צבא לבנון החופשית
 | |
צבא לבנון החופשית (בערבית: جيش لبنان الحر, תעתיק מדויק: ג'יש לבנאן אלחֻר) היה מיליציה נוצרית, מרונית ברובה, שפעלה בדרום לבנון במלחמת האזרחים הלבנונית ונלחמה במיליציות אסלאמיות. המיליציה נודעה בשיתוף הפעולה שלה עם ישראל, ממנה זכתה לסיוע צבאי ואזרחי.
לאחר כניסת ישראל ללבנון התרחבה המיליציה לכדי שישה גדודים והפכה לצבא קטן, ובאותה העת החל גיוס לוחמים דרוזים ומוסלמים (שיעים וסונים) למיליציה. לאחר מותו של מפקדה, רב-סרן סעד חדאד, שונה שמה של המיליציה לצבא דרום לבנון ובשם זה היא פעלה עד לנסיגת ישראל מרצועת הביטחון בשנת 2000, כאשר חלק מלוחמיה הסגירו עצמם לשלטונות בביירות וחלק עזב את גבולות לבנון.
צבא לבנון החופשית היה מיליציה צבאית בלבד ולא מפלגה או גוף פוליטי, להבדיל מרובן המוחלט של המיליציות שנלחמו במלחמת האזרחים בלבנון. עם זאת, המיליציה אימצה קו אידאולוגי דומה למפלגות הנוצריות הימניות הלאומיות, איתן שמרה על ברית לאורך מלחמת האזרחים. המיליציה התנגדה לפלסטינים ולמיליציות האסלאמיות בלבנון, ויחסה אליהם היה תקיף מאוד. בשני גורמים אלו ראתה המיליציה טרוריסטים, ובפלסטינים בפרט פולשים. תומכי המיליציה נמנו מאז ומתמיד עם תומכי הקואליציה הנוצרית הכוחות הלבנוניים, והתמיכה התחלקה בעיקר בין הפלנגות הנוצריות לשומרי הארזים.
היסטוריה
הלחימה במלחמת האזרחים
רקע והקמת המיליציה
עם פרוץ מלחמת האזרחים הלבנונית השנייה התחלקה השליטה על אזורים בלבנון בין מיליציות עדתיות. להבדיל מאזורים נרחבים בצפון לבנון, שנשלטו על ידי מיליציות נוצריות, בדרום לבנון כותרו עיירות וכפרים נוצריים, שהיוו מיעוט, על ידי כוחות עוינים מוסלמיים, ויחידות נוצריות מצבא לבנון הוצבו לשמירה בבסיסים בכפרים נוצריים.
הצבת הכוחות לא עזרה, וב-10 במרץ 1976 נכבשה העיר המעורבת מרג' עיון על ידי לוחמי צבא לבנון הערבי - מיליציה אסלאמית אשר הורכבה מעורקי צבא לבנון ונודעה בשיתוף הפעולה עם אש"ף וארגונים בעלי אופי טרוריסטי נוספים. העיר נכבשה ללא התנגדות משום שחיילי צבא לבנון שהוצבו במקום היו מעטים מספרית מלוחמי המיליציה. שארית לוחמי צבא לבנון, שהוצבו בבסיס הצבאי בעיר, רובם הגדול נוצרים ומיעוטם מוסלמים, נמלטו מהעיר.
כעבור מספר חודשים שבמהלכם הייתה העיר במצור, ב-17 באוקטובר שחררו אנשי הכפר קליעה את העיר לאחר קרב בין שני הכוחות, שבו נהרגו כ-30 לוחמי צבא לבנון הערבי. בעקבות השחרור החליטה ממשלת לבנון, בשיתוף עם הצבא והנשיא סלימאן פרנג'ייה, להקים גוף צבאי שיהיה כפוף לצבא לבנון ויוצב בדרום, במובלעת מרג' עיון, וישמש ככוח נגדי לארגוני הטרור והמיליציות האסלאמיות והפלסטיניות שהשתקעו בדרום לבנון והפרו את הסדר.
ב-22 במרץ 1977 הוקם גוף שכזה והוא הורכב מכ-400 לוחמים נוצריים מהאזור הכפר קליעה, בפיקודו של הקצין הלבנוני ע'סאן אל-חומסי. לוחמי היחידה התפרסו באזור המובלעת הנוצרית שסביב העיר מרג' עיון ותפקידם היה לספק לתושבים הנוצרים הגנה פני התקפות טרור ומניעת מצבי טבח (לדוגמה, טבח עישייה שבוצע בתושבי הכפר עישייה שבדרום הצפוני). שם היחידה נבחר להיות "יחידת אל-קליעה", על שם כפרם של הלוחמים הנוצרים ששחררו את מרג' עיון.
במקביל, התפרסה יחידה נוספת של צבא לבנון במובלעת בינת ג'ביל. בתחילה פיקד על היחידה סמיר אל-חאג', ומאוחר יותר הוחלף אל-חאג' ברס"ן סמי שידיאק (לעתיד אחד ממפקדי צד"ל). מובלעת נוספת, מובלעת ג'זין, שהייתה למובלעת נוצרית בין השטח שנשלט על ידי אש"ף לשטח בשליטת סוריה, נשלטה על ידי המיליציה הימנית הנוצרית "שומרי הארזים" של אטיין סאקר, והייתה גם היא לבעלת ברית של ישראל. על אף שהאוכלוסייה הנוצרית מפוזרת בכל דרום לבנון, שלוש מובלעות אלו היו למובלעות הנוצריות הבולטות בשטח שנשלט על ידי מיליציות אסלאמיות ופלסטיניות, ואזרחים נוצרים רבים ברחו אליהן מחשש להתנכלויות מצד החמושים הפלסטינים והמוסלמים.
תחת פיקודו של סעד חדאד
בשנת 1977, הוחלף אל-חומסי ברס"ן סעד חדאד. חדאד, איש צבא לבנון, היה מפקד הבסיס הצבאי במרג' עיון בטרם השתלטו עליו לוחמי צבא לבנון הערבי. בעקבות מינויו הגיע חדאד למובלעת מרג' עיון דרך ישראל, היות שהכבישים המובילים אל מרג' עיון נשלטו על ידי צבא לבנון הערבי ויחידות שונות של לוחמים פלסטינים, ואלו מנעו מעבר של נוצרים. מאז כניסתו לתפקיד, פעל חדאד רבות לחיזוק "יחידת אל-קליעה" וזו הפכה מיחידה צבאית זוטרה למיליציה חזקה בשטח והיוותה כוח נגדי לצבא לבנון הערבי אשר החל להתפורר ולוחמים רבים ערקו ממנו ולאש"ף, וביצעה את תפקידה - הגנה על נוצריי דרום לבנון. חדאד, נהנה מתמיכה עצומה הן בקרב האוכלוסייה הנוצרית האזרחית בדרום לבנון והן בקרב לוחמי המיליציה.
חדאד החל לנתק בהדרגה את מגעיו עם ממשלת וצבא לבנון ובמקביל שינה את שמה של "יחידת אל-קליעה" ל"צבא לבנון החופשית". לאחר שצבא לבנון הערבי ניתק את זרם החשמל והמים לכפרים הנוצריים במובלעת מרג' עיון, החליטו נציגי "צבא לבנון החופשית" לפנות לישראל ולבקש סיוע. בגבול הצפון, נפגשו נציגי המיליציה עם רפאל איתן ובפגישה והוחלט על שיתוף פעולה בין המיליציה וישראל. לוחמי המיליציה ובני משפחותיהם זכו לסיוע אזרחי ממדינת ישראל שכלל, בין השאר, את פתיחתה של הגדר הטובה לתנועת הנוצרים בין הגבולות. בנוסף לכך, סייעה ישראל רבות מבחינה צבאית למיליציה, העבירה אמצעי לחימה ואף אימנה את הלוחמים בישראל. חלק רב מהצלחת המיליציה בשטח טמון בשיתוף הפעולה שלה עם ישראל.
"צבא לבנון החופשית" אמנם לא הייתה חברה בכוחות הלבוניים - קואליציית מיליציות נוצריות בתקופת מלחמת האזרחים בלבנון, אך שמרה על קשר עם המיליציות הנוצריות, ובעיקר עם שומרי הארזים, שיישבו במובלעת הנוצרית של ג'זין, והיו לבני בריתה העיקריים של צבא לבנון החופשית ומאוחר יותר גם של ישראל. רס"ן סמי שידיאק, שפיקד על היחידה הנוצרית של צבא לבנון שהתפרסה במובלעת בינת ג'בייל היה חבר בכוחות הלבנוניים מטעם הפלנגות הנוצריות והתפטר מצבא לבנון לאחר הירצחו של הנשיא בשיר ג'ומאייל. עם התפטרותו, חבר לחדאד אך המשיך בקשר הדוק עם הכוחות הלבנוניים במשך כל חייו, גם לאחר גלותו ועד מותו בצרפת בשנת 2005. על אף שיתוף הפעולה בין צבא לבנון לכוחות הלבנוניים והפלנגות הנוצריות בפרט, ידוע על מספר התנגשויות בשטח בין לוחמי צבא לבנון החופשית ללוחמי יחידת הקומנדו SKS של הפלנגות הנוצריות שלחמו בדרך כלל בזירה הביירותית ולעיתים "הושאלו" לחזית הדרומית. לאנשי ה-SKS הייתה תדמית בריונית וחלקם אף עסקו במעשי פשע.[1].
על אף שהמיליציה פעלה באופן רשמי בדרום לבנון בלבד, נטען כי לוחמי המיליציה השתתפו בטבח סברה ושתילה במחנות פליטים פלסטיניים בביירות. במאמר שהתפרסם ב-21 בספטמבר 1982 בעיתון "א-ספיר" נטען שסעד חדאד, מפקד צבא לבנון החופשית נמנה עם הנאשמים בטבח בנוסף ל"נאשמים" העיקריים - הפלנגות הנוצריות וצה"ל. סוכנות הידיעות הצרפתית מסרה כי תושבי האזור דיווחו כי "בערב יום חמישי ולאחר הצהריים ביום שישי נראו כוחותיו של סעד חדאד עוברים בפרברים לכיוון ביירות". עדויות אלה הוכחשו על ידי רוברט חתאם, שומר ראשו לשעבר של אלי חבייקה, מפקד הפלנגות לשעבר שחוסל, ואימת את הדעה הרווחת כי הטבח בוצע על ידי כוחות הפלנגות בלבד.[2] כמו כן, ועדת כהן קבעה כי לצבא לבנון החופשית לא היה קשר לטבח ואין להזהיר את סעד חדאד, מפקדה.
לאחר מבצע ליטני קיבלה המיליציה שליטה על השטח מדרום לנהר הליטני אשר זה עתה "נוקה" מטרוריסטים, אויבי המיליציה. המיליציה התפרסה בשטח וב-18 באפריל 1979[3], הכריז חדאד על השטח שבשליטתו כ"מדינת לבנון החופשית", להבדיל משאר לבנון, שלדבריו "אינה חופשית כל עוד לוחמי אש"ף פועלים בה". הצהרה זו לא זכתה להכרה בינלאומית והכעיסה רבות את הממשלה הלבנונית, שיחסיה עם חדאד היו מעורערים במילא והביאו לניתוק כמעט מוחלט בין הממשל לצבא לבנון החופשית; בעקבות ההכרזה, סלים אל-חוס הסוני, ראש ממשלת לבנון, פיטר את חדאד מהצבא, הפסיק את תשלום משכורתיהם של כל לוחמיו והרשיעו בבגידה שלא בפניו. חדאד ערער על ההחלטה במועצה המייעצת של הממשלה וזו ביטלה את החלטת הנשיא וקבעה כי יש להשיב את חדאד לתפקידו. עם זאת, ממשלת לבנון מעולם לא ביצעה את ההחלטה וחדאד מעולם לא הושב לתפקידו בצבא לבנון, אך המשיך ליהנות מתמיכה גורפת בקרב לוחמיו והאוכלוסייה המקומית, ובשלב זה ישראל הפכה לתומך העיקרי של המיליציה.
הלחימה ברצועת הביטחון
ערך מורחב – צבא דרום לבנון
לאחר נסיגת ישראל מרוב השטח אותו כבשה במבצע שלום הגליל, הוקמה רצועת הביטחון. מטרת רצועת הביטחון הייתה ליצור הפרדה בין יישובי גבול הצפון ובסיסי המחבלים של אש"ף בדרום לבנון, ובכך להרחיקם מגבול ישראל. לאחר הקמת רצועת הביטחון, החל ללחום צבא לבנון החופשית לצד צה"ל והתפרס במוצבים שהוקמו בדרום לבנון. במקביל, החל גיוס לוחמים מוסלמים (שיעים וסונים) ודרוזים לצבא לבנון החופשית, שעד כה הייתה מיליציה נוצרית, על-מנת להביא לייצוג כל עדות דרום לבנון במיליציה. מהלך זה הגדיל משמעותית את המיליציה וזו הפכה לצבא קטן המורכב מלוחמים מכל עדות לבנון, כאשר הנוצרים, עדיין, מהווים רוב.
לאחר הקמת רצועת הביטחון המיליציה הפסיקה ללחום באויביה ה"מקוריים" - צבא לבנון הערבי ויחידות של אש"ף. צבא לבנון הערבי התפורר וחדל מלהתקיים ואילו אש"ף הורחק מהשטח ומאוחר יותר גורש לתוניסיה. במקום מיליציות אלו, החלה להתבסס בדרום מיליציה שיעית פונדמנטליסטית חדשה - חזבאללה, בה נלחם הצבא עד לנסיגה המלאה של ישראל משטח לבנון, בשנת 2000. הלחימה בחזבאללה הסבה לצבא אבדות קשות ובהן אחד ממפקדיה הבכירים, עקל האשם.
במשך הזמן, התפתחו מחלוקות פנימיות בהנהגה המיליציה. חדאד, יליד מרג' עיון, הסתכסך עם אנשי כפר קליעה, שראו עצמם כמייסדי המיליציה ואת חדאד כמנסה להשתלט עליה. כמו כן, חילוקי דעות בין קצינים בכירים, בהם סגנו של חדאד, רס"ן סמי שידיאק הביאו, בעידוד ישראל, לעזיבתו של שידיאק את המיליציה. שידיאק עזב את לבנון, עבר להתגורר בנהריה ונישא ליהודייה תושבת המקום. מאוחר יותר היגר לצרפת והתגורר שם עד מותו. בנוסף לכך, עליית מספר המתגייסים הלא-נוצרים למיליציה הביאה לערעור במאזן הכוחות והחלו מאבקים עדתיים. הנוצרים, מייסדי המיליציה, חששו מאיבוד שליטה בה, היות שמספר השיעים במיליציה הלך וגדל, ובשלב מסוים הם אף הפכו לרוב זעום בה. אם כי הפיקוד הבכיר תמיד היה בידי הנוצרים.
תחת פיקודו של אנטואן לאחד
ב-14 בינואר 1984, נפטר חדאד ממחלת הסרטן. במקומו התמנה לפקד על הצבא הגנרל אנטואן לאחד, ששינה את שמו של צבא לבנון החופשית לצבא דרום לבנון - צד"ל. תום מלחמת האזרחים בלבנון, בשנת 1990, ופירוקן של המיליציות החמושות בלבנון (למעט חזבאללה) מנשק בעקבות הסכם טאיף הביא לגל נוסף של גיוס לוחמי מיליציות נוצריות, שהבולטים שבהם היו לוחמי שומרי הארזים של אטיין סאקר. לוחמים אלה, אשר בעבר שיתפו פעולה עם צבא לבנון החופשית, התגייסו לצבא דרום לבנון והמשיכו ללחום במסגרת המיליציה. הלוחמים, אשר באידאולוגיה שלהם ראו לבנון נקייה מארגוני טרור, השתלבו במיליציה, היות שגם זו נוסדה על אותו העיקרון. בשלב מאוחר יותר, בעקבות חילוקי דעות בין אטיין סאקר, מנהיג מפלגת שומרי הארזים, לאנטואן לאחד, מפקד צד"ל, עזבו את המיליציה חלק מלוחמי צד"ל ששמרו על נאמנותם למפקד "שומרי הארזים".
הנסיגה מרצועת הביטחון ואחריה
צבא דרום לבנון פעל בשם זה במשך כל שהותו של צה"ל על אדמת דרום לבנון, עד לנסיגה הסופית בשנת 2000. במאי 2000, החלו מוצבי צד"ל ליפול. חזבאללה הגביר את פעולותיו נגד צבא דרום לבנון. חזבאללה פעל הן באמצעות תקיפת המוצבים והן באמצעות צעדות (בעיקר צעדות נשים) שארגנו תומכיו ועלו אל מוצבי צד"ל, וגרמו לרבים מהמוצבים ליפול וללוחמים להימלט. ב-23 במאי 2000 קרסו מרבית מוצבי צד"ל ולוחמיהם החלו להימלט אל כפריהם ואף אל מוצבי צה"ל בסביבה. ממשלת ישראל החליטה להקדים את הנסיגה מרצועת הביטחון, שתוכננה לחודשי הקיץ באותה השנה, ל-23 במאי. הידיעה על הנסיגה הגיעה לקצינים הבכירים, אך מרבית הלוחמים לא ידעו זאת, וחלקם אף לא הספיקו לארוז את חפציהם בעודם נמלטים אל שער פאטמה בתקווה להיקלט כפליטים בישראל. חלק נוסף, בעיקר החיילים ה"פשוטים", הסגירו עצמם לשלטונות בביירות, נשפטו ורובם הגדול נאסרו לתקופה קצרה, מה שנחשב לעונש קל יחסית.
כעבור שנה, בשנת 2001 החל גל חזרה של משפחות לבנוניות ללבנון (בעיקר של הנשים והילדים) בעידוד מדינת ישראל, כמו כן מספר משפחות היגרו לחו"ל, בשנותיהם הראשונות בארץ טענו יוצאי צד"ל לאפליה מצד הרשויות בישראל. רובם המוחלט של יוצאי צבא דרום לבנון מרוכז בערי הצפון הגדולות, כאשר הקהילה הגדולה ביותר מתגוררת בנהריה. ביישובים נוצריים בדרום לבנון הוקמה לאחר פירוק צד"ל "החזית למען לבנון החופשית", ארגון המזדהה כממשיך דרכו של צבא לבנון החופשית ולו תנועת נוער.
ראו גם
לקריאה נוספת
- אנטואן לחד, בעין הסערה - חמישים שנה בשירות מולדתי לבנון, הוצאת ידיעות אחרונות, 2004.
- שרבל ברכאת, נדבכים, הוצאת מעריב - הד ארצי, 2001.
- אהרן אמיר, הספר השחור / דרום לבנון: הבריחה, הבגידה, הביזיון, הוצאת כרמל ישראל, 2001.
קישורים חיצוניים
- Lebanese in Israel - אתר יוצאי צד"ל
- Behind the border - אתר יוצאי צד"ל
- אלבום תמונות מאתר יוצאי צד"ל
- רשימת חללי צבא לבנון החופשית וצבא דרום לבנון
- אלישע פורת, "גלויות מלבנון", e-mago
הערות שוליים
- ^ הבלוג של יורם מזרחי, "משקפת שדה"
- ^ אלדד בק, צרפת, חבייקה נתן את ההוראה. שרון לא ידע, באתר nrg, 3 באוגוסט 2001
- ^ הגנרל אנטואן לאחד, "בעין הסערה - חמישים שנה בשירות מולדתי לבנון", ידיעות אחרונות (עמ' 58)
צבא לבנון החופשית37725454Q4794304