סרבנות בישראל

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

בישראל, סרבנות היא בעיקר סירובו של חייל בצה"ל למלא פקודות חוקיות מסוימות שניתנו לו על ידי מפקדיו, ולעיתים סירוב מלא לשירות בו, כתוצאה מחוסר הסכמה עם מדיניות ממשלת ישראל, שאותה מבצע הצבא, או מתוך פציפיזם. סרבנות היא סירוב פקודה הבא ממניעים פוליטיים-אידאולוגיים. סירוב להתגייס או לבצע פקודה מסוימת ממניעי פחד, עייפות, נוחות וכדומה מוגדר כסירוב פקודה בלבד, ואינו נכלל בהגדרת סרבנות.

אחרי טבח כפר קאסם נטבע המושג "פקודה בלתי חוקית בעליל", המתאר מצב שבו חייל חייב לסרב לבצע פקודה, משום שהיא בלתי-חוקית בעליל. סירוב לציית לפקודה כזו אינו בגדר סרבנות.

מהות הסרבנות בישראל

להלן סוגי הסרבנות בישראל (לא נכללות כאן כל הקבוצות הפטורות מעשית משירות מטעמים שונים):

סרבנות משמאל

סרבנות מימין

  • סירוב עקרוני לשרת בצבא הכפוף לממשלה המיישמת מדיניות של מסירת חלקים מארץ ישראל.[2]
  • סירוב להשתתף בפינוי התנחלויות וכן סירוב ביצוע כל משימה שיש בה כדי לפגוע בריבונות היהודית על שטח מארץ ישראל.
  • סירוב להשתתף בפעילות צבאית הנובעת ממניעים פוליטיים ולא ביטחוניים עקב אי הסכמה פוליטית או אידאולוגית עם מהלכים אלו, או אי הסכמה לשימוש בצבא ככלי ליישמם.

יחס לסרבנות בחברה

מדינת ישראל מוגדרת כמדינה דמוקרטית ובשל כך ההתנגדות לשלטון במדינת ישראל מותרת מבחינה עקרונית. עם זאת, בעיני רבים בחברה הישראלית הסרבנות נחשבת ללא-לגיטימית, שכן היא נתפסת כניסיון של המיעוט לכפות את דעתו על הרוב, אשר החליט באופן דמוקרטי לשלוח את הצבא למשימות מסוימות; זאת בנוסף למיליטריזם בחברה הישראלית, אותו נוטים הסרבנים לבקר. הסרבנים טוענים בדרך כלל, כי סרבנותם איננה פוליטית אלא מצפונית, שכן המצפון שלהם לא מאפשר להם לציית לפקודה שקיבלו (להשתתף בפעולה צבאית מסוימת בשטחים, או לחלופין, להשתתף בפינוי התנחלויות). טיעון נוסף המשמש לעיתים את הסרבנים הוא, שהפקודה שהם קיבלו היא פקודה בלתי חוקית בעליל.

סרבנות הנובעת מהתנגדות כללית לשרת בכל צבא שהוא, דהיינו, מהשקפת עולם פציפיסטית, מוכרת רשמית כסיבה לאי-גיוס בנות לצה"ל. לעומתה, התנגדות לגיוס חובה ספציפי לצה"ל כצבאה של מדינת ישראל או לסירוב למלא פקודות מסוימות, נקראת לעיתים "סרבנות חלקית" או "סרבנות סלקטיבית". לעיתים מוקעת הסרבנות, ובעיקר זו הסלקטיבית, ככזו שאינה מונעת מטעמי מצפון, כלומר פעולה אישית בה נוקט אדם על מנת להשקיט את מצפונו הוא בלבד, אלא כסרבנות פוליטית. "סרבנות פוליטית" מוגדרת כשימוש בסרבנות לשירות צבאי או לפקודות מסוימות על מנת להשיג מטרה פוליטית כל שהיא, להשפיע על מקבלי ההחלטות או על דעת הקהל הציבורית. תנועות הסרבנות אינן מקבלות טענה זו וטוענות שסרבנות יכולה (ואף חייבת) להיות מצפונית ופוליטית בו זמנית.[3]

הסרבנות מופיעה כפעולה של יחידים, או כפעולה מאורגנת של קבוצה. קשת הדעות הרחבה היא הסיבה העיקרית שלתופעת הסרבנות אין ארגון דגל אחד. סיבה נוספת היא שרוב הסרבנים עד היום טענו כי פעולתם מצפונית-אישית, וככזו אין היא מונעת מהחלטה קבוצתית כל שהיא. רוב תנועות הסרבנות בישראל הגדירו עצמן כארגוני מידע, תמיכה וסיוע לסרבנים, אך לא כגוף המחולל סרבנות.

ניסיון לקבוע קו גבול בין סרבנות לגיטימית לשאינה לגיטימית נעשה על ידי הסוציולוג ד"ר לב גרינברג:

"אין לאף אחד זכות להתנגד בכוח לצה"ל או לסמכות המדינה. זו המרדה והיא מחייבת איסור מוחלט וענישה מחמירה. אין כל השוואה בין סירוב מצפוני, אישי ובלתי אלים המבקש להשפיע על ידי נכונותו לשאת בעונש, לבין התנגדות קולקטיבית, מאורגנת ואלימה המערערת את סמכות המדינה ומתעמתת אתה בכוח".[4]

אחד הגורמים להתרחבותה של תופעת הסרבנות היא היחלשות הלאומיות אל מול התגברות השפעתן ומעמדן של תפיסות אינדיבידואליות.[5] בנוסף לפוליטיקאים מהימין ומהשמאל גם יחד שגינו את תופעת הסרבנות, זכתה התופעה להתנגדותו החריפה של הפילוסוף אסא כשר, ממחברי הקוד האתי של צה"ל.[6] לעומתו, ישעיהו ליבוביץ נודע בתמיכתו הגלויה בתופעת הסרבנות.

היסטוריה

מקום המדינה עד למלחמת ששת הימים

סרבנות איננה תופעה חדשה בחברה הישראלית. כבר בשנת 1925 נוסדה תנועת "ברית שלום" שדגלה בפציפיזם. בשנת 1947 ייסד נתן חפשי, חבר בתנועת "ברית שלום", את אגודת "סרבני מלחמה מטעמי מצפון בארץ ישראל" שהטיפה להימנעות מכל פעול אלימה וראתה במלחמה פשע נגד האנושות.[7] לסרבנות בתקופת טרום המדינה היה ערך ברמה ההצהרתית, אך לא המעשית. עם הקמת המדינה הוקם גם הצבא הישראלי, שתפס את מקומם של הארגונים החמושים שפעלו ביישוב היהודי, שהשירות בהם היה על בסיס התנדבותי. הצבא החדש דרש גיוס של כלל האוכלוסייה היהודית וציות מלא לפקודותיו. למרות זאת, כבר במהלך מלחמת העצמאות הופיעו מקרים של סרבנות לשירות בצבא.

יוסף פרוקופייץ היה הסרבן הראשון מצה"ל מטעמי מצפון, שנשפט על סירובו להתגייס. ב-23 במאי 1948 הוא נשפט בפני "בית הדין העליון לענייני משתמטים מגיוס". העילה לסירובו הייתה פציפיזם.[8] באותו היום התקיים משפט נוסף של סרבני גיוס, ירמיהו ונעמי שטיין, "שמסרבים לקבל את צוו המוסדות הלאומיים כיוון שמוסדות אלה הם ציוניים". השניים היו חברים ב"תנועת הכוח השלישי", שהתנגדה לשיתוף פעולה עם הציונות ולמלחמה בין יהודים לערבים.[9] ב-30 באוגוסט אותה שנה נשפט סרבן גיוס נוסף מטעמי מצפון, יוסף אבילאה. מעבר להיותו פציפיסט, ראה אבילאה בערבים בני עמו, ואף תמך במוצהר בסיפוח ארץ ישראל לממלכת ירדן. גזר דינו של אבילאה היה קנס על תנאי ושירות צבאי בתפקיד לא מלחמתי. אבילאה דחה את ההסדר, ונמצא לא כשיר לשירות על ידי הצבא.[10]

בפרשת אלטלנה שהתחוללה ביוני 48, התגלו סירובי פקודה. חיל האוויר הונחה להפציץ את האוניה אך אף טייס לא הסכים לעשות זאת.[11] האופציה עברה לתותחים מהחוף. התותחן יוסף אקְסֵן, התותחן הראשון שקיבל את הפקודה להפגיז את האוניה, סירב לעשות זאת, ואף הצהיר שהוא מוכן להישפט ולהיות מוצא להורג בטענה שזה הדבר הטוב ביותר שהוא יעשה בחייו. עוד שמונה חיילים מגדוד 33 של חטיבת אלכסנדרוני סירבו להשתתף בכיתור האוניה. גם מ"מ בפלמ"ח סירב לפקוד על חייליו לירות בקופצים למים.

במהלך שנות החמישים והשישים היו עוד מספר מקרים של סרבנות לשרת בצבא, כאשר המקרה שזכה לתהודה הרבה ביותר היה של אמנון זכרוני. זכרוני, חבר בתנועה שייסד חפשי, גויס באוקטובר 1953 לצבא אך סירב מטעמי מצפון להישבע אמונים לצבא וללבוש מדים. לאחר שנידון לשבעה חודשי מאסר בשל סירובו, הוא פתח בשביתת רעב, שלוותה במכתב גלוי לנשיא המדינה. שביתת הרעב עוררה תהודה עולמית וב-19 ביוני 1954 הודיע הצבא על ביטול גזר דין המאסר, והוא שבר את צומו ביום ה-24.[7]

ממלחמת ששת הימים עד לאינתיפאדה השנייה

בשנות השבעים, בעקבות מלחמת ששת הימים וכיבוש שטחי יהודה, שומרון וחבל עזה חל שינוי מהותי באופייה של הסרבנות כשחל מעבר מסרבנות על רקע מצפוני-פציפיסטי לסרבנות על רקע אידאולוגי-פוליטי. באוגוסט 1971 שלחו ארבעה חברי הארגון "מצפן" מכתב לשר הביטחון ובו הכריזו על סירובם להתגייס ל"צבא הכיבוש". סירוב זה נשא אופי של מחאה פוליטית ונבע מהתנגדות לפעולה צבאית מסוימת ולא מהתנגדות עקרונית לשירות בצבא. במהלך השנים הבאות פנו מספר חברי הארגון שי"ח אל הצבא בבקשה שלא לשרת בשטחי יהודה, שומרון וחבל עזה והצבא נענה אל הבקשות. ביולי 1979 נשלח לשר הביטחון "מכתב השמיניסטים" הראשון ובו הצהירו 27 בוגרי כיתות י"א וי"ב על סירובם לשרת בשטחים. מכתב זה הוביל לשינוי במדיניות הצבא בנוגע לבקשות אישיות להימנע משירות ביהודה, שומרון וחבל עזה ומעתה נטה הצבא שלא להיעתר לבקשות מסוג זה.[5]

על רקע מלחמת לבנון הראשונה הפכה הסרבנות לתופעה חברתית רחבה. הקמת תנועת "יש גבול" העלתה על נס את הלגיטימציה לסרבנות פוליטית. במהלך המלחמה נשפטו ונכלאו 168 חיילים בשל סרבנותם.[12] המקרה הסרבנות המפורסם ביותר הוא של אלי גבע, מפקד חטיבה בחיל השריון שהודיע שאינו מוכן להוביל את חייליו לפריצה לתוך העיר ביירות משיקולי מוסר מלחמה ובשל כך פרש מתפקידו. תופעת הסרבנות במהלך המלחמה חרגה בחינת היקפה ובחינת אופיים של הסרבנים - תופעת הסרבנות, שעד כה הייתה נחלתם של חברים בקבוצות שוליים, הפכה לתופעה המאפיינת גם חלקים מרכזיים במערכת הפוליטית.[5] במהלך שנות האינתיפדה הראשונה המשיכה תופעת הסרבנות הסלקטיבית לצבור תאוצה. כ-180 חיילים נשפטו ונשלחו לתקופות מאסר שונות.

בעקבות החתימה על הסכמי אוסלו נרשמה גם סרבנות עקרונית לשירות בצה"ל מצד הימין. כך סרב, למשל, מוטי קרפל, לימים ממקימי תנועת "מנהיגות יהודית", לשרת בשירות מילואים משום שהתנגד למדיניות ממשלת השמאל.[2] במקביל לכך, התפרמו בעקבות הסכם אוסלו גילויי-דעת של רבנים לפיהם יש לסרב לפקודת פינוי יישובים או בסיסי צבא והעברתם לידי הפלסטינים: הראשון היה של הרב שלמה גורן[13] והשני של הרב אברהם אלקנה כהנא שפירא, הרב שאול ישראלי והרב משה צבי נריה.[14] לא ידוע על חיילים שסירבו באותן השנים בעקבות קריאות אלו, אולי מכיוון שלא פונו בהן יישובים.

סרבנות האינתיפאדה השנייה

האינתיפדה השנייה שפרצה בשלהי חודש ספטמבר 2000, העלתה שוב את נושא הסרבנות לסדר היום. סרבן השטחים הראשון באינתיפאדה היה נועם כוזר,[15] ובשנים 2001 ו-2002 פורסמו 2 מכתבי שמיניסטים שנשלחו לשר הביטחון ובהם הצהירו כי יסרבו לשרת בשטחים וחלקם הביעו התנגדות לשירות בצבא בכלל. באפריל 2003 הועמדו לדין חמישה מחותמי המכתב במשפט שזכה לכינוי "משפט הסרבנים".

בספטמבר 2003 חתמו 27 טייסי חיל האוויר במילואים על מכתב בו הצהירו כי הם מסרבים לעשות מילואים בשטחים, וחודשים ספורים לאחר מכן חתמו 13 לוחמי סיירת מטכ"ל. בעקבות 2 המכתבים פורסם מכתב נוסף עליו חתמו 51 קצינים לוחמים, צעד שהוביל להקמת תנועת "אומץ לסרב". מכתבים אלו היוו עוד שלב בהפיכת הסרבנות לתופעה מרכזית, שכן באו מצד חיילי יחידות עילית בצבא.[5]

בגופים ומפלגות בשמאל היו כמה גישות. היו מנהיגים אשר לא הביעו התנגדות נחרצת לסרבנות וחלקם - אף ששללו את המהלך - הביעו הערכה כלפי הסרבנים (למשל תנועת שלום עכשיו). אחרים אף תמכו בגלוי בסרבנות, למשל ח"כ זהבה גלאון וח"כ רומן ברונפמן ממרצ.[16] לעומתם, פוליטיקאים במפלגת העבודה וכן אמנון רובינשטיין, רן כהן ואבשלום וילן ממרצ הביעו התנגדות נחרצת לסרבנות. הממסד הביטחוני, בראשות ראש הממשלה אריאל שרון, שר הביטחון שאול מופז והרמטכ"ל משה יעלון הביעו התנגדות חריפה לסרבנות והזהירו שהיא עלולה לפגוע בחוסן הלאומי. גם בג"ץ פסק כנגד הסרבנות הסלקטיבית והזהיר שאם תותר סרבנות שמאלנית, לא תהיה ברירה להתיר גם סרבנות ימנית, והצבא יהפוך "לצבא של עממים המורכבים מיחידות שונות שלכל אחת מהן תחומים שבהם מותר לה לפעול מצפונית, ותחומים אחרים שבהן נאסר עליה מצפונית מלפעול".[17]

אנשי ימין טוענים שסרבנות השמאל מעודדת את הפלסטינים להמשיך בטרור ולראיה הם מביאים ציטוט מהספר "המלחמה השביעית" של העיתונאים עמוס הראל ואבי יששכרוף, בו הם מצטטים פעיל חמאס שטוען שמכתב הטייסים ומכתב סיירת מטכ"ל עודדו אותם להמשיך בפיגועי ההתאבדות.[18] כמו כן, נטען כי יש להבחין בין סרבנות מימין, הנוגעת לאי מילוי פקודות פוליטיות, כגון פינוי יישובים, שאינן קשורות לביטחון אזרחים ישראלים ולתפקיד הצבא ככוח מגן, לבין סרבנות משמאל, הנוגעת לאי מילוי פקודות הקשורות לביטחון אזרחים ולתפקיד הצבא ככוח מגן, דוגמת עמידה במחסומים.

יועצו של רה"מ שרון, דב וייסגלס, סיפר[19] שתנועת הסרבנות, יחד עם יוזמות כמו יוזמת ז'נבה, הבהירו לשרון עד כמה הציבור בישראל אינו מרוצה מהמשך האלימות ודורש התקדמות בתהליך השלום – דרישה שתוכנית ההתנתקות באה, לפי חלק מהדעות, לסכל, לא למלא.

סרבנות להתנתקות

בעקבות תוכנית ההתנתקות שהציג אריאל שרון ב-2004 ואישורה בממשלה ובכנסת, הודיעו מספר רבנים שיש איסור מוחלט "לעקור יישוב ולגרש אחים". ויכוח עז ניטש בחוגים הדתיים לאומיים בשאלת הלגיטימיות של הסרבנות. הוויכוח נגע בסוגיות היסוד של התפיסה הציונית דתית וביחסה למדינת ישראל.

אנשי ציבור בקרב המתנחלים, כגון אורי אליצור, הודיעו שיסרבו להתפנות בשקט. בעקבות ההכרזה על תוכנית ההתנתקות גבר החשש שחיילים דתיים לאומיים יסרבו לפקודת הפינוי. החשש גבר בעקבות פסיקת הלכה של הרב אברהם שפירא, מבכירי הרבנים של הציונות הדתית שהשווה את הפקודה לפנות התנחלויות לפקודה של חילול שבת, או אכילת טרפה - לה חייב כל יהודי לסרב. היו גם אנשי אקדמיה דתיים כמו פרופ' הלל ויס מהמחלקה לספרות באוניברסיטת בר-אילן וד"ר יאיר ויסמן מהמחלקה למדעי המחשב שם שפרסמו בעיתונות מאמרים הקוראים לסרב פקודה.

לעומתם, אפי איתם, הסמן הימני של המפד"ל דאז ותא"ל (במיל') בצה"ל, גינה בחריפות את הסרבנות וחזר על עמדתו שאסור לסרב לפקודות ואסור להרים יד על חיילי צה"ל. בראש הרבנים המתנגדים לסרבנות התייצב הרב שלמה אבינר, ששילם על עמדתו מחיר אישי. עם זאת, אפילו הרב אבינר הבהיר כי למעשה הוא מצפה מחייל שלא למלא את פקודת הפינוי, לא מתוך סירוב הפגנתי, אלא מתוך היעדר יכולת מוסרית ונפשית למלאה. יש שראו אף בהבהרה זו מעין קריאה ל"סרבנות אפורה".

אחרי אישור התוכנית בכנסת ב-2005 ודחיית הקריאות למשאל עם, החלו חוגי ימין בפעולות הקוראות לסרבנות כנגד ההחלטה. עיקר הפעולות התמקדו בהחתמה המונית של חיילים בשירות סדיר המתחייבים להימנע מסיוע לפעולות צבאיות הכרוכות בהתנתקות או מסייעות לה. הקיצוניים שבתומכי הסרבנות ראו אף בהשתתפות בביצוע פעילות ביטחונית שוטפת בתקופת ההתנתקות כדי סיוע להתנתקות בשל העובדה שבאופן עקיף, השתתפות זו משחררת כח אדם לעסוק בביצוע ההתנתקות. עמותת "מטה חומת מגן" בראשות נועם לבנת (אחיה של לימור לבנת) פרסמה מכתב ובו חתימות של 13,000 חיילים המסרבים לקחת חלק בפינוי ההתנחלויות. תומכי הסרבנות אף חיזקו את טענתם בציטוט מדבריו של אריאל שרון עצמו בראיון שנתן לערוץ 7 בתקופת הסכמי אוסלו ובו הוא אמר: "כמי ששירת בצה"ל שנים רבות אני אומר שחייל חייב למלא פקודות. ואם החייל מרגיש שהפקודה שניתנה לו היא בניגוד למצפונו, עליו באופן אישי, ואני מדגיש - באופן אישי, להתייצב בפני מפקדו, להסביר לו זאת ולהיות מוכן לשאת בתוצאות, כפי שהיו דברים מעולם."

אל מול סרבנות הימין עלו טענות מצד השמאל והמרכז של המפה הפוליטית, כי הסרבנות למלא את פקודת הפינוי מוכיח כי בעיני המסרבים ותומכיהם, הדמוקרטיה הישראלית איננה אלא כלי למימוש שאיפותיהם המשיחיות, וכי נאמנותם למדינה היא אינסטרומנטלית בלבד.

בפועל, במהלך תוכנית ההתנתקות, היו כמה עשרות חיילים סרבנים בלבד (סרבנים הם כאלו שנשפטו בצבא על סירוב פקודה כלשהו, במקרים רבים הועברו סרבנים כאלו לשירות במקום אחר כגון הנח"ל החרדי או שמירה בבסיסי הציוד בלי שירשמו כסרבנים). זאת, משתי סיבות: ראשית, צה"ל איים בעונשים חמורים (עד כדי הדחה לאיש קבע) לכל סרבן, ושנית, למשימות הפינוי ("המעגל הראשון") נלקחו, בנוסף לשוטרים, בעיקר קצינים, נגדים וחניכי קורס קצינים בשירות סדיר, שאינם שייכים למערך השדה. חיילי מערך השדה ובייחוד חיילי חטיבת גולני, החוגרים בשירות סדיר והקצינים במילואים, שלהם היה יחסית מעט להפסיד מהדחה ובקרבם פוטנציאל הסרבנות נחשב לגבוה, כמעט שלא נטלו חלק בפינוי עצמו, ואילו מחלקות בני הישיבות, כמו גם הנח"ל החרדי, אשר בהם היה פוטנציאל הסרבנות הגבוה ביותר, לא השתתפו כלל בהינתקות. סיבה אפשרית נוספת היא שבניגוד לכפי שהצטייר, אחוז גבוה מבין החיילים הדתיים לא קיבל את עמדתו של הרב שפירא. בדיון שנערך בפני ועדת החוץ והביטחון של הכנסת אמר הרמטכ"ל דני חלוץ שבתקופת ביצוע תוכנית ההתנתקות היו 63 סרבנים, מהם 24 חיילי הסדר,[20] וכי מחויבות הציבור הדתי לגישה ממלכתית והימנעות צה"ל מלכלול במעגלי הפינוי הראשוניים חיילים סדירים מיחידות בהן שיעור הדתיים גבוה תרמה לכך ששיעור הסרבנות היה שולי ונמוך בהרבה מרוב התחזיות. מאידך, טענו גורמים בימין הדתי כי מספר הסרבנים בפועל היה גבוה בהרבה וכלל "סרבנים אפורים" רבים שדאגו שאי-השתתפותם בפעולה לא תגיע לכדי סירוב פקודה והליכים משמעתיים. בקרב חוגים מסוימים בציבור הדתי לאומי הופיעה קריאה לחשבון נפש לאור ממדיה ה"בלתי מספיקים" של הסרבנות.

סרבנות במלחמת לבנון השנייה

סרבנות מימין

במהלך מלחמת לבנון השנייה בשנת 2006 היו קריאות בימין לסרב להילחם במלחמה אשר, לדידם, מטרתה השגת שקט על מנת לבצע נסיגה ביהודה ושומרון במסגרת תוכנית ההתכנסות. קריאה זו באה בעקבות דבריו של ראש הממשלה אהוד אולמרט שהמלחמה בצפון מקדמת את תוכנית ההתכנסות. בין הקוראים היו מיכאל פואה[21] ושושי גרינפילד[22] שקראה לסירוב להשתתף במלחמה בהלווייתו של אחיה יהודה גרינפלד שנהרג בהיותו במילואים מנפילת קטיושה וסיפרה כי לפני נפילת אחיה, ביקשה בפניו שיסרב להשתתף בלחימה. חייל המילואים אבי אבלו, תושב אפרת, אף ערק משירות ויצא להפגין בירושלים נגד הלחימה חסרת התוחלת לדעתו. סירובו זכה להבנה מצד חברת הכנסת אסתרינה טרטמן מישראל ביתנו[23] וביקורת מצד שני על סרבנות בזמן מלחמה. דובר יישובי גוש קטיף, ערן שטרנברג, המשמש גם כקצין במילואים, קרא גם הוא לחיילים לסרב להשתתף במלחמה מעל דפי עיתון בשבע. בתוכניתה של יעל דן בגלי צה"ל, בזמן הלחימה בלבנון, הביע את דעתו כי המלחמה היא תוצאה של תוכנית ההתנתקות ולכן על אנשי המילואים, תומכי פינוי גוש קטיף, לשלם את המחיר על כך ולהילחם לבדם במלחמה, ללא סיוע מאנשי הימין.

סרבנות משמאל

בנוסף לסרבן מימין, ישבו בבתי הכלא הצבאיים שבעה חיילי מילואים אשר סירבו ליטול חלק בלחימה בלבנון. חיילים אלו נשפטו לעונשים שבין 14–28 ימי מחבוש.[24]

סרבנות לסייע לפינוי התנחלויות

באוגוסט 2007 הודיעו ביחד 38 לוחמים מגדוד דוכיפת, רובם חיילי הסדר, כי הם מסרבים להשתתף בפעילות מבצעית אשר נועדה להחליף שוטרי מג"ב אשר יועדו להשתתף בפינוי 2 בתים אליהם נכנסו יהודים בחברון. אחרי שיחה עם המפקדים, הרוב חזרו בהם אך 12 התמידו בסירובם. 7 מתוכם, ביניהם 3 מפקדים, הודחו מיידית מתפקידם כלוחמים בגדוד ונשפטו על ידי מפקד חטיבת כפיר ל-28 ימי מחבוש.

שני חברי כנסת מהאיחוד הלאומי, אריה אלדד וצבי הנדל, אשר הביעו בעברם התנגדות נחרצת לסרבנות באופן כללי, לאחר מספר מקרי סרבנות של פעילי שמאל, הודיעו כי הם תומכים בסרבנות של החיילים בצה"ל, כאשר מדובר בפינוי שטחים.[25] תגובותיהם הפשרנית כלפי הסרבנות, דווקא מן הימין הפוליטי אשר בעבר הביע את התנגדותו לסרבנות ככלל, העלתה את חמתם של פוליטיקאים רבים, אשר תקפו אותם על כך, ביניהם גם אופיר פינס אשר אמר כי "סרבנות היא סרבנות וכל מצמוץ יפתח את הסכר בפני שיטפון של סרבנות פוליטית, שתפורר את צה"ל".

בעקבות הסרבנות בדוכיפת, סירבו 10 חיילים מגדוד נצח יהודה (הנח"ל החרדי) להחליף כוחות המיועדים להשתתף בפינוי.[26] ארגון הימין "המטה העולמי להצלת העם והארץ" העניק מעין "ציון לשבח" ואף פיצוי כספי לחיילים הסרבנים.[27]

רבנים בולטים קראו לחיילים לסרב פקודה אם יידרשו למסירת שטחים, ביניהם הרבנים: שלמה גורן, שאול ישראלי, אברהם אלקנה כהנא שפירא, נחום אליעזר רבינוביץ',משה צבי נריה, מאיר יהודה גץ, חיים דרוקמן, יעקב יוסף, יעקב אריאל, דוב ליאור, אליעזר ולדמן, זלמן ברוך מלמד, אליעזר מלמד ויעקב אלעזר כהנא שפירא.[28]

לפני ההתנתקות קראו לסרב פקודה אביו ואחיו של בנימין נתניהו - פרופסור בן ציון נתניהו ודוקטור עידו נתניהו.[29] וכן 185 אנשי ציבור ואישי רוח נוספים, ביניהם מאיר הר ציון, אורי אליצור, יוסי בן אהרון ואחרים, שכינו את המעשה "גילוי של עריצות, רשעות ושרירות לב, המכוון לשלול את זכותם של יהודים באשר הם לחיות בארצם, פשע לאומי ופשע נגד האנושות[30]

תנועות והתארגנויות סרבנות משמאל

מכתבי השמיניסטים

כינוי לשורה של מכתבי סרבנות (מן הצד השמאלי של המפה הפוליטית) שנשלחו לממשלה כשהידועים שבהם נשלחו בשנים 1970 (המכתב המקורי), 1979 ("מכתב ה-27"), 1987, 2001, 2005 ו-2017.

מכתב השמיניסטים 1970

מכתב שנשלח לראש הממשלה, גולדה מאיר, ב-8 באפריל 1970,[31] על ידי קבוצה של 56 תלמידי תיכון ירושלמים העומדים לפני גיוס, שכללה את בנו של שר הבריאות ויקטור שם-טוב (מפ"ם), ובו הסתייגו חותמיו מכיבוש השטחים, ממלחמת ההתשה, ומהימנעות הממשלה מנקיטת צעדים שיובילו לסיום הלחימה.[32] במרץ 1970 שלח נשיא מצרים, גמאל עבד אל נאצר, הזמנה לנשיא הקונגרס הציוני, נחום גולדמן, לבוא לקהיר כדי לדבר. גולדמן, כאזרח ישראל, פנה בשלהי אותו חודש לראש הממשלה, גולדה מאיר, וביקש רשותה לנסיעה, אולם היא סירבה. פרשת "גולדמן־נאצר" פורסמה ב-6 באפריל[33] ובעקבות זאת פנו תלמידי כיתה י"ב שעמדו להתגייס לצה"ל באותה השנה ושאלו "על מה הם הולכים להיהרג בתעלה?" וכי אם אין כוונה לשלום אין סיבה למות למענה.

המכתב התקבל במשרד ראש הממשלה ב-12 באפריל, ובמקביל נשלח העתק ממנו לעיתון "הארץ". במהלך הסערה הציבורית שהתעוררה, חזרו בהם כמה מחותמי המכתב. ב-5 במאי הוזמנו כמה מהחותמים, ובהם שמואל שם-טוב, בנו של שר הבריאות, לפגישה עם שר החינוך, יגאל אלון[34]. האורחים הדגישו כי אין בכוונתם לסרב לשרת בצבא וכי הם רק מממשים את זכותם האזרחית להביע את דעתם[35]. בדברי התשובה של אלון, הוא דחה את הטענה לפיה ישראל היא האחראית למלחמת ששת הימים, טען כי ניתן "למנות למעלה משנתיים של יוזמות שלום ישראליות" ואמר כי "החיים המדיניים אינם רק קביעת עמדות או חתימה על עצומות". בהתייחסו ליוזמת גולדמן, אמר כי "אין צד שלישי שהוא במקום הישראלים והוא נושא ונותן בשמם" וטען כי גם במקרה הזה "לא החמצנו שום שלום".[33]

מכתב השמיניסטים שימש כבסיס לעמדותיהם הפוליטיות של אחדים מגיבורי הסרט הישראלי בלוז לחופש הגדול (1987), המבוסס על אירועים שחווה הבמאי רנן שור, בן המחזור[36]. הסרט השפיע על צעירים רבים ועל ניסוחם של מכתבי שמיניסטים נוספים.

מכתב השמיניסטים 1978

בינואר 1978 שלחו 80 שמיניסטים מכתב לראש הממשלה מנחם בגין, ובו קריאה לקדם במקביל לשיחות השלום עם מצרים, שיחות שלום עם שאר מדינות ערב, לסגת מהשטחים ולמנוע את המלחמה הבאה[37]. המכתב לא קראה לסירוב אך עורר דיון ציבורי ומספר מכתבי תגובה[38][39]. ביניהם גם את "מכתב הקצינים" שהביע עמדה דומה[40].

מכתב ה-27

ביולי 1979 שלחו 27 תיכוניסטים ותיכוניסטיות, תלמידי שביעית ושמינית מכתב לשר-הביטחון שבו הודיעו על סירובם לשרת "בשטחים הכבושים"[41]. בעוד מכתב השמיניסטים של 1970 הביע פקפוק בצדקת השירות הצבאי, מכתב ה-27 היה מכתב הסירוב הקולקטיבי הראשון, ובעקבותיו הפך הסירוב הקולקטיבי לתופעה מוכרת המעוררת דיון ציבורי נוקב.

כמה מחברי הקבוצה נשפטו לתקופות מאסר קצרות בעקבות סירובם; חלק מחברי הקבוצה לא נשלחו לשטחים, וכמה מהם שוחררו מצה"ל. הידוע בחברי הקבוצה, גדי אלגזי, סירב שבע פעמים לשרת בגדה המערבית לאחר שהשלים את הטירונות[42]. לאחר שורת תקופות מאסר קצרות, הועמד בדצמבר 1980 בפני בית-דין צבאי. בפסק דין שעורר דיון ציבורי נרחב קיבל בית הדין חלק ניכר מטיעוניו המוסריים והמליץ להתחשב בהם בעתיד, אך גזר עליו שנת מאסר. בפברואר 1981 נדחה ערעור שהגיש[43], ובאפריל החליט הרמטכ"ל רפאל איתן לשחרר את אלגזי משירות צבאי בטענה ש"אינו ראוי לשרת בצבא היהודי"[44].

מכתב השמיניסטים 1987

בספטמבר 1987 שלחו קבוצה של 16 תיכוניסטים ותיכוניסטיות מכתב לשר הביטחון יצחק רבין, בו הודיעה על סירוב לשרת בשטחים[45]. אחת מחותמות המכתב הסבירה: ”״דמוקרטיה איננה רק ציות מתמיד להוראות וחוקים. ישנם ערכים המהווים חלק מנושא הדמוקרטיה שיש 'לשמור עליהם מכל משמר', כחרויות הפרט והשוויון בפני החוק. מבחינתי השטחים הם מחוץ לגבולות הגיאוגרפים והמוסריים שלי. ולכן אעדיף כלא על שירות שם”[46]. שלושה שבועות אחר כך שלחה קבוצה של 50 שמיניסטים גם מכתב בו הודיעו על סירוב לשרת בשטחים[47].

מכתב השמיניסטים 2001

במהלך האינתיפאדה השנייה נשלחו מכתבים דומים על ידי בני נוער לראשי ממשלה ואישים אחרים. בספטמבר 2001 שלחו 62 בני נוער מכתב לראש הממשלה אריאל שרון, ובו הם מודיעים על סירובם של חלקם לשרת בשטחים ושל חלקם האחר לשרת בצה"ל בכלל.[48] בני נוער נוספים, ובהם דפני ליף, הצטרפו לחותמי המכתב שנשלח שנית ב-2002 ומספרם הגיע לכ-350.[49] מכתב השמיניסטים בגרסת שנות האלפיים נכתב מתוך כוונה שכמה שיותר סרבנים וסרבניות יחתמו עליו. בתוך זמן קצר החלו חותמי מכתב השמיניסטים לעמוד בהצהרתם ולהימנע או לסרב לשרת בשטחים או בצה"ל. בעקבות הסירוב המוצהר של חלקם נכלאו בכלא הצבאי מספר חותמי מכתב השמיניסטים.[50] באפריל 2003 הועמדו לדין צבאי חמישה מחותמי המכתב, שריצו עד אז מספר חודשים כל אחד כעונשים משמעתיים. משפטם ידוע בשם "משפט הסרבנים", והוא נמשך כתשעה חודשים במהלכם שהו במעצר[51]. בינואר 2004 הורשעו כל החמישה בסירוב פקודה ונשלחו כל אחד לשנת מאסר נוספת. לאחר תשעה חודשים בכלא שוחררו החמישה מצה"ל מטעמים של אי-התאמה.[52]

כתגובה למכתבים אלה התארגנה קבוצת שמיניסטים מבני הציונות הדתית (מחזור 2002) וכתבה מכתב שמיניסטים משלה. במכתב זה כתבו השמיניסטים שהם ישמחו לשרת את המדינה בשירות צבאי או לאומי ככל שיצטרך[דרוש מקור].

מכתב השמיניסטים 2005

בשנת 2005, נשלח אל ראש הממשלה אריאל שרון, שר הביטחון שאול מופז, הרמטכ"ל בוגי יעלון ושרת החינוך לימור לבנת, מכתב שמיניסטים חדש ובו מצהירים 250[53] תלמידי י"א וי"ב שלא יתגייסו לצבא, שכן הם מסרבים "לקחת חלק במדיניות הכיבוש והדיכוי". עם זאת, בני הנוער החתומים על העצומה לא פסלו סוגים אחרים של שירות: "אנו מבקשים לתרום לחברה בדרך חלופית, אשר אינה כוללת פגיעה בבני-אדם".

גורמים רבים, מנשיא המדינה משה קצב ועד התאחדות הסטודנטים, גינו את המכתב[דרוש מקור]. בנוסף לכך, נכתב מכתב שמיניסטים נגדי, אשר התנגד לסרבנות על כל צורותיה, והדגיש את השירות הצבאי כ"זכות וחובה מוסרית לכל אזרח ואזרח במדינת ישראל"[דרוש מקור].

לאחר יציאת המכתב ישבו בכלא הצבאי 10 מבין חותמיו בשל סירובם להתגייס לצבא. חלקם ישבו תקופות שמצטברות למספר חודשים ונשפטו שוב ושוב על סירוב פקודה[54].

מכתב השמיניסטים 2008

ב-2008 יזמו בני נוער את "מכתב השמיניסטים 2008 - מסרבים לכיבוש". במכתב מצהירים בני הנוער על סירובם לשרת את "מדיניות הכיבוש", מביעים מחאתם ביחס לדיכוי הפלסטינים וזכויותיהם, ולצידה תקווה לדרך של שלום. לדברי החותמים על המכתב, "לא ניתן להיות מוסריים ולשרת את הכיבוש".[55] בין חותמי המכתב היו סהר ורדי, פעילה ירושלמית, ואודי ניר.[56] תשעה מחותמי מכתב השמיניסטים התפרסמו בכך שהעבירו את משכורתם הצבאית, אותה קיבלו בתקופה הקצרה בה נחשבו לחיילים, לטובת שיקום רצועת עזה, שנפגעה במבצע עופרת יצוקה. בכך, לדבריהם, "הכסף יגיע לפחות למי שמגיע לו".[57]

מכתב השמיניסטים 2009–2010

ב-2009 פרסמו קרוב ל-90 בני נוער מכתב נוסף. במכתב הם מוחים כנגד הכיבוש, וטוענים שאינו יכול להתקיים בצד שאיפה למוסריות. בנוסף, בני הנוער טענו כי אמנם יש מי שמחשיבים אותם כ"סרבנים", אך "ממשלת ישראל היא הסרבנית העקבית ביותר – סרבנית השלום. הצבא הישראלי אינו 'צבא הגנה', אלא צבא של כיבוש ותוקפנות. ממשלת ישראל אינה שוחרת שלום, אלא מקיימת מדיניות לאומנית ואלימה".[58][59]

מכתב השמיניסטים 2014

ב-2014 חתמו 58 שמיניסטים על עצומה הקוראת לאי גיוס לצבא, ובה הצהירו כי הסיבה העיקרית לסירובם הוא כיבוש השטחים בידי הצבא, היוצר לדבריהם מצב שאינו שוויוני ואינו צודק. בזמן חתימת העצומה, סרבן הגיוס הדרוזי עומר סעד היה בתקופת מעצרו החמישית, והסרבן נתן בלנק שוחרר לא מכבר.[60] הסרבנים ביקרו את המילטריזציה בבתי הספר בישראל, ואת מקומו של הצבא ביחס לקבוצות מוחלשות כמו יוצאי אתיופיה.[61] מארגני העצומה סיפרו כי השתחררו משרות צבאי בתואנות רפואיות, ואף היו שטענו כי מעשה זה רדיקלי יותר מישיבה בכלא מכיוון שלטעמם בכך הם דוחים את אידיאל ההקרבה.[62]

יש גבול

ערך מורחב – יש גבול

"יש גבול" היא הוותיקה והבולטת בתנועות הסרבנות בישראל. התנועה הוקמה ב-1982 עם תחילתה של מלחמת לבנון הראשונה. במהלך מלחמה זו חתמו כ-3,000 חיילי מילואים על סירוב לשרת בשטח לבנון: "נשבענו להגן על שלומה וביטחונה של מדינת ישראל. אנו נאמנים לשבועה זאת. על כן אנו פונים אליכם לאפשר לנו לקיים את שרות המילואים בתחומי מדינת-ישראל ולא על אדמת לבנון". את העצומה הגישו לראש הממשלה ושר הביטחון בשם "יש גבול". מתוכם כ-150 נשפטו במשפט צבאי על סירוב פקודה.
התנועה אינה מאמינה בסרבנות מוחלטת וגורפת מצה"ל, אלא מעודדת כל אדם ואדם במדינת ישראל לבחור את הקווים האדומים שלו. הקו הרשמי של התנועה הוא שגבול מדינת ישראל הוא הקו הירוק.

עם הסכמי אוסלו הפסיקה התנועה את פעילותה הפוליטית אך המשיכה (וממשיכה גם כיום) לתמוך בחיילים הרוצים לסרב לשירות חלקי/מלא בצה"ל. החל מיום העצמאות תשנ"ח מקיימת תנועת יש גבול ערב הדלקת משואות אלטרנטיבי ברחבת אמיל גרינצוויג שמול משרד ראש הממשלה בירושלים.

במהלך האינתיפדה השנייה הגישה התנועה תביעות נגד קצינים בכירים בצה"ל בבית הדין הפלילי הבינלאומי באשמת "פשעי מלחמה"; ונגד אחד מהם, דורון אלמוג, אף הוצא צו מעצר בבריטניה בעקבות תביעה זו, שלבסוף בוטל.[63]

פרופיל חדש

ערך מורחב – פרופיל חדש

פרופיל חדש - תנועה לאזרוח החברה בישראל היא תנועה שקמה בשנת 1998 הקוראת נגד חובת הגיוס לצה"ל, ומציעה עזרה לנמנעים מגיוס וסרבני מצפון, ללא קשר להשתייכותם הפוליטית.

מסרים עיקריים של התנועה:

  • התנועה מציגה את החברה בישראל כסובלת ממיליטריזם, ומנסה לצמצם זאת.
  • התנועה מערערת על נחיצות חובת השירות הצבאי בישראל, ומציגה אפשרויות בחירה אחרות לשירות המדינה, כגון שירות לאומי.
  • התנועה מוחה על מצבו המהותי הנוכחי של הצבא, הגורם לטענתה נזקים גופניים ונפשיים לחיילים. אחת החלופות המוצעות היא מעבר לשיטת צבא לאומי מקצועי.
  • התנועה רואה את מצב המלחמה שישראל שרויה בו כנובע גם מהחלטות של ממשלת ישראל, ובין השאר קוראת לחזרה לגבולות הקו הירוק.
  • התנועה מנסה להפיג את החשש מהסטיגמות שמקנה פרופיל 21.

אומץ לסרב

ערך מורחב – אומץ לסרב

בינואר 2002 חתמו 51 חיילים וקציני מילואים על "מכתב הלוחמים". חותמי המכתב הודיעו על סירובם לשרת בשטחים מטעמי מצפון, והקימו את תנועת "אומץ לסרב". מאז חתמו על המכתב 650 לוחמים וקצינים במילואים.

תנועת "אומץ לסרב" מתנגדת לסירוב מלא לשרת בצה"ל ומתפארת בכך שרבים מחבריה הם קצינים לוחמים בצה"ל, אשר מוכנים ברצון לשרת בצבא, אך לא בפעולות אשר, לדידם, כל תכליתן היא דיכוי העם הפלסטיני. ססמת התנועה היא "סירוב לכיבוש זו ציונות".

מכתב הטייסים

ב-24 בספטמבר 2003, פורסם "מכתב הטייסים", אשר עליו חתמו 27 מטייסי חיל האוויר - טייסי מילואים וכאלה שכבר היו פטורים משירות מילואים, ובהם תא"ל (מיל.) יפתח ספקטור. שניים מביניהם היו טייסי מסוקי קרב (הכלים העיקריים המופעלים במסגרת הסיכולים הממוקדים).[64] במכתב נאמר: ”מתנגדים לביצוע פקודות תקיפה בלתי חוקיות ובלתי מוסריות מהסוג שמבצעת מדינת ישראל בשטחים”. נימוקם של החותמים: ”פעולות אלה הן בלתי חוקיות ובלתי מוסריות והנן תוצאה ישירה של כיבוש מתמשך המשחית את החברה הישראלית כולה”. החותמים הבהירו שאין הם שוללים את השירות בצה"ל: ”נוסיף לשרת בצבא ההגנה לישראל ובחיל האוויר בכל משימה להגנתה של מדינת ישראל”. הרמטכ"ל הודיע שחותמי המכתב יקורקעו ולא יוכלו להדריך עוד פרחי טיס בבית הספר לטיסה. לפי תא"ל (מיל.) יצחק אמיתי, לשעבר ראש להק כוח אדם, חלק מהטייסים לא ידעו כי הם חתומים עליו, וכן רבים חזרו בהם והסירו חתימתם מהמכתב.

מכתב לוחמי סיירת מטכ"ל

בדצמבר 2003 פורסם "מכתב לוחמי סיירת מטכ"ל" על ידי 13 לוחמים המשרתים במילואים - מתוכם 9 מסיירת מטכ"ל, 2 שהודחו כבר ממילואים ביחידה בעקבות סרבנות קודמת ועוד 2 לוחמים מיחידות אחרות - ובו הודיעו כי יסרבו לשרת בשטחים. במכתב, שהופנה לראש הממשלה אריאל שרון, ציינו החותמים כי ימשיכו להגן על ביטחון מדינת ישראל מול אויביה, אך לא יתנו ידם לדיכוי הפלסטינים בשטחים ולשלילת זכויות האדם מהם ולא ישמשו חומת מגן להתנחלויות. נימוקם: "זה מכבר חצינו את גבול הלוחמים על צדקת דרכם, ובאנו אל גבול הלוחמים לדיכוי עם אחר".

מכתב הסרבנות, שהוגש שלושה חודשים לאחר מכתב הטייסים, עורר גינוי חריף מצד פוליטיקאים מהימין ומהשמאל גם יחד. בשמאל המתון גילו אמנם הבנה למניעי החותמים, אך גינו את מעשה הסרבנות. כך למשל, ח"כ אבשלום וילן ממרצ אמר: ”עם כל ההבנה למניעי הלוחמים הנובעים מהכיבוש המשחית, אסור לשמאל לשבור את המסגרת האחרונה המחברת בין כל קצוות החברה. אסור לשבור את כללי המשחק. את הוויכוח הפוליטי יש לנהל במסגרות הנכונות”. ואילו בימין גינו בחריפות את המעשה ואף האשימו את השמאל הקיצוני בהמרדה. כך למשל, ח"כ צבי הנדל מהאיחוד הלאומי אמר: ”אין גבול לשחיתות של השמאל הקיצוני, אשר לא בוחל להשתמש באופן ציני בצבא לצורך הפצת רעיונותיו. הרמטכ"ל חייב להעניש בחומרה את הסרבנים ולהרחיקם מהצבא. ראוי שאנשי השמאל ייקחו דוגמה מאנשי הימין וההתנחלויות הנמצאים ביחידות המובחרות ולמרות זאת עושים הכול על-מנת שלא להפוך את הצבא לפוליטי”. הרמטכ"ל ורה"מ לשעבר אהוד ברק (שפיקד בעברו על סיירת מטכ"ל) קרא לחותמים לחזור בהם מיד וציין שאין מקום לנהל מאבק פוליטי על גב הצבא.[65]שר הביטחון, שאול מופז, טען שהחותמים מנצלים את המוניטין של יחידתם על מנת לתקוף את מדיניות הממשלה. בתגובה למכתב הודיע צה"ל כי חותמי המכתב שלא יחזרו בהם יודחו מיחידתם ומצה"ל.

מכתב חיילי מילואים של יחידה 8200

ב-12 בספטמבר 2014 פרסמו 43 חיילי מילואים בעבר ובהווה מיחידה 8200 של אגף המודיעין מכתב סרבנות ובו כתבו כי הם מסרבים לקחת חלק בפעולות נגד פלסטינים "ומסרבים להמשיך ולהיות כלי להעמקת השלטון הצבאי בשטחים הכבושים".[66] המכתב הוא הצהרתי ולא לווה בסרבנות בפועל, מה עוד שחלק מהחותמים כבר לא נמנים עם מערך המילואים. המכתב ספג גינויים חריפים במערכת הפוליטית[67] והצבאית.[68] בתגובה חתמו מאות מחיילי 8200 על מכתב המגנה את הסרבנים ומאשים אותם בביזוי והכפשת היחידה.[69] בעקבות המכתב הודחו 43 הסרבנים מהיחידה.[70]

תנועות והתארגנויות סרבנות מימין

חננו

ערך מורחב – חננו

חננו היא עמותה שהוקמה בשנת 2001 ומעניקה סיוע משפטי בין השאר לסרבנים מימין בכל הנוגע לפינוי בכוח של אזרחים מבתיהם בהתנחלויות. כך למשל סייעה העמותה לחיילים שסירבו ליטול חלק ביישום תוכנית ההתנתקות בשנת 2005.

הלב היהודי

הלב היהודי היא עמותה שהוקמה ערב ביצוע תוכנית ההתנתקות, כשמטרתה הראשית הייתה סיוע לחיילים ושוטרים שהיו מעוניינים לסרב למשימת הפינוי. העמותה עסקה בעיקר בסיוע משפטי לחיילים ושוטרים שנמצאו בהליכים משמעתיים בכל הנוגע לסירובם למשימות הפינוי מגוש קטיף ועמונה. נוסף על משימות הסיוע, עסקה העמותה בהסברה, הכוללת חלוקת פליירים ועלונים לחיילים, בעיקר באזור התחנה המרכזית בירושלים. ארגון הלב היהודי קשור לארגון הגג הבית הלאומי, העוסק בסיוע לכלל העצורים במהלך ההתנגדות לפינויים השונים של אזרחים ישראלים מביתם ביו"ש. תנועת הלב היהודי מעודדת שירות בצה"ל ככלל, אך קוראת לסרב למלא פקודות שלדעתה "דגל שחור מתנוסס עליהן" ואינן נובעות משיקולי ביטחון אלא משיקולים פוליטיים.

מכתב "השמיניסטים הכתומים"

בספטמבר 2005, עם סיומה של תוכנית ההתנתקות, שלחו כמאה בני נוער תלמידי כיתות י"ב מכתב תחת הכותרת: "לא מתגייסים לצה"ל, צבא הגירוש והחורבן".[71] במכתב שהופץ ברחבי הארץ ונשלח לחברי כנסת מימין ומשמאל, נכתב בין היתר: "לנו, החתומים מטה, אין כוונה ומוטיבציה לשרת בצבא שאחראי לגירוש 15 אלף אנשים מביתם, להחרבת יישובים ושרפת בתי כנסת וישיבות". המכתב עורר הד רב וחשש כבד לגל השתמטויות וסירובים מקרב בני הנוער שהשתתפו בהתנגדות לתוכנית ההתנתקות. חברי הכנסת ואישי ציבור מהימין בישראל התנערו מהמכתב וטענו כי הוא מייצג תופעה של פוסט טראומה שיש לקחת אותה בפרופורציה ולטפל בה בהבנה ורגישות. לעומתם, אישים אחרים, ובהם ערן שטרנברג, דובר יישובי גוש קטיף לשעבר, טען, כי מדובר בצעד ראשון של "התפכחות מהתמימות הילדותית שאפיינה את הציבור הכתום עד לקיץ האחרון".[72]

לשליחת המכתב לא הייתה משמעות בפועל, ואירועי מלחמת לבנון השנייה הראו כי לא היה הד נרחב למכתב וכי רוב הציבור הדתי-לאומי התגייסו לצה"ל ולכוחות המילואים.

מאחז קידה

בשנת 2009, בעקבות ידיעות על התחייבות ממשלת ישראל לפינוי מאחזים ביהודה ושומרון, פנו אחדים מתושבי המאחז קידה לרמטכ"ל במכתב בו כתבו:

מהפרסומים האחרונים אני למד כי היישוב שלנו, שהוגדר בשרירות ל'בלתי חוקי', נמצא בסכנת עקירה. אנא, רשום לפניך כי במקרה כזה אני מנתק את קשריי עם מערכת הביטחון העושה הכל כדי למרר את חיי ואת חיי קהילתי. אם תחליטו כי קידה תיעקר, מחקו בבקשה את שמי מסדר הכוחות בצה"ל.[73]

סרבנות בעקבות רפורמת לוין

בשנת 2023, בזמן שהכנסת עסקה בחקיקה הנוגעת למערכת המשפט המכונה "רפורמת לוין", נשמעו קולות מטעם מתנגדי הרפורמה הקוראים לא לשרת בצבא ואף לסרב פקודה, אם רפורמה משפטית שכזו תעבור.

בין הקוראים לסרבנות היו ראש הממשלה לשעבר אהוד ברק שאמר:

כאשר יש משטר שהוא בלתי לגיטימי בעליל, כמו שחיילים לומדים בקורס קצינים שיש פקודות שמתנוסס מעליהן דגל שחור, זו לא זכותו של החייל לא לבצע, זו חובתו… אין לנו חוזה עם שום דיקטטור. במבחן ההיסטוריה נרשמים לדראון אלה שצייתו

בנוסף יוצאי יחידות שונות שקראו לא לבוא למילואים דוגמת יוצאי יחידה 8200,[74] לוחמי יחידות עילית במילואים,[75] וטייסים במילואים.[76]

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, מתח ביקורת על קריאות אלה ואמר כי: "אין מקום לסרבנות עכשיו או בעתיד - אם ניתן לה לגיטימיות היא תהפוך לנגע מתפשט."[77]

פסיקות בסוגיית הסרבנות

סוגיית הסרבנות נדונה בערכאות שונות:

  • כבר בפסק הדין של בג"ץ 470/80 אלגזי נ' שר הביטחון נקבע כי סרבנות סלקטיבית איננה חוקית. השופטים קבעו כי
"שום מערכת צבאית אינה יכולה להשלים עם קיומו של עקרון כללי שעל פיו יוכלו חיילים אלה או אחרים להכתיב לה היכן ישרתו, בין מטעמים כלכליים או חברתיים ובין מטעמי מצפון".
  • בשנת 1983 בעקבות מאסרו וסירובו לשרת טען יעקב שיין בבג"ץ 734/83 נגד שר הביטחון ששהות צה"ל בלבנון אינה חוקית. השופט אלון דן בכך בבית המשפט וכן כתב מאמר על כך לפי המשפט העברי.[78][79] בבג"ץ זה קבע:
זוהי סרבנות גיוס, שיסודה בנימוקים אידאולוגיים-פוליטיים שלא להילחם במקום מסוים, וההכרה בה פוגעת בתקינות ההליך הדמוקרטי של המערכת השלטונית בישראל בקבלת החלטותיה, וגורמת היא לאפליה בתחום הגיוס הצבאי. סרבנות סלקטיבית זו לא תוענק לה הכרה גם באותן מדינות, המכירות בזכות הסרבנות הכללית כגורם לפטור משירות צבאי, וקל וחומר שאין מקום להכרה בסרבנות גיוס סלקטיבית זו במערכת המשפט הישראלית, שאינה מעניקה הכרה לסרבנות גיוס, כזכות, לשחרור גבר יוצא צבא מהשירות הצבאי...

בפסק הדין מפרט השופט אלון את מגוון הדעות במשפט העברי. אמנם במשפט העברי ישנן דעות המאפשרות פטור משירות צבאי מסיבות מצפוניות, אך אלה תקפות רק במלחמת רשות, אך לא במלחמת מצווה ועל כן נדחתה העתירה[78].

  • בשנת 1996, במשפט בן ארצי נגד שר הביטחון ((בג"ץ 1380/02) ציין השופט חשין:[17]
"מקובל על שר הביטחון ועל העושים מטעמו כי... יוצא צבא יכול שייפטר מחובת שירות סדיר אם סרבן מצפון הוא המתנגד באורח אידאולוגי-עקרוני למסגרת של שירות צבאי"
  • בסוף 2002 סיכם בג"ץ את התקדימים בעניין זה, על פיהן סרבנות מוחלטת לשירות בצבא מטעמי מצפון היא צעד לגיטימי, אך סרבנות סלקטיבית למילוי פקודות מסוימות אינה לגיטימית.[17][80]
"החומרה שבמתן פטור מקיום חובה המוטלת על הכול בולטת לעין. תופעת הסרבנות המצפונית הסלקטיבית היא מטבעה רחבה יותר מזו ה"מלאה", והיא מעוררת במלוא העצמה את תחושת ההפליה בין "דם לדם". אך מעבר לכך: יש לה השלכות על שיקולי הביטחון עצמם, שכן עניין לנו בקבוצה שיש לה נטייה לגדול. מעבר לכך, בחברה פלורליסטית כשלנו, ההכרה בסרבנות המצפון הסלקטיבית עשויה לרופף את החישוקים המחזיקים אותנו כעם. אתמול ההתנגדות הייתה לשרת בדרום לבנון. היום ההתנגדות היא לשרת ביהודה והשומרון. מחר ההתנגדות תהיה להסרת מאחזים אלו או אחרים באזור. הצבא של העם עשוי להפוך לצבא של עממים המורכבים מיחידות שונות שלכל אחת מהן תחומים שבהם מותר לה לפעול מצפונית, ותחומים אחרים שבהן נאסר עליה מצפונית מלפעול. בחברה מקוטבת כשלנו, זהו שיקול כבד משקל."
בכך דחה בג"ץ את העתירה שהגישו דוד זונשיין, מראשי אומץ לסרב, ו-7 קציני מילואים כנגד משרד הביטחון.[17]
  • ב-4 בינואר 2004 גזר בית דין צבאי עונשי מאסר של שנה אחת על חמישה צעירים: אדם מאור, מתן קמינר, נעם בהט, שמרי צמרת וחגי מטר שסירבו להתגייס לצה"ל. ב-19 בספטמבר 2004 הם שוחררו מצה"ל בשל "אי התאמה" (ראו הרחבה ב"משפט הסרבנים"). בכך התקבלה, למעשה, דרישתם לא לשרת בצה"ל מסיבות מצפוניות.[52] מאז מתרחשים אירועים דומים מדי שנה.

בנוסף למישור השיפוטי נוקט צה"ל בדרכים שונות לצמצום תופעת הסרבנות. לדוגמה, בספטמבר 2017 נערכה פגישת עבודה בין שר הביטחון אביגדור ליברמן ומפקד גלי צה"ל שמעון אלקבץ, בה סוכם כי זמרים שלא התגייסו לשירות צבאי מטעמי מצפון לא יושמעו בשידורי התחנה, וככלל מי שהיו סרבני מצפון לא ירואיינו בה.[81]

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא סרבנות בישראל בוויקישיתוף

סרבנות מהשמאל

סרבנות מהימין

הערות שוליים

  1. ^ קובי עוזיאלי, ראש הממשלה לשעבר קורא לסרב פקודה? "חובתו של חייל לא לבצע", באתר בחדרי חרדים, 23 בפברואר 2023
  2. ^ 2.0 2.1 רחל גיני, "קרע את המרקם", נקודה, גיליון 171, ספטמבר 1993
  3. ^ כבוד האדם וחירותו לסרב, אתר האומץ לסרב
  4. ^ לב גרינברג, על דמוקרטיה וסרוב, באתר "אומץ לסרב", 18.6.2003
  5. ^ 5.0 5.1 5.2 5.3 ירון אונגר, גבולות הציות והסרבנות לפקודה הצבאית, הכנסת: מרכז המחקר והמידע, ינואר 2010
  6. ^ ארצי חלפון, פרופ' אסא כשר נגד הסרבנים, באתר ynet, 18.1.2004
  7. ^ 7.0 7.1 אלק ד' אפשטיין, המאבק על הלגיטימציה: התפתחות הסרבנות המצפונית בישראל מקום המדינה ועד מלחמת לבנון", סוציולוגיה ישראלית א (2), פברואר 1999
  8. ^ רויטל בלומנפלד, "23.5.1948 / המשתמט הראשון מטעמי מצפון נשפט", "הארץ", 23.5.2012
  9. ^ "משפטם של משתמטים מגיוס לצבא 'מטעמי מצפון'", "הארץ", 24.5.1948
  10. ^ עקיבא אלדר, "יוסף אבילאה, סרבן הגיוס הישראלי הראשון", "הארץ", 23.7.2005
  11. ^ ע"פ ספרו של שלמה נקדימון, "אלטלנה"
  12. ^ פרץ קדרון, תנועת הסרבנות בישראל, בתוך: פרץ קדרון (עורך), עד כאן! עדויות של סרבנים, תל אביב: חרגול הוצאה לאור, 2004, עמ' 13-23
  13. ^ סירוב פקודה, הרב שלמה גורן
  14. ^ אליאב שוחטמן, ויעמידה ליעקב לחוק
  15. ^ אורי בלאו‏, "אינתיפאדת אל אקצה": סרבן השטחים הראשון, באתר וואלה!‏, 5 באוקטובר 2000
  16. ^ גלאון: הסרבנות - בגלל מחדלי היועץ, הארץ, 29 בספטמבר 2003
  17. ^ 17.0 17.1 17.2 17.3 בג"ץ 7622/02 דוד זונשיין ואחרים נ' הפרקליט הצבאי הראשי, ניתן בתאריך כ"ה בטבת תשס"ג, 30 בדצמבר 2002
  18. ^ Hamas: Left-Wing Encouraged Us to Attack, ערוץ שבע, 9 בדצמבר 2004
  19. ^
    שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
    פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים         ארי שביט, בשם מרשו, באתר הארץ
  20. ^ אריק בנדר, "63 סרבנים בזמן ההתנתקות", nrg מעריב, ‏7 בספטמבר 2005
  21. ^ מיכאל פואה, אנחנו מובסים - מה עושים?, באתר מנהיגות יהודית
  22. ^ שושי גרינפלד, הספד לסמ"ר יהודה גרינפלד, באתר מנהיגות יהודית
  23. ^ ח"כ טרטמן חיזקה את החייל הסרבן, באתר ערוץ 7, 4 באוגוסט 2006
  24. ^ סרבן ראשון במלחמה בלבנון נשלח ל-28 יום בכלא, באתר הארץ, 1 באוגוסט 2006
  25. ^ עמוס הראל, יובל אזולאי ונדב שרגאי, חודש מאסר לחיילים שסירבו להשתתף במבצע לפינוי מתנחלים מהשוק של חברון, באתר הארץ, 6 באוגוסט 2007
  26. ^ עוד 10 חיילים הודיעו כי יסרבו לסייע לפינוי, nrg מעריב, 6 באוגוסט 2007
  27. ^ אפרת וייס, גם סרבני חברון יקבלו "צל"שים" ביום ראשון, באתר ynet, 28 באוגוסט 2007
  28. ^ רבנים נוספים שהצטרפו לקריאות אלו:אליהו אביחיל, איתמר אורבך, איתן איזמן, ישראל אריאל, דב ביגון, משה ביגל, אלחנן בן נון, יצחק בן שחר, דוד דודקביץ, דוד חי הכהן, עקיבא הכרמי, מיכאל הרשקוביץ, שמואל יניב, יחזקאל יעקבסון, אורי כהן, אליקים לבנון, משה לוינגר, יהושע מגנס, מנחם פליקס, דוד פנדל, מנחם פרומן, אברהם צוקרמן, יואל קטן, יהודה קרויזר, יהושע רוזן, חיים אביהוא שוורץ, חיים שטיינר, דניאל שילה, יהושע שפירא ויצחק שפירא
  29. ^ https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=847649 אביו ואחיו של בנימין נתניהו - בין החותמים על קריאה לסירוב פקודה בעת ההתנתקות
  30. ^ טל ימין-וולבוביץ', "הגירוש והעקירה - פשע נגד האנושות", באתר nrg‏
  31. ^ גולדה נגד גולדמן: אביב 1970 – פרשת גולדמן ומכתב השמיניסטים, באתר ארכיון המדינה
  32. ^ אתר למנויים בלבד יעל גרינפטר, מכתב השמיניסטים, באתר הארץ, 30 באפריל 2015
  33. ^ 33.0 33.1 אודי מנור, יגאל אלון – ביוגרפיה פוליטית, עמ' 237–238.
  34. ^ י. אלון לתלמדי השמיניות : קיימות יוזמות שלום, על המשמר, 6 במאי 1970
  35. ^ עמי שמיר, רשות הדיבור ל"שמיניסטים", למרחב, 8 במאי 1970
  36. ^ עירית שמגר, בלוז לשמיניסטים, מעריב, 26 ביוני 1987
  37. ^ ארנון מגן, 80 שמיניסטים פונים לבגין לסגת מכל השטחים, דבר, 27 בינואר 1978
    ארנון מגן, יוזם מכתב התלמידים נגד מדיניות הממשלה מתלונן על ציד מכשפות בבתי"הס, דבר, 3 בפברואר 1978
  38. ^ תלמידי "הרצליה: נגד נסיגה מיו"ש ומגולן, דבר, 1 בפברואר 1978
  39. ^ מכתב השמיניסטים, דבר, 5 בפברואר 1978
  40. ^ שמיניסטים במדים, מעריב, 7 במרץ 1978
  41. ^ 27 תלמידי תיכון כתבו לוייצמן שיסרבו לשרת בשטחים כאשר יגוייסו, מעריב, 27 ביולי 1979
  42. ^ סיני פתר, מזלו הרע של גדי אלגזי, דבר, 21 בינואר 1981
  43. ^ נדחה ערעור , דבר, 12 בפברואר 1981
  44. ^ נחום ברנע, גדי אלגזי - מצפוניסט או פוליטיקאי, דבר, 30 באפריל 1981
  45. ^ לוי יצחק הירושלמי, השמיניסטים, מעריב, 1 באוקטובר 1987
  46. ^ זאב אופיר, יוסי ורטר, "השטחים הם מחוץ לגבולות המוסר והגיאוגרפיה שלי. עדיף לשבת בכלאי׳, חדשות, 30 בספטמבר 1987
  47. ^ פאר לי שחר, יוסי הימן, עוד 50 שמיניסטים כתבו לרבין: לא נשרת בשטחים, חדשות, 19 באוקטובר 1987
  48. ^ עשרות בני נוער: אנו מסרבים לשרת בשטחים, באתר ynet, 3 בספטמבר 2001
    מסרבים לקחת חלק בפשעי המדינה, באתר הארץ, 6 בספטמבר 2001
  49. ^ מכתב השמיניסטים, בארכיון האינטרנט
    שמיניסטים לשרון: נסרב לשרת בצבא כיבוש, באתר ynet, 17 בספטמבר 2002
    215 Youths Vow To Refuse The Occupation
    [1]
  50. ^ יאיר חסון‏, מנהיג מכתב השמיניסטים הגיע לבקו"ם – ונשלח למעצר, באתר וואלה!‏, 23 באוקטובר 2002
  51. ^ מאת לילי גלילי, התחדש משפט השמיניסטים הסרבנים, באתר הארץ, 14 ביולי 2003
  52. ^ 52.0 52.1 חמשת סרבני המצפון שוחררו סופית משירות בצה"ל, באתר הארץ, 20 בספטמבר 2004
  53. ^ חנן גרינברג ומורן זליקוביץ', מכתב שמיניסטים: "לא נתגייס בגלל הכיבוש", באתר ynet, 13 במרץ 2005
  54. ^ לילי גלילי, שבעה ימי מחבוש לחותם על מכתב השמיניסטים, באתר הארץ, 28 בספטמבר 2005
  55. ^ מכתב השמיניסטים 2008 באתר "עצומה"
  56. ^ יעל לוי, נעצר חותם על מכתב השמיניסטים שלא התגייס, באתר ynet, 20 באוגוסט 2008
  57. ^ דניאל אדלסון, יוזמה: סרבנים מעבירים משכורת צבאית לעזה, באתר ynet, 26 במרץ 2009
  58. ^ מכתב השמיניסטים 2009-2010 באתר "פרופיל חדש"
  59. ^ מכתב השמיניסטים 2009: מסרבים לשרת את הדיכוי באתר מק"י
  60. ^ אתר למנויים בלבד גדעון לוי ואלכס ליבק, הסרבנים החדשים לא מוכנים להיות בורג במערכת, באתר הארץ, 14 במרץ 2014
  61. ^ מכתב השמיניסטים 2014, סרטון בערוץ "הטלוויזיה החברתית", באתר יוטיוב
  62. ^ חזית הסירוב - מילואימניקים פוגשים סרבני גיוס, סרטון בערוץ "Nana10Hamagazin", באתר יוטיוב
  63. ^ לונדון: "יש גבול" הגישה תלונה נגד חלוץ ויעלון, באתר ynet, 13 בספטמבר 2005
  64. ^ טייסי חיל האוויר במיל': לא נתקוף בשטחים, באתר ynet, 24 במרץ 2003
  65. ^ אהוד ברק לסרבנים: חיזרו בכם, חדשות מחלקה ראשונה
  66. ^ מכתב הסרבנים מ-8200: "לא נסייע לכיבוש", באתר ynet, 12 בספטמבר 2014.
  67. ^ יעלון: "פגיעה ביחידה 8200 – מסייעת להכפשה נגד צה"ל", באתר nrg‏, 14 בספטמבר 2014,
    יחימוביץ' לסרבני 8200: "אתם חבורה של פחדנים ילדותיים", באתר גלובס, 14 בספטמבר 2014.
  68. ^ דו"צ על סערת 8200: "ניצול השירות להבעת עמדה פוליטית", באתר ישראל היום, 14 בספטמבר 2014.
  69. ^ "אנחנו, אנשי 8200, מתביישים בסרבנים", באתר ynet, 14 בספטמבר 2014.
  70. ^ אמיר בוחבוט ושבתי בנדט‏, הודחו הסרבנים מ-8200: "עשיתם טעות, חציתם קו אדום", באתר וואלה!‏, 26 בינואר 2014.
  71. ^ יעל פז מלמד, סרבנים במימון המדינה, באתר nrg‏, 8 בספטמבר 2005
  72. ^ עצומת נוער: לא נתגייס לצה"ל בגלל ההתנתקות, בכותרת המשנה: ...בינתיים חתמו עליה כבר 100 בני נוער..., אפרת וייס, 1 בספטמבר 2005 (אתר ויי נט)
  73. ^ רועי שרון, מאחז הקצינים מתמרד: אם נפונה לא נתגייס, באתר nrg‏, 23 ביוני 2009
  74. ^ סרבנים נוספים: יוצאי 8200 מסרבים להגיע למילואים, באתר "סרוגים", 5 במרץ 2023
  75. ^ ניר דבורי, ‏פרסום ראשון: מאות לוחמי יחידות עילית במילואים במכתב נגד המהפכה המשפטית, באתר ‏מאקו‏‏, ‏26 בפברואר 2023‏
  76. ^ רועי שרון, גילי כהן, איתי בלומנטל וכרמלה מנשה, מכתב הטייסים: אזהרת הרמטכ"ל והטיפול של צה"ל בקצינים, באתר כאן – תאגיד השידור הישראלי, 05 במרץ 2023
  77. ^ שירית אביטן כהן, נתניהו על רקע מכתב הטייסים: "אין מקום לסרבנות", באתר ישראל היום, ‏6/3/2023
  78. ^ 78.0 78.1 בג"ץ 734/83 יעקב שיין נ' שר הביטחון, ניתן ב-26 באוגוסט 1984
  79. ^ הפטור מגיוס וסרבנות הגיוס מאמרו של השופט מנחם אלון] על פי המשפט העברי (המחלקה למשפט העברי במשרד המשפטים, פורסם באתר דעת)
  80. ^ בית המשפט דחה עתירת סרבני השטחים אפרת וייס, 30 בדצמבר 2002 (אתר ווי נט)
  81. ^ רינה מצליח, ‏"סרבני מצפון לא יושמעו בגלגלצ", באתר ‏מאקו‏‏, ‏4 בספטמבר 2017‏
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35829313סרבנות בישראל

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=סרבנות_בישראל&oldid=2234089"