מפת הדרכים

מפת הדרכים הייתה תוכנית מדינית לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני. התוכנית הוצגה כמימוש החזון אותו הציג נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש הבן בנאומו ב־24 ביוני 2002. התוכנית הציעה פתרון הדרגתי, רב-שלבי ורב-שנתי לסכסוך הישראלי-פלסטיני, בפיקוח ובסיוע "הקוורטט", ויעדה היה יישוב סופי וכולל של הסכסוך הישראלי-פלסטיני עד שנת 2005. ראש ממשלת ישראל אריאל שרון הודיע על תמיכתו בתוכנית בנאומו בכנס הרצליה ה-3 בשנת 2002.

התוכנית נכתבה במחלקת המדינה בבית הלבן ומנסחה העיקרי היה דייוויד סאתרפילד^[1].

עיקרי התוכנית

להלן עיקרי מפת הדרכים:

הכרה פלסטינית אמיתית במדינת ישראל
הכרה ישראלית אמיתית בזכות הפלסטינים להקמת מדינה עצמאית
מאבק רציני ויעיל של הרשות הפלסטינית בטרור
רפורמה מדינית ודמוקרטיזציה של הרשות הפלסטינית
הקפאת כל הבנייה בהתנחלויות ופירוק מאחזים שהוקמו לאחר מרץ 2001
הפסקת פעולות התקפיות כלפי אזרחים, לרבות גירוש והריסת בתים ותשתיות
מאמץ ישראלי לנירמול חיי הפלסטינים וסיוע הומניטרי להם
נסיגת ישראל משטחים פלסטיניים שנכבשו אחרי 28 בספטמבר 2000 (פרוץ האינתיפאדה השנייה)

בסופה של מפת הדרכים היו אמורים הצדדים לדון ולחתום על הסדר קבע, שיהווה הסכם שלום אמיתי וסופי בין הצדדים, מתוך תקווה שהסכם זה יוביל להכרה של כל העולם הערבי בזכותה של מדינת ישראל להתקיים.

שלבי מפת הדרכים

בשלב הראשון, שנועד להתחיל במאי 2003, היו הפלסטינים צריכים להתחייב להפסקה של האלימות, ולחדש את שיתוף הפעולה עם ישראל. בשלב זה היו אמורות להיערך רפורמות מדיניות ברשות הפלסטינית, ושני הצדדים אמורים להצהיר על מחויבותם לפתרון שתי מדינות לשני עמים ולהפסקת האלימות. הפלסטינים אמורים להילחם בטרור, מדינות ערב - להפסיק את מימון הטרור (המימון התגבר לאחר כמה שנים), וישראל - לסגת מהאזורים שנכבשו מאז ראשית האינתיפאדה. כמו כן, אמורה ישראל לפתוח בסיוע הומניטרי לרשות, להקפיא את הבנייה בהתנחלויות ולפרק את כל המאחזים שהוקמו לאחר מרץ 2001. שלב זה למעשה לא יושם מעולם במלואו, והפלסטינים והישראלים מעולם לא המשיכו לשלבים מאוחרים יותר בתוכנית.

בשלב השני, שנועד להתחיל עד דצמבר 2003, הייתה אמורה לקום מדינה פלסטינית עם גבולות זמניים, שתקיים משא ומתן בנושאים עקרוניים, וכן הייתה אמורה להתכנס ועידת שלום בינלאומית.

בשלב השלישי, שנועד להיות מיושם עד סוף 2005, היה צפוי להיחתם הסכם שלום קבע בין ישראל והפלסטינים, והסכם שלום בין ישראל לכל מדינות ערב.

תגובות ויישום מפת הדרכים

באופן רשמי, קיבלה הרשות הפלסטינית את מפת הדרכים ללא הסתייגויות.

גם ממשלת ישראל קיבלה באופן רשמי את מפת הדרכים, אך עם זאת היא הגישה לארצות הברית מספר הערות, במסמך שכותרתו "14 ההערות של מדינת ישראל למפת הדרכים". בין ההערות קיימות דרישות לא לדון במסגרת המשא ומתן בהתיישבות ביהודה ושומרון, במעמד הרשות הפלסטינית ומוסדותיה בירושלים, "הדגשת זכות ישראל להתקיים כמדינה יהודית שאליה תיאסר שיבת פליטים פלסטינים, כולל הצהרה פלסטינית בדבר ויתור על זכות השיבה" והתניה של התקדמות במתווה ב"הפסקה מוחלטת של הטרור האלימות וההסתה" ("על הרשות לחנך לשלום"). ארצות הברית הבטיחה להתייחס להערות של ישראל "באופן מלא ורציני", אך לא נתנה להם תוקף מדיני מחייב.

ישראל לא הקפיאה את בניית ההתנחלויות, ולא פירקה את כל המאחזים הלא חוקיים שהוקמו מאז, חלק מהם אף הכשירה בדיעבד.

הרשות הפלסטינית קיימה בחירות חופשיות ועשתה צעדים לכיוון של רפורמה מדינית ברשות.

על פי דו"ח שב"כ שמציין את התפלגות ההרוגים הישראלים מפעולות טרור פלסטיני בין השנים 2000–2008, חלה ירידה משמעותית במספר ההרוגים הישראלים משנת 2003^[2]. על פי הערכת צה"ל, הירידה במספר ההרוגים נבעה בין היתר מכך שתהליכי הבחירות לרשות הפלסטינית והתהדיאה כפו ריסון על ארגוני הטרור^[3].

בסופו של דבר, לוח הזמנים שהציבה מפת הדרכים כשל, מאחר שהיעד אותו הציבו לסיום הסכסוך, סוף שנת 2005 חלף, וכן לאחר הבנה שלא ניתן יהיה להגיע להבנות על עיקרי ההסכם.

לאחר ההבנה כי לא ניתן יהיה להגיע להסכם מסודר עם הפלסטינים, הציע ראש הממשלה אריאל שרון צעד במהלך חד-צדדי מצד ישראל, שבא לידי ביטוי במהלך שנת 2005 בביצוע תוכנית ההתנתקות.