולה משמעותי לחיל האוויר הישראלי ושליטה אווירית בשמי לבנון. דבר זה אפשר תנאים נוחים לחיל היבשה ולחיל הים בהשוואה למלחמת יום כיפור.

בשבועות שאחרי כן הסתפק חיל האוויר במשימות של סיוע קרוב ולא יזם מבצעים גדולים נגד כוחות סוריים. כך, לא הושמדו כוחות קרקעיים גדולים של הסורים במהלך נסיגתם מלבנון לסוריה. ההחלטה על כך התקבלה בדרג הממשלתי שלא היה מעוניין בעימות מלא עם סוריה.

סדר כוחות צבא היבשה

נגמ"ש M-113 צה"לי בדרום לבנון, יוני 1982

נסיעה דרומה לכיוון הבופור, 1982

במהלך הלחימה בלבנון הופעלו על ידי צה"ל שבע אוגדות סדירות ומילואים. חלקן פעלו מתחילת המלחמה, וחלקן הוכנסו ללחימה עם גיוסן בשלב מאוחר יותר. שלוש אוגדות פעלו בגזרה המערבית (91, 96 ו־36), אוגדה אחת בגזרה המרכזית (162) ושלוש בגזרה המזרחית (252, 90 ו־880). במהלך הלחימה הקים גיס 446 שני כוחות משימתיים שפעלו במערב הגזרה המזרחית: הראשון בפיקוד תא"ל דני ורדי ("כוח ורדי") והשני בפיקוד תא"ל יוסי פלד ("כוח יוסי"). שתי אוגדות נוספות (49 ו־131) ומפקדת גיס 479 שימשו ככח עתודה ברמת הגולן לתרחיש שבו תתרחב הלחימה בצבא הסורי לגזרה זו. סדר הכוחות הכולל בלחימה בלבנון כלל כ־1,400 טנקים ולצידם מאות כלי ארטילריה. בעתודה ברמת הגולן הוצבו כ־600 טנקים, בסך הכל הוצבו בצפון כ־2,000 טנקים.

הזירה הימית

ערך מורחב – הזירה הימית במבצע שלום הגליל

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

תגובות למלחמה בישראל

קריקטורה של פרץ ויינריך שבה נראים שמיר ושרון עם הכיתוב "צברנו די קלפים למיקוח"

בהצבעה בכנסת על המלחמה, התנגדה לה רק חד"ש (שאף הגישה בהפגנתיות הצעת אי אמון בממשלה). נציג הסיעה, ח"כ מאיר וילנר, ציין במליאת הכנסת כי "הממשלה מובילה את ישראל אלי תהום. היא עושה מעשה, שבמרוצת הזמן עלול להתברר כבכייה לדורות". בתגובה גונתה חד"ש ונשמעו קריאות, בהן מפי עורך "ידיעות אחרונות", להעמיד את ח"כיה לדין באשמת בגידה. בהצבעה נעדרו מהמליאה ח"כים מהשמאל, בהם שולמית אלוני ויוסי שריד. סיעת המערך הצביעה בעד.

בעיתונים בעיקר התפרסמו כתבות אופטימיות. בטור המערכת של "ידיעות אחרונות" ביום הראשון ללחימה, תחת הכותרת "שקט, יורים" כתב עמירם ניר: "עכשיו אין אופוזיציה, אין ליכוד ומערך, אין דתיים וחילוניים, עשירים ועניים, ווזווזים וצ'חצ'חים. עכשיו כולנו עם אחד, במדים, עכשיו יורים. שקט". המקרה המפורסם ביותר של שיתוף פעולה בין התקשורת לממשלה היה בזמן כיבוש הבופור. ראש הממשלה דיווח כי הבופור נכבש "ללא אבדות", אף על פי שהיה ידוע ששישה חיילים של סיירת גולני, בהם מפקד הפלס"ר, רס"ן גוני הרניק, נהרגו בעת הלחימה. התקשורת עצמה דיווחה על "גבורה עילאית" ו"חירוף נפשות", אך לא ציינה את נושא האבדות. רק בחינה מדוקדקת של מודעות האבל הראתה תמונה אחרת: "על מותו של רס"ן גוני הרניק, בעת כיבוש הבופור, מתאבלת תנועת שלום עכשיו".

המלחמה זכתה לפופולריות רבה בציבור בתחילת דרכה, וזיכתה את הממשלה ואת הליכוד בתמיכה גבוהה מאוד בסקרים. בראשית אוגוסט העניקו הסקרים לליכוד בין 57–61 מנדטים. בציונות הדתית עלו פרשנויות לפיהן לבנון היא חלק מארץ ישראל השלמה, ורבנים מרכזיים כישראל אריאל ודב ליאור הגדירו את המלחמה כמלחמת מצווה וקראו לספח את לבנון ולהקים בה התנחלויות. הרב הראשי האשכנזי שלמה גורן השווה את המלחמה לכיבוש הארץ על ידי יהושוע ולמלחמה בעמלק, וגם הרבי מלובביץ' כינה את לבנון "הגדה הצפונית" והתנגד ליציאה ממנה.

ככל שהתקדמה המלחמה, החלה ביקורת ציבורית מחוגים שונים, אשר טענו כי המלחמה היא "מלחמת ברירה", וכי ממשלת ישראל הייתה צריכה להסתפק במבצע צבאי מוגבל בשטחי דרום לבנון. בהמשך, כאשר צה"ל הסתבך אט-אט בבעיות הפוליטיות הפנים-לבנוניות, גברה ההתנגדות בציבור למלחמה, שהגיעה לשיאה לאחר טבח סברה ושתילה.

הוויכוח על מטרת המלחמה

המלחמה החלה כמבצע צבאי מוגבל בשם "מבצע שלום הגליל", בדומה למבצעים מוגבלים שהיו לפניו, לפי תוכנית צבאית שכונתה "תוכנית אורנים". מטרות המבצע השתנו במהלכו, ומהוות עד היום מקור לעימותים במערכת הפוליטית בישראל, ואף להאשמות בתוך מפלגת הליכוד^{[דרוש מקור]}. בפקודת המבצע ועל פי ידיעת ראש הממשלה מנחם בגין, הוגבל המבצע לכניסת כוחות צה"ל עד 40 ק"מ צפונה מקו שביתת הנשק עם לבנון, מרחק הגדול מטווח הקטיושות, על-מנת לפגוע קשות באש"ף שהיה מוגן עד הקו הזה בכ-3 רצועות הגנה של הכוחות הסוריים במדינה, שכן אחרת הארגון ישתקם וייתחמש ברקטות בעלות טווח גדול יותר. תחום זה הוסכם על גם על דעתה של מפלגת העבודה שהייתה באותה עת באופוזיציה בכנסת. אולם הפקודה לא ירדה לדרגי השטח, וצה"ל לא עצר את כוחותיו עד הגיעם לביירות, בירת לבנון, ומטרת המבצע שונתה והייתה גירוש המיליציות של אש"ף מלבנון כולה, מטרה שהושגה בהצלחה בסופו של דבר, לאחר המצור על ביירות.

ההתייחסות למלחמה כאל מבצע ניכרת גם בשמו של החוק למימון מבצע שלום הגליל, התשמ"ב-1982, שאושר בכנסת ב-28 ביולי 1982, בתקנות העוסקות במתן אות מערכה למשתתפים במבצע, שפורסמו ב-6 בפברואר 1983, הוא נקרא "מערכת שלום הגליל". עם התמשכות המבצע והתרחבותו הוא נתקבע בשיח הציבורי כ"מלחמת לבנון".

לדברי הפרשן הצבאי רון בן ישי, מטרות המלחמה, כפי שהוצגו לו עוד זמן רב לפני תחילת המלחמה על ידי אריאל שרון ורפאל איתן, היו נרחבות מאשר טווח 40 ק"מ שצוין בהחלטת הממשלה על יציאה למבצע, וכללו סילוק אש"ף מלבנון כולה, בתקווה שצעד זה יחסל את תקוותם של הפלסטינים לשוב לשטחי יהודה ושומרון, ויבסס את אחיזת ישראל בשטחים אלה. מטרה נוספת הייתה השבת השלטון בלבנון לפלנגות הנוצריות בראשות באשיר ג'ומייל, שבעקבותיו תחתום לבנון על הסכם שלום עם ישראל. בן ישי טען שמטרות אלה הוסתרו ממנחם בגין ומהממשלה. טענה דומה, לפיה שרון הטעה את בגין והממשלה כולה בדבר יעדי המלחמה, הועלתה גם על ידי העיתונאי עוזי בנזימן. שרון הגיש תביעת דיבה כנגד בנזימן ועיתון "הארץ" (שבו פורסמה טענתו של בנזימן). התביעה נדחתה תוך שנקבע בבית המשפט המחוזי, בין השאר, שהוכח ששרון לא נהג ביושר עם ראש הממשלה בגין. בערעור, בית המשפט העליון נמנע מלהתייחס לנכונות הקביעה, אך הותיר את פסק הדין על כנו.

לפי מסמך פנימי שאותו חיבר אהוד ברק, מי שהיה אז ראש אג"ת, וסגנו של מפקד הגיס הצפוני, המלחמה תוכננה מראש כשרשרת מתגלגלת שתוביל לתוצאה של השלטת משטר נוצרי בלבנון, תוך הבהרת עליונותה של ישראל על סוריה. באותו מסמך מציין ברק כי יש להסתיר מטרות אלו מפני הדרג המדיני - "בדרכים עקיפות ניתן אולי להשפיע על היווצרות שרשרת שתוליד עילה לפעולה נגד המחבלים. העניין כולו נכבד ביותר ומחייב שיקול דעת מקיף ברמה המדינית. יתרה מזאת, לאור הבעייתיות של דיון בהפעלת כוח מאסיבית לשינוי מצב מדיני, ייתכן שגם בדרג המדיני יש קושי לדון בו במפורש ותוך זיהוי ברור של המטרות, ומובן מאליו שעם הדרג הצבאי לא כדאי לדון בכלל בעניין במונחי 'כוונת מכוון', אלא רק במונחי 'תוכנית מגירה' המכילה גם תשובות לאפשרויות מתפתחות".

על פי אהוד ברק, ”לשר הביטחון, אריק שרון, הייתה פנטזיה אסטרטגית רב־קומתית שלא דנו בה במפורש”. בראיון למעריב, אמר ברק כי:

"הרעיון היה להשתמש בעילות שהטרור הפלסטיני סיפק כדי להתנפל עליהם בדרום לבנון ולהפוך זאת למנוף להגיע לחבירה עם הנוצרים בביירות, להמליך את משפחת ג'ומייל ולגרש את אש"ף מלבנון לגמרי. ההנחה הייתה שהם ייאלצו לחזור לירדן, ובניגוד למה שקרה בספטמבר 1970 הם למדו לקחים ויפילו את השלטון ההאשמי. אז יבוא לציון גואל: בירדן תקום מדינה פלסטינית ולסכסוך יימצא פתרון. הבנתי שזה לא אורנים גדול אלא אורנים ענק."

למעשה במהלך המלחמה נתן ראש הממשלה הנחיה חריגה, לפיה שר הביטחון יצטרך את אישורו על הפעלת חיל האוויר.

סרבנות במלחמה

מלחמת לבנון הייתה הראשונה שבה חלחלה הסרבנות המצפונית לדרגים גבוהים כמו במקרה של אל"ם אלי גבע, מפקד חטיבה שסירב לפקד על חייליו להמשיך במבצע, אך הסכים להשתתף כחלק מהכוח הלוחם, והודח. האלוף עמרם מצנע התפטר מתפקידו כראש מטה גיס במחאה על פלישת צה"ל לביירות וכאקט של אי אמון בשר הביטחון אריאל שרון, אך בהמשך חזר בו. עם תחילת המלחמה הוקמה תנועת הסרבנות "יש גבול", על ידי חיילי מילואים שסירבו לשרת בשטח לבנון.

פריסת צה"ל בתקופה שלאחר סיום מבצע שלום הגליל

אוקטובר 1982 - יוני 1985

החל מאוקטובר 1982 צה"ל ביסס ופרס את כוחותיו במוצבים שנבנו לאורך הקו שנוצר לאחר סיום הלחימה במבצע שלום הגליל. בספטמבר 1983 הסתיים שינוי הפריסה הראשון של צה"ל, בהיערכותו בקו חדש, קו האוואלי. במסגרת ההיערכות מחדש פינה צה"ל ופירק 43 מחנות ו-22 מוצבים. שלב הנסיגה השני נמשך כארבעה שבועות ובמהלכו הושלמה הנסיגה מאזור אגם קרעון ומהגזרה המזרחית בלבנון. בסיום השלב הזה נערך צה"ל באזור העיירה חאצביא. בסוף 1984 נעשתה במטכ"ל עבודת מטה לבחינת האפשרויות להיערכות הביניים של צה"ל באופן חד-צדדי, בגזרה המערבית בלבנון (שלב הנסיגה השלישי).

שהיית צה"ל בלבנון חשפה אותו להתקפות של מורדים שיעים, ששיאן היה ב-4 בנובמבר 1983, בפעולת ההתאבדות בבניין מפקדת צה"ל בצור, שגרמה למותם של 60 איש, מתוכם 28 ישראלים. המגמה הישראלית להינתקות הדרגתית מדרום לבנון קיבלה מאז הבחירות לכנסת ה-11 ב-1984 ממד נוסף - כלכלי. המשבר הכלכלי החמור בישראל ומגמתה של הממשלה לקצץ סכומים ניכרים מתקציב הביטחון חיזקו את טענות התומכים בנסיגה לגבולות רצועת הביטחון.

פינוי הגזרה המערבית באזור צור, כחלק מנסיגת צה"ל מלבנון אל רצועת הביטחון

בינואר 1985 הביאו ראש ממשלת האחדות, שמעון פרס, ושר הביטחון, יצחק רבין, בפני הממשלה החלטה על יציאת צה"ל מלבנון, ונסיגה לקו חדש של מספר קילומטרים בדרום לבנון, שכונה "רצועת הביטחון". ההחלטה עברה ברוב קולות. הנסיגה ההדרגתית הסתיימה רשמית ביוני 1985, קרוב לשלוש שנים לאחר שוך הקרבות, וסיום המלחמה באופן רשמי.

קשרי ישראל ואוכלוסיית דרום לבנון

יחידת הקישור ללבנון עודדה גם תיירות לבנונית-ישראלית - כ-180,000 לבנונים ביקרו בישראל מאז יוני 1982 ועד מרץ 1984. צה"ל אף הקים קייטנות בישראל לילדי דרום לבנון ועודד ביקורים מאורגנים לאנשי מקצוע להתמחות בנושאים שונים. היקף היצוא הישראלי ללבנון הגיע בשנת 1984 לשלושה מיליוני דולר לחודש, ודרך ישראל הועברו מוצרים של סוחרים לבנוניים המיובאים מחוצה לה בסכום של שישה מיליוני דולרים. היחידה הנפיקה אישורי עבודה לאלפי תושבי דרום לבנון שקרוביהם שירתו בצד"ל, הכניסה לישראל התקיימה דרך ארבעת מעברי הגדר הטובה, בראש הנקרה, בבירנית, במעבר תורמוס ובשער פאטמה ליד מטולה, שהיה מעבר הגבול המרכזי.

המאבק באש"ף לאחר הגירוש לתוניסיה

לאחר הגירוש של אנשי אש"ף לתוניסיה התחיל השלב של הלחימה הסמויה, אחד המבצעים הידועים היה מבצע דרך נץ שנערך באפריל 1985, ובו פוצצו לוחמי שייטת 13 את אוניית אש"ף "מון לייט" שעגנה בנמל ענאבה, אלג'יריה, על מנת למנוע פיגוע מתוכנן בבסיס הקריה בתל אביב.

הלחימה בדרום לבנון (1985–2000)

ערך מורחב – הלחימה בדרום לבנון (1985–2000)

בתקופה שלאחר נסיגת צה"ל לרצועת הביטחון הארגונים השיעים אמל וחזבאללה נלחמו בכוחות צה"ל וצד"ל (שבראשות אנטואן לאחד) בדרום לבנון, בתמיכת סוריה ואיראן. הלחימה המשיכה עד לנסיגה החד-צדדית של ישראל לגבול הבינלאומי במאי 2000, שמיד אחריה קרס צד"ל ורוב מפקדיו ברחו לישראל.

תוצאות המלחמה

הוצאת שבויים מבית החולים של צידון, אוטובוס של אגד גויס להובלת השבויים, 1982

תוצאותיה המיידיות של המלחמה:

• גירוש אש"ף מדרום לבנון לתוניס, הרס התשתיות שלו בדרום לבנון ותפיסת נשק רב על ידי צה"ל. החלשות ארגון אמל השיעי המתון יחסית, אך מולם הקמת הארגון השיעי חזבאללה בלבנון, שמטרתו התנגדות אלימה לכיבוש הישראלי ותמיכתו בידי סוריה ואיראן.

שנתיים לאחר יציאת הפלסטינים מביירות, היו מרוכזים בביירות כ-2,500 פלסטינים מכל פלגי אש"ף וברחבי לבנון עוד כ-5,500.

• הקמת צד"ל - צבא דרום לבנון - שסייע לצה"ל.
• פגיעה קשה בעוצמת הצבא הסורי, צמצום יכולתו האווירית בעקבות עימותים אוויריים שבהם הייתה ידו על התחתונה. פגיעה בכלכלה הסורית הגברת ההרתעה הצבאית של צה"ל כלפי לבנון, סוריה ושאר מדינות ערב (המלחמה היחידה בה כבשה ישראל בירה של מדינה ערבית).
• תחילת שבירת הקונצנזוס והאמון לגבי המטרות והמניעים של מפקדי הצבא בחלק מהציבור הישראלי. לאחר נסיגת צה"ל מלבנון לרצועת הביטחון, הייתה עליה ניכרת בנכונות של קצינים לחתום לשירות קבע.

תוצאותיה ארוכות הטווח של המלחמה:

• בתחום המדיני, ממשלות רבות בעולם המערבי גינו את כניסת צה"ל לביירות ואת הימצאות הצבא הישראלי בלבנון והדבר פגע במעמדה המדיני של ישראל, שהיה במגמת שיפור לאחר הסכם השלום עם מצרים. מומנטום השלום עם מצרים נפגע והיחסים הוגדרו כ"שלום קר".
• השהייה הארוכה והקשה בלבנון, חשפה את הצד הפגיע של צה"ל לעימותי גרילה קשים עם אנשי חזבאללה שהתעצמו והתמקצעו ושכונו "הבוץ הלבנוני". עימותים שצה"ל התקשה לתת להם מענה הולם גבו קורבנות רבים.
• בטווח הארוך יותר הביאה המלחמה לשחרורם של אלפי עצירים ואסירים ביטחוניים בעסקאות לחילופי שבויים.
• השפעה על תהליך השלום, נסיגת אש"ף מלבנון הייתה אחד הגורמים לנכונותו של יאסר ערפאת להגיע לוועידת מדריד שהובילה להסכמי אוסלו, אולם מצד שני נסיגת צה"ל לגבולות רצועת הביטחון הובילה להתעצמותו של חזבאללה שהביאה לנסיגת צה"ל מלבנון במאי 2000 ללא הסכם.

חזרתם של אנשי אש"ף ללבנון

מבצע של"ג יצר מציאות חדשה בדרום לבנון. הפלסטינים שהקימו שם מאחז טריטוריאלי עצמאי הוצאו מהתמונה, ואת החלל הריק מלאו השיעים ובראשם ארגון "אמל" שהגיע לשיא כוחו בפברואר 1984, שעה שהשתלט על מערב ביירות והפך לכוח הלבנוני העולה. מאז התחיל הגלגל להתהפך בתהליך הדרגתי ואיטי ו"אמל" במקום לצבור תנופה החל לאבד גובה. שתי סיבות גרמו להידרדרות במצבו של ארגון "אמל" הראשונה התחזקות ארגון חזבאללה והשנייה חזרתם של אנשי ערפאת ללבנון. עקב ניתוק הקשר עם חוסיין, מלך ירדן, וחיסול מרבית הבסיסים שלהם בממלכה הירדנית והסילוק מתוניס. כמו כן, דרום לבנון הייתה שטח המחיה היחיד, שאפשר מאבק מזוין נגד ישראל. היו שני שלבים לחזרה הפלסטינית ללבנון:

1. תקיעת יתד במחנות הפליטים במערב ביירות, צידון וצור. מהלך זה התחיל בשנת 1985.
2. יציאה ממחנות הפליטים על מנת ליצור אזורי שליטה מסביבם. המוקד של שלב זה היה בעיקרו סביב העיר צידון שם החלו הפלסטינים להשתלט על נקודות טופוגרפיות חיוניות ושולטות. באוקטובר 1986 חזרו רוב אנשי אש"ף שגורשו ממערב ביירות לאחר המצור הגדול של צה"ל במלחמת שלום הגליל, לבירת לבנון ולערים הדרומיות צידון וצור, אולם באותה שנה היו אנשי ערפאת עסוקים במלחמה באנשי תנועת "אמל" השיעית. באפריל 1986 חיסלה אמ"ל קולונל באש"ף שכיהן כמפקד אש"ף בדרום לבנון וזאת על מנת למנוע את התבססות הפלסטינים באזור צור וצידון.
3. בשנת 1988 לאחר שערפאת הכריז בז'נבה על התנערותו מטרור, הורה המנהיג הפלסטיני לאנשיו לא לפעול מלבנון. ארגונים אחרים כמו "החזית הדמוקרטית", "החזית העממית" וארגונו של אבו נידאל לא שעו להוראתו של ערפאת.

נפגעי צה"ל בשנות הלחימה

פתיחת ציר בכביש היורד משקיף אל חרדון לראס ביאדה. באופק רואים את הלשון של צור (1986)

מוצב שקיף אל חרדון, במוצב שהו כוחות צה"ל וצד"ל (1986)

שישה מתוך שמונת לוחמי הנח"ל שנשבו במלחמת לבנון הראשונה

סיור על שפת המצוק הדרומי של נהר הליטני באזור הכפר דיר סיריין (1987)

פתיחת ציר של צה"ל בלבנון ליד מוצב עיישיה (1993)

פתיחת ציר ממוצב גלגלית ברצועת הביטחון לארץ, השכונה ברקע היא שכונת נרקיס במטולה (1999)

טנק ותומ"ת ברחבת הרק"מ של מוצב חיל התותחנים שרייפה בדרום לבנון (1998)

מבט דרום מערבה ממוצב כרכום בגזרה המערבית של רצועת הביטחון בלבנון (1998)

מוצב צה"ל על מצודת הבופור בדרום לבנון (1993)

• בשנים 1982–2000 נהרגו 1,216 חיילי צה"ל, מתוכם 654 חיילים במבצע שלום הגליל ועוד 562 חיילים נהרגו במלחמה ברצועת הביטחון, עד הנסיגה לרצועת הביטחון נפצעו 3,750 חיילים.

אין תיעוד מדויק של מספר חיילי צה"ל שנפצעו בלחימה רצועת הביטחון^{[דרוש מקור]}. לוחמים רבים אובחנו כסובלים מהפרעת דחק פוסט-טראומטית. בתקופה זו אובחנו חיילים הסובלים מ"הלם קרב" כסובלים מ"תסמונת וייטנאם".

כמו כן אין נתון רשמי על מספר חיילי צד"ל שנהרגו ונפצעו בתקופה זו. הערכה היא שנהרגו בתקופה זו כ-660 חיילי צד"ל כ-250 נפצעו, כמו כן נהרגו כ-200 אזרחים דרום לבנונים. בממוצע איבד צבא לבנון כ-55 חיילים בשנה וצה"ל איבד כ-25 חיילים בשנה.

• על פי הערכות, מן הצד הערבי נהרגו כ-18,000 איש במלחמה, בהם כ-10,000 חיילים סורים וחמושים פלסטינים.

מאבק הכיתוב על מצבות החללים

באוקטובר 1985 פנתה קבוצה של הורים שכולים לשר הביטחון יצחק רבין, בבקשה למחוק ממצבות בניהם שנהרגו בלבנון את השורה שבה נכתב "במבצע שלום הגליל", לדעת ההורים בלבנון הייתה מלחמה ולא "מבצע שלום".

בנובמבר 1985 השיב רבין שאינו סבור שכעת יש מקום להביא לממשלה החלטה של הממשלה הקודמת אולם ישנה אופציה לדון על כך בעתיד.

שבויי ונעדרי צה"ל

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה. הסיבה היא: מה עם שבויים ונעדרים מהצד הלבנוני\פלסטיני\סורי?.

• ב־6 ביוני 1982, ביומו הראשון של מבצע שלום הגליל, נפל בשבי אפי טלבי שחולץ לאחר 10 ימים בהם נע עם 200 מחבלים מצור לצידון.
• ב-4 בספטמבר 1982 נשבו שמונה חיילי נח"ל ששהו באזור בחמדון שבלבנון, על ידי מחבלים שנתקלו בהם באקראי. שישה מהשבויים שוחררו ב-23 בנובמבר 1983 בעסקת חילופי שבויים שבה שחררה ישראל 4,700 עצורים ביטחוניים ממחנה אנסאר שבדרום לבנון ו-65 אסירים ביטחוניים שהיו כלואים בישראל.
• ב-28 ביוני 1984, שוחררו שישה שבויים (שלושה חיילים ושלושה אזרחים) שנותרו בידי סוריה, וכן הוחזרו גופותיהם של חמישה חיילים שהוחזקו בידי הסורים. לסוריה הוחזרו 291 חיילים, 13 אזרחים ו-74 גופות חיילים סוריים.
• במאי 1985 נערכה עסקה נוספת, "עסקת ג'יבריל", שבמסגרתה שוחררו 1,150 מחבלים שהיו כלואים בישראל כנגד שלושה שבויים שהיו בידי ארגונו של אחמד ג'יבריל (שני השבויים הנותרים מבין שמונת חיילי הנח"ל, יחד עם שבוי מקרב סולטאן יעקוב).

גופתו של חייל צה"ל, זכריה באומל, אשר נהרג בקרב סולטאן יעקוב, הושבה לישראל בשנת 2019. שני חיילי צה"ל נוספים, נעדרים עד היום: יהודה כץ וצבי פלדמן.

שבויי ונעדרי צד"ל

ב-2 ביוני 1985 מחלקה שלמה של חיילים שיעים מצבא דרום לבנון נפלה בשבי אנשי אמל, המחלקה איישה את מוצב צד"ל ליד הכפר מג'דל סלום בגזרה המרכזית ברצועת הביטחון. מהתחקיר התברר שאנשי אמל הגיעו למוצב באמבולנס מקומי ולאחר ההשתלטות העלו לתוכו, ולרכב נוסף את כל 24 אנשי צד"ל.

שבויים ונעדרים לאחר הנסיגה לרצועת הביטחון

רון ארד היה נווט קרב בחיל האוויר הישראלי שנפל בשבי ארגון "אמל" בלבנון ב-16 באוקטובר 1986. נחשב כנעדר ממאי 1988, לאחר שהועבר למקום לא ידוע, באיראן או בלבנון.

נוכחות צה"ל בדרום לבנון מ-1985 ועד 2000

ערך מורחב – הלחימה בדרום לבנון (1985–2000)

מאז נסיגת צה"ל ב-1985 והיערכותו ברצועת הביטחון הייתה מדיניות ישראל שילוב של מהלכי הרתעה נגד מחבלי החזבאללה וניסיונותיו לפגוע במוצבי צה"ל בדרום לבנון, וחתירה לשיתוף פעולה עם אוכלוסיית האזור. צה"ל פעל לשיתוף פעולה עם צד"ל באזור הביטחון וצמצם את הכוחות במוצבים בגזרה. פעילות צה"ל הפכה בעיקר להגנתית: החזקת המוצבים, סיורים ומארבים לבלימת חדירות. ננקטו גם פעולות של פשיטות, הפעלת חיל האוויר ופגיעה במנהיגי החזבאללה.

רצועת הביטחון הרחיקה את צפון ישראל מטווח הקטיושות, אם כי אלה לא הסתיימו לגמרי. השהייה בלבנון חשפה את חיילי צה"ל וחיילי צד"ל לעימותי גרילה קשים עם אנשי חזבאללה שהתעצמו והתמקצעו, וצה"ל התקשה לתת להם מענה הולם. שני אירועים מרכזיים בשנים אלו היו מבצע דין וחשבון, בשנת 1993, ומבצע ענבי זעם בשנת 1996.

מחיר הדמים ההולך וגובר ששילם צה"ל על השהייה ברצועה הוביל ללחץ ציבורי גובר לפינויה, כמו זה של ארגון "ארבע אמהות". ב-24 במאי 2000, בעקבות הוראתו של ראש הממשלה, אהוד ברק, נסוג צה"ל מלבנון, לאחר 18 שנות שהייה בלבנון.

אותות מערכה

אות מערכת שלום הגליל הוענק ללוחמים במבצע שלום הגליל בין 5 ביוני 1982 ל-29 בספטמבר 1982, שאר הלוחמים שלחמו עד נסיגת צה"ל בשנת 2000 קיבלו את אות השירות המבצעי. בינואר 2012 הסכים שר הביטחון אהוד ברק לבדוק מחדש את בקשת הפורום "רצועת הביטחון מלחמה ללא שם" להענקת אות לחימה "ללוחמי רצועת הביטחון". בנובמבר 2020 הרמטכ"ל כוכבי אימץ את המלצת הוועדה שמינה, וקבע כי התקופה שבין 30 בספטמבר 1982 ל-24 במאי 2000 תיחשב באופן רשמי למערכה, שתיקרא "המערכה ברצועת הביטחון בלבנון", ולמשתתפים בה הוענק אות המערכה ברצועת הביטחון.

אמצעי לחימה

אמצעי הלחימה של צה"ל במלחמה

רובה הסער של חיילי צה"ל במלחמה היה הגליל הישראלי.

במלחמה זו השתמש צה"ל לראשונה בטנק מרכבה סימן 1. בעקבות לקחי המלחמה פותח מרכבה סימן 2 ושודרגו טנקי המרכבה סימן 1. טנקי המגח דוגמו בחליפת מיגון ריאקטיבי (שנקראה "בלייזר") שהתגלתה כמענה יעיל כנגד רקטות נ"ט וטילי נ"ט. אמצעי מפתיע נגד חוליות הנ"ט והצלפים על הגגות היה ה-M-163 "חובט" (שבשנות ה-90 הוחלף במערכת מחבט)-תפקידו המקורי היה לשמש כמערכת נ"מ, אך בצה"ל נעשה שימוש נוסף בתותח ה-M61 וולקן מהיר-הירי שלו כדי לרסס אזורים בהם היה חשד לחוליות נ"ט וצלפים וכן לטיהור גגות באמצעות כינון גבוה של התותח.

הנגמ"שים שצה"ל השתמש בהם במלחמה זו היו דגמיו השונים של ה-M113. בעקבות השהייה ברצועת הביטחון בסוף המלחמה החל צה"ל לפתח נגמ"שים כבדים המבוססים על תובות טנקים, כגון הנגמשו"ט והאכזרית, על מנת לספק לחיילים מיגון הולם כנגד איומי נ"ט ומטעני צד.

חיל ההנדסה הקרבית השתמש בדחפורי די-9 לא ממוגנים על מנת לפרוץ דרכים לכוחות החי"ר והשריון. בעקבות לחימה זו, בה מצאו מפעילי הדחפורים את עצמם בחזית, החל צה"ל למגן את כלי הצמ"ה שלו, ומיגון ל-D9L פותח והותקן על הכלים ב-1986. במלחמה זו השתמשו הכוחות בצפע שריון על מנת לטהר רחוב ממולכד בביירות. נגמ"שי ההנדסה היו M113 וזחל"דים. בעקבות המלחמה והשהייה ברצועת הביטחון, החל צה"ל לפתח נגמ"ש הנדסה כבד - הנגמשו"ט שבהמשך שודרג לנגמחו"ן ושימש כאב-טיפוס לפומ"ה.

חיל התותחנים השתמש במלחמה בתותחים מתנייעים מדגם M-109 "רוכב" בקליבר 155 מ"מ, M-107 "רומח" ו-M-110 "קרדום" (שהופעלו ככינון ישיר נגד מבנים). בנוסף, ירה צה"ל כמה עשרות טילי קרקע-קרקע נגד מטרות קורנות - כחלילית וקרס - שהשמידו סוללות נ"מ ומכ"מים בגזרה הדרומית. זה היה השימוש המבצעי הראשון והאחרון בטילים אלה. לצד הארטילריה הקנית הפעיל חיל התותחנים ארטילריה רקטית: מטל"ר 290 מ"מ ("חביב") ומאוחר יותר גדוד מטל"ר 122 מ"מ, שהתבסס על נשק שלל שנלקח במלחמה, השתתף במצור על ביירות ולאחר מכן פורק.

חיל האוויר הישראלי הפעיל במלחמה מטוסי F-16 פייטינג פלקון ומטוסי F-15 שהוכחו כעדיפים על פני המטוסים הסובייטים וכן מטוסי F-4 פנטום ומטוסי כפיר וכן מטוסי A-4 סקייהוק. לצד מטוסי הקרב הופעלו מזל"טים, ששימשו בעיקר להשגת מודיעין צבאי (ובפרט השגת מידע לקראת מבצע ערצב 19). בלחימה זו הופעלו לראשונה מסוקי קרב מדגמי AH-1 קוברה ו-MD 500 דיפנדר לתקיפת מטרות שריון של האויב.

חיל הים הישראלי הפעיל ספינות טילים מדגם סער 4 להשגת עליונות ימית ותקיפת מטרות חוף, ובמהלך מבצע נחיתת סער אמפיבית גדול הנחיתו שלוש נחתות ("בת-שבע" ושתי נחתות ששים מטרים) מאות כלי רכב משוריינים ואלפי חיילים מחטיבת הצנחנים בשפך נהר האוואלי שמצפון לעיר צידון בלבנון.

אמצעי לחימה של צבא סוריה

מטוסי הקרב של חיל האוויר הסורי כללו את המיג-21 ומיג-23, רובם מהדגם מיג-23MS, גרסת ייצוא משונמכת של המיג-23 הסובייטי שהייתה פגיעה ללוחמה אלקטרונית. מטוסי המיג הוכחו כנחותים לעומת מטוסי הקרב המערביים, דבר שהתבטא בקרבות האוויר הגדולים בין 6 ביוני ל-11 ביוני, בהם איבד חיל האוויר הסורי למעלה מ-80 מטוסים ולא הצליח להפיל אפילו מטוס אחד של חיל האוויר הישראלי.

כנגד שריון הפעיל חיל האוויר מסוקי אירוספסיאל גאזל (החמושים בטילי הוט) ומי-24 חמושים ומסוקי מי-8 שהנחיתו חוליות נ"ט וכוחות מיוחדים.

צבא היבשה הסורי כלל טנקים ישנים יחסית מדגמי T-55, אך התבסס בעיקר על כ-300 טנקי T-62 וטנקים חדישים מדגם T-72. בעוד שטנקי T-55 ו-T-62 הוכחו כנחותים מול חיל השריון הישראלי, ה-T-72 התגלה כיריב ראוי למרכבה סימן 1. ה-T-72 השמיד מספר כלי רק"ם ישראליים, אך מנגד נפגע והושמד על ידי טנקי מרכבה וטיל נ"ט TOW-2A שירו חוליות נ"ט ומסוקי קרב.

חיל הרגלים הסורי היה חמוש בנשק סובייטי: רובי AK-47, רקטות נ"ט RPG-7 ו-RPG-18 וטיל נ"ט מדגמי "סאגר" אך גם בטיל הנ"ט "מילאן" הצרפתי שהיה אחד הטובים בזמנו. לחיל הרגלים היו 80 נגמ"שים מדגמי BMP-1 ו-BTR-152.

הארטילריה הסורית כללה 300 תותחים מדגמי תותח D-30, תותחי 130 מ"מ, משגרי רקטות (מטל"רים) ומרגמות 120 מ"מ ו-160 מ"מ.

אמצעי לחימה של צבא דרום לבנון

אמצעי הלחימה של צבא דרום לבנון כללו תערובת של אמצעי לחימה סובייטיים וערביים לצד אמצעי לחימה מערביים, ובפרט אמצעי לחימה מיושנים של צה"ל שרובם יצאו משירות סדיר. אמצעי הלחימה כללו הן נשק קל והן נשק כבד, לרבות רכב קרבי משוריין, טנקים וארטילריה.

כך למשל ניתן היה למצוא רובי AK-47 רוסי לצד FN FAL בלגי והגליל והעוזי הישראליים.

הטנקים כללו בעיקר טנקי טירן (השבחות ישראליות לטנקים הסובייטים) אך גם מספר טנקי סופר שרמן M50 שהושבחו על ידי התעשייה הצבאית.

אמצעי לחימה של אש"ף

אש"ף היה מצויד בארטילריה רקטית: רקטות 130 מ"מ, רקטות 152 מ"מ, קטיושות וגראדים - שנורו מ-100 מטל"רים רב-קניים. בנוסף היה אש"ף מצויד ב-250 תותחים. כנגד כלי טיס החזיק אש"ף ב-200 תותחי נ"מ, כולל מספר כלי ZSU-23-4.

למרות היותו מיליציה לא-סדירה הפעיל אש"ף גם כ-60 טנקים: T-34,‏ T-54 ו-T-55, שרובם שימשו כעמדה מבוצרת נייחת. בנוסף לטנקים היו ברשות אש"ף טילי נ"ט, תול"רים נ"ט ותותחי נ"ט.

לצד נק"ל רוסי כגון ה-AK-47 וה-RPG-7, גם רובי סער מערביים כגון ה-FN FAL וה-M16 הגיעו לשורותיו.

הקהילה היהודית בלבנון בתקופת מלחמת לבנון הראשונה

ערכים מורחבים – יהדות לבנון, רצח מנהיגי יהדות לבנון (1984 - 1986)

רוב יהודי לבנון עלו לישראל עוד בשנות ה-70, אולם נותרו בלבנון מספר משפחות של אנשי עסקים שרובן התגוררו בביירות. בשנות ה-80 רוב בני הקהילה היהודית בלבנון היו יוצאי סוריה ועיראק ומיעוטם ילידי לבנון. ב-15 באוגוסט 1984 נחטף סאלים ג'אמוס, המזכיר הכללי של הקהילה היהודית הלבנונית. שלושה חמושים הוציאו אותו ממכוניתו סמוך לבית הכנסת ומרכז הקהילה, ששכן ברובע ואדי אבו ג'מיל (חארת' אל יאהוד) במערב ביירות, ומאז לא ראה אותו איש. הוא הוכר כמת רק כעשר שנים מאוחר יותר. בחודש יולי 1985 נמצאה גופתו של איש העסקים היהודי ראול מזרחי, שנחטף עשרה ימים לפני כן בביירות. בנובמבר 1985 הודיע חזבאללה כי בידיו ארבעה יהודים לבנונים חטופים, שהוא מוכן לשחרר תמורת 300 מחבלים שבידי צה"ל. שמות היהודים היו יצחק ששון - בן 65, נשיא קהילת יהודי לבנון, אלי סרור - בן 68, חיים חאללה כהן - בן 39 ויצחק טראב. הארבעה נחטפו בביירות בחודש מרץ 1985. לפחות שני יהודים נוספים נחטפו בביירות באותה תקופה, ד"ר אלי חאלק וקלמנט דנה. חלק מגופותיהם של החטופים התגלו, וההנחה היא כי גם היתר נרצחו.

משבר הטילים עם סוריה ב-1986

במאי 1986 עלתה רמת המתיחות בין ישראל וסוריה עד חשש להתפרצות מלחמה. הסורים החלו לייצב קו ביצורים שחפף פחות או יותר את הקו שבו היו ערוכים הכוחות הסורים לפני מלחמת לבנון. הקו היה מרוחק כ-10 ק"מ בלבד מגבולה הצפוני של רצועת הביטחון. למהלכים הסורים היו 2 יעדים מרכזיים:

• בתחום המדיני: להפגין כי סוריה היא בעלת הבית היחידה בלבנון, וללחוץ על ישראל לסגת מרצועת הביטחון.
• בתחום הצבאי: ליצור תנאים טובים יותר עבור הצבא הסורי, אם לצורכי ההגנה ואם לצורכי ההתקפה.

במאי 1986 עמדה ברית המועצות לספק טילי SS-21 ו-SS-23 לסוריה, ההודעה על ביצוע העסקה הגבירה את המתיחות באזור.

ראו גם

• הזירה הימית במלחמת שלום הגליל
• קטגוריה:מלחמת לבנון הראשונה בתרבות הישראלית
• קטגוריה:סרטי מלחמת לבנון הראשונה

מלחמת לבנון הראשונה בתרבות הפופולרית

• ב-1986 יצא הסרט "שתי אצבעות מצידון", בבימויו של אלי כהן, המתרחש על רקע מלחמת לבנון הראשונה.
• ב-1990 יצא הסרט הקצר "אפטר", בבימויו של איתן פוקס, המתרחש גם הוא על רקע מלחמת לבנון הראשונה.
• ב-2008 יצא סרט האנימציה "ואלס עם באשיר", בו תיאר הבמאי ארי פולמן זכרונות שלו ושל אחרים ממלחמת לבנון הראשונה וטבח סברה ושתילה.

לקריאה נוספת

• יחידות חי"ר חטיבתיות במבצע "שלום הגליל" - זאב אלרון \ מחלקת היסטוריה
• רוביק רוזנטל (עורך), לבנון: המלחמה האחרת, תל אביב: ספריית פועלים, 1983
• גיורא רוזן (עורך), מלחמת לבנון - בין מחאה להסכמה, תל אביב: הוצאת הקיבוץ המאוחד, 1983
• זאב שיף ואהוד יערי, מלחמת שולל, תל אביב: הוצאת שוקן, 1984
• רוביק רוזנטל, משפחת הבופור, הוצאת ספרית פועלים, 1989
• משה גבעתי, בדרך המדבר והאש - תולדות גדוד 9, תל אביב: הוצאת מערכות ומשרד הביטחון – ההוצאה לאור, תשנ"ד-1994, עמ' 437–454
• עירית גל ואילנה המרמן, מביירות לג'נין, תל אביב: עם עובד, 2002
• מיכאל (מייק) אלדר, שייטת 11 - הקרב על הצל"ש, תל אביב: ספריית מעריב, 1996
• יורם יאיר (ייה), "אתי מלבנון", תל אביב: הוצאת מערכות, 1990
• מרדכי צפורי ואריה קרישק, "בקו ישר", תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1997
• גד ברזילי, דמוקרטיה במלחמות: מחלוקת וקונצנזוס בישראל, תל אביב: ספרית פועלים, 1992
• דניאל סובלמן, כללי משחק חדשים: ישראל וחזבאללה לאחר הנסיגה מדרום לבנון, מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים, אוניברסיטת תל אביב, 2003
• שמעון שיפר, כדור של"ג, תל אביב: הוצאת ידיעות אחרונות, 1984
• יהודית כפרי (עורכת),חציית גבול, תל אביב: הוצאת ספרית פועלים 1983
• משה (צ'יקו) תמיר, מלחמה ללא אות, תל אביב: הוצאת מערכות - משרד הביטחון, 2005
• רונן ברגמן, מדינת ישראל תעשה הכול, 2009
• מוסטפא טלאס, הפלישה הישראלית ללבנון, הוצאת משרד הביטחון^{[דרושה הבהרה]}
• עזי קורן, גבעות דאמור שם, הוצאת גוונים, 2011
• אריה נאור וארנון למפרום (עורכים), מנחם בגין ראש הממשלה השישי, מבחר תעודות מפרקי חייו (1992-1913), ירושלים: ארכיון המדינה, תשע"ד, עמ' 523–634. לעיון בספר: https://catalog.archives.gov.il/chapter/menachem-begin-memorial-book/
• "מלחמת "שלום הגליל"", בתוך: יחיעם וייץ, צבי צמרת (עורכים), העשור הרביעי – תשל"ח–תשמ"ח, יד בן צבי, 2016
• שמעון גולן, של"ג בלבנון: קבלת ההחלטות בפיקוד העליון במלחמת "שלום הגליל", מודן, משרד הביטחון – ההוצאה לאור וצה"ל — המחלקה להיסטוריה, 2018
• שמעון גולן, "מלחמת 'שלום הגליל'", בתוך: יחיעם וייץ וצבי צמרת (עורכים), העשור הרביעי – תשל"ח–תשמ"ח, יד בן צבי, 2016
• שמעון גולן, מבירות לאזור הביטחון - קבלת ההחלטות בפיקוד העליון מהיציאה מבירות עד לנסיגה לאזור הביטחון (ספטמבר 1982 - מאי 1985), בן שמן: מודן, צה"ל - המחלקה להיסטוריה, 2019 (הספר בקטלוג ULI)
• יגאל קיפניס, 1982, לבנון, הדרך למלחמה, הוצאת דביר, 2022
• דן מגן, פלישה - לבנון, קיץ 1982, ידיעות ספרים, 2023
• דני אשר [הגזרה המערבית יוני 1982] המחלקה להיסטוריה של צה"ל, 2022

קישורים חיצוניים

• מלחמת שלום הגליל - הסקירה המלאה - אתר מחלקת היסטוריה
• ממלחמה לביטחון שוטף במלחמה, אתר המחלקה להיסטוריה
• ההתבוססות הסורית בלבנון עד מלחמת שלום הגליל, אתר המחלקה להיסטוריה
• המעורבות הסורית בלבנון כשיקול במדיניות ישראל במלחמת שלום הגליל, אתר המחלקה להיסטוריה
• השפעותיה של מלחמת שלום הגליל על דמותה של לבנון - אייל זיסר \ אתר מחלקת היסטוריה
• מבצע שלום הגליל, 1982-1985, דף שער בספרייה הלאומית
• מבצע שלום הגליל באתר צה"ל
• ספר מלחמת שלום הגליל, עורך ראשי - ד"ר מאור לוי, הוצאת משרד הביטחון, 2022
• מלחמת לבנון הראשונה, באתר צה"ל
• פקודות מבצע "אורנים" באתר ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
• מלחמת לבנון, באתר פז"ם מבית mako
• חיל הים במלחמת של"ג -ארכיון צה"ל ומעהב"ט, סרטון בערוץ "ארכיון צהל ומערכת הביטחון", באתר יוטיוב (אורך: 14:10)
• ynet, חיים הכט בלבנון, באתר ynet, 15 באפריל 2008
• ד"ר מאיר פעיל, מלחמות ישראל: מלחמת לבנון, אתר מט"ח
• רשימת העיטורים והצל"שים במלחמת שלום הגליל, באתר הגבורה
• אהרון בכר, שש אחרי המלחמה, באתר ynet, 10 בדצמבר 2009 (פורסם ב"ידיעות אחרונות", 16.07.1982)
• פלאצ'י: גנרל שרון, לא תישארו בלבנון 15 שנים? שרון: אני מאמין באמת ובתמים שהפעם לא. פלאצ'י: אתה עומד להביא עלינו שואה נוראית. שרון: את מוציאה עליי דיבה! את מעליבה אותי!, באתר ynet, 8 ביוני 2012
• מלחמת שלום הגליל ו"האיום הנעלם", הרצאתו של אל"ם (מיל') ד"ר שאול שי, לשעבר ראש מחלקת היסטוריה בצה"ל, בערוץ האקדמי מיסודה של אוניברסיטת חיפה, על השיעים בלבנון
• יוסי מלמן, בכיר המוסד לשעבר, נחיק נבות, מסביר מדוע מלחמת לבנון הראשונה עדיין צורבת את לבו, באתר הארץ, 25 בספטמבר 2010
• 25 שנים למלחמת שלום הגליל, מערכות 413, יולי 2007
• יצחק מרדכי, ‏אוגדת הגליל במלחמת של"ג, מערכות 413, יולי 2007
• דורון אלמוג, הפעלת היחידות החטיבתיות במלחמת של"ג, מערכות 413, יולי 2007, עמ' 26–31
• עפר שלח, המלחמה שנשכחה, באתר nrg‏, 19 במאי 2012
• ראובן אבי-רן, הנחיתה בחוף האוואלי במלחמת "שלום הגליל" מזווית הראייה של המחבלים, מערכות 302-303, אפריל 1986, עמ' 25–29.
• תמונות וקולות מהמלחמה שהותרו לפרסום, באתר "קשת"
• אמיר בוחבוט‏, "הטנק הראשון חטף שלושה טילים. היו צרחות בקשר", באתר וואלה!‏, 8 ביוני 2012
• רון בן ישי, מטחי אש ומטחי אורז. 30 שנה ללבנון הראשונה, באתר ynet, 4 ביוני 2012
• אמיר אורן, מי שינה את ההוראה || מחקר בצה"ל: שרון תרם לכישלונות מלחמת לבנון, באתר הארץ, 16 בספטמבר 2012
• 30 שנה למלחמת שלום הגליל, מבט מל"מ 63, מאי 2012, עמ' 1
• יהודה וגמן, ‏מטרה אחת יותר מדי, מערכות 413, 2007
• י' בן-דור, ‏משכתבים את ההיסטוריה, מערכות 445, 2012
• דורון אלמוג, ‏מקום המפקד בקרב, מערכות 443, יוני 2012
• רועי מנדל, הסרט ההיסטורי ממלחמת לבנון - הגרסה המלאה, באתר ynet, 5 ביוני 2012
• רצועת הביטחון, הענקת אות לחימה "ללוחמי רצועת הביטחון"
• בני מיכלסון, ‏קרב הבקעא במלחמת שלום הגליל - יוני 1982, שריון 27, דצמבר 2007, עמ' 63-56, באתר "יד לשריון"

• אמיר אורן, הדו"ח שצה"ל העדיף לגנוז: ההונאה של שרון, בגין ורפול במלחמת לבנון, באתר הארץ, 4 במאי 2014
• עוזי בנזימן, כיצד תומרנה ממשלה שלמה למלחמת שולל, באתר הארץ, 17 במאי 2018
• עוזי בנזימן, מה ידע ראש הממשלה, באתר הארץ, 24 במאי 2018
• מלחמת שלום הגליל, תערוכה באתר של ארכיון צה"ל ומערכת הביטחון
• יזהר באר, 37 שנה למלחמת לבנון הראשונה: "הנוצרים תפסו פראיירים, אותנו", באתר הארץ, 6 ביוני 2019
• יובל מלחי, פרק 295: אמא! זה אני! סיפורו המדהים של אפי טלבי שנפל בשבי במלחמת לבנון הראשונה, באתר "קטעים בהיסטוריה", 9 בפברואר 2019
• עמוס הראל, גם 20 שנה לאחר היציאה מלבנון, אלה שהיו שם מתקשים למצוא אזור ביטחון, באתר הארץ, 28 באפריל 2020
• גדוד 573 מלחמת של"ג ארבעים שנה
• ארכיון אוסף פרסומים ממלחמת שלום הגליל(מלחמת לבנון הראשונה), בספרייה הלאומית

הערות שוליים

​

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

39726270מלחמת לבנון הראשונה