היסטוריה של לבנון

סדרת המאמרים העוסקים בהיסטוריה של לבנון.

הקדמה

לבנון הקטנה

"לבנון הקטנה" הייתה יחידה אוטונומית אשר התקיימה למן תחילת האלף השני (1000 בקירוב), ונודעה גם בשם "הר הלבנון". שליטי הר הלבנון הראשונים היו אמירים דרוזים מבית תנוך.

כמו בקרב רוב עמי המזרח התיכון, החל משחר ההיסטוריה ועד היום, ישויות אוטונומיות כלבנון הקטנה נשלטות ומנווטות על ידי משפחות הנכבדים, משפחות דומיננטיות שמונהגות בידי אנשים כריזמטיים.

עליית האימפריה העות'מאנית לא מנעה את המשך קיומה של "לבנון הקטנה" כמחוז נפרד. ב"לבנון הקטנה", חיו בעיקר בני שתי עדות עיקריות: הדרוזים והנוצרים-המארונים.

לבנון הגדולה

ערך מורחב – לבנון הגדולה

בשנת 1920 השתנו פני הדברים עם יצירת "לבנון הגדולה" על בסיס "לבנון הקטנה" בתוספת השטחים הסובבים אותה. יצירתה המלאכותית של "לבנון הגדולה" על ידי צרפת, יצרה ישות מדינית-חברתית שכוללת בקרבה ערב-רב של עדות ודתות בעלות מכנה משותף קטן.

יצירת "לבנון הגדולה" גרמה לזעזועים בנדנדת הכוחות וחלוקת העוצמה הפוליטית-חברתית. בין בני העדות השונות שצורפו, לרוב, בעל-כורחן לישות החדשה, נוצרו קונפליקטים ומחלוקות.

כתוצאה משינויים מהירים במערכי הכוחות העולמיים ובהרכב האוכלוסייה בלבנון, הקבוצות העדתיות-דתיות הדומיננטיות השתנו. כל אחת מן העדות: המארונים, הדרוזים, השיעים (המתואלים) וכל שאר הקבוצות העדתיות-דתיות – ניסו לתפוס נתח גדול יותר ויותר. מדי פעם אחת מהן התבלטה יותר מן האחרות.

לבנון בעת העתיקה (3000 לפנה"ס – 1200 לפנה"ס)

שטחי החוף הפורים על שפת הים התיכון של אזור לבנון של היום היוו מוקד להתיישבות מתקופה מוקדמת.
ברחבי לבנון פזורים עשרות אתרים של התיישבות מוקדמת זאת הכוללים את העיר גבל, שנחשבת לעיר העתיקה ביותר בעולם שעדין מיושבת. בהתיישבויות הקדומות יותר שנתגלו בלבנון, נמצאו שרידים אף מהתקופה הנאוליתית, שעמדו כרמז לקהילות דייג משגשגות על חופי הים התיכון.

התקופה הפיניקית (1200 לפנה"ס – 539 לפנה"ס)

ערך מורחב – פיניקים

החוף הלבנוני היווה בעצם את מרכזה של האימפריה הפיניקית.

התקופה הערבית הצלבנית והממלוכית (634 - 1516)

ערכים מורחבים – לבנון בתקופת הערבים והממלוכים, רוזנות טריפולי

במהלך המאה השביעית לספירה כבשו המוסלמים את סוריה ולבנון זמן קצר לאחר מותו של מוחמד מייסד האסלאם והקימו משטר חדש שהחליף את המשטר הביזנטי.

במהלך המאה ה-11 האמונה הדרוזית החלה להתפתח בלבנון. המארונים והדרוזים שלטו בפועל בלבנון עד לעידן המודרני. הערים הגדולות בחוף עכו, ביירות ואחרות נוהלו ישירות על ידי ח'ליפים מוסלמים.

בתחילת המאה ה-12 החל מסע כיבושים של לבנון על ידי הצלבנים במסגרת מסעי הצלב. טריפולי נכבשה ב-1102, ביירות וצידון ב-1110. הצלבנים הקימו את רוזנות טריפולי שנהייתה למדינת חסות מונגולית משנת 1260 והתמוטטה דור אחד לאחר מכן בסוף המאה ה-13 לכוחות ממלוכים.

המאה ה-13 התאפיינה בעימותים קשים בלבנון ובסוריה - לצד הצלבנים שהגיעו מאירופה ניתן למנות גם את המונגולים, שהגיעו מערבות מרכז אסיה, ואת הממלוכים שהגיעו ממצרים. במאבקים הקשים שביניהם על השליטה באזור, היו אלה הממלוכים שיצאו כשידם על העליונה.

שלטון עות'מאני (1516 – 1832)

ערך מורחב – היסטוריה של לבנון – שנת 1516 עד שנת 1832

המערכת החברתית והפוליטית אשר התקיימה בין השנים 1516 עד שנת 1832 היא אותה המערכת שהוקמה כבר בתחילת שלטונם של העות'מאנים בהר הלבנון (למעשה המערכת בקוויה הכלליים התבססה כבר בימי הגעת הדרוזים והמארונים להר הלבנון, ונשארה כשהייתה על פי המדיניות העות'מאנית: "מה שהיה הוא שיהיה"). מערכת שלטונית זו החזיקה מעמד עד לתקופת שלטון בשיר השני בחסות המצרים (1832–1840).

בשנת 1516 פלשו העות'מאנים לאזור הלבנט מן הצפון. באזור שלט אז האמיר פח'ר אל דין הראשון מבית הנכבדים הדרוזי בית מען. תמיכתו של האמיר בעות'מאנים השתלמה והאימפריה החדשה העניקה לו את הזכות לשלוט באזור הרי השוף והסביבה.

המערכת הפיאודלית בלבנון היא מערכת פיאודלית מיוחדת אשר אינה מתבטאת בכפיפות והתחייבות לאדון, כמו באירופה, אלא בעיקר על חכירה. מרבית האיכרים בלבנון היו במעמד של "חוכרים", אך בכל זאת היו מספר עובדי כפייה. כמו בראש המערכת הפיאודלית האירופית גם בלבנון עמד בראש האדונים שליט-על. בלבנון היה תוארו "אמיר", שנתכנה "אמיר ההר". כאמור, אמיר ההר היה דרוזי מ"בית שהאב" החל מן המאה ה-17, או בן ל"בית מען" לפני כן. במקרה של בעיה או ויכוח על בחירת האמיר התכנסו המשפחות החזקות בעדה ובחרו את האמיר מבין המשפחות הדרוזיות שבקרבן.

על פי השיטה הפיאודלית בלבנון (מוקאטעה), אדמת הר-הלבנון מחולקת ל-24 מוקאטעאת (אזורים). בראש כל מוקאטעה עומד שליט האזור - המוקטעג'י, אשר הוא ראש משפחת נכבדים המחויבת להעביר מס אל אמיר ההר, שהוא בתורו מחויב להפריש מס לואלי של צידון. המוקטעג'י החכיר את אדמתו לאיכר (מוסאקאה) בחוזה (חז'ה) אחת לשנה, או כאשר האדון או השותף (שריכּ) מתו.

בני המעמד השולט, בעלי הקרקעות, ביצעו את העבודה האדמיניסטרטיבית. בראש ובראשונה היה עליהם לשמור על הסדר הציבורי, לדאוג לפירעון חובות ולשפוט בעניינים פליליים. לשם יישום צרכים אלו נהגו ראשי המוקאטעג'י להחזיק חיל פרשים. בעת מלחמה כל מוקאטעג'י היה יוצא בראש חיל הפרשים הפרטי שלו לעזור למלחמתו של אמיר ההר.

שלטון בשיר השני בחסות מצרים (1832 – 1840)

ערך מורחב – היסטוריה של לבנון – שנת 1832 עד שנת 1840 - שלטון בשיר ה-II בחסות השלטון המצרי

בעקבות הקרב (שלימים זוהה בכינוי "טבח עין-דארה"), שבו גברו הדרוזים הקייסים על הדרוזים הימנים, היגרו רוב הדרוזים הימנים לאזור הר חוראן בסוריה, אשר חיו בו מעט דרוזים גם לפני כן. ההגירה הפכה את הר חוראן לאזור שבו רוב דרוזי מוחלט. מכאן שמו של האזור עד היום "ג'בל דרוז" (הר הדרוזים, בערבית).

טבח עין דארה (1711) הביא בהדרגה לדלדול האוכלוסייה הדרוזית באזור דרום הר-הלבנון. השטח שהתפנה מאיכרים התמלא עד מהרה בעקבות הגירה של שתי קבוצות אוכלוסייה שונות:

1. נוצרים-מארונים (רוב המהגרים)
2. דרוזים בלי מוצא ("חוסאקות") מובהק (קייסי או ימני)

למרות היותם בני דת שונה הפכו הנוצרים-המארונים לאיכריהם של המשפחות הדרוזיות החזקות. הנוצרים-המארונים קיבלו על עצמם, בלית ברירה, את היחסים הקיימים באזור הר-הלבנון של יחסי "אדון-צמית".

היחסים הבין-עדתיים בימיו של בשיר ה-II התחלקו לאפיזודות שונות, בהתאם למצב הכולל. אך המגמה הסופית הייתה מגמה של העמקת הקרע הבין-עדתי שנבע ממדיניותו של בשיר ה-II: "הפרד ומשול". בשיר ה-II, שכיהן תקופה ארוכה מאוד כאמיר ההר, נהג כך לפני שקיבל את חסות שליטי מצרים (עקרון שאומץ בהמשך גם על ידי הטורקים והצרפתים בבואם לשלוט באזור באופן ישיר).

בשיר ה-II, אמנם הוריד את מעמדו של בית ח'זאן המארוני, בית הנכבדים ששלט במחוז כסרואן (מקום מושבו גם של בשיר ה-II), והפכו לצינור הוצאה לפועל של פסקי הדין שנתן.

המפנה הגדול היה בשנות השלטון המצרי של מוחמד עלי ובנו אבראהים פאשא (1832–1840) בלבנון. המצרים אשר רחשו אהדה לצד המארוני, ביטלו את האפליה המקובלת כלפי המארונים ובכך העלו עליהם את רוגזם של הדרוזים.

בתקופת שלטונם של המצרים הושלם המהפך הדמוגרפי באוכלוסיית ההר מבחינת הרכב העדות: המארונים אשר היו מיעוט נהפכו לרוב גדול.

עם התחלת ההתקוממות נגד השלטון המצרי, החליט השליט המצרי, אבראהים פאשא, לבצע גיוס חובה בהר-הלבנון. הדרוזים אשר סירבו להיענות לגיוס החובה, נכנעו לאחר שאבראהים פאשא ו-18,000 מחייליו פרקו אותם מנשקם. 1,500 איש מהדרוזים המורדים התגייסו.

לאחר מכן, עם התעוררות המרד הדרוזי הראשון בג'בל דרוז, התנדבו המארונים לעזור לאבראהים פאשא בדיכוי המרד, וחיילים מארונים נשלחו לאזור.

הקאימקאמיות (1840 – 1861)

ערך מורחב – היסטוריה של לבנון: הקאימקאמיות (1840-1861)

עם הסתלקות אבראהים פאשא מהאזור והגלייתו של אמיר ההר, בשיר השני (1840) בעקבות לחץ חמש מעצמות אירופה, חזר לשלוט שלטון ישיר השולטאן העות’מאני. אך היה ברור לכל כי הסדר הקודם לא ישוב. פירמאנים (כתבי זכויות באימפריה העות'מאנית) שונים פורסמו והכריזו כי הנוצרים בלבנון שווי זכויות לכל תושב אחר.

ברור היה כי הדרוזים (ושאר משפחות השייח'ים) אשר שלטו עד לאותו הזמן ירצו לחזור ולשלוט, אך המארונים התנגדו. הם חשו בהתעצמותם הן מבחינה מספרית והן מבחינת הפוליטיקה הבין-עדתית (במיוחד בזכות תמיכת צרפת ואוסטריה בהם).

פתרונות ביניים רבים נמצאו לכאורה מתאימים לסיפוק המאווים של כל הצדדים, אך רק מעטים יצאו לפועל. במציאות, רוב הפתרונות - שנוסו אחד לאחד - היו בעייתיים, כל פתרון ביקש לצאת מנקודת המוצא של הפתרון הקודם, להרחיבו ולשפרו. כך התגבשה בשלבים, צורת שלטון מיוחדת המסמלת את השינויים והתמורות המהותיים ביחסי העוצמה הדמוגרפית בהר-הלבנון, באותה עת.

בשנים 1840–1843, מעט לאחר נסיגתו של אבראהים פאשא מאזור הר הלבנון חלה תמורה גדולה ביחסים בין הדרוזים והמארונים בהר הלבנון ונוצר מתח רב בשטח. על מנת להפיג מתח זה ולהסדיר שלטון בהר ניסח הנסיך האוסטרי, מטרניך, בשנת 1843, במסגרת מאמציה של אוסטריה להשיג שליטה בלבנון, הסדר ייחודי. מטרניך ביקש למנות שני קַאִימַקַאמים (שליטי נפה) שיהיו כפופים לואלי של צידון: אחד מארוני, האמיר חיידר אבו למע, מבית אבו אל-למע (משפחת נכבדים שהתגוררה בלבנון מאז תחילת האלף השני והתנצרה), שישלוט בקאימקאמיה נוצרית. והשני דרוזי, האמיר אחמד ארסלאן, מבית ארסלאן (בית ארסאלאן, בית נכבדים, הוא צאצא לבית תנוך, השליטים הראשונים בלבנון. למעשה הם הגלגול הנוכחי לפלג היזבקי), שישלוט בקאימקאמיה דרוזית.

"המשפחות הנכבדות", משפחות מארוניות אשר היוו את המרכז השלטוני בלבנון, הביעו אי-שביעות רצון מהמצב החדש, וזאת כיוון שנאלצו לעמוד מול מעמד שליטים חדש אשר עמד מעליהם ולא הייתה להם יכולת לתמרן אותו. אצל הדרוזים המצב היה עוד יותר מורכב בגלל הפילוג בעם והעדיפו שליט מחוץ ללבנון אשר יהיו נטול פניות לגבי הפלגים השונים.

הסדר זה לא נתן מענה לאחת מהקשות שבבעיות הר-הלבנון: היישובים המעורבים בקאימקאמיה הדרוזית. בנוסף לבעיות הפנימיות בהר-הלבנון הוסיפו המעצמות האירופאיות שמן למדורה, הן הוסיפו את הסכסוכים והתחרות שהיו ביניהן, לסכסוך שכבר היה קיים בלבנון ובכך שיתקו למעשה לחלוטין את יכולת התפקוד של הקאימקאמיות.

מחלוקות רבות צצו סביב אי-ההסכמה על דרך השליטה במקומות המעורבים עדתית בקאימקאמיה הדרוזית. לבסוף, החליטו הטורקים לשלוח בשנת 1844 את אחד מנציגיהם, הקפודאן ח'ליל פאשה, לאזור. משימתו הייתה לגבש פתרון אפשרי ליישום, ביחד עם הואלי ועם הקונסולים הזרים.
הפתרון שגיבש ח'ליל פאשה היה: מינוי שני וכילים בכל מקום יישוב מעורב, אחד דרוזי והשני מארוני. הווכילים ייצגו את האיכרים בני עדתם, בפני השייח'ים מן העדה השנייה. הוכילים הם אשר יגבו בשם המשפחות החזקות (המקאטעג'ים), מיסים.

לאחר שנתברר כי בהצעות אלו לא היה כדי לפתור את הבעיה, החריפה המתיחות הקיימת ממילא בהר ובין שתי העדות פרצו מאורעות דמים – מאורעות חמורים בהרבה מקודמיהם בעבר. גם משום שבעידוד תככנים פנימיים בהר, היו מי שליבו את האש.

השייח'ים הדרוזים שלטו רק במרכז ובדרום הר-הלבנון ולכן רק שם מונו וכילים. בצפון הר-הלבנון לקחה הכמורה את תפקיד התיווך.

המרד ותוצאותיו (1861 – 1914)

ערך מורחב – היסטוריה של לבנון - שנת 1861 עד שנת 1914 - המרד ותוצאותיו

האיכרים המארונים אשר ישבו במרכז הר-הלבנון ודוכאו, בצורה אכזרית, דרשו שוויון זכויות לאיכרים בשם ה"ח'ט-י הומאיון" (או: "ח'ט'י שריף של גילח'אנה" - מסמך מטעם האימפריה המבטיח את שוויון כל האזרחים בממלכה), ופתחו במרד, בשנת 1858. לאחר זמן מה עמד בראש המרד איש בשם טאניוס שאהין, נפח ואחד ממנהיגי המארונים, יוסֻף כַּרַם.

טאניוס שאהין היה, למעשה, הגורם שליבה, התסיס והוביל את המרד. הוא התחיל את המרד במוקטעת כסרואן, ולאחר מכן השתלט (לעיתים מזומנות גם בדרכים דיפלומטיות) על אזור הצפון. לאחר שהשתלט על צפון הר-הלבנון שלח טאניוס שליחים מטעמו לכיוון מרכז הר-הלבנון, במטרה לגייס כפרים נוספים למרד. אולם בגלל היות אוכלוסיית הכפרים מעורבת מבחינה אתנית, כאשר השליטים דרוזים והאיכרים מארונים, הפכה המרידה באזור זה ממרד מעמדי למלחמה עדתית-דתית (1860). במהירות עוצבו שני המחנות בלבוש "חדש": השייח'ים הדרוזים מול האיכרים המארונים.

בתחילה צלחה ידיהם של המארונים בהנהגתו של טאניוס שאהין. המארונים צעדו ממחוז כסרואן אל מחוז אל-מתן המעורב וביחד עם תושבי האזור הבריחו את הדרוזים הלא מאורגנים מבתיהם והציתו אותם באש.

אך הדרוזים בעלי המסורת הצבאית המפוארת - עברו לשלב הבא של הלחימה: עם הצטרפות דרוזים מאזור החוראן, מתואלים, בדואים ומוסלמים אחרים הם התחילו לטבוח בזה אחר זה בתושבי הכפרים המארונים באזורים המעורבים שנפגעו. לעיתים קרובות אף הצטרפו אליהם כוחות צבאיים עות'מאניים ששהו בשטח, או נשלחו "להפריד בין הצדדים היריבים".

בשנת 1861, עם שוך המרד (שלמעשה היווה את מלחמת האזרחים ה-II של הר-הלבנון), נקבע הסדר שלטוני חדש בהר הלבנון. היה זה הסדר שנכפה על טורקיה העות'מאנית על ידי המעצמות (תקופה קצרה מאוד היה עדיין בתוקף מבנה השלטון על פי ההסכם הישן. בראש כל אחת מהקאימקאמיות עמד שליט חדש. כאמור, השליט של הקאימקמאיה הנוצרית, יוסף כרם, סילק את טאניוס שאהין מהר-הלבנון, לאחר שניסיונות להשגת הסדר עמו כשלו)

ההסדר החדש קבע מפתח עדתי חדש המתבסס על הדמוגרפיה האמיתית באותה תקופה בהר הלבנון. אך למרות זאת, ההסדר היה כולו "הסדר של פשרות" – פשרה בין האימפריה העות'מאנית לבין חמש מעצמות אירופה ובני חסותן. ההסדר החדש ביטל את הפיאודליות ואת סמכויות המוקאטעג'י (אדון המוקטעת) לחלוטין.

ההסדר החדש, שנקרא גם "החוק האורגני" (Réglement Organique), התבסס על מפתח עדתי מעודכן, על פיו נקבע כי:

• בראש האוטונומיה (סנג'אק) "לבנון הקטן", הר הלבנון, יעמוד מושל עות'מאני (מֻתַצַרִף) אשר יהיה נוצרי-קתולי לא לבנוני. מושל אשר ימונה על ידי הטורקים באישור חמש מעצמות אירופה.

המעורבות הטורקית והאירופאית והיותו של המושל לא מקומי נקבעו כדי להמתיק קמעה את תבוסתם הפוליטית של הדרוזים.

• לצד המושל תמונה מג'לס (מועצה אדמיניסטרטיבית), בה יכהנו 12 חברים שייצגו את העדות על פי משקלן בחברה (הייצוג במועצה נקבע כך: 4 מארונים, 3 דרוזים, 2 יונים אורתודוקסים, מוסלם-סוני אחד, מוסלם-שיעי (מתואלי) אחד, יווני-קתולי אחד. על פי מפקד האוכלוסין של 1913 ניתן לראות כי המארונים קופחו במקצת על חשבון המיעוטים הקטנים כדוגמת המוסלמים והכתות הנוצריות הקטנות. המפתח הזה נשמר גם בשאר הדרגים בסנג'ק לבנון).
• המושל ימנה את הפקידים הבכירים ואת השופטים על פי אותו מפתח עדתי של המועצה האדמיניסטרטיבית (המג'לס).
• לסנג'ק לבנון הוענק מעמד של אוטונומיה – ולכן כל אחד מאזרחיו יהיה "פטור" מגיוס חובה ו"פטור" מתשלום מיסים ל"שער העליון".
• סנג'ק לבנון יחולק ל-6 (מאוחר יותר ל-7) קאימקאמיות, שבראש כל אחת מהן יעמוד איש מתוך העדה הגדולה בקאימקאמיה.
• המשפחות החזקות אשר מעמדן הכללי, מסיבות שונות, נשאר יציב - יישארו בעלות הזכויות והמחזיקות בפועל באדמות, אך יאבדו סמכותן הפיאודלית כלפי האיכרים.
• צמצום שטחו של סנג'ק הר-הלבנון

בפועל, ההכרה העות'מאנית ב"חוק האורגני" עלתה לאימפריה העות'מאנית בהפסדים קשים. השער העליון הפסיד למעשה את השליטה המוחלטת בשטח שהייתה קיימת למן המאה ה-15 ואף נאלץ לתת הטבות כלכליות שונות לתושבי האוטונומיה. על מנת לצמצם את ההפסדים דרשו העות'מאנים לצמצם את שטחו של האזור ולהגבילו לאזור בהם היה רוב נוצרי מוחלט. פעולה זו של צמצום השטח טמנה בחובה את זרעי הוויכוח העתיד להתפרץ אחרי מלחמת העולם הראשונה אודות שטחה של האוטונומיה.

יצירת לבנון הגדולה (1914 – 1943)

ערך מורחב – היסטוריה של לבנון: יצירת לבנון הגדולה (1943-1914)

ב-30 באוגוסט 1920 חתם אנרי גורו על צווים שהעניקו אוטונומיה לאזורים מסוימים בלבנון, אך זאת הייתה רק מראית עין. למחרת, ב-1 בספטמבר 1920 קמה, במעמד חגיגי וברוב טקס, מדינת "לבנון הגדולה" (להלן: לבנון) בכוח הסכם "סייקס-פיקו", סעיף 22 באמנת חבר הלאומים, והחלטת ועידת סן-רמו. חבל ארץ חדש זה בשליטה צרפתית ישירה, נקרא בשם לבנון, אך למעשה היה זה "לבנון הגדולה". בטבורה של ארץ זו אמנם עמד המחוז האוטונומי (=הסנג'ק) באימפריה העות'מאנית לשעבר: "סנג'ק הר-הלבנון". אולם למחוז הר-הלבנון נוספו האזורים הבאים:

• דרום לבנון
• בקעת הלבנון
• אזור החוף עם ביירות
• צפון לבנון

שטחה הכולל של לבנון: 10,452 קמ"ר.

צירוף שטחים רבים אלו הוסיף ללבנון אוכלוסייה מעדות שונות שעד לאותה התקופה היוו מיעוט מזערי בלבד בהר-הלבנון, כדוגמת השיעים. לא כולם היו ערים באותה שעה להשלכות שיהיו למעשה זה לטווח ארוך על יחסי העוצמה ומאבקי השליטה בלבנון.

מבנה השלטון בלבנון עד קבלת העצמאות לא היה קבוע, אלא השתנה כל כמה שנים על ידי מקור הסמכות: צרפת.

כזכור הורה גורו על פירוק "המועצה המינהלית" ביולי 1920. רק ב-22 בספטמבר 1920 מינה גורו מועצה מינהלית חדשה, פרו-צרפתית, בת 17 חברים שכללה גם נציגים מן השטחים שסופחו אל לבנון. למרות היותה של המועצה פרו-צרפתית ועל אף כל מנגנוני ההגנה שבנו הצרפתים, התנגדו לא פעם חברי המועצה להתערבות הישירה של הצרפתים בהחלטותיהם.

במרץ 1922 הוצא צו המורה על החלפת "המועצה המינהלית" ב"מועצה נבחרת" שנקרא גם "המועצה המייעצת" (ישנן עדויות במחקר כי המועצות פעלו תקופת מה במקביל) - אליה נבחרו 30 חברים, בבחירות לא-ישירות, במאי 1922, על פי מפתח עדתי שנקבע בהתאם למפקד 1921. הבחירות נעשו על פי אזורי בחירה ששרטטו הצרפתים. הבחירות לוו במתח עדתי רב שבא לידי ביטוי במעשי רצח ומחאות מאורגנות, בעיקר מטעם הסונים. הבחירות עצמן הותאמו לצורכי הצרפתים, שדאגו להכניס למועצה את תומכיהם מכל העדות.

צרפת התחייבה בפני חבר הלאומים בשנת 1923, כי תוך שלוש שנים תעניק חוקה למדינות שבהן היא מחזיקה בתוקף המנדט הבינלאומי. בהתאם בחרה מתוכה "המועצה הנבחרת" בת 11 איש, לפי מפתח עדתי, שניסחו שאלון בדבר אופי השלטון בלבנון. השאלון חולק ל-210 ממכובדי לבנון. תוצאות השאלון היו אחידות ברובן והצביעו על רצון במשטר רפובליקאי, פרלמנטרי שמנוהל על פי מפתח עדתי. ואכן, באופן מותאם לרצון זה עוצבה חוקת לבנון וב-22 במאי 1926 אישרה "המועצה הנבחרת" את החוקה. ביום המחרת, לאחר אישור הנציב העליון, אנרי דה-ז'ובנל, הוענקה החוקה ללבנון. החוקה עיצבה את לבנון כ"רפובליקה" עצמאית בלתי-ניתנת לחלוקה. גבולות שטחה עוגנו בחוקה והוכרו על ידי צרפת (המעצמה המנדטורית) ועל ידי חבר-הלאומים (מעניק המנדט).

על פי החוקה הלבנונית שהתקבלת בשנת 1926, בראש המדינה עומד נשיא (הראשון שבהם היה שארל דבאס, שמונה על ידי הנציב העליון) והיא מושתתת על פרלמנט דו-בתי: סנאט (בית עליון) שחלק מציריו מונו על ידי הנשיא, ומתחתיו - בית הנבחרים (ביה"נ). מכל מחוז-בחירה נכנסו לפרלמנט נבחרים על-פי מכסה עדתית.

במשך השנים, משנת 1927, ניטשו בזירה הפוליטית הלבנונית מאבקי כוח פוליטיים, חלקם מבוימים, בין הסיעות המארוניות השונות. המאבק עסק בשאלה האם כדאי לוותר על "הרפתקת לבנון הגדולה" או האם יש להמשיך ולהחזיק בה. ההתגוששות הבין-סיעתית הפנים-עדתית הביאה לכדי כך שבשנת 1932 פיזר "הנציב העליון", שרל דמין דה מרטל, את הפרלמנט והקפיא את החוקה. הסיבה הרשמית לצעד רדיקלי זה היה תפקוד לקוי של הממשל על פי החוקה. אך למעשה, החוקה מיום הענקתה לא השביעה את רצונם של הצרפתים כיוון שהניחו בפועל לשררה לחמוק מבין אצבעותיהם. הנציב מינה את הנשיא, שרל דבאס, לעמוד בראש ממשלת פקידים, ללא אישור או פיקוח פרלמנטרי.

עם תבוסתה של צרפת במלחמת העולם השנייה, והקמת משטר שיתוף הפעולה צרפת של וישי, נותר תפקידו של "הנציב העליון" מטעם צרפת בידי הגנרל אנרי פרנאן דנץ, איש וישי. דנץ שיתף פעולה עם הגרמנים במהלך מרד רשיד עאלי אל-כילאני בעיראק והבריטים חששו כי סוריה ולבנון יהפכו לבסיס גרמני פעיל כנגדם. ביוני 1941 יצאו כוחות בריטים, וכוחות צרפת החופשית למבצע לכיבוש סוריה ולבנון, שהסתיים בכיבוש סוריה ולבנון על ידי הבריטים, והשלטת אנשי צרפת החופשית במקום אנשי צרפת של וישי.

עצמאות לבנון הגדולה (1943 – 1975)

ערך מורחב – היסטוריה של לבנון: מקבלת העצמאות ועד תחילת מלחמת האזרחים השנייה (1943 - 1975)

עם הכיבוש המחודש של הלבנט, כונן הגנרל הצרפתי ז'ורז' קאטרו בלבנון שלטון מדיני עצמי-למחצה. אלפרד נקאש הוצב כנשיא ולידו כוננה ממשלה. אך מוסדות הייצוג הפרלמנטרים לא הוחזרו על כנם.

לאחר שנתיים, במרץ 1943 - על מנת להחזיר את החיים הפרלמנטרים בלבנון למסלולם - החליטו הצרפתים לערוך בחירות חדשות בלבנון. הנשיא הוחלף. במקומו מונה כנשיא לתקופת המעבר: ד"ר איוב ת'אבת, לתקופת מעבר עד לבחירות. התקנה בחוקה שקבעה כי שליש מצירי הפרלמנט נקבעים על ידי הנשיא בוטלה. לכן נוצר צורך בחלוקה מחודשת של המושבים, כנהוג על פי מפתח עדתי.

הצרפתים מינו את ת'אבת לקבוע מחדש את המפתח העדתי, אך העדפתו הברורה של ת'אבת את הנוצרים גרמה לקולות מחאה רבים, אשר גרמו להתפטרותו. לבסוף הוחלט על ידי צרפת שמבין 55 צירי בית הנבחרים 30 יהיו נוצרים; ו-25 יהיו לא נוצרים. הווה אומר, יחס של 5:6.

הנמקה לחלוקה זו עוגנה בתוצאות מפקד האוכלוסין של 1932. מפקד אוכלוסין שקבע כי לנוצרים יש בארץ הארזים רוב זעיר: 54.7%; ולעומתם קיים מיעוט גדול של 45.3% המורכב ממוסלמים ומדרוזים.

למעשה מאז כינון החיים הפרלמנטריים מחדש בלבנון - ואף על פי שחלו שינויים במהלך השנים במספר הכולל של הצירים בפרלמנט, נשאר תמיד היחס בין הנוצרים למוסלמים (והדרוזים) 5:6.

מספר הצירים בפרלמנט הלבנוני הוא תמיד כפולה של 11 (השינויים: 55, 77, 99, בהתאמה), כדי לקיים את התנאי של שמירת היחס בין הנוצרים לשאר בני העדות, כפי שנמצא נכון בשנת 1932. יחס זה נשמר גם בחלוקת התפקידים והמשרות בכל שאר רמות השלטון ומחלקותיו. גם בממשלה עצמה התקבע "מפתח עדתי" מקובל אשר קבע כי משרות מסוימות יאוישו על ידי אנשים בני עדה מסוימת.

בבחירות שנערכו באוגוסט-ספטמבר 1943, זכו נציגים שתמכו בלבנון עצמאית לרוב גדול בפרלמנט. הממשלה אשר קמה - בהנהגת ראש הממשלה, ריאד אלצלח המוסלמי, והנשיא, בשארה אל-ח'ורי הנוצרי - על סמך אישור הפרלמנט, מיהרה להודיע על כוונה להסיר את כל הסעיפים בחוקה שקושרים את לבנון למנדט הצרפתי. צרפת התנגדה חריפות לצעד זה. אך הדבר לא מנע מן הממשלה החדשה להודיע בנובמבר 1943 על שינוי סעיפי החוקה הכובלים.

באותה תקופה התגבשה גם "האמנה הלאומית" בין הנוצרים והמוסלמים. "האמנה" מעולם לא נוסחה סופית ורשמית (האמנה אמנם לא נוסחה באופן רשמי, אך קיימים מספר טיוטות של ניסוחים. הטיוטות נוסחו על ידי אישים לבנוניים שונים), אבל ברור לשני הצדדים כי רוחה תקפה. האמנה קובעת כי המוסלמים מקבלים את גבולות "לבנון הגדולה" כ"גבולות קבע" של המדינה ואילו הנוצרים מוותרים על תמיכתה של צרפת וזיקתם הרשמית המיוחדת אליה ומסכימים לקבלת לבנון אל משפחת העמים הערביים (ואכן סטטוס זה בא לידי ביטוי בהצטרפות לבנון ל"ליגה הערבית" ב-22 במרץ 1945). כמו כן הנציחה האמנה את המפתח העדתי של שנת 1932.

"האמנה הלאומית" גרמה לכך שהעימות עם צרפת היה בלתי נמנע. ואכן: ב-11 בנובמבר 1943 נקט בא-כוחה של צרפת בלבנון, גנרל ז'אן הלה, בצעד אימפריאליסטי אלים: הנשיא, ראש הממשלה ושרים רבים נלקחו למעצר. הצרפתים הודיעו כי כל השינויים בטלים ומבוטלים ואף לא חוקיים. הצרפתים גם מינו מחדש את אמיל אדה, הנשיא לשעבר ותומכם, לנשיאות.

העימות הסתיים רק בהתערבות בריטניה. אשר הציבה אולטימטום לצרפת. צרפת - שיצאה חבולה קשות ממלחמת העולם השנייה, לאחר שנכבשה על ידי גרמניה - לא יכלה לעמוד למול בריטניה. ב-22 בנובמבר 1943, ביטלה צרפת את הצו ושיחררה את העצורים. יום זה מוכר בלבנון כיום העצמאות הרשמי של לבנון.

אמיל אדה, שהסכים לשתף פעולה עם הצרפתים, הוקע כבוגד ולא חזר לפעילות פוליטית עד מותו ב-1949.

לאחר קבלת העצמאות החלו המתואלים (השיעים) - שישבו בדרום - להגר לביירות, עיר הבירה. בשלב זה בתולדות לבנון העצמאית החלה לצמוח מאוד אוכלוסיית המתואלים בלבנון. עקב הריבוי הטבעי באוכלוסיית המתואלים, חל שינוי לרעה בגודל אוכלוסיית המארונים; המיעוט השולט. בני העשירון העליון של המארונים- אשר זיקתם לאירופה ולתרבותה ידועה ורבת שנים, התחילו להגר לצרפת, מקור החיקוי התרבותי. לכן, אט-אט נשחק גודל האוכלוסייה המארונית, הן משום ההגירה המרובה והן כתוצאה מאחוז הילודה הנמוך יחסית בקרב המארונים, לעומת המיעוטים האחרים (בעיקר המוסלמים והדרוזים).

השינויים הדמוגרפיים בלטו לעין. אף-על-פי-כן לא היה להם ביטוי רשמי מיידי בחלוקת העוצמה. משום כך, תנועות פוליטיות-חברתיות שונות קמו במהלך שנות הארבעים והחמישים בקרב השיעים, בקרב הדרוזים ובקרב המארונים. הראשונים, פעלו למען הכרה בעוצמתם הדמוגרפית. השניים, ניסו לבסס מחדש את מעמדם כ"מיעוט בכיר", האחרונים, ניסו למצוא לעצמם דרך לשמור על מעמדם ההגמוני ואף לחזקו, אף על פי שאיבדו את היתרון הדמוגרפי. תנועות אלה למעשה היו מבוססות על ארגונים סמי-צבאיים שקמו החל מאמצע שנות השלושים של המאה העשרים במרכזם ובהנהגתם עמדו משפחות נכבדי לבנון.

התנועה המרכזית של המארונים בשנות קיומה של המדינה הלבנונית במתכונת "לבנון הגדולה" היא מפלגת הכתאיב (הפלנגות) אשר הוקמה, כזכור, עוד בשנת 1936, על ידי פּיֶר ג'ומייל, כארגון סמי-צבאי.

דוגמאות נוספות לארגונים סמי-צבאיים שהיו גם מפלגות פוליטיות הם: המפלגה "המפלגה הסורית-לאומנית. רוב רובה של המפלגה הייתה מורכבת מייוונים-אורתודוקסים אשר הרעיון בדבר סוריה מאוחדת וחילונית דיבר אל לבם. ארגון נוסף, שגם הוא הוזכר היה "אל-נג'אדה" ("העוזרים"), ארגון שהתבסס בעיקר על תומכים סונים. הארגון הדגיש את הערביות והאסלאם. בהמשך תוזכר גם ה"מפלגה הסוציאליסטית הפרוגרסיבית" של הדרוזים שגם היא החזיקה בכוח צבאי.

כל הארגונים הצבאיים הללו הוקמו, אף על פי שלכאורה הסכימו כל העדות ב"אמנה הלאומית" הסכמות בסיסיות לגבי אופי השלטון בלבנון, גבולות מדינת לבנון ואפילו זהות הלאום בלבנון.

בפועל, לא "האמין" אף אחד מן "המיעוטים" המרכיבים את לבנון כי בבוא עת מצוקה תגן המדינה עליו כמיטב יכולתה. חוסר "האמון" הבסיסי בזולת, ב"אחר", בשונה הוביל ליצירת הארגונים הצבאיים למחצה, של כל אחת מן מהעדות.

השנים שחלפו מהקמת "מדינת לבנון" העצמאית ועד ל"מלחמת האזרחים", היו שנים של בחינה עצמית מחודשת עבור המארונים. חלק ממנהיגי המארונים, שאיבדו את יתרונם הדמוגרפי, הגיעו למסקנה כי עשו טעות היסטורית בדרישתם להקים את "לבנון הגדולה", מכיוון שעם כינונה באה לקיצה ההגמוניה של העדה המארונית.

בשנת 1948 התחוללה באזור לבנון מלחמת השחרור של ישראל שהובילה להקמתה של מדינת ישראל. כתוצאה מן המלחמה ברחו רבבות פלסטינים לתוך שטח לבנון. הוקמו מחנות פליטים לשכן בהם את הפליטים סמוך לערי החוף: ביירות, טריפולי צור וצידון. המדינה הלבנונית – על כל עדותיה ומנהיגיה אימצה, בדומה למדינות ערב האחרות, מדיניות של התעלמות מכוונת מצרכי הפליטים הפלסטינים במישור ההומניטרי: דיור, פרנסה, חינוך וכיוצ"ב. ההתעלמות נבעה משתי סיבות עיקריות: השימוש בפלסטינים ככלי לניגוח ישראל וחשש מהפרת האיזון העדתי העדין שבוסס רק חמש שנים קודם לכן.

לתהליך זה של הגירה לתוך תחומי לבנון לא הייתה השפעה מיידית על מהלך האירועים בלבנון עד שנת 1958, שנת "מלחמת האזרחים" הראשונה (למעשה, הרביעית במניין בדברי ימי לבנון). אך הפלסטינים שיחקו גורם מכריע לאחר מכן. ההגירה גרמה בעיות קשות בלבנון והסיבה ברורה: החל להתבסס מיעוט נוסף גדל והולך בתוך המדינה הלבנונית. מיעוט בעל מאפיינים ייחודיים משלו. אף על פי שהסכנה לאחידות המדינה הלבנונית לא הייתה מיידית הצליחו חלק מהמדינאים לשים עין על "הבעיה הפלסטינית" שעוד תשוב ותעלה בהמשך.

דוגמה בולטת וקיצונית לחוסר הביטחון בחוסנה הפנימי של המדינה הלבנונית העצמאית והמשטר כבר בשנותיו הראשונות ניתן למצוא בניסיון ההפיכה של "המפלגה הסורית הלאומנית", שחזרה שנתיים לפני כן, בשנת 1949, לפעילות לגיטימית.

ניסיון ההפיכה נכשל - מנהיג המפלגה, אנטון סעאדה, הוצא להורג - אך הוא היה רק סימן לעתיד לבוא. בספטמבר 1952 הצליח ניסיון שקט לבצע הפיכה: הנשיא הוחלף בנשיא חדש, כמיל שמעון.

בשנות החמישים החל מפנה נוסף, חלה התעוררות מחודשת בקרב הפלג הדרוזי הפרו-ערבי בהנהגת משפחת ג'ונבלאט (זאת אותה משפחת מוקטאג'ים שמקורה בהר-הלבנון). בעקבות התעוררות כללית בקרב המדינות הערביות (לדוגמה: איחוד סוריה ומצרים לכדי מדינה אחת: קע"מ – קהילה ערבית מאוחדת) והשפעתו החזקה של הנאצריזם, גם בקרב הדרוזים בלבנון התבלטו הפן-ערביסטים, בהנהגת כמאל ג'ונבאלט שהיה בן למשפחת נכבדים לבנונית. ג'ונבלאט שהקים בשנת 1949, את "המפלגה הסוציאליסטית הפרוגרסיבית".

עם תחילת התבססות הפלסטינים בדרום לבנון צידד בהם כמאל ג'ונבלאט. כמאל ג'ונבלאט היה גם לאחת מדמויות המפתח אשר עם פרוץ מלחמת האזרחים השנייה (החמישית למניין ימי הלבנון) תמך בפלסטינים.

כמאל ג'ונבלאט היה בעל יומרה לשלוט בכלל לבנון. יומרה זו הובילה אותו לחיכוך עם הנשיא המארוני. המתיחות שנוצרה בין השניים הובילה לאחר מכן לפרוץ מלחמת האזרחים הראשונה.

בקיץ 1957, נחל המחנה השמאלי, הפרו-ערביסטי, תבוסה קשה בבחירות הפרלמנטריות. ג'ונבלאט טען כי הפסדו נבע ממעשה הונאה מצדו של שמעון. אך למרות התבוסה הקשה של המחנה הפרו-ערביסטי הצליח כמאל ג'ונבלאט, בניגוד לנכבדים רבים אשר הוצאו בהדרגה אל מחוץ לחיים הפוליטיים לאחר הבחירות ב-1957, לשרוד פעמיים, ובשנות ה-60 וה-70 של המאה ה-20, אף גברה השפעתו בקרב השמאל הלבנוני בכלל והדרוזים בפרט.

האופוזיציה "השמאלית" התארגנה והחלה לבקש דרכי-פעולה לא פרלמנטריות על מנת לפתור את המשבר בשורותיה. כוחות האופוזיציה "השמאלית" התארגנו בשנים 1957–1958 ב"חזית לאומית". בשורותיה היו, מנהיגים מכל העדות, מעין פלורליזם שלא היה אופייני לתנועות בלבנון (לא כל החברים ב"חזית לאומית" הביעו נכונות להשתלבות באותה דרגה בתוך הקע"מ וכך למעשה התאפשר הפלורליזם בחזית). "החזית הלאומית" סברה, בהתאם לרוח התקופה, כי יש לחבור לקע"מ. בראש החזית עמדו, צאיב סלאם, עבדאללה אל-יאפי, רשיד כראמי (מוסלמים מעדות שונות) וכמאל ג'ונבלאט (דרוזי).

לאחר הקמת החזית, נסב המאבק הפוליטי הרשמי סביב השאלה, האם לשנות את החוקה ולאפשר לנשיא שמעון לכהן במשרתו לקדנציה נוספת? במהרה נתדרדר הוויכוח הפוליטי לכדי מלחמת אזרחים של ממש: בשנת 1958 פרצה בלבנון, רשמית, מלחמת האזרחים הראשונה. בראש המורדים התייצבה "החזית הלאומית" כמובילת המחנה הפן-נאצריסטי מול הפן-מערביים. תוך כדי כך התחלקו העדות השונות לפי עמדת הזרם המרכזי בתוכן. השיעים עמדו, כעדה, במאבק זה בצד, אך לא היה ספק כי ברצונם לשמור על הסטטוס-קוו בגלל חששם מהשתלטות סונית על לבנון.

הממשלה הלבנונית מצידה טענה כי למעשה מלחמת האזרחים היא ניסיון חיצוני של הנאצריזם להשתלטות על לבנון. בפועל סיפקה קע"מ: נשק, כסף, אימון, מחסה וכוח אדם למורדים. קע"מ מצידה הכחישה כל קשר להתפתחויות החמורות בלבנון. במישור הבינלאומי, התומכת העיקרית בעמדתה של ממשלת לבנון הייתה ארצות הברית.

נחת אמריקני בלבנון, 1958

לעומת זאת, ארגון "האומות המאוחדות" נקט עמדה חשדנית. לאחר שקובלנה רשמית שנשלחה ל"ליגה הערבית" כנגד הקע"מ לא נענתה, העבירה הממשלה הלבנונית קובלנה רשמית למועצת הביטחון של "האומות המאוחדות". ארגון "האומות המאוחדות" שלח קבוצה בינלאומית של משקיפים. ואילו ארצות הברית שלחה, ביולי 1958, חיילים להגן על האזור, זאת במסגרת התורה המדינית של נשיאה, דוויט דייוויד אייזנהאור, למנוע בכל מחיר נפילת מדינה נוספת כלשהי בידי תנועות השמאל.

בדיעבד, משקיפי "האומות המאוחדות" לא הועילו לשוך המהומות, אך צבא ארצות הברית כן עזר להפסקת המרד אף על פי שהצבא הלבנוני עמד מנגד.

במשך ארבעת החודשים של מלחמת האזרחים נהגה הממשלה עצמה במורדים ב"כפפות משי". כאמור, הצבא מצדו לא נכנס מעולם אל עומק הקרבות ואפילו הגנתו על המוסדות הציבוריים הייתה חלשה. הצבא עצמו היה מורכב על פי המפתח העדתי והכנסתו לקרבות הייתה קורעת את החברה לגזרים עוד יותר קטנים, כנראה ללא אפשרות חיבור משקם. מפקד הצבא, גנרל פואד שהאב (נצר לנכבדי לבנון), העדיף לשמור על נייטרליות בכוונה לשמור על שלמות הצבא הרב-עדתי כמסר להתעלותו על המחויבות לעדה כלשהי. שהאב שחשש מהעמקת הקרע בין העדות השונות הודיע כי אינו מוכן שהצבא יחרוג מגבולות החוק ואינו מוכן כי הצבא ישפוך דם של לבנונים.

חוסר המעורבות הצבאית יצרה את הצורך בהגנה מקומית/עדתית עצמית על היישובים. הארגונים הסמי-צבאיים – שקמו החל משנות ה-30 - מימשו עכשיו את יעדם בקרבות מלחמת האזרחים. בעוד ההגנה על האזרחים הפרו-מערביים (נוצרים ברובם) נעשית על ידי "אל-כאתיב" (הפלאנגות), בהגנה על המחנה שמנגד נעמדה "המפלגה הסורית-לאומנית" עם ארגונה הסמי-צבאי.

מלחמת האזרחים הראשונה נסתיימה בהסדר פשרה שנתאפשר עם עזיבת הכוחות האמריקאיים וסיומה הקרב של קדנציית הנשיאות של שמעון. עם שוך מלחמת האזרחים חלפה המרידה, אך באוויר נשאר המתח. בפועל, בבחירות החדשות זכו המורדים לשוב ולהיכנס לפרלמנט ואף שלטו בממשלה.

בתום מלחמת האזרחים, בספטמבר 1958, נבחר שהאב, מפקד הצבא לשעבר, לנשיא - בעיקר בעזרת תמיכתם של המורדים. שהאב זכה לתמיכה מצד אנשים רבים מהמחנה השמאל שחשו כי "נייטרליותו" (המזויפת מבחינתם) היא שמנעה את הפסקת המרד.

מלחמת האזרחים השנייה (1975 – 1990)

ערך מורחב – היסטוריה של לבנון: מלחמת האזרחים השנייה (1975 - 1990)

מלחמת האזרחים הלבנונית פרצה ב-13 באפריל 1975 כהמשך ישיר לסכסוכי דת קודמים בלבנון.

המלחמה פרצה עם התקפתו של פייר ג'מייל, ראש מפלגת הכתאיב, על ידי פלסטינים, בטקס חנוכת כנסייה חדשה בפרוור נוצרי של ביירות, עין-רומאנה. תגובת הנגד לא איחרה לבוא ולאחר מספר שעות נורו בין 22 ל-30 פלסטינים חמושים אשר נסעו באוטובוס באותו אזור.

מאורעות אלה, אשר נודעו בשם מאורעות עין-רומאנה, גררו אחריהם קרבות נוספים בביירות ובסביבתה. למרות מילוי בקשתו של יאסר ערפאת להסגרת האחראים להרג החמושים הפלסטינים, עין-רומאנה הופגזה במשך שלושה ימים על ידי הפלסטינים. הכוחות נחלקו במהרה לשני אגפים: פלסטינים, נציונל-סוציאליסטים לבנוניים, פאשיסטיים לבנוניים, קומוניסטים לבנוניים, נאצריסטיים ודרוזים תומכי כמאל ג'ונבלאט, מחד (אגף זה נודע במערב כ"שמאל הלבנוני"); וכתאיב וליבראליים לאומיים (מל"ל), מאידך (אגף זה נודע במערב כ"ימין הלבנוני"). הצבא הלבנוני נשאר נייטרלי בשלב ראשוני זה של הסכסוך, אך החל להתפרק במהרה ליחידות המרכיבות אותו, לפי עדה ודת.

סכסוכים אלו משכו אליהם את תשומת הלב של חלק ממדינות העולם. כחלק ממדיניות החוץ שלה סיפקה ברית המועצות, ביחד עם לוב ועיראק, נשק וממון לפלסטינים ולתומכיהם במטרה להחליש את השפעת ארצות הברית בלבנון. סוריה גם כן סיפקה נשק ותחמושת לתנועת הפתח על מנת לבסס את שליטתה על המליציות השונות שפעלו בשטח וניהלה דו-שיח מתמיד עם קבוצות כוח שונות אחרות. ביוני 1975 הצליח המוסלמי ראשיד כראמי, בעזרת מאמציה של סוריה, להקים ממשלת-חירום אשר מנתה שישה נציגים מקרב העדות השונות. ממשלת החירום, אשר פעלה שלושה חודשים בלבד, עד ראשית ספטמבר 1975, הצליחה לקיים שביתת-אש כמעט מוחלטת במהלך כהונתה.

הסדר הסורי בלבנון (1990 – 2005)

לאחר חתימת הסכם טאיף לסיום מלחמת האזרחים ב־1989 הסתיימה בהדרגה מלחמת האזרחים כאשר הסיום הסופי היה בכיבוש מערב ביירות על ידי סוריה ב־13 באוקטובר 1990. סיום המלחמה לווה בפירוק כל המיליציות החמושות פרט לחזבאללה.
לאחר מלחמת האזרחים חולקה לבנון לשלושה חלקים בלתי שווים:

1. צפון ומרכז לבנון היו נתונים לשליטת ממשלת בובות שנשלטה על ידי סוריה.
2. רצועת הביטחון בדרום נשלטה על ידי ישראל בסיוע צד"ל.
3. בין שני החלקים הקודמים הפרידה רצועה דקה יחסית של שטח שרובו בשליטת החזבאללה ומיעוטו (מובלעת ג'זין) בשליטת צד"ל.

לעומת השליטה הביטחונית שהושגה במהירות יחסית על ידי הצבא הסורי, הרי השליטה האזרחית הושגה באיטיות מרובה. המנהיגים העדתיים ששלטו על המדינה במהלך מלחמת האזרחים לא הזדרזו לוותר על שליטתם והתהליך טרם הושלם.

במהלך שנים אלו התאוששה לבנון לאיטה, כאשר הגורם המרכזי בהתאוששות הכלכלית הן החברות של רפיק אל-חרירי (שאף מונה לראש ממשלת לבנון בשל כך). במהלך השנים חזרה לבנון במידה רבה למצב הכלכלי שלפני מלחמת האזרחים, כאשר השינוי העיקרי בו הוא נוכחותם של מיליון פועלים סורים במדינה. בבקאע גודלו כמויות גדולות של סמים בחסות הצבא הסורי.
הגורם העיקרי שהפריע במהלך תקופה זו להתאוששות הכלכלית היה העימותים בין ישראל לחזבאללה, שהתפרצו באופן חמור ב־1993 (מבצע דין וחשבון) וב־1996 (מבצע ענבי זעם).

בעוד שבשנים הראשונות הייתה הסכמה כלל לבנונית על החיוניות של נוכחות הכוחות המזוינים של סוריה ולמעשה הסכמה בשתיקה לגבי שליטתם במדינה, הרי מצב זה הלך והשתנה. תהליך זה הואץ משמעותית לאחר נסיגת צה"ל מדרום לבנון ב־2000, שלאחריה אנשי כוח האו"ם הזמני בלבנון (יוניפי"ל) שבו לאזור.
נסיגת ישראל אמנם לא הביאה לפירוק החזבאללה מנשקו אולם גרמה ללחץ הולך וגובר עליו. גם מותו של חאפז אל-אסד באותה עת גרם להתחזקות הלחצים על סוריה.
לחצים אלו גרמו לבסוף לקבלת החלטה 1559 של מועצת הביטחון ב־2 בספטמבר 2004 שקראה לנסיגת כל הכוחות הזרים מלבנון. מצב זה הגיע לכדי משבר לאחר רצח רפיק אל-חרירי שיוחס לסוריה. ההפגנות ההמוניות שפרצו בלבנון והפגיעות הרבות בפועלים סורים הכריחו את סוריה לפנות את כל כוחותיה הרשמיים עד ל־24 באפריל 2005. כתוצאה מהתפתחויות אלו קטנה משמעותית ההשפעה הסורית בלבנון, כך שהבחירות אשר נערכו בסוף מאי-תחילת יוני גרמו לרוב אנטי סורי בפרלמנט הלבנוני.

לאחר הנסיגה הסורית (2005–)

הבחירות שנערכו בלבנון החל מ-29 במאי 2005 סימנו את התערערות שליטתה של סוריה במדינה. פואד סניורה מונה לראשות הממשלה החדשה, והופעל לחץ על אמיל לחוד, נשיא לבנון, להתפטר מתפקידו. המצב בין המדינות הידרדר לחרם סורי במשך חודש מאי 2005. למרות נסיגתה של סוריה, המשיך ארגון חזבאללה להיות השליט בדרום המדינה, דבר שעורר התנגשויות חוזרות ונשנות עם ישראל ולבסוף הביא למלחמת לבנון השנייה.

לאחר המלחמה גבר הלחץ הלבנוני הפנימי על חזבאללה, שהואשם על ידי הכוחות האנטי-סוריים באחריות להריסת לבנון בידי ישראל. לחץ זה הוביל למשבר חמור בפוליטיקה הלבנונית החל מספטמבר 2006, שכלל בין השאר את פרישת השרים השיעים מהממשלה, החלטה על הקמת בית דין בינלאומי לרוצחי רפיק חרירי והתנקשות בפייר אמין ג'ומאייל, שר המסחר ב-21 בנובמבר 2006. משבר זה החריף כאשר נשיא לבנון אמיל לחוד פרש מתפקידו, והאופוזיציה בהנהגת חזבאללה סיכלה את הניסיונות לבחור נשיא חדש.

הקרבות עם פתח אל-אסלאם

הלה-מונד דיווח כי נציג אש"ף בלבנון הודיע לנציגי האו"ם במדינה כי ארגון פתח אל-אסלאם מתכוון להתנקש ב-36 בכירים אנטי-סוריים בלבנון. כוחות ביטחון פנים של אש"ף עצרו לאחר מכן ששה אנשים מהארגון. ארבעה מהם שוחררו, ויתר הועברו לצבא לבנון.

ממשלת לבנון האשימה את הארגון במעורבות בפיגועי תופת בעין עלק של שני מיניבוסים שגרמו למותם של שלושה אנשים ופציעתם של כיותר מ-20 ב-13 בפברואר 2007. ארבעה מחברי הארגון התוודו במעורבות בפיגועים. ארבעת העצורים טענו כי הקבוצה היא כיסוי לפעילות המודיעין הסורי בלבנון. פתח אל-אסלאם והרשויות הסוריות הכחישו טענות אלו. חיפוש של המשטרה הלבנונית אחר חשודים בשוד בנק ב-18 במאי 2007, הוביל אותה למחרת לדירה בטריפולי, בה חיו פעילים של פתח אל-אסלאם. בעת ניסיון המעצר, פתחו לוחמי הארגון בירי, קרב היריות שנמשך שלושה ימים, הסתיים כאשר הלוחם החי האחרון פוצץ עצמו למוות, . לוחמים אחרים שהשתתפו בשוד הבנק, ברחו למחנה הפליטים נהר אל-בארד, אליו על פי הסכם קהיר מ-1969 אסור לצבא הלבנוני להיכנס. הלוחמים תפסו עמדות של צבא לבנון בכניסה למחנה הפליטים, וגם שני נגמ"שים. הלוחמים פתחו באש על הכביש המוביל מהמחנה לטריפולי ובמארב ליחידה צבאית, הרגו שני חיילים. המשך התקפות פתח אל-אסלאם גבו את חייהם של רבים, מרביתם חיילים. בתגובה, הגיעה תגבורת לצבא לבנון ב-20 במאי, והצבא החל להפגיז את ריכוזי הלוחמים במחנה הפליטים. גורם בכיר באל-קאעדה טען כי אם הממשל הלבנוני לא יפסיק את ההתקפה על פתח אל-אסלאם "אנו מזהירים אתכם בפעם האחרונה, אחרי כן יהיו רק נהרות של דם".

במהלך הלחימה בין הצדדים, נמצאו כ-30,000 פלסטינים בלי יכולת לעזוב את מחנה הפליטים, תוך הידרדרות מהירה במצב ההומניטרי במקום. עזיבת התושבים התאפשרה רק החל מ-23 במאי, לאחר הכרזה חד-צדדית של פתח אל-אסלאם על הפסקת אש. עם זאת, חברי הארגון נותרו בתוך המחנה, והם הודיעו כי במקרה שיותקפו, הם יילחמו עד המוות. במהלך הקרבות, נכנסו כוחות חיל רגלים של צבא לבנון למחנה, וחיל האוויר הלבנוני הפציץ מטרות במחנה. מרבית תושבי המחנה עזבו את המחנה למחנה סמוך של בדואים. ב-21 ביוני הכריז שר ההגנה הלבנוני אליאס מור כי צבא לבנון חיסל את ההתנגדות שנותרה במחנה נהר אל-בארד, אולם מנהיגי הארגון, ביניהם שאכר אל-עבסי וסגנו אבו חורירה הצליחו להימלט עם עוד מספר חמושים. בקרבות, שנמשכו יותר מחודש, והיו לסבב הלחימה הפנים לבנונית המשמעותית ביותר מאז תום מלחמת האזרחים בלבנון ב-1990 נהרגו יותר מ-150 איש, מרביתם חיילים, היתר לוחמי הארגון ומקצתם אזרחים.

עליית כוחו של ארגון החזבאללה

במאי 2008, חלה הידרדרות נוספת במצב בלבנון וחילופי אש התנהלו בין פלגים פרו סוריים בראשות חזבאללה, לבין פלגים שתומכים בממשלה בראשות פואד סניורה. הרקע להתנגשויות היה דרישה של הממשלה המרכזית בלבנון מחזבאללה לפרק את רשת התקשורת שהקים ברחבי המדינה וכן להחליף את האחראי על הביטחון בשדה התעופה הבינלאומי של ביירות שזוהה עם הארגון השיעי. בעקבות דרישות אלו החלו חילופי אש בין לוחמי חזבאללה לפלגים נוצריים וסוניים שבמהלכם נהרגו קרוב ל-40 בני אדם, בביירות ובטריפולי. במהלך הקרבות השתלט חזבאללה על אזורי מפתח בביירות, דבר שהוביל את ממשלת סניורה לחזור בה מהחלטותיה ובכך למעשה להיכנע בפני חזבאללה. בכך למעשה התברר כי אין בכוחה של הממשלה לשלוט במדינה מבלי קבלה של תכתיבי חזבאללה. משבר זה מצטרף למשבר המרכזי המתקיים במדינה מאז נובמבר 2007, לבחירת נשיא במדינה. חזבאללה דורש כי תינתן לו זכות וטו בממשלה וכי הנשיא שייבחר יהיה שייך למחנה הפרו סורי.

במשך העשור הבא הידק בהדרגה ארגון חזבאללה את שליטתו בפועל על המערכת הפוליטית בלבנון ועל צבא לבנון, ובמקרים שונים השפיע על החלטות כך שיתאימו לאינטרסים של הארגון.

מהומות בלבנון

סוריה, ששימשה כגורם המסייע ליציבות הפוליטית בלבנון בתקופה שלאחר מלחמת האזרחים, איבדה את מקומה זה בחדות עם פרוץ האביב הערבי, שהוביל למלחמת אזרחים בסוריה, ושינה את שיווי המשקל בפוליטיקה האזורית. חוסר יציבות פוליטי שהוביל לחוסר יציבות כלכלית שהלך והתדרדר.

בשנת 2018 החל גל מהומות בלבנון בשם "מהפכת האשפה", כמחאה על אוזלת היד של הממשלה בפינוי מפגעי אשפה. באוקטובר 2019 פרצו ברחבי המדינה מהומות רבות בהיקף נרחב יותר עקב העלאת מיסים שונים ביניהם הטלת "מס וואסטאפ". אלפי בני אדם הפגינו באלימות כשהם מבעירים צמיגים ופחי אשפה. המשטרה הגיבה בגז מדמיע, ואף ירתה לעבר מפגינים שהתגודדו סביב רכבו של סגן שר החינוך, אכרם שהיב. לבסוף, ב-18 באוקטובר התקפלה הממשלה וביטלה את המס, אך צעד זה לא עצר את המהומות. לבסוף, השתלטו המפגינים על שדה התעופה בביירות, חסמו בתים של פוליטיקאים, והממשלה נאלצה להכריז על מצב חרום. המחאות בלבנון התקיימו במקביל למשבר הכלכלי בלבנון. המשבר החריף בשנים 2020 ו-2021 במקביל לחוסר יכולת להקים ממשלה. בספטמבר 2021 הוקמה ממשלה לאחר יותר משנה.

לקריאה נוספת

• איל זיסר, לבנון - דם בארזים: ממלחמת האזרחים עד מלחמת לבנון השנייה, בני ברק: הקיבוץ המאוחד, 2009.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא היסטוריה של לבנון בוויקישיתוף

• שי שמש, אילן יוחסין של עם, באתר מדע גדול, בקטנה, 8 בנובמבר 2017

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

32167197היסטוריה של לבנון