מבצע ענבי זעם
 | ||||||||||||||||||||||
| שיירת נגמ"שים של צה"ל עושה את דרכה אל גבול הצפון במהלך מבצע ענבי זעם, 15 באפריל 1996 | ||||||||||||||||||||||
| מערכה: הלחימה בדרום לבנון (1985–2000) | ||||||||||||||||||||||
| מלחמה: הסכסוך האיראני-ישראלי | ||||||||||||||||||||||
| תאריכים | 11 באפריל 1996 – 27 באפריל 1996 (17 ימים) | |||||||||||||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| קרב לפני | מבצע דין וחשבון | |||||||||||||||||||||
| קרב אחרי | מבצע נוף פראי | |||||||||||||||||||||
| מקום | דרום לבנון | |||||||||||||||||||||
| עילה | מטח קטיושות כבד על יישובי גבול הצפון ב-9 באפריל 1996 | |||||||||||||||||||||
| ||||||||||||||||||||||
מבצע "עִנְבֵי זַעַם" (כשמו של ספר מאת ג'ון סטיינבק) הוא מבצע צבאי שביצע צה"ל בדרום לבנון במשך 17 יום בין 11 באפריל ו-27 באפריל 1996, בעקבות ירי רקטות של ארגון חזבאללה לכיוון יישובים בגבול הצפון. במהלך המבצע ישראל ביצעה מעל 1,100 גיחות אוויריות וירתה כ-25,000 פגזים. כ-639 רקטות של החזבאללה נורו לעבר יישובים בצפון ישראל. ב-27 באפריל הושג הסכם הפסקת אש בין הצדדים. היה זה המבצע הנרחב והארוך ביותר שנערך בתקופת המערכה ברצועת הביטחון.
רקע
רצועת הביטחון
ערך מורחב – המערכה ברצועת הביטחון
במסגרת המערכה ברצועת הביטחון, צה"ל, יחד עם צד"ל, התפרס על רצועת מוצבים שיצרה אזור חיץ בין ארגוני הטרור הלבנונים ליישובי צפון ישראל, ובכך העניקה שקט ליישובי הצפון. עד שנת 1990, ארגוני הטרור היו מגואלים במאבקים אחד בשני במסגרת מלחמת האזרחים הלבנונית. באותה השנה הסתיימה מלחמת האזרחים כאשר ממשלה פרו-סורית קמה בביירות. במהלך המלחמה נלחם חזבאללה בארגון אמל על הנהגת האוכלוסייה השיעית - המתואלים - של לבנון. עם סיומה של מלחמת האזרחים, ידו של חזבאללה הייתה על העליונה. כל אותה העת, ביצע חזבאללה פעולות עוינות נגד ישראל ונגד כוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון, כאשר המטרה הסופית של הארגון היא מחיקת "הישות הציונית" מהמפה. חזבאללה פעלה בשליחות, מימון ואספקה של איראן, והחל מ-1988, עם סיומה של מלחמת איראן–עיראק, העביר המשטר האיראני השקעות גדולות יותר לארגון.
ישראל התייחסה לעימות ברצועת הביטחון, מול חזבאללה וארגוני הטרור האחרים, כאל לחימה בעצימות נמוכה במסגרת ביטחון שוטף. צה"ל כן יזם פעולות בתגובה לפשיטות של חזבאללה, הגדולה שבהן הייתה מבצע חוק וסדר במהלכו חוסלו חמישים לוחמי חזבאללה. אך הפעולות שמרו על אופי ממוקד וכירורגי, כמו גם חטיפות של בכירים בארגוני הטרור, במטרה להשתמש בהם כקלפי מיקוח להחזרת שבויים וחטופים, מהחטופים יוסף פינק ורחמים אלשייך ועד לשבוי רון ארד. בתחילת שנות התשעים העימות ברצועת הביטחון מול חזבאללה הסלים. בפברואר 1992 ביצע צה"ל סיכול ממוקד בחייו של ראש הזרוע המדינית של חזבאללה, עבאס מוסאווי, ובתגובה לכך, ראש הזרוע הצבאית של הארגון, עימאד מורנייה, ארגן את הפיגוע בשגרירות ישראל בארגנטינה. במקביל התחוללה הסלמה בסכסוך האיראני-ישראלי, שהתבטאה בין היתר בהסלמה בזירה הלבנונית.
יורשו של מוסאווי, חסן נסראללה, התברר כחמום מוח ושש לקרב יותר מקודמו. במהלך 1993 סדרת חיילי צה"ל נהרגו במארבים ופשיטות של חזבאללה, וביולי החל ירי רקטי לעבר יישובי הצפון. כתוצאה מכך, ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין אישר לרמטכ"ל אהוד ברק להוציא לפועל מבצע רב-זרועי נגד ארגון הטרור. מטרת מבצע דין וחשבון הייתה להוציא את יישובי הצפון ממעגל הלחימה, ולהשיב לישראל כוח הרתעה על חזבאללה. דרך פעולות ממוקדות חיסלו כוחות צה"ל מחבלים והפצצות מרובות של חיל האוויר הובילו במכוון לבריחת האוכלוסייה האזרחית השיעית, שהיא בסיס התמיכה של המחבלים, צפונה, לאזור ביירות. בתוך שבוע למבצע, הרמטכ"ל ברק רצה להרחיב את תחום הפעילות ויעדי המבצע, בעוד ראש אמ"ן אורי שגיא המליץ לסיים את המבצע שכן השיג את יעדיו המקוריים. ראש הממשלה רבין קיבל את עמדתו של שגיא והמבצע הסתיים לאחר שבעה ימי לחימה (שהעניקו לו את הכינוי "מלחמת שבעת הימים" בפי תושבי לבנון).
ההרתעה שיצר המבצע החזירה מעמד זמן קצר, וחודש לאחר המבצע כבר שב חזבאללה כדרכו למארבים ופשיטות נגד כוחות צה"ל וצד"ל ברצועת הביטחון. בתגובה לפיגועים ולפעולות הטרור, ביוני 1994 ביצע חיל האוויר תקיפה בבסיס האימונים של חזבאללה בעין דרדרה. בתקיפה נהרגו צוערים של ארגון הטרור, ביניהם בנים של בכירים. בתגובה לתקיפה, כמו גם למבצע עוקץ ארסי - במהלכו חטפו כוחות סיירת מטכ"ל את מוסטפא דיראני והפכו אותו לקלף מיקוח לקראת משא ומתן על חילופי שבויים - יזם חזבאללה את הפיגוע בבניין הקהילה היהודית בארגנטינה, בו נרצחו כמעט מאה איש.
איראן ושלוחתה חזבאללה התנגדו נחרצות לאפשרות שישראל תגיע להסדרי קבע עם שכנותיה אשר ישימו סוף לסכסוך הישראלי-ערבי, ועל כן ניסו לשים רגליים בגלגלים של תהליך הסכמי אוסלו, המשא ומתן בין ישראל לסוריה וכן הלאה, תוך כדי אספקת ארגוני טרור ופגיעה מכוונת בעורף האזרחי של ישראל. דרך מימון ארגוני טרור פלסטינים, כגון החמאס והג'יהאד האסלאמי, איראן הובילה להגדלת הלחץ הציבורי בתוך ישראל על הממשלה, שתנקוט יד קשה נגד הטרור. בישראל התקיים שיח ציבורי חריף בין תומכי ומתנגדי הסכמי אוסלו, אשר הקצין ובסופו נרצח ראש הממשלה רבין. יורשו, שמעון פרס, הכריז בפברואר 1996 על הקדמת הבחירות של אותה השנה למאי. מערכת הבחירות התנהלה במקביל לגל טרור, שפגע משמעותית באמון ובתמיכת הציבור בפרס. חזבאללה עצמו לקח בכך חלק, והגביר את סך פעולות הטרור שלו נגד כוחות צה"ל. עוד קודם לרצח רבין, חלה עלייה בפעולות הטרור של חזבאללה, ובתגובה לכך החלו הכנות בצה"ל למבצע רחב היקף, בדומה למבצע דין וחשבון, שבו יושג הסכם הבנות חדש שיגביל את חזבאללה.
גישת צה"ל לזירה הלבנונית
במשך שנים, ההתייחסות למערכה ברצועת הביטחון כאל לוחמה בביטחון שוטף, הגבילה את צה"ל בלימוד שדה הקרב, התנהלות האויב והטקטיקה שלו, והאריכה משמעותית את תהליך הלימוד של הזירה. מערך המודיעין לדוגמה, היה בעל ידע דל בדבר ארגון חזבאללה ומערך הפעילות שלו, כך שמאות הפשיטות שנערכו נגד המחבלים הפיקו תוצאות דלות ובסופו של דבר לא פגעו משמעותית בתשתית הטרור של הארגון. צה"ל חווה שחיקה בזירה הלבנונית, דרך חזרה על אותם נתיבי תנועה פעם אחר פעם, מה שאפשר לחזבאללה לבצע מארבים לכוחות צה"ל, דרך התעסקות בפרטים הטקטיים ומעט מאוד עשייה והתקדמות ברמה האסטרטגית וגם דרך הזנחה של הזירה הלבנונית בידי הדרג המדיני, שבמשך שנים התייחס אליה כאל המצב המיטבי ופעל לשמר את הסטטוס קוו. לפי חוקר ההיסטוריה הצבאית ד"ר רס"ן ישראל בן-דור: "חוליות החזבאללה הקטנות נהנו מהיתרונות של ניידות ומהירות, זיהו את כוחות צה"ל בטרם עת, ולכן לרוב הם הפתיעו במכת האש הראשונה וגרמו לכוחות צה"ל אבדות כבדות. גם עבודת המודיעין סבלה מהשאיפה להימנע מסיכונים[1]."
בשנים 1994 ו-1995 התמנו עמירם לוין לאלוף פיקוד צפון ואמנון ליפקין-שחק לראש המטה הכללי, ושינו את הגישה האסטרטגית של צה"ל בהתייחס למערכה ברצועת הביטחון. עם מינויו לרמטכ"ל, שינה ליפקין-שחק את גישת ההתייחסות לזירה הלבנונית מביטחון שוטף למלחמה לכל דבר. הוא הזרים משאבים ללמידה מדוקדקת יותר של שיטות הלוחמה של חזבאללה, להכנות לקראת פעולות רחבות ולחדירה מודיעינית מאחורי המערך של המחבלים. במסגרת ההכנות הללו הורה הרמטכ"ל להקים מחדש את יחידת אגוז, יחידה מובחרת שהתמקצעה בפעילות טקטית ובהתחקות אחר שיטות הלחימה של חזבאללה. רא"ל ליפקין-שחק ואלוף לוין רצו להביא למהפך במשוואה של המאבק מול חזבאללה דרך פיתוח שיטות לוחמה חדשות ותורת לחימה. ליפקין-שחק ולוין העניקו תמיכה גם לחשיבה מחוץ לקופסה של מפקדים בשטח, וגיבו אותם בנקיטת יוזמה[1]. כתוצאה מגישה זאת, ב-1995 כוחות צה"ל שברו שיא בחיסול מחבלים של חזבאללה, כאשר חלק גדול מהפעולות נעשו בידי היחידות המובחרות כגון אגוז ומגלן.
ההסלמה שקדמה למבצע
במקור ניסו כוחות הביטחון הישראלים להתמודד מול האיום של חזבאללה דרך חיסול בכיריו, אלא שלאחר מבצע שעת לילה בו חוסל מזכ"ל הארגון עבאס מוסאווי ירש אותו חסן נסראללה, אשר שש אלי קרב יותר מקודמו וקידם הסלמה. המוח מאחורי הפעילות הצבאית של חזבאללה היה הארכי-טרוריסט עימאד מורנייה. לאחר מכן ישראל הסיקה כי אין הסיכולים הממוקדים משיגים את האפקט המצופה מהם, ועברה לשיטה של הסלמות מכוונות לפגיעה בתשתית של חזבאללה, תחילה בדמות מבצע "דין וחשבון" וכעבור שלוש שנים בדמות מבצע "ענבי זעם"[2]. החל מסוף שנת 1995 גבר המתח בין חזבאללה לצה"ל באזור הגבול הצפוני של מדינת ישראל. חזבאללה ירה פעם אחר פעם קטיושות לעבר יישובים ישראלים בקרבת גבול הצפון, והפר בכך את הבנות "דין וחשבון" שנחתמו עם סיום המבצע שנתיים וחצי קודם לכן. בחודש וחצי שקדמו למבצע חלה התדרדרות ביטחונית בישראל ובלבנון שפגעה בתחושת הביטחון של אזרחי ישראל. בתקופה זו התגברו מאוד פיגועי ההתאבדות בישראל, בארבעה פיגועים נהרגו 59 ישראלים, ונפצעו מאות. בנוסף התרבו הפגיעות בחיילי צה"ל ברצועת הביטחון בלבנון:
- בסוף חודש פברואר[3] שוגר מטח רקטות לעבר העיר קריית שמונה.
- ב-25 בפברואר התפוצצו שני מחבלים מתאבדים, אחד באוטובוס קו 18 בירושלים רצח 26 ישראלים והשני בטרמפיאדה בכניסה לאשקלון.
- ב-3 במרץ התפוצץ מחבל, שוב באוטובוס קו 18, בירושלים. בפיגוע נרצחו 19 ישראלים.
- בחג פורים, 4 במרץ התפוצץ מחבל מתאבד ליד דיזנגוף סנטר. בפיצוץ נרצחו 13 אנשים ו-55 נפצעו.
- באותו היום נהרגו בדרום לבנון ארבעה חיילי צה"ל ובהם מפקד גדוד 12 מחטיבת גולני, סגן-אלוף חוסיין עאמר, עוד שמונה חיילים נפצעו, 4 מהם קשה.
- ב-10 במרץ הופעל מטען על שיירה מגדוד 13 של גולני ליד שער פאטמה. חייל אחד נהרג.
- ב-20 במרץ התפוצץ מחבל מתאבד על שיירה של צה"ל שנעה ממוצב טייבה בדרום לבנון לישראל. מהפיצוץ נהרג מפקד פלוגת המפקדה של גדוד 12.
- ב-9 באפריל, בזמן שמזכיר המדינה האמריקאי וראש ממשלת צרפת ביקרו באזור בניסיון להביא לרגיעה, נחת מטח קטיושות כבד על יישובי גבול הצפון.
- ב-10 באפריל, נהרג חייל מגדוד 932 של חטיבת הנח"ל בהפגזה של חזבאללה על מוצב כרכום. באותו יום יצא רוה"מ לתקשורת בהצהרה כי מדינת ישראל לא תוכל להבליג עוד.
מטרת המבצע הייתה יצירת התנאים הטובים ביותר עבור הדרג המדיני, בבואו לשבת למשא ומתן עם הלבנונים והסורים. הדרך למימוש רעיון זה הייתה תקיפת תשתית, על מנת ליצור נזק כלכלי שילך ויגדל עם הזמן וישפיע על תושבי לבנון ועל ממשלת לבנון. בסוף מבצע דין וחשבון הושגו הבנות בין ישראל ללבנון וסוריה (וחזבאללה דרכן). הבנות אלו יצרו קרקע נוחה להמשך ירי הרקטות מלבנון ובו זמנית מנעו מצה"ל להגיב לירי ולתקוף את המחבלים המשגרים. על-פי ההבנות נאסר לירות מתוך ואל שטחים מיושבים. המחבלים היו משגרים רקטות מפאתי הכפרים והעיירות שבדרום לבנון כך שצה"ל התקשה מאוד לתקוף אותם מבלי לפגוע בשטח המיושב. במקרה של פגיעה כזו ראה עצמו חזבאללה משוחרר מן ההבנות וירה מתוך הכפרים "ירי תגובה" על הירי הישראלי.
בישראל התקשו לקבל את המצב שבו ידי צה"ל כבולות והמחבלים יכולים לירות והחל תכנון מבצע להשגת הבנות חדשות. בתחילה תוכנן מבצע "ענבי זעם" לחודש יוני 1995 אולם התכנון לא יצא לפועל, כיוון שראש הממשלה, יצחק רבין העדיף לנסות ולנצל את הערוץ המדיני למשא ומתן.[4] בהגדרת תכלית המבצע, הסביר הרמטכ"ל ליפקין-שחק כי מדובר במבצע מוגבל, "שיהיה בו גם מרכיב קרקעי בתוך הפעילות, הוא [המבצע] לא יבטיח שקט לגליל להרבה זמן, אך ייתכן שיגרום לחזבאללה לחשוב פעמיים לפני שהוא יורה קטיושות לגליל ויעלה באופן משמעותי את רף ההחלטה שלו לביצוע ירי." מספר פעמים הבהיר בדיוני פורום מטכ"ל כי הפסקה מוחלטת של פח"ע נגד כוחות צה"ל אינו בין המטרות של המבצע. לגבי סדר הכוחות שמיועד לקחת חלק במבצע אמר: "לא מדובר בהפעלה רחבה של יחידות צה"ל, אלא בעיקר בהפעלת חיל התותחנים, ותיתכן גם תוכנית לפעולה קרקעית שתישמר ותופעל – אם בכלל – כאמצעי אחרון, בכוחות קטנים יחסית, ולא בהיקף של מבצע על אוגדתי לכיבוש דרום לבנון, שבכל מקרה לא יפתור את הבעיה."[5] על אף ביקורם של מזכיר המדינה האמריקאי, וורן כריסטופר, וראש ממשלת צרפת, אלן ז'ופה, באזור וניסיונות ההרגעה שלהם ירי הקטיושות נמשך. ב-9 באפריל 1996 נחת מטח קטיושות כבד על יישובי גבול הצפון וסיפק את העילה לתחילת המבצע (בפועל צה"ל תגבר את כוחותיו בגבול הצפון עוד לפני תאריך זה). ראש הממשלה, פרס, החליט כי ישראל לא תוכל להמשיך ולהבליג והורה לרמטכ"ל דאז, ליפקין-שחק ולאלוף פיקוד הצפון עמירם לוין,[6] כי על צה"ל לפעול על מנת להפסיק את ירי הקטיושות ולהביא לשקט בגבול הצפוני של מדינת ישראל.
הכנות למבצע
בהכנות למבצע רחב היקף בלבנון, היו גישות חלוקות בין פיקוד הצפון למטה הכללי. בעוד בפיקוד הצפון הייתה ההערכה כי שורש הבעיה הוא בחזבאללה, ועל כן במבצע רחב היקף ניתן לרסק את ארגון הטרור ולשנות את המשוואה הביטחונית בזירה הלבנונית למספר שנים הבאות, במטה הכללי התייחסו לתמונה האסטרטגית רבתית, לפיה לבנון כולה נתונה בידיים של סוריה, עמה מנהלת ישראל משא ומתן לשלום. כדי לעצור את הטרור של חזבאללה, יש להפעיל לחץ על סוריה וממשלת לבנון הסרה למרותה. לפיכך, במטה הכללי נתנו חשיבות פחותה לפגיעה בחזבאללה עצמו. המשמעות האופרטיבית הייתה שבפיקוד הצפון תמכו בפעולה קרקעית נרחבת, בעוד הרמטכ"ל התנגד לכך משני טעמים: ראשית כיוון שהפחית בחשיבות האסטרטגית של פגיעה בחזבאללה גופה, ושנית, כיוון שברמה הטקטית העריך שכוחות היבשה, במיוחד כלי רכב ממוכנים ושריון, לא יתפקדו בצורה מיטבית בשטח ההררי הלבנוני[7]. לפי גישת המטה הכללי, המבצע תוכנן להפעיל כמה שיותר לחץ על לבנון ודרך כך על הפטרון סוריה, כדי שזאת תוביל לבלימה מסוימת של הפעילות החבלנית של חזבאללה.
לגבי התוצאות הכדאיות למבצע, בכירי המטה הכללי היו חלוקים בדיונים. היה מובן כי המבצע יסתכם בהסדר הבנות מדיני, ולא בהכרעה צבאית שתמוטט את חזבאללה. בעוד האלוף לוין תמך בהסכם הבנות בכתב, שיהיה מחייב יותר מהסכם ההבנות בעל-פה של מבצע דין וחשבון, עוזר ראש אג"ם אלוף איתן בן-אליהו טען שהסכם כללי ככל הניתן יאפשר מרחב פעולה גדול לצה"ל בהמשך הדרך. מתאם פעולות הממשלה בלבנון, אורי לוברני, תמך בסיום המבצע בעצירה חד-צדדית של צה"ל, וללא הסכם הבנות עם חזבאללה, מהלך שיחליש את מעמדו של הארגון ברמה המדינית. מבחינת הדרג המדיני, ראש הממשלה ושר הביטחון פרס רצה לבלום את הירי מלבנון, ולא תכנן להרחיב את המבצע לשם השגת תוצאות צבאיות גדולות או תוצאות מדיניות שישפיעו על השדה האסטרטגי במשא ומתן המדיני. "אינני רוצה ליצור ציפיות מוגזמות", אמר פרס, "הפסקת אש תיחשב להישג בעיני".
מפקד חיל האוויר דאז, האלוף הרצל בודינגר, עמד על מטרת המבצע: "הרעיון שעמד מאחורי מבצע 'ענבי זעם' הוא יצירת התנאים הטובים ביותר עבור הדרג המדיני, בבואו למשא ומתן עם הלבנוניים והסורים. הדרך למימוש רעיון זה הייתה תקיפת תשתיות, כדי ליצור נזק כלכלי שילך ויגדל עם הזמן, ויתחיל להשפיע על התושבים ועל ממשלת לבנון. במקביל, הוחלט שלא יכול להיות מצב בו תסבולנה שתי ממשלות, לבנון וסוריה, ואילו החזבאללה, שבגללו החל המבצע, ייצא בלי שריטה. לכן נקבע כי כל מקום שידוע בזיקתו לחזבאללה והתפנה מאזרחים - ייהרס[8]." ישראל ניסתה להפעיל לחץ על ממשלת לבנון, שבתורה תלחץ על סוריה, שבפועל ממשלת לבנון פעלה בחסותה, להביא את החזבאללה להפסקת אש. את חזית הלחימה ניהל אלוף פיקוד הצפון, עמירם לוין,[6] כאשר תחתיו פעל תא"ל גיורא ענבר, מפקד יחידת הקישור ללבנון.[9] הזירה חלקה בין גזרה מערבית, באחריות עוצבת הגליל, וגזרה מזרחית, באחריות עוצבת הגולן. המבצע החל בשעות הבוקר של 11 באפריל 1996. העילה ליציאה למבצע הייתה מטח הפגזה של חזבאללה על קריית שמונה ב-9 באפריל שבו נפצעו 36 תושבים.
מהלך המבצע
תקיפת מטרות עומק
חיל האוויר תקף מטרות של חזבאללה בבקאע ובביירות. הגיחה המבצעית הראשונה נועדה להתקיף בסיסים לוגיסטיים של חזבאללה בתל קיאל ומזרעת עין אבו צוואר, ליד בעלבכ, קילומטרים ספורים מן הגבול בין לבנון לסוריה. בבסיס בתל קיאל היו, בנוסף על אנשי חזבאללה, גם כוחות סורים ואנשי משמרות המהפכה האסלאמית של איראן, והאזור היה בתחום הפעילות של סוללות נגד מטוסים סוריות. הגיחה בוצעה בידי מטוסי F-16. הגיחה המבצעית שנעשתה מעל שמי ביירות נועדה להפציץ את המפקדה המבצעית של החזבאללה שישבה בלב העיר. כדי להימנע מפגיעה בחפים מפשע ובבלתי מעורבים, נעשתה פעולה כירורגית, פגיעה בקומה אחת בבניין רב-קומתי, בידי טילי הלפייר שנורו ממסוקי AH-64 אפאצ'י. למסוק האפאצ'י היה חלק מרכזי במבצע, שכן הוא התאים לביצוע המשימות הכירורגיות שהיו מנת חלקו העיקרית של חיל האוויר במהלך המבצע.
התגובה של חזבאללה לשתי התקיפות האוויריות הייתה מינורית, מתוך ניסיון למנוע הסלמה ולהביא לסיום סבב הלחימה. רק כעבור עשרים ושבע שעות מתחילת המבצע השיב החזבאללה במטח ירי רקטי על יישובי הצפון. לאחר ההפגזה של חזבאללה החל השלב השני של המבצע, עם סדרת גיחות נוספות של חיל האוויר, כולל בום על-קולי מכוון מעל שמי ביירות לשם הרתעה ופגיעה נוסף ברובע הדאחייה, מושב הפיקוד של ארגון הטרור. במקביל החלו כוחות קרקעיים בהפגזת מטרות חזבאללה שזוהו בידיהם מצפון לרצועת הביטחון, וצה"ל הורה ל-44 כפרים לבנונים להתפנות משני טעמים: להימנע מפגיעה באזרחים ולהפעיל מכבש לחצים על ממשלת לבנון. תושבי דרום לבנון ברחו צפונה לכיוון ביירות, ותושבי גבול הצפון פונו לאזור המרכז. בניסיון נוסף להביא לסיום האירוע, ב-13 באפריל ביצע החזבאללה מטח ירי מצומצם, אך צה"ל המשיך במבצע כמתוכנן. רק לאחר מכן הבין החזבאללה את גודל הפעולה של צה"ל ובלילה שבין 13 ל-14 באפריל פתח במטח רקטי אינטנסיבי על יישובי הצפון. כמו כן יצא מזכ"ל החזבאללה חסן נסראללה בנאום: "אם רצונם הוא להכניס את ביירות והפרברים הדרומיים שלה למשוואת הביטחון של קריית שמונה, הרי שתגובתנו ברורה: התגובה להתקפה שאירעה אתמול בדאחייה לא תהיה בצפון פלסטין. אין קשר בין צפון פלסטין וקריית שמונה לבין מה שקרה בדאחייה. התגובה לכך תתבצע בוודאות במקום אחר – בכל מקום אחר. לא אומר עכשיו מהו אותו מקום. אנחנו נבחר את המקום, אנחנו נבחר את המועד." למחרת בוצע ניסיון פיגוע התאבדות כושל בירושלים בידי מחבל לבנוני[10].
בין המטרות של החיל היו אתרים לוגיסטיים ומבצעיים של החזבאללה, ממרכזי פיקוד ועד למשגרי קטיושות. החל באור ליומו הרביעי של המבצע, מסוקי AH-1 קוברה החלו לבצע גיחות התקפה אינטנסיביות מצפון לרצועת הביטחון על בסיס קבוע. לצד הפעולות הכירורגיות, שהיו מטרת עיקר הגיחות של חיל האוויר במהלך המבצע, בוצעו גם פעולות לפגיעה מכוונת בתשתיות אזרחיות, כדי להפעיל לחץ על ממשלת לבנון. בין היתר, מטוסי F-16 ביצעו גיחה מעל שמי ביירות בה השמידו את תחנת הכוח והובילו להאפלה של חלק גדול מהעיר[8]. בנוסף הופעלו כוחות תותחנים, שריון וכוחות של חיל הים שפגעו במטרות עומק של חזבאללה בעיקר בדרום לבנון. כוחות חיל הים הטילו מצור ימי על הערים צור, צידון וביירות, הפגיזו מטרות חזבאללה וסיירו ופיקחו על חופי לבנון כדי לטהר כל פעילות של מחבלים במקרה ותזוהה. חיל התותחנים ירה בסך הכל 25,321 פגזים במהלך המבצע[11].
באמצע המבצע התבררו חילוקי דעות בין המטה הכללי לפיקוד הצפון באשר לסדר העדיפויות של מטרות המלחמה. אלוף הפיקוד לוין קבע את סדר העדיפויות: 1) מניעת שיגורים של חזבאללה (פגיעה בתשתית הצבאית), 2) חיסול בכירים בארגון, 3) הרחקת האוכלוסייה האזרחית. לעומתו, הרמטכ"ל ליפקין-שחק ראה בהרחקת האוכלוסייה האזרחית את המטרה המרכזית בראש סדר העדיפויות, משום שהיא המשתנה העיקרי שנועד, בדרך עקיפה, להביא להפעלת לחץ מדיני על חזבאללה. ברמה המעשית, פיקוד הצפון הגביל את השימוש בחיל התותחנים להפצצת אזורים בסמיכות לכפרים בעוד המטה הכללי תמך בהרחבת הירי. רח"ט המבצעים תא"ל גבי אשכנזי הסביר את עמדת המטה הכללי: "זה פחות משנה אם הורגים עכשיו 45 עוד ארבעים מחבלים, מה שחשוב זה [ש]אסד לחוץ, הוא מושקע בלבנון, האם אנחנו באמת גורמים לו ללחץ [...] לכן אנחנו נזעקים שפצ"ן [פיקוד צפון] להבנתנו לא מתעסק מספיק עם ההנעה של האוכלוסייה." ב-15 באפריל תיאם הרמטכ"ל עמדות עם בכירי פיקוד הצפון ואחריו הסכימו על פקודת מטרות חדשה למבצע לפי סדר העדיפויות הנ"ל: "1) משימה ראשונה – יופעל לצמצום ומניעת ירי מטל"רים, 2) משימה שנייה – הנעת והוצאת אוכלוסיית דרום לבנון מהכפרים וצור. 3) משימה שלישית – פגיעה בפעילים/מחבלים[12]."
מבצעי איכות
במהלך כל אותה התקופה המשיך חזבאללה לירות קטיושות לעבר שטח ישראל כאשר צה"ל הגיב בירי על מתקני השיגור. ההתקפות של צה"ל על משגרי הטילים והשימוש הרב בפגזים לא הצליח להביא לעצירת הירי הרקטי של חזבאללה. מבחינת הפיקוד של צה"ל היה לישראל טווח זמן לקיום המבצע לפי הצורך, והיא לא נדרשה למהר. להפך, כדי שהמבצע ישיג את מטרותיו, נדרש זמן כדי שייווצר לחץ של פליטים לבנונים בביירות ועד שהבירוקרטיה הסורית תפעיל לחצים על החזבאללה ותסכים לדרישות הדיפלומטיות של ישראל. במקביל לא היה לחץ בינלאומי כבד על ישראל עם יציאתה למבצע, וגם העורף האזרחי צידד ביציאה למבצע, ועל כן לא התקיים לחץ זמן. כבר בתחילת המבצע העריך אמ"ן שיש צורך בפעולה ארוכה לשם הצלחת מטרות המבצע: "צריך זמן גם כדי שתהיה מסה קריטית של אזרחים בביירות וגם כי מנגנוני קבלת ההחלטות בביירות ובדמשק פועלים לאט."
במבצע פעלו גם כוחות מיוחדים של צה"ל במבצעים חשאיים בעומק לבנון.[13] במבצעים אלו בלטו במיוחד יחידת אגוז, עליה פיקד ארז צוקרמן שאף הוביל ארבע פעולות של היחידה בעומק לבנון במהלכו,[14] סיירת גולני,[15] יחידת מגלן,[16][17] עליה פיקד רוני בלקין,[18] ויחידת שלדג בפיקודו של סא"ל גל הירש,[19] שאף קיבלה על פעילותה במבצע את צל"ש הרמטכ"ל.[20] היחידות המיוחדות הרבו במבצעים בעומק לבנון, בעיקר לשם ציד מחבלים ופגיעה בתשתיות של ארגון הטרור. שיטות הפעולה שלהן התאימו לחדירה לעמדות בעורף החזבאללה. כמו כן, הפעילות של היחידות המיוחדות נועדה גם כדי להעביר מודיעין מדויק מהשטח לחיל האוויר לשם הפעולות הכירורגיות. לוחם מגלן תיאר, שנים מאוחר יותר, את הפעילות: "אנחנו תופסים עמדות תצפית במקומות שולטים, ומאומנים לשהות בשטח ימים ארוכים. המטרה היא לאתר כוחות אויב ולהפנות אליהם אש אווירית וארטילרית באופן מדויק, ולהשמיד כל מטרת אויב שנמצאת בשטח[21]."
תקרית כפר קאנא
ב-18 באפריל ירתה סוללת תותחנים צה"לית "אש לחילוץ" לטובת כוח מיחידת מגלן, אשר הובל על ידי רס"ן נפתלי בנט, שהיה בפעילות באזור כפר קאנא ונתקל במארב. דובר צה"ל דיווח שנורתה אש מרגמות סמוך למתחם של האו"ם, בו הסתתרו אזרחים וביניהם ילדים רבים ושצה"ל השיב לשם אש. סרט לבנוני אף תיעד מורים לבנונים אשר אימתו את הדבר וטענו שחיילי חזבאללה העוינים אותם ירו מהמקום בכוונה תחילה[דרוש מקור]. בעת ירי "אש לחילוץ", טווח הביטחון מוקטן, וארבעה פגזים פגעו בריכוז של פליטים ובכוח האו"ם ששהה בבסיס הסמוך. לפי מקורות לבנוניים, מההפגזה נהרגו 102 אזרחים ביניהם ילדים רבים, ו-100 נפצעו, מתוכם ארבעה חיילים מהאו"ם[22][23].
צוות של דובר צה"ל שניתח את התמונות פקפק באמיתות היקף הנפגעים והפגיעות, וטען שחלק מהצילומים נראים כזיוף מכוון[דרוש מקור]. משה תמיר, שבזמן המבצע כיהן כקצין המבצעים של פיקוד צפון ואף ישב בחדר המצב של הפיקוד שניהל את המבצע, טען בספרו מלחמה ללא אות שמניתוח כל הצילומים והמידע שברשותו - ישנה סבירות גבוהה שחלק ניכר מהאזרחים לא נהרגו מהפגזים אלא מקרבות בין חיילי האו"ם של המחנה לבין המחבלים שנסו אליו כדי להתגונן מההפגזות. בשנת 2006 פורסם בערוץ שבע כי לפי ניתוחים עצמאיים שנעשו בידי כתבי CNN ואתרי חדשות נוספים, סימנים רבים מעידים על אישוש טענות דובר צה"ל, והעיקרית בהן שהמתינו שעות רבות ואף ישנו במקום עד להגעת קבוצת העיתונאים הגדולה שהוזמנה מהעיר צור, ורק אז הוחל בחילוץ הנפגעים. הודעות בית החולים בצור והארגון לזכויות אדם דיווח על 28 הרוגים, והמספרים הלכו והשתנו בכל דיווח[24].
באותו יום הותקפו גם מטרות אחרות באזור אל-נבטיה שם נהרגו 11 אזרחים נוספים, ביניהם אישה ושבעת ילדיה. ישראל הביעה צער על הפגיעה בחפים מפשע אך ההרג עורר בעולם תגובות נזעמות והחל לחץ בינלאומי להפסקת המבצע. בעקבות האירוע בכפר קאנא, אמר ראש הממשלה שמעון פרס במסיבת עיתונאים: "אנו מאוד מצטערים אך איננו מתנצלים".
הזירה המדינית
ב-15 באפריל דנה מועצת הביטחון של האו"ם בפעולותיה של ישראל. ככלל הייתה הבנה למניעיה של ישראל, והמועצה ניסתה לגשר בין הצדדים על מנת להפסיק את העימות. ממשלת לבנון הסכימה לחזור להבנות דין וחשבון, חזבאללה מצדו לא היה מוכן לפנות למשא ומתן, וישראל הצהירה שהפסקת המבצע תלויה בהפסקת ירי הקטיושות לעבר גבולותיה. צרפת גינתה את הפגיעה הישראלית בתשתיות אזרחיות לבנוניות, וגם מפקד צד"ל, אנטואן לאחד, התנגד לתקיפת התשתיות בבירות שפגעו בתושביה הנוצרים. במקביל החלה ארצות הברית במאמצי תיווך, אותם ניהל מזכיר המדינה וורן כריסטופר. סוריה וחזבאללה הציגו עמדה אחידה במגעים, והתנגדו להסכם הבנות בכתב, כפי שדרשה ישראל.
מיד לאחר תקרית כפר קאנא, הנשיא האמריקאי ביל קלינטון שלח את מזכיר המדינה כריסטופר למסע דילוגים נוסף במזרח התיכון. נוכח הלחץ הבינלאומי שנוצר, ראש הממשלה ושר הביטחון שמעון פרס הורה על הפסקת אש חד צדדית. למחרת ההצהרה הישראלית על הפסקת האש, חזבאללה פתח במטח רקטי שהיה כפול מהממוצע בימים הקודמים. הציפייה הייתה בפיקוד הדרג הצבאי שלאחר המטח ינצור ארגון הטרור את האש ויכנס למשא ומתן שבסופו תושג רגיעה בת מספר חודשים. אלא שלא כך היה הדבר, וחזבאללה המשיך בירי רקטי לעבר יישובי צפון ישראל גם בימים הבאים. נוצר הרושם שהמבצע נקלע למבוי סתום. נוכח הלחץ הדיפלומטי לא יכלה ישראל להרחיב את הפגיעה בתשתיות, והרמטכ"ל ליפקין-שחק התנגד להסלמת המבצע דרך פעולה קרקעית רחבה עקב דמותו של האויב, ארגון גרילה חבלני ולא צבא סדיר: "אנחנו לא נלחמים פה בצבא סדיר, אין לו קו הגנה ואין לו קו עצירה, שבהבקעתו נכשל החזבאללה. כיבוש השטח לא יביא להפסקת הקטיושות אלא הם יירו מיותר רחוק, ואז ניסוג והם יגידו שברחנו. אם נכנסים זה כדי לסרוק בית-בית ולפוצץ בתים חשודים[25]." הרמטכ"ל הוסיף בדיוני המטה הכללי להבהיר שבמערכה מוגבלת כפי שמתקיימת במבצע, לא ניתן להגיע להכרעה, והמשתנה המרכזי הוא הסיבולת והעמידה של תושבי ישראל נוכח לחצים ונוכח עימות מתמשך ולוחמת שחיקה.
סיום המבצע והסכם הפסקת האש
ב-25 באפריל התקבלה במועצת הביטחון של האו"ם החלטה שכללה גינוי מפורש לישראל, ודרישה להפסיק את הפעילות בדרום לבנון. ישראל המשיכה בפעילות יומיים נוספים, והמבצע הסתיים בחתימת הסכם הבנות חדש בין ישראל, סוריה ולבנון ב-27 באפריל 1996 (הבנות ענבי זעם). למעשה הייתה זאת היענות למטרה המקורית של מדינת ישראל ביציאתה למבצע.
במהלך המבצע נורו לעבר שטח ישראל 777 רקטות, מהן נפגעו 24 אזרחים ו-31 חיילים. קצינים בפיקוד הצפון, ובהם משה תמיר, העריכו כי כשם שאירע בעקבות הבנות דין וחשבון, למעשה חזבאללה הוא המרוויח האמיתי מהבנות מבצע ענבי זעם, משום שלמעשה אשרר את הלגיטימציה לפעולותיו ולא חל פיחות במוטיבציה שלו לבצע פעולות כנגד חיילי צה"ל ויישובי הצפון.[26] מועצת הביטחון של האו"ם קראה להסכם הפסקת אש ב-18 באפריל 1996, בהחלטה 1052. לבסוף הסכם הפסקת האש נכנס לתוקפו ב-04:00 ב-27 באפריל. הסכם הפסקת האש כלל מספר סעיפים עיקריים:
- איסור מוחלט של ירי קטיושות או נשק אחר משטחי לבנון לתחומי מדינת ישראל.
- איסור על צה"ל וצד"ל לפגוע באזרחים בשטח לבנון.
- צה"ל וצד"ל לא יתקיפו אזורי אוכלוסייה ותשתיות בלבנון ושטחים אלו לא ישמשו לצורך פגיעה בישראל.
- תוקם ועדת מעקב שתפקח על ביצוע ההסכם ותורכב מנציגי ארצות הברית, ישראל, סוריה, לבנון וצרפת.
להלן מסמך ההבנות שהוסדר בתיווך אמריקאי (מתורגם לעברית[27]):
| מסמך הבנות לסיום מבצע "ענבי זעם" |
|---|
| ארצות הברית מבינה כי אחרי דיונים עם ממשלות ישראל ולבנון, ובהתייעצות עם סוריה, לבנון וישראל תבטחנה את האמור להלן:
1. קבוצות חמושות בלבנון לא תבצענה התקפות של ירי טילי קטיושה או נשק מכל סוג אחר אל ישראל. 2. ישראל ואלה המשתפים עמה פעולה לא יירו מכל נשק שהוא אל אזרחים או מטרות אזרחיות בלבנון. 3. מעבר לזה, שני הצדדים מחויבים להבטיח כי בשום נסיבות לא יהיו אזרחים יעד להתקפה, וכי ריכוזי אוכלוסייה אזרחית ומתקנים תעשייתיים וחשמליים לא ישמשו כנקודות מוצא להתקפות. 4. בלי להפר הבנה זו, אין בה דבר אשר ימנע מכל אחד מהצדדים לממש את זכותו להגנה עצמית. מוקמת קבוצת ניטור המורכבת מארצות הברית, צרפת, סוריה, לבנון וישראל. משימתה תהיה לנטר את החלת ההבנה הנ"ל. תלונות תוגשנה לקבוצת הניטור במקרה של טענה להפרה של ההבנה. הצד המגיש את התלונה יעשה זאת בתוך 24 שעות. קבוצת הניטור תקבע נהלים לטיפול בתלונות. ארצות הברית תארגן גם קבוצת התייעצות, שתהיה מורכבת מצרפת, האיחוד האירופי, רוסיה וצדדים מעוניינים אחרים. למטרות סיוע בצרכי השיקום של לבנון. מוכר כי ההבנה להבאת המשבר הנוכחי בין לבנון לבין ישראל לידי סיום אינה יכולה לשמש תחליף לפתרון קבע. ארצות הברית מבינה את חשיבותה של השגת שלום כולל באזור. למטרה זו, ארצות הברית מציעה את חידוש המשא ומתן בין סוריה לבין ישראל ובין לבנון לבין ישראל במועד שיוסכם, במטרה להגיע לשלום כולל. ארצות הברית מבינה כי רצוי שמשא ומתן זה ייערך באווירה של יציבות ושלווה. |
חזבאללה בתקופת המבצע
בבחירות 1996 זכתה המפלגה ב-7 מנדטים ובעוד שלושה חברי פרלמנט אוהדים בלבד. הארגון פרס רשת של שירותי רווחה בדרום לבנון ובמקומות אחרים, וראה את עצמו כמגן השיעים. לאחר מבצע "ענבי זעם" היה הראשון שהתייצב כדי לשקם את בתיהם של הנפגעים שנאלצו לנטוש את ביתם, כתוצאה מן המבצע ולנדוד צפונה. הוא הכריז אז על "ג'יהאד השיקום" ובנה מחדש 5,000 בתים ב-82 כפרים, תוך שיקום יסודי של התשתית אשר נפגעה. התוצאה הייתה שתשתית התמיכה האזרחית בחזבאללה נשמרה ואף התחזקה כתוצאה מהמבצע.
ראו גם
| עיינו גם בפורטלים: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל ישראל | ||
|
פורטל המזרח התיכון | ||
לקריאה נוספת
- תבנית:כתב העת יסודות
- Rosmary Hollis and Nadim Sheadi, Lebanon on Hold London: The Royal Institute of International Affairs 1996
- מיכאל ששר, הביצה הלבנונית: משל"ג לענבי זעם ירושלים: הוצאת ששר 1996
- גל הירש, "סיפור מלחמה סיפור אהבה", הוצאת ידיעות אחרונות, 2009, עמודים 112–124.
- משה תמיר, מלחמה ללא אות, מערכות, 2005, עמודים 132–140.
- ליאור אבני, "מיקוח אילם בין מדינה לארגון תת-מדינתי: ישראל וחזבאללה מהבנות "דין וחשבון" ועד "ענבי זעם" 1993-1996" פוליטיקה 21 (קיץ 2012) עמודים 4–33
קישורים חיצוניים
- מסמך הבנות לסיום מבצע "ענבי זעם", באתר הכנסת
- מיקוח סמוי והבנות - בעלמא בין מדינה לארגון תת-מדינתי: ישראל והחזבאללה מהבנות "דין וחשבון" עד "ענבי זעם"(הקישור אינו פעיל) באתר "קרן ענבר - אל מול הטרור".
- יריב פלג, מבצע ענבי זעם: שלב אחר שלב, באתר מאקו, 12 בספטמבר 2013.
עמוס הראל, עזבו את נפתלי בנט, הוא לא אחראי לפרשת כפר כנא, באתר הארץ, 5 בינואר 2015.
מבצע ענבי זעם, 1996, דף שער בספרייה הלאומית
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 ד"ר רס"ן (בדימוס) בן דור, לבנון איננה "משולש ברמודה" – מהו "סינדרום לבנון" וכיצד ראוי להתמודד עימוֹ, באתר מרכז דדו לחשיבה צבאית בינתחומית, 2019
- ^ אייל זיסר, לבנון דם בארזים: ממלחמת האזרחים עד מלחמת לבנון השנייה, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2009, עמ' 218
- ^ חסר תאריך מדויק
- ^ ריאיון עם מפקד חיל האוויר האלוף הרצל בודינגר, כפי שהתפרסם בביטאון חיל האוויר מאפריל 1996, כפי שהועלה בפורום צבא וביטחון של אתר פרש.
- ^ אהד לסלוי, מבצע "ענבי זעם" (ציטוט מופיע בעמוד 2, מתוך סיכום דיון מטכ"ל, 1995.7.10), באתר "יסודות" - עיונים בחקר ההיסטוריה של צה"ל, מחלקת ההיסטוריה של צה"ל, 2020
- ^ 6.0 6.1 עפר שלח, עונש ועוד עונש, עד שהפלסטינים יבינו, באתר nrg, 2 בינואר 2009.
- ^ לסלוי, מבצע "ענבי זעם" (עמ' 4–5), באתר יסודות, 2020
- ^ 8.0 8.1 מלחמות ומבצעים: מבצע "ענבי זעם", באתר חיל האוויר
- ^ אביחי בקר, מלחמות ישראל, באתר הארץ, 24 באוקטובר 2001
- ^ דניאל סובלמן, ניהול סכסוך בין מדינה לשחקן לא-מדינתי באמצעות כללי משחק: יחסי ישראל חזבאללה ,2006-1993 חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, האוניברסיטה העברית, עמ' 146.
- ^ מבצע ענבי זעם, באתר חיל התותחנים ועמותת יד לתותחנים
- ^ לסלוי, מבצע "ענבי זעם" (עמ' 11), באתר יסודות, 2020
- ^ עפר שלח ויואב לימור, "שבויים בלבנון, האמת על מלחמת לבנון השנייה", הוצאת ידיעות ספרים, 2007, עמוד 132.
- ^ עפר שלח ויואב לימור, "שבויים בלבנון, האמת על מלחמת לבנון השנייה", הוצאת ידיעות ספרים, 2007, עמוד 358.
- ^ תעודת הערכה מטעם אלוף פיקוד הצפון לסיירת גולני, מתוך האתר הרשמי של סיירת גולני.
- ^ אליענה שפר, נפתלי בנט מדבר על הכל: על ביבי, על הטייקונים ועל יוקר המחיה, באתר nrg, 28 באוקטובר 2012.
- ^ שלום ירושלמי, המאבקים של יאיר לפיד מול נערי האוצר, באתר nrg, 29 במרץ 2013.
- ^ איל דורון, הדס ועופר רגב, "בהשקט ובבטחה - מורשת יחידת מגלן", פורת הוצאה לאור, מאי 2012, עמודים 61-63.
- ^ גל הירש, "סיפור מלחמה סיפור אהבה", הוצאת ידיעות אחרונות, 2009, עמוד 124.
- ^ יואב לימור ואלון בן–דוד*, מקום שלישי: שלדג, באתר ynet, 14 בפברואר 2008
- ^ עקיבא ביגמן, נפתלי בנט וכפר קאנא: הסיפור האמתי, באתר מידה, 5 בינואר 2015
- ^ משה תמיר, "מלחמה ללא אות", מערכות, 2005, עמודים 135-137.
- ^ כתבה בערבית על תמונות מ"טבח כפר קנא" שלא הוצגו לתקשורת
- ^ Evidence Mounts that Kana "Massacre" Was a Fake אנגלית, 2006, אתר ערוץ שבע
- ^ לסלוי, מבצע "ענבי זעם" (עמ' 13), באתר יסודות, 2020
- ^ עפר שלח, נקודת רתיחה, באתר nrg, 9 בדצמבר 2011.
- ^ מסמך הבנות לסיום מבצע "ענבי זעם" (Israel - Lebanon Ceasefire Understanding), 26 באפריל 1996
37462652מבצע ענבי זעם