2K12 קוב

2K12 קוב

סוללת 2K12 קוב עם תוספת של טילי S-125 נייבה
סוללת 2K12 קוב עם תוספת של טילי S-125 נייבה
מידע בסיסי
קוד נאט"ו	SA-6 Gainful
ייעוד	טיל קרקע-אוויר
ארץ ייצור
יצרן	וימפל
פעילות מבצעית	מלחמת יום כיפור, מלחמת שלום הגליל
תקופת השירות	1969–הווה (כ־55 שנים)
פלטפורמת שיגור	רכב שיגור 2P25
מאפיינים כלליים
הנעה	מנוע רקטי דלק מוצק, מגח סילון
משקל	599 ק"ג
ממדים
אורך	5.8 מטר
קוטר	335 מ"מ
מוטת כנפיים	1.245 מטר
ביצועים
מהירות	2.8 מאך
טווח	24 ק"מ
גובה טיסה	12,000 מטר
ראש קרב והנחיה
ראש קרבי	59 ק"ג
הנחיה	חצי אקטיבי

2K12 קוב (ברוסית: Куб (קובייה), קוד דיווח נאט"ו: SA-6 Gainful ("רווחי")) היא סוללת טילי קרקע-אוויר סובייטית ניידת, נגד מטוסים הטסים בגובה נמוך עד בינוני, ומיועדת להגן על מטרות קרקעיות מפני מתקפה אווירית. שמה המלא הוא "NIIP / וימפל 2K12 Kub". כל סוללה מורכבת מכלי רכב דומים, האחד נקרא 1S91 (קוד דיווח נאט"ו: “Straight Flush"), הנושא מכ"ם בעל טווח גילוי ורכישת מטרות של עד 75 ק"מ. הסוללה כוללת בדרך כלל ארבעה רכבי שיגור הנושאים שלושה טילים כל אחד, וארבע משאיות הנושאות שלושה טילים חלופיים ועגורן כל אחת.

פיתוח

פיתוח המערכת החל ב-18 ביולי 1958 בעקבות דרישה של הכוחות המזוינים של ברית המועצות. הדרישות מהמערכת נקבעו כ:

• ליכולת להתחבר למטרות אוויריות שטסות במהירויות של 420 עד 600 מ' לשנייה (820-1,200 קנו')
• בגבהים של 100 עד 7,000 מ'
• בטווחים של עד 20 ק"מ
• הסתברות להפלת מטרה על ידי טיל הצריכה להיות לפחות 0.7.

תכנון המערכות היה באחריות המכון למחקר מדעי של Tikhomirov. מספר לשכות תכנון נוספות היו מעורבות ביצירת מערכת הטילים והשלדה של הרכבי המערכת. רבות מלשכות העיצוב המשיכו בהמשך לשתף פעולה בפיתוח היורש של המערכת, ה-9K37 בוק.

בתכנון המערכת הושם דגש על ניידות שהייתה חלקית בטילי הקרקע אוויר הסובייטיים הנפוצים בשנות השישים SA-2 וה - SA-3 וזאת במטרה לאפשר את התקדמות סוללות הטילים יחד עם כוחות השריון, החי"ר והארטילריה כדי ליצור מערך לוחם שלם ומוגן יותר. הניידות הגבוהה הושגה בין היתר באמצעות שימוש בתקשורת נתונים אלחוטית בתחום תדרים גבוה בין רכב המכ"ם וכלי הרכב הנושאים את הטילים (המשגרים), שלא הייתה קיימת במערכות האחרות. כך התאפשרה פריסה מהירה של הסוללה ללא פרישת כבלי תקשורת בין כלי הרכב.

פיתוח המערכת הושלם בשנת 1967. בשונה מהנהוג במערכות טילי קרקע אוויר סובייטיות, למערכת זו לא פותחה גרסה ימית נפרדת (לעיתים נטען שמערכת הנ"מ של הצי הסובייטי, ה-"SA-N-3" היא גרסה ימית של ה-SA-6, אך אין זה נכון).

מאפיינים

רכב הפיקוד שעליו מכ"ם העקיבה ומכ"ם ההארה

רכב השיגור

המערכת מסוגלת לרכוש ולהתחיל לעקוב אחר מטרות באמצעות מכ"ם "יחידת סיור והדרכה עצמית" למכ"ם יש יכולת לגלות עצמים ממרחק של כ-764.4 קילומטר^{[דרוש מקור][מפני ש...]}. ולהנעל על מטרה במרחק של 28 ק"מ. המכ"ם יכול להוביל רק טיל אחד או שניים למטרה בודדת במקביל. הטילים חצי אקטיביים. הפיצוץ מתבצע באמצעות הפגיעה ישירה או מרום קרבה. מהירות המטרה המקסימלית היא סביבות המאך 2 בירי חזיתי ומאך 1 בזינוב. המהירות המרבית של הטיל היא כ-2.8 מאך.

בניגוד לטיל הפטריוט המשוכלל או אפילו למערכת הוק של כוחות ארצות הברית, המערכת נוסעת על שני כלי רכב (מתנייעים, נגררים או רכובים) וניתן להגדיר את המשגר או רכב הבקרה וכך המערכת יכולה תוך 15 דקות בלבד לאחר שינוי המיקום להיות פעילה.

עימותי המערכת מול חיל האוויר הישראלי

בשנת 1972 הצטיידה מצרים במערכת ובשנת 1973 רכשה גם סוריה את המערכת. ^{[דרוש מקור]} לטענת מוטי הוד, SA-6 נכנס לזירה המקומית בסוף מלחמת ההתשה, במבצע שיער 265. בעוד היה מענה טוב ל-SA-2 ומענה חלקי ל-SA-3, ל-SA-6 לא היה מענה באותו זמן. ב-1971, כאשר נודע שהמערכת שולבה בצבאות מצרים וסוריה, הייתה דרישה להשיג מודיעין על המערכת. בקיץ 1972 התקיימה גיחת צילום של זוג פנטומים עם הטייסים אביאם סלע ואמנון ארד (פקטורי) שבה הושגו צילומים טובים של הטילים מכיוונים שונים.

השימוש הידוע ביותר במערכת היה במלחמת יום הכיפורים באוקטובר 1973. במלחמה זו היו ברשות מצרים 15 סוללות וברשות סוריה 10 סוללות. המערכת השתלבה במערך נ"מ מגוון וצפוף מאוד (הכולל טק"א ותותחי נ"מ) של הצבא המצרי מצידה המערבי של התעלה ומעל אזור התילים הסוריים ואגן דמשק. יחד עם שאר אמצעי הנ"מ התקבל מערך הגנה אווירית בעל מעטפת יירוט רחבה (אשר כונתה גם באזור התעלה "מסך האש"). במהלך המלחמה ובעיקר בראשיתה הופלו עשרות מטוסים ישראלים על ידי טילי ה-SA-6.

הצלחת המערכת בירוט מטוסים ישראלים נבעה מכמה סיבות:

• היותה יעילה יותר כנגד מטרות נמוכות ומתמרנות.
• ניידותה שאיפשרה שיגורים מאתרים חדשים שהפתיעו את טייסי חיל האוויר והקשו על קבלת מודיעין עדכני על סכנות נ"מ.
• שידוריה לא היו מוכרים ולא ניתנה התרעה לעקיבה ושיגור הטילים על ידי קולטי אזהרות המכ"ם של מטוסי חיל האוויר.

ההתמודדות הקשה מול המערכת הביאה להגבלה ניכרת בחופש הפעולה של חיל האוויר שלא אפיינה אותו בעבר, בעיקר במשימות של סיוע לכוחות הקרקע שהיו למשימות דחופות במלחמה זו. הניסיון היחיד לתקוף את המערכת בוצע במבצע דוגמן 5 שבו הופלו שישה מטוסי פנטום מבלי שהושמדה אפילו סוללת טילי SA-6 אחת שכן כולן דילגו מערבה. חשוב לציין כי מטוסי חיל האוויר הישראלי הופלו במלחמה בעיקר באמצעות תותחי נ"מ, נכון שהיו אלו הטילים (וביניהן ה-SA-6) שאילצו את המטוסים להנמיך טוס לכיוון סוללות התותחים אך הם עצמם פגעו פחות במטוסים.

בעקבות האבדות הכבדות במלחמת יום הכיפורים כונתה המערכת "שלוש אצבעות המוות" (Three Fingers of Death), בתור התייחסות להופעתם של רכבי השיגור. לימים טבע עזר ויצמן את המשפט: "הטיל כופף את כנף המטוס" כשהכוונה הייתה בעיקר לטיל ה-SA-6.

המאמץ למציאת פתרון טכנולוגי כנגד המערכת

צוות של רפא"ל שכלל את אדם ליבנה (לנדסברג), משה זכאי ויעקב זיו החל לחקור את אופן פעולת הטיל. ביום ה-8 באוקטובר, יומה השלישי של המלחמה, נמצא ברמת הגולן ראש ביות שרוף של הטיל. מאמץ משמעותי הושקע בניתוח הרכיבים האלקטרוניים המפוייחים של ראש הביות. בהמשך המלחמה תודרכו יחידות שריון וחי"ר ישראלים לנסות ולהשתלט על המערכת (שתוארה לחיילים כ"טילים קטנים") ולהביאה לישראל במהלך הכיבושים והפשיטות. אך עד לסוף המלחמה לא הצליחו כוחות הקרקע להשתלט על מערכת כזו.

ממצא פורץ דרך הושג ב-24 באוקטובר יומה האחרון של המלחמה, כאשר נמצא בסמוך לחווה הסינית ראש ביות שלם ותקין. באביב 1974 כבר סיפקה רפא"ל מערכת בשם "קורמורן" לשיבוש הטיל באמצעות שידור אלקטרומגנטי. בנוסף פותחו רכיבים אלקטרונים שהופכים פודים אמריקאים ישנים ללוחמה אלקטרונית, שהיו חסרי תועלת, לחוסמי מערכת ה-SA-6.

במהלך שנת 1975 הצטייד חיל האוויר באמצעי נגד אפקטיבי יותר שכונה "טיל תדמית" ששוגר ממטוס מחוץ לטווח הטיל וניווט את עצמו לפי שידורי המכ"ם של סוללת היעד. במקביל הותקנו במטוסים מערכות התרעה מוקדמת שמתריעות בפני הטייס על הכנה לשיגור טיל (שידור הרכשה) ועל נעילת טיל.

בהתמודדות הבאה של חיל האוויר מול המערכת במלחמת שלום הגליל הושמדו סוללות SA-6 סוריות רבות ביעילות ללא כל אבדות לחיל האוויר הישראלי במבצע ערצב 19. לאחר מערכה זו נטבע המשפט: "המטוסים כופפו את הטילים" כשגם הפעם הכוונה היא בעיקר לטיל ה-SA-6.

פריסה

מערכת ה-"SA-6" חולקת רכיבים משותפים רבים עם מערכת ה-"SA-4". המערכות תוכננו כדי להשלים אחת את השנייה, ה-"SA-4" יעילה לטווח ארוך ולגובה רב, ואילו מערכת ה-"SA-6" יעילה לטווח בינוני ולגובה נמוך עד בינוני. מערכות הנ"מ "SA-7" ו-" SA-8" משלימות את התמונה משום יעילותן לטווח קצר ולגובה נמוך.

המערכת מסוגלת לאתר מטרות ולעקוב אחריהן בעזרת המכ"ם "1S91 "Straight Flush מטווח של 75 ק"מ, ולשגר לעברן טילים החל מטווח של 28 ק"מ. משתמשים גם במערכת זיהוי עמית-טורף בעזרת אותו מכ"ם. המערכת יכולה להנחות בין טיל אחד לשלושה טילים כנגד מטרה אחת בכל רגע. הטיל משוגר תחילה בהנחיה מבוקרת ובהמשך בעזרת מערכת התבייתות מכ"ם (SARH), כאשר המעקב מתבצע על ידי מכ"ם ה-"Straight Flush". פיצוץ הטיל נגרם בעת התנגשות במטוס או בשל הפעלת מרעום קרבה. בדגמים החדישים של המערכת על רכב השיגור מותקנת מערכת מעקב אופטית שמאפשרת לבצע יירוט בלי שימוש במכ"ם (לצורכי הסוואת המערכת, או כנגד אזורים שיש בהם פעילות רבה של משבשי מכ"ם (ECM)), ובמקרה זה גובה היירוט היעיל מוגבל ל-14 ק"מ. שיטת המעקב האופטית מאפשרת יירוט בגבהים נמוכים יותר מאלה שמכ"ם המערכת מספק. מהירות המטרה המקסימלית כשעוקבים אחר מטוס מתקרב היא 2 מאך, ומאך אחד ביירוט אחר מטוס מתרחק.

טילי המערכת והגרסאות השונות

לטילים הגדולים למדי של המערכת מדגם 3M9 יש טווח מינימלי של 3 ק"מ וטווח מקסימלי של 24 ק"מ. גובה הפעולה של הטיל נע בין 50 ל-12,000 מטר. הטיל שוקל 599 ק"ג וראש הנפץ שוקל 56 ק"ג. מהירות הטיל המרבית היא בקירוב 2.8 מאך. כוח ההנעה מסופק על ידי מנוע רקטי הפועל על דלק מוצק, ולאחר שהדלק נשרף, תא השריפה שלו הופך למנוע מגח סילון מהפכני, הממקם את הטיל הזה הרבה מעבר לטילים אחרים בני זמנו מבחינת כוח ההנעה. וכן, מקשה על טייסים לראות את הטיל המגיע בגלל החוסר בעשן הפליטה שיכול להסגיר אותו.

בשנת 1977, נוצרה גרסה חדשה בשם "3M9M1 SA-6B", הכוללת שלושה טילים המוצבים בתושבות משלהם (כמו במערכת "SA-11 "Gadfly, התחליף היעיל יותר של המערכת SA-6) ומכ"ם משולב להנחיית טילים בשם “Fire Dome".

מערכת ה-9K37 בוק (המכונה בנאט"ו SA-11 Gadfly היא ההתפתחות של מערכת ה-"SA-6".

שדרוג מוקדם ומשמעותי היה החלפת הטילים מסוג 2K12 לטילים מגרסת 2K12E. המערכת הזאת נקראה "ריבוע" ברוסית.

מערכת הנ"מ ההודית "Akash" מבוססת בעיקר על הטילים של מערכת ה-"SA-6", אבל בעלת מערך משולב חדש של מכ"מים, רכבי שיגור אחרים ושיפורים נוספים.

מערכות מכ"ם נוספות

מערכת ה-"SA-6" יכולה להיות שימושית בחטיבה מרחבית. אם משתמשים בה באזור כזה היא תלווה על ידי מערכות מכ"ם נוספות לסריקת מטרות בטווח רחוק יותר ובגובה נמוך יותר, בנוסף למערכת המכ"ם “Straight Flush". מערכות אלה כוללות:

• מכ"ם P-12 או P-18 בעל הספק של 314 קילוואט, המשמש לגילוי מוקדם (משמש גם במערכת SA-2, והטווח שלו הוא 275 ק"מ).
• מכ"ם P-40 המשמש לגילוי והתראה מוקדמת (משתמשים בו גם במערכות SA-4 ו-SA-8, והטווח שלו הוא 175 ק"מ).
• מכ"ם P-15 בעל הספק של 380 קילוואט, המשמש להתראה מוקדמת (משתמשים בו גם במערכת SA-3 והטווח שלו הוא 250 ק"מ).
• מכ"ם "Thin Skin" / "Side Ney" המשמש לאיתור גובה המטרות (משתמשים בו גם במערכות SA-2, SA-4 ו-SA-5, והטווח שלו הוא 240 ק"מ).
• מכ"ם “Score Board" המשמש לזיהוי עמית-טורף.

מכ"ם ה-P-12 ו-"Thin Skin" מוצבים על גבי משאית, מכ"ם ה-"Long Track" על רכב זחלילי (רכב AT-T שעבר שינוי) ומכ"ם ה-P-15 מוצב על טנדר. לא ידוע מהי התושבת של מכ"ם ה-"Score Board".

בלי הרכב הנייד הנושא את מכ"ם "P-40 "Long Track, מערכת ה-"SA-6" לא מסוגלת לעקוב אחרי מטוסים הנמצאים בגובה רב.

גלריה

• 
  מכ"ם "Flat Face"
• 
  מכ"ם "Side Net"
• 
  מכ"ם "Long Track"

קישורים חיצוניים

• קובי מרינקו, טעות בת 20, ביטאון חיל האוויר 93 (194), אוקטובר 1994, עמ' 19-23
• שיר אהרון ברם, טלטלה, ביטאון חיל האוויר, אתר חיל האוויר, גיליון 213 01/11/13

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

350546782K12 קוב