יהדות לבנון
| שפות | |
|---|---|
| ערבית לבנונית, ערבית, סורית, אנגלית, צרפתית | |
| דת | |
| יהדות | |
| קבוצות אתניות קשורות | |
| יהדות סוריה | |
| נוסח תפילה | |
| נוסח הספרדים |
יהדות לבנון הייתה קהילה יהודית מהקטנות ביותר במזרח התיכון [1]. מאז עליית המתח הבין-עדתי בלבנון, החלה הגירה המונית של היהודים מן המדינה, ובשנות האלפיים הקהילה כמעט חדלה להתקיים. נכון לשנת 2023, נותרו פחות מ-40 יהודים ברחבי לבנון.[2]
היסטוריה
העת העתיקה
חלקים מלבנון נשלטו על ידי ממלכת ישראל המאוחדת, ממלכת ישראל, החשמונאים ובית הורדוס. בזמנים מסויימים חיו בהר החרמון בני שבט מנשה, ובמרגלות הר החרמון חיו בני שבט נפתלי, ובחופים הדרומיים של לבנון חיו בני שבט אשר. בשנת 40 לספירה התיישבו יהודים בחופי לבנון.
עם חורבן בית המקדש השני ולאחר מרד בר כוכבא, לבנון ובעיקר ביירות הפכה לעיר מעבר ליהודים הרבים שהוגלו מממלכת יהודה. הח'ליף מועאויה הראשון (661-680) הקים קהילה יהודית בעיר טריפולי, וקהילה נוספת נוסדה ב־922 בעיר צידון, שבקרבתה נמצא קבר המזוהה עם הנביא צפניה, אשר הפך לאתר עלייה לרגל ליהודים ולמוסלמים.
בשנת 1492 הגיעו ללבנון יהודים ממגורשי ספרד כמו לכל שאר חלקי האימפריה העות'מאנית.
המאה ה-19
מצבם של היהודים בלבנון היה טוב יחסית למדינות מוסלמיות במזרח התיכון, בזכות מיעוט המוסלמים בארץ וקשרי היהודים עם בני העדות הלא־מוסלמיות.[דרוש מקור] בתקופה בה הנוצרים היוו בלבנון רוב מוחלט היה מצב היהודים טוב, אולם עם העלייה בשיעור המוסלמים בקרב אוכלוסיית לבנון עלתה האלימות כלפי היהודים.[דרוש מקור] יהודי הר הלבנון שמרו על קשר עם הדרוזים ואלו הגנו עליהם מפני פורעים. יהודי ביירות לעומת זאת שמרו על יחסים עם הנוצרים המרונים. בביירות, הקימו היהודים מיליציה שהורכבה מלוחמים נוצרים ומומנה על ידי היהודים, ופעלה בעיקר ברובע היהודי בביירות והגנה על היהודים מתקיפות.
במאה ה־19, סכסוכים בין דרוזים למרונים גרמו ליהודים רבים לעזוב את העיירה דיר אל־קמר, רובם לעיירה חאצביא, שם חיו בתקופה זו כ־30–20 משפחות שמנו כ־100 נפשות. ב־1830 חיו בביירות כ־200 יהודים וב-1840 575 יהודים. ביוזמת הברון רוטשילד עברו חלק מיהודי חאצביא למושבה ראש פינה בשנת 1888. הברון רוטשילד גם מימן את שיפוץ בית הכנסת בחאצביא ואת שכרו של מורה יהודי לבני הקהילה.
תחילת המאה ה-20
ערך מורחב – העלייה מלבנון
ב־1911, היגרו לביירות יהודים מיוון, מסוריה, מעיראק ומטורקיה והקהילה שם גדלה לכ־5000 איש. ב-1917 היו בלבנון 3,000 יהודים.[3] הקהילה היהודית פרחה תחת המנדט הצרפתי. היהודים חברו למפלגת הפלנגות הנוצריות והשתתפו ביסוד לבנון הגדולה כמדינה עצמאית ב־1920.
הקהילה היהודית בלבנון התחלקה לשלושה זרמים מרכזיים: הציונים, ה"מתמערבים" שהיו בעלי אוריינטציה-תרבותית צרפתית והמשכילים אשר היו בעלי אוריינטציה תרבותית ערבית[4]. בתקופה זו פעלו בלבנון שני עיתונים יהודיים: ״אל־עלאם אל־אשראילי״ (של זרם המשכילים) בערבית, ו״לֶה קוֹמֶרְס דוּ לֶוַואן״ (בצרפתית: Le Commerce du Levant), כתב עת כלכלי בשפה הצרפתית שפעיל בבעלות לא יהודית.
הקהילה היהודית התרכזה בעיקר בוואדי אבו ג'מיל, הרובע היהודי במרכז ביירות (שם נמצא בית הכנסת מגן אברהם), ובראס ביירות, רובע גדול במערב העיר. יהודים התגוררו גם בהרי השוף, בדיר אל־קמר (שם נמצא בית הכנסת דיר אל־קמר), בעאליי, בבחמדון, בצידון ובחאצביא.
בין השנים 1921–1923 כיהן כרבה הראשי של הקהילה הרב שלמה טאג'ר, שהחליף את הרב הישיש יעקב יוסף הכהן טראב מסלתון, שבשל גילו התקשה להתמודד עם השינויים שעברו על הקהילה בעקבות הכיבוש הצרפתי. הרב טאג'ר הודח ב-1923, בעקבות עלייתם של הזרמים הלא-ציוניים להנהגת הקהילה[5], ואת מקומו ירש הרב שבתי בחבוט, עד פטירתו ב-1948. הרב בן ציון ליכטמן, מחבר ה"בני ציון", הגיע בשנת ה'תרצ״ב (1932) מירושלים לביירות, כדי לשמש בה כשוחט ובודק, ולאחר שהוכרה גדלותו, מונה לכהן כמורה צדק, אב בית הדין והרב הראשי לקהילת האשכנזים שהייתה בעיר, ואחר פטירת הרב בוחבוט מונה לכהן כרב כל יהודי לבנון, ובנוסף כרב בית הכנסת האשכנזי שהיה בעיר, עד שחזר לישראל בשנת ה'תשי״ט (1959).
בשנות ה-40 של המאה ה-20
לאחר כניעת צרפת והקמת משטר צרפת של וישי, בתחילת מלחמת העולם השנייה, קיבל משטר וישי, ביולי 1940, גם את השליטה בלבנון, והחל מסייע למדינות הציר. עקב כך פלשו כוחות בעלות הברית ובהם הצבא הבריטי, צבא צרפת החופשית וכוחות ממושבות בריטניה והדומיניונים ללבנון, במסגרת המערכה בסוריה ובלבנון במלחמת העולם השנייה. בפלישה זו השתתפו גם שתי פלוגות של הפלמ"ח אחת בפיקוד משה דיין והשנייה בפיקוד יגאל אלון. ביולי 1941, כוחות משטר צרפת של וישיי בלבנון נכנעו. לבנון עברה לשליטת אנשי צרפת החופשית, שקיימו יחסים טובים עם הסוכנות היהודית, והם אפשרו מעבר חופשי בין ארץ ישראל ללבנון (ביולי 1942 אף הושלם קו הרכבת הישיר בין חיפה לביירות). בספטמבר 1941 ביקר כתב עיתון הצופה אברהם אלמליח בביירות ודיווח שמצב הקהילה טוב. אנשי הקהילה סיפרו שהגנרל אנרי פרנאן דנץ, איש משטר וישי, תכנן ליישום את חוק מעמד היהודים הצרפתי בלבנון, כמה ימים לפני שהובס[6].
הגנרל הצרפתי ז'ורז' קאטרו כונן בלבנון שלטון מדיני עצמאי-למחצה[7], ובדצמבר 1941 הוקם פרלמנט בו גם נציג לקהילה היהודית[8]. ביולי 1944 נבחרת מכבי ארץ ישראל השתתפה בטורניר כדורגל בביירות, בו שיחקה מול שתי קבוצות מקומיות, שבאחד המשחקים אורח הכבוד היה ראש ממשלת לבנון. את הקבוצה אירח מועדון "מכבי ביירות"[9]. בנוסף האוניברסיטה האמריקנית בביירות משכה אליה רבים מבני היישוב בארץ ישראל, וכל שנה למדו בה כ-200 סטודנטים מבני הארץ ויהודים רבים מבני הקהילה[10].
בשנים אלו שימשו יהודי לבנון כחוליה מקשרת ליהודי ארץ ישראל. הם סייעו להברחת יהודים דרך גבול הצפון אל יישובים יהודים בגליל, בעיקר לאחר סגירת שערי הארץ על ידי הבריטים.[11] בשנת 1947 היו בלבנון 6,000 יהודים.[3] בקיץ 1947, הארכיבישוף של העדה המרונית בלבנון, הביעה תמיכה בהקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, בתצהיר ששלח לועדת אונסקו"פ[12].
בינואר 1948 עוד שהוו בלבנון כ-20 סטודנטים מארץ ישראל שלמדו באוניברסיטה האמריקנית אך הם התבקשו לעזוב[13].
אחרי 1948
ב־1948, עם קום מדינת ישראל, כ-1000 מיהודי סוריה, עברו ללבנון[14]. יהדות לבנון מנתה כ-10,000 יהודים, רובם גרו בביירות, בשכונת ואדי אבו ג'מיל[15]. בנוסף הייתה קהילה של כמה מאות יהודים בצידון וקהילה קטנה של מספר משפחות בטריפולי[16].
לאחר הקמת המדינה ועד מלחמת האזרחים בלבנון היו יחסי ישראל-לבנון קורקטיים, הותר לאזרחים לבנונים להיכנס לישראל דרך מעבר ראש הנקרה לביקורי משפחות, וצלינות[17][18]. תחילה הותירה לבנון ליהודים לעלות לישראל ישירות מלבנון[19], אך אחר כך נאסר על אזרחים יהודים לבקר בישראל מחשש שיגוייסו כמרגלים בידי ישראל[20].
ב-1959 דיווח המכון לעניינים יהודיים של הקונגרס היהודי העולמי, כי לבנון היא המדינה היחידה מבין 11 מדינות מוסלמיות במזרח התיכון, שלא הפלתה את היהודים לאחר קום המדינה[21]. יהודים גם יכלו לרכוש קרקעות בכל רחבי המדינה ללא הגבלה[22].
לבנון לא נטלה חלק במלחמת ששת הימים או במלחמת יום הכיפורים. לפני מלחמת ששת הימים, במהלך חודש מאי 1967, פעלה לבנון למנוע את המלחמה בתיווך צרפתי[23]. ב-2 ביוני הודיע לבנון שלא תיכנס לברית הגנה עם מצרים כפי שעשתה ירדן[24]. שבוע לאחר המלחמה העבירה ישראל ללבנון אזהרה שיש כוונה לפגוע בקהילה היהודית בביירות, בעקבות הניצחון הישראלי. וממשלת לבנון שלחה כוחות משטרה להגן על הרובע היהודי[25]. לאחר המלחמה נחשף כי רמטכ"ל צבא לבנון סירב לתקוף את ישראל, למרות פקודה שקיבל מראש הממשלה המוסלמי רשיד כראמי[26], ושהמנהיגים המרונים פואד שהאב, כמיל שמעון ופייר ג'ומאייל ביקרו בפריז, לונדון ווושינגטון לפני המלחמה, והשיגו ערבות לשלמות הטריטוריאלית של לבנון. בנוסף הועברו מקו הגבול עם ישראל קצינים שהושפעו מהתעלומה הערבית והיו להוטים לתקוף[27]. ב-22 ביוני 1967 הודיעו מנהגי הפלנגות שעל לבנון להיות מדינה נייטרלית[28]. לאחר המלחמה חזרה כלכלת לבנון לשגש תוך זמן קצר[29].
בראשית שנות הששים חיו בלבנון כ־9,000 יהודים. עם השנים גברה הגירתם מהמדינה, בעיקר לקנדה, ארצות הברית וברזיל. בשנת 1968 נותרו בלבנון 3,000 יהודים[30]. גל ההגירה של יהודים מלבנון החל לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר תוך זמן קצר עזבו כ-5,000 יהודים. הניצחון הישראלי במלחמה והמשבר הכלכלי שפרץ בעקבותיה הביא לעליה בעוינות ליהודים במדינה[31].
ב-1971 נחטף בביירות בידי סוכנים סורים מזכיר הקהילה היהודית הלבנונית, פרופסור אלברט אליה, בן ה־69. הוא הוחזק בדמשק, והוצא שם להורג[32]. כשהחלה מלחמת האזרחים בלבנון, ב-1975 נשארו בקהילה היהודית רק כ־1,800 נפש. במהלך הקרבות בין המוסלמים והנוצרים, שכונת ואדי אבו ג'מיל, שהייתה קרובה לאזור החיץ בין האזורים שבשליטת המוסלמים לאזורים שבשליטת הנוצרים, נפגע קשה ורבים מהיהודים נטשו אותה[33]. באפריל 1976 דווח כי נותרו רק 400 יהודים בלבנון[34].
במלחמת לבנון ב-1982 התעורר גל של התקפות על הקהילה היהודית בלבנון ו-11 ממנהיגי הקהילה נרצחו בידי קיצונים מוסלמים. חמושים מטעם יאסר ערפאת שהו בבית הכנסת מגן אברהם, וכתוצאה מכך הוא הופצץ על ידי חיל האוויר הישראלי מתוך הנחה שהוא שימש מחסן נשק פלסטיני, ואדם אחד נהרג. בספטמבר 1982, בזמן מלחמת לבנון הראשונה, נערך מפגש מרגש בבית הכנסת מגן אברהם, בין לוחמי צה"ל לבין יהודי הקהילה בביירות. את המפגש יזם יצחק מרדכי (אלוף במיל) והצטרף אליו חייל בשם אייזיק בלילה אשר נולד בביירות וחזר אליה כחייל ישראלי.
ב־1 בינואר 1988 נמצאה בבירות גופתו של יצחק טוב, יהודי שנרצח בידי טרוריסטים (״יובל לישראל״ מאת חיים יבין).
ב־1991 נותרו מספר יהודים מצומצם ברחוב ואדי אבו ג'מיל בביירות, שנבנה מחדש לאחר המלחמה. יהודים שהתגוררו ברובע, עברו לערים אחרות בלבנון או היגרו למדינות שונות. עבודות לשיקום בית הכנסת מגן אברהם החלו ב־2009 והסתיימו ב-2012 בתמיכת ממשלת לבנון ומכספי תרומות של יהודים יוצאי לבנון המתגוררים בשווייץ.
כיום[דרושה הבהרה] נותרו בלבנון כ־150–60 יהודים בלבד. הם אינם מקיימים חיי קהילה בולטים ואין להם רב, אך קיים אחראי על שימור התרבות היהודית, לרבות תחזוקת בית העלמין היהודי. בית הכנסת דיר אל־קאמר אינו פעיל מחשש לביטחון המתפללים, אך הם זוכים להגנה מראש העיר דורי שמעון.
יהודי לבנון הקימו קהילות מצליחות בערים שבהן התיישבו בעולם, כמו ניו יורק, מונטריאול, מקסיקו, סאו-פאולו בברזיל ועוד. בין השמות הבולטים של יוצאי הקהילה, משפחת הבנקאים ״ספרא״, אשר החלו בעסקי הבנקאות בביירות ומשם התרחבו בעסקיהם לכל העולם. קהילות יהודי לבנון בדרך כלל משולבות עם קהילות יהודי סוריה (שכן רבים מיהודי לבנון הגיעו אליה מסוריה).
דמויות בולטות בקהילה היהודית בלבנון
נשיאי הקהילה היהודית
- עזרא ענזרות עד 1910
- יוסף ד' פרחי 1910–1924
- יוסף דישי ביי 1925–1927
- יוסף ד' פרחי 1928–1930
- סלים הררי 1931–1934
- יוסף ד' פרחי 1935–1938
- יוסף דישי ביי 1939–1950
- יוסף עטייה 1950–1976
- יצחק ששון 1977–1985, בשנת 1985 נחטף יחד עם הרופא אלי חלק, על ידי החזבאללה. רק לאחר שלוש עשרה שנים הוגדר יצחק ששון כמת (ראו רצח מנהיגי יהדות לבנון (1984–1986)
- ראול מזרחי 1985, נחטף ונרצח גם הוא על ידי החזבאללה
- יוסף מזרחי 1986
- יצחק ארזי 2005–2023
סגן נשיא וגזבר ראשי
- יוסף בלילה 1920–1932
- יעקב בלילה 1933–1934
רבנים ראשיים
רבני הקהילה היהודית בלבנון בין השנים 1908–1978:
- נסים יהודה דנון 1908–1909
- יעקב יוסף הכהן טראב מסלתון 1910–1921
- שלמה טאג'ר 1921–1923
- שבתי בוחבוט 1924–1948
- בן ציון ליכטמן 1932–1959
- יעקב עטייה 1949–1966
- שחוד (שאול) שרים 1960–1978
ראו גם
לקריאה נוספת
- מיכה בר עם, אתרים יהודים בלבנון—קובץ צילומים מראשית שנות השמונים של אתרים יהודים בלבנון ושל אחרוני היהודים בה של הצלם מיכה בר עם, הוצאת אריאל, תשמ״ד 1984, ירושלים
- Salameh, F. Lebanon´s Jewish Community - Fragments of Lives Arrested, Palgrave 2019
קישורים חיצוניים
- אתר המוקדש ליהדות לבנון
- אורי מ' קופפרשמידט, תמיכת הפאטריארך המרוני ערידה ביהודים נרדפי הנאצים, פעמים 29, תשמ"ז 1986, עמ' 80-72
- מינה רוזן, יהודים בשירות פח'ר אד-דין השני שליט הלבנון, 1635-1586, פעמים 14, עמ' 44-32
- נתן שור, יהודי הלבנון בתקופה העות'מאנית בראי ספרות הנוסעים, פעמים 24 (תשמ"ה 1985), עמ' 117–144 - מאמר הסוקר את הידיעות על הקהילות היהודיות בלבנון החל מן המאה השבע-עשרה ועד למאה העשרים
- שְׁלומִי רֵייסְקִין, ביבליוגרפיה על יהודי לבנון באתר "דעת"
- י.ס., בירות (יהודי העיר), הפועל הצעיר, 23 באוקטובר 1907
- אתר עילי - עמותת יהודי לבנון בישראל. https://web.archive.org/web/20140512215258/http://www.ilai.media-sb.co.il/
- רועי קייס, "אין קשר לאלה מפלסטין": יהודי לבנון והשבר, באתר ynet, 18 במאי 2014
- כארז בלבנון - מסורת יהודי לבנון
- לפני נסראללה: תיעוד נדיר של היהודים בלבנון בשנות השישים - חדשות רוטר, באתר Rotter.net
- און דגן, מכון ון ליר, החיזור המפתיע וחסר הסיכוי של לבנון אחרי יהודיה, באתר הארץ, 13 בדצמבר 2021
הערות שוליים
- ^ Jewish Refugees from Arab Countries, jewishvirtuallibrary.org
- ^ אגף מורשת ופרויקטים, קהילת יהודי לבנון
- ^ 3.0 3.1 ד"ר הגר הלל, "המיעוט היהודי בארצות המזרח התיכון 1920–1945 – אוריינטציה ורה-אוריינטציה", בתוך: המזרח התיכון בין מלחמות העולם, האוניברסיטה הפתוחה, ספר ה, עמ' 421.
- ^ גיא ברכה, בתופים עשויים מנפט: הדחתו של הרב שלמה תאג'ר מכהונת החכם באשי בבירות, פעמים 139–140 (ה'תשע"ד), עמ' 213-238
- ^ גיא ברכה, בתופים עשויים מנפט: הדחתו של הרב שלמה תאג'ר מכהונת החכם באשי בבירות, פעמים 139–140 (ה'תשע"ד), עמ' 213-238
- ^ אברהם אלמליח, יהודי סוריה ולבנון בשנת תש"א, הצופה, 21 בספטמבר 1941
- ^ מסביב להכרזת העצמאות של לבנון, אשנב, 1 בינואר 1942
- ^ היהודים בסוריה ובלבנון, דבר, 16 בדצמבר 1941
- ^ בן ציון פט, שתי הופעות של נבחרת מכבי א"י בביירות, הארץ, 7 ביולי 1944
- ^ האוניברסיטה האמריקנית בביירות, הארץ, 7 באוגוסט 1941
- ^ גורלו של הציר הלבנוני שסייע לעליית יהודים, הצופה, 15 באוקטובר 1945
- ^ חופש לנוצרים בלבנון וליהודים בארץ-ישראל, דבר, 3 באוקטובר 1947
- ^ גורשו הסטודנטים היהודים מהלבנון בירות , הארץ, 6 בינואר 1948
- ^ הוקלו ההגבלות על יהודים בארצות הליבנט, הצופה, 8 במאי 1949
- ^ יהודי הלבנון - "שכונת ואדי אבו ג'מיל נאמנה לישראל", מעריב, 27 בפברואר 1958
- ^ פנחס נאמן, היישוב היהודי בלבנון, על המשמר, 21 במאי 1948
- ^ עשרות לבנונים נתקעו בישראל, דבר, 23 בספטמבר 1975
- ^ הבישופים המרוניטיים חזרו ללבנון, הארץ, 24 ביולי 1960
- ^ 11 יהודים עלו מהלבנון באורח חוקי, קול העם, 20 במאי 1949
- ^ לבנון אוסרת יציאת יהודים, דבר, 29 בינואר 1954
- ^ "לבנון אינה מפלה יהודים לרעה", למרחב, 5 ביולי 1959
- ^ "יהודים רוכשים קרקע בדרום לבנון", על המשמר, 24 בפברואר 1965
- ^ אורי דן, "מדינות ערב לא רוצות מלחמה" - אומר שגריר לבנון באוזני פאריס, מעריב, 21 במאי 1967
- ^ אל הייאת: "לבנון לא תחתום על חסכם חגנה עם מצרים", למרחב, 2 ביוני 1967
- ^ בעקבות אזהרה ישראלית נמנעו פרעות ביהודי לבנון, למרחב, 13 ביוני 1967
- ^ המפקד של הצבא הלבנוני סירב להתקיף את ישראל, מעריב, 21 ביוני 1967
"הרמטכ"ל בלבנון סירב להילחם נגד ישראל", למרחב, 22 ביוני 1967 - ^ ביטאון הפ.ל.ן על "מבקשי שלום ערבים" ותוקף את לבנון, הצופה, 21 באוגוסט 1967
- ^ מנהיג הפלנגות: על לבנון להיות נייטרלית, הצופה, 22 ביוני 1967
- ^ הלבנון שוב מתחיל לשגשג, מעריב, 23 באוקטובר 1967
- ^ אחרוני היהודים עוזבים את לבנון, למרחב, 11 באפריל 1969
- ^ יוסף מיכלסקי, 5000 יהודים היגרו מלבנון לאחר מלחמת ששת הימים, למרחב, 12 בנובמבר 1969
- ^ דוח ארגון אמנסטי מגלה: ראש הקהילה היהודית עונה בסוריה, מעריב, 14 בספטמבר 1975
- ^ יהודים נקלעו לאש־צולבת בקרבות בבירת לבנון, מעריב, 9 בנובמבר 1975
- ^ בכל לבנון נותרו 400 יהודים בלבד, דבר, 12 באפריל 1976
| יהדות אסיה | ||
|---|---|---|
|
38237477יהדות לבנון