קרב קמ"ט-קק"ש

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש

קרב קמ"ט-קק"ש (קמ"ט - קורס מפקדי טנקים, קק"ש - קורס קציני שריון) הוא אירוע שבו ירו כוחות של צה"ל זה על זה במלחמת לבנון הראשונה באזור עין א-תינה בדרום לבנון. שני הכוחות היורים השתייכו לחטיבה 460 של חיל השריון.

תיאור הקרב

ב-9 ביוני 1982 הוטל על גדוד 198 לכבוש את הכפר עין א-תינה, השוכן על כביש ראשי המוביל לכביש ביירות-דמשק. הגדוד השתייך לחטיבה 460, שהייתה יחידת הכשרת המפקדים של חיל השריון. בזמן שגרה היה גדוד 198 המסגרת שבה נערך קורס מפקדי הטנקים (קמ"ט) לדגמי השוט והמרכבה של חיל השריון, ועל כן אנשי הצוות שלו היו החניכים בקורס, ומפקדי הטנקים היו המדריכים. הגדוד תקף את הכפר מדרום ונתקל באש עזה, ולא יכול היה לפרוס את מלוא כוחו בגלל אופיו של הציר ההררי. כמו כן, פלוגה מהגדוד שעמדה בחיפוי בכפר מיידון הסמוך, לא הצליחה לחפות באופן יעיל על התקפת החוד של הגדוד. בניסיונות הפריצה נהרג הנהג של אחד הטנקים, חניך הקמ"ט יואב דעי, ונפצעו מפקד הפלוגה המובילה, נדב שחר,[1] וסגנו טל שעיה. הכוח נהדף.

טנק T-62 סורי, אחד מאלה שהושמדו על ידי צוות "הטנק השלפן", מוצב בפארק יד לבנים בפתח תקווה כמצבה לאנשי צוות הטנק, שנהרגו באירוע

גדוד 196, ששימש במקביל כמסגרת של קורס קציני השריון (קק"ש), היה ערוך מעברו השני של הכפר, מצפון. יום קודם לכן כבש הגדוד את העיירה ג'זין. הגדוד קיבל פקודה לכבוש את הכפר במקום גדוד 198. כוח החוד של גדוד 196 כלל את טנק מפקד פלוגה ו', אבי גבעתי, טנק נוסף שעליו המג"ד ספי שאומן, הסמג"ד אבי אשכנזי והקמב"ץ יוסי סילמן, ועוד שישה טנקים. הכוח כבש את הכפר במהירות, תוך שהטנק המוביל משמיד את רוב טנקי האויב שהתגלו בכפר, מטווחים קצרים מאוד. עקב כך זכה לכינוי "הטנק השלפן".[2] בהגיעו לקצה הכפר עצר הכוח בפקודת מפקד החטיבה, חגי כהן, כדי לתאם את החבירה בין שני הכוחות כך שלא יפגעו זה בזה. המח"ט עמד אז בתוך הכוח של גדוד 198, סמוך לכניסה הדרומית, שתותחיו מכוונים צפונה, לעומת גדוד 196. אולם מבלי שידעו, עמדו הכוחות אלה מול אלה במרחק של פחות ממאה מטרים. חוסר הידיעה נבע מעיקול בכביש, שמנע קשר עין ביניהם, ומהחשכה שירדה על בקעת הלבנון. לאחר הקרב טענו מקצת מהמפקדים, שגם העובדה שמג"ד 196 לא ידע שהגיע לקצה הכפר, תרמה לחוסר התיאום בין שני הכוחות. אולם נראה, שהקלטות רשת הקשר החטיבתית מפריכות טענה זאת: המג"ד שאומן נשמע שם אומר שהוא "לקח" את הכפר, ומבקש לתפוס עמדות מדרום לו.[3]

מפקד גדוד הקמ"ט 198, בני לידור, הביע חשש שכשיסתיים כיבוש הכפר, הכוחות ירו זה על זה.[3] לעומתו מג"ד 196, ספי שאומן, חשש מכוחות אויב שעדיין נשארו בכפר, שעלולים לירות בכוח שלו בגבו. לכן הוא ביקש מהמח"ט אישור לצאת מהכפר ולהיערך בעמדות מדרום לו.

על מה שהתרחש בהמשך חלוקות הדעות. בתחקירים שלאחר הקרב טען המח"ט שלא ידע שמג"ד 196 עבר את כל הכפר, ושהוא נעצר כל כך סמוך אליו. יותר מכך, המח"ט טען שמג"ד 196 עצמו לא ידע היכן בדיוק הוא נמצא, ושהמג"ד היה סבור שהוא עדיין בתוך הכפר, ולכן הוא מבקש להמשיך להתקדם. לעומתו טוענים קציני גדוד 196, שהם ידעו היטב שעברו את כל הכפר, אלא שלא ידעו שכל כך סמוך להם ביציאה עומד כוח עמית, שאינו מתואם איתם.

לבסוף נתן המח"ט את האישור להתקדם. מ"פ ו' הוביל את הכוח החוצה מהכפר. באפלה ששררה הבחין בצללית של טנק עומד מולו. היה זה טנק של גדוד 198 שנפגע בניסיונות החדירה הראשונים, ובו גופתו של נהג הטנק. המ"פ פקד על התותחן לירות. לאורו של רשף הפגז הבחין המ"פ במתאר של טנק המרכבה שעליו ירה זה עתה, ופקד ברשת הקשר הפנימית של הטנק: "חדל! זה טנק שלנו!". הכוחות שעמדו מאחוריו לא שמעו את דבריו אלה, וגם הכוח שעמד מולו לא שמע זאת. אחד הטנקים שמולו, שראה בחשכה טנק יורה עליו, השיב אש ופגע בצריח של הטנק של גבעתי. מהפגיעה נהרגו כל אנשי הצוות שהיו בצריח: המ"פ אבי גבעתי; הטען-קשר דרור שש, והתותחן אמיר בנימיני - שניהם צוערים בקורס הקצינים; וכן חניך קורס מט"קים, ארז מנדיל, שהטנק שלו נפגע בכפר והוא הצטרף לצוות. נהג הטנק נפצע באורח קל.

פגז נוסף שנורה על הכוח פגע בטנק השני בשדרה, אולם לא היו בו נפגעים.

טנק הסמג"ד, ועליו גם המג"ד, החל לעקוף את הטנק הבוער. לפתע נפתחה עליו אש מקלעים מהחזית. הסמג"ד נכנס לתוך הצריח, אולם נפגע באופן קל מנתזים. כשהוציא את ראשו, הבחין שמפקד הגדוד, סא"ל ספי שאומן, נהרג מהקליעים.

הנהג של טנק המ"פ, רם אלון, היה היחיד מצוותו שלא נהרג. הוא פתח את מדפי תא הנהג, הבחין בצריח הבוער, וניסה לחלץ את גופותיהם של אנשי הצוות. בהיותו צוער בעצמו, שעבר כבר את כל מסלול ההכשרה של מפקד מחלקת טנקים, הבין מתוך שמיעת רשת הקשר הגדודית את מה שהתרחש. הוא עזב את הטנק שלו, ורץ לעבר הכוח היורה. במהלך הריצה נאלץ לתפוש מחסה מפני ירי מקלעים ורימון שנזרק עליו על ידי מפקד הטנק שמולו. אלון ידע שבגלל רעש המנועים, לא ישמעו את קולו. בהפגינו אומץ רב, טיפס על הטנק הראשון, ניגש למפקד בצריח וצעק לו לחדול את האש.[4]

ביקורת

לאחר המלחמה הועלו טענות קשות כנגד קצינים אחדים, באשר לאחריותם לאסון, ובאשר לתועלת המבצעית של הקרב. להלן עיקרי הטענות:

ההכנה: עובדה היא, ששני הגדודים שתקפו את היעד, קיבלו את פקודת המבצע באופן חפוז, זמן קצר לפני הקרב. עובדה זו כשלעצמה איננה חריגה, מפני שבמהלכיה של כל מלחמה יש שלבים בלתי מתוכננים (בלת"מ). אולם, גם ביום הלחימה שלפני הקרב המדובר, קיבלו אותם שני גדודים את היעד שלהם – העיירה ג'זין – בנוהל קרב חפוז מאוד. עובדה זו תרמה (לכולי עלמא) לשיבושים בקרב ג'זין, ועל כן ראוי היה להימנע, לדברי המבקרים, מחזרה על הטעות יום אחד אחריו. יתר על כן: פקודת המבצע החפוזה הייתה חסרה, ולא נמסרו לגדודים השונים נתוני מודיעין שהיו בנמצא. מאחר שלא נמסר מידע על כוחותינו ועל כוחות שכנים, ייתכן שהמפקדים הניחו, שהכוחות שראו הם אויב. חטיבה 460 אף הועברה תחת פיקודו של כוח אוגדתי מאלותר, בפיקוד דן ורדי, במהלך שבוצע ברשת הקשר. יש הטוענים שהיה כאן כשל בולט עוד יותר, לאור העובדה שההכנות למלחמה היו מפורטות ומסודרות, ונמשכו למעלה משנה. בתכנון המקורי והמסודר, יועד גיס 479, בפיקודו של משה בר-כוכבא (בריל), לתקוף בגזרה המדוברת, המזרחית. אך סמוך לתחילת המלחמה הוא הוחלף בכוח אחר, גיס 446 בפיקודו של אביגדור בן-גל (יאנוש). עקב כך, כל הכוחות המשתתפים בכל הקרבות באזור לא הכירו את היעדים, ולא התאמנו לקראתם.

החיפזון: הכפר נכבש על ידי כוח שריון שאינו מאומן בלחימה אורבנית, בקרב לילה, ללא ריכוך ארטילרי וללא סיוע של חי"ר, וזאת מתוך שיקול שהשלמת הכיבוש עוד באותו לילה הייתה חיונית כדי להעביר כוחות גדולים צפונה, אל עבר כביש ביירות-דמשק. גם מבלי להתייחס לעובדה הבעייתית, שלא ברור לחלוטין אם הממשלה בכלל אישרה והטילה על צה"ל את המשימה להגיע לכביש האמור – נשמעה טענה, שלאחר שהחטיבה ביצעה את משימתה, לא ביצע צה"ל את ניצול ההצלחה, כך שהקרב הפך למעשה למיותר. יום למחרת, בציר מקביל ממזרח, נערך הקרב הידוע בשם "קרב סולטאן יעקוב", שהיה גם הוא מיועד לפתוח דרך צפונה אל כביש ביירות-דמשק, קרב שהסתיים בכישלון. המתנגדים לביקורת זו מציינים, שכוח על-חטיבתי בפיקודו של יוסי פלד הגיע לכפר אור ליום המחרת, 10 ביוני, ואכן עבר דרך הכפר בדרכו לכיבוש מתחם סורי גדודי בכפר משע'רה שמצפון, ומשם המשיך עד סמוך לכביש ביירות-דמשק. יש המסיקים מכאן, שהקרב היה חיוני להמשך המערכה.[5] לעומתם טוענים אחרים, שבכוח של פלד הייתה יחידת חי"ר מאומנת היטב (צוות מילואים של סיירת מטכ"ל), שקיבלה את המשימה לסייע בכיבוש הכפר, לאחר ההסתבכות של כוח השריון; לטענתם, ניתן היה לכבוש את הכפר מלכתחילה מבלי להזדקק לכוחות שריון שאינם מיועדים לכך, ובכך להימנע מהאסון שהתרחש.

ההסתייגות: נראה שמח"ט 460, חגי כהן, לא היה שלם עם ההחלטה לכבוש את הכפר בחשכה, ללא סיוע וללא הכנה מספקת. משנוכח בקושי לכבוש את הכפר מדרומו, שאל את מפקד הגיס בן-גל אם ביצוע המשימה דרוש בכל מחיר. על כך נענה בחיוב.[6] הסתייגות זו נאמרה גם על ידי מפקד כוח המשימה, דן ורדי, שטען שכיבושו המוצלח של הכפר לא נוצל למחרת, ולכן נראה שהיה מיותר.[6]

החיפוי שלא היה: כדי להקל על כיבוש הכפר, נשלחה פלוגה מגדוד 198 לחפות מהעיירה מיידון שמדרום-מזרח לכפר. אולם החיפוי לא בוצע; מפקד הפלוגה טען, שבשטח הקשה לעבירות הוא לא הצליח לתפוס עמדות אש. אילו בוצעה משימת החיפוי, ייתכן שניתן היה להשמיד בכפר כלי אויב רבים מעמדות נוחות, והתצפית משם יכולה הייתה אולי למנוע את האסון.

הטיוח: לאחר המלחמה ניסו גורמים בצה"ל להסתיר את מה שהתרחש, בעיקר מפני משפחות ההרוגים.[7] צה"ל מנע מבני המשפחות להאזין להקלטות רשתות הקשר, בהן נשמע המח"ט מאשר למג"ד ספי שאומן להתקדם. גם חוברת עם סיפור הקרב, בהוצאת קצין חינוך ראשי, נוסחה באופן מתפתל ומעורפל, מתוך מטרה ברורה בעליל להסתיר את עובדת הירי הידידותי.

הנצחה

  • מרכז ההדרכה בבסיס חטיבה 460, וכן המרכז הפדגוגי בישיבת נחלים, קרויים של שמו של המג"ד ספי שאומן. המלחין עודד זהבי, בעבר פקודו של שאומן, הקדיש לזכרו יצירה למקהלה שכתב, בשם "ראה שמש", המבוססת על פיוט מאת רבי שלמה אבן גבירול.
  • במרכז לחינוך ולספורט ימי באילת הוקמה פינת הנצחה למפקדי הפלוגות: צור מאור ואבי גבעתי, שניהם בני העיר אשר שימשו מדריכים במרכז הספורט הימי.
  • אביו של דרור שש, שמואל, פרסם ספר שירים לזכר בנו בשם כציפור לנוד, כדרור לעוף, בהוצאת אל"ף 1984. הטקסט המלא באתר עיריית רעננה.

לקריאה ולצפייה נוספת

  • אהוד יערי וזאב שיף, "מלחמת שולל", הוצאת שוקן, 1984.
  • אלישיב שמשי, "איפה אני נמצא לעזאזל", הוצאת משרד הביטחון, 2001.
  • דם ודובדבנים, פרק מהתוכנית "מבט שני" של הערוץ הראשון של הטלוויזיה הישראלית, ששודר ב-6 ביוני 2012, במלאת 30 שנה למלחמה; במאי: אייל תבור

ראו גם

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. על פעולה זו זכה המ"פ נדב שחר בציון לשבח ממפקד החטיבה, באתר הגבורה.
  2. סיפורו של הטנק השלפן, באתר הגבורה
  3. 3.0 3.1 מתוך הקלטת רשת מבצעים חטיבה 460
  4. צל"ש הרמטכ"ל לסג"ם רם אלון
  5. יוסי פלד, ‏זיכרונות ולקחים ממלחמת שלום הגליל, מערכות 413, יולי 2007, עמ' 52-53
  6. 6.0 6.1 "דם ודובדבנים", "מבט שני"
  7. מתוך עיטור העוז לרם אלון: "משלא הצליח בכוחות עצמו לחלץ את אנשי הצוות שנפגעו, רץ, תחת אש מקלעים ורימון שהושלך לעברו, לטנק סמוך של כוחותינו ועלה עליו, כדי להזעיק עזרה לחילוץ אנשי צוותו שנפגעו."
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0