מעמד האישה ביהדות
מעמד האישה ביהדות עבר תמורות ושינויים במהלך הדורות, והושפע הן מתהליכים פנימיים ביהדות והן מתהליכים חיצוניים. עוד בתקופת האבות, טרום מתן תורה, היתה לאשה השפעה משמעותית, לעיתים אף יותר מהאיש. אם כי, בדרך כלל מאורעות המקרא נסובים סביב אירועים ציבוריים ולפיכך נשים מוזכרות באופן מועט יחסית במאורעות המקרא. תלותה של האישה ביחסים עם גבר (לרוב אב או בעל) אשר במסגרתם ייקבעו חובותיה וזכויותיה, אופיינית למעמד רוב הנשים בעולם בתקופת המקרא. חוקים מיוחדים נקבעו להסדיר חובות וזכויות אלו. עם התפתחות הממסד הרבני, חלו שינויים במעמדה המשפחתי של האישה, בהם חרם דרבנו גרשום, שאסר על גברים לגרש את נשותיהן בעל כורחן, או לשאת יותר מאישה אחת.
עד העידן המודרני, רוב הנשים לא נהגו ללמוד תורה ולא התמודדו על מילוי תפקידים ציבוריים. בתחום זה חלו שינויים משמעותיים במהלך המאה העשרים, אחד המהלכים אשר השפיעו בצורה דרסטית בעניין זה, היה הקמת תנועת בית יעקב על ידי שרה שנירר.
מעמד האישה בתנ"ך
במאורעות המקרא
עם בריאת אדם וחוה הוגדר תפקיד האשה להיות עזר והשלמה לאדם. את אהבת האיש לאשה מסבירה התורה בכך, שבתחילת יצירתם היו ברייה אחת. בשלב זה מוגדרת האשה במעמד כמעט שווה לשל אדם, אולם כאשר היא משתמשת במעמדה לפתות את אדם לעבירה, היא נמסרת להיות תחת מרותו[1].
על הנשים המוזכרות במקרא כדמויות משמעותיות, נמנות: חוה, בנות לוט, הגר, ארבע האמהות (שרה, רבקה, רחל ולאה), אשת פוטיפר, יוכבד, מרים, ציפורה, בנות צלפחד, רחב, יעל אשת חבר הקיני, הנביאות דבורה וחולדה, המלכות עתליה ואיזבל, חנה אם שמואל, רות המואבייה, מיכל ומרב בנות שאול המלך, אביגיל ובת שבע נשות דוד המלך, אבישג השונמית ואסתר המלכה. מתוך רשימה זו, חולדה הנביאה אומנם ניבאה לבכירי העם, אך היחידות שמסופר כי שימשו בתפקידים ציבוריים משמעותיים הן עתליה – המתוארת בתנ"ך כ"מרשעת" שתפסה את השלטון ביהודה בכוח, תוך הרג משפחת המלוכה – ודבורה הנביאה, ששימשה כשופטת – והתנ"ך אינו מרחיב עליה בפרטים. אישה חשובה נוספת המוזכרת במקרא היא מלכת שבא, שביקרה את המלך שלמה בשביל להתרשם מחכמתו, ונתנה לו ממון רב. עם זאת, מלכת שבא לא הייתה ישראלית, ואינה מתוארת בהקשרים נוספים.
לרוב, מעמדה של האישה במאורעות התנ"ך היה כ'עזר כנגדו' לאיש, אך במאורעות רבים מקומה של האישה היה משמעותי מאוד ואף לעיתים יותר מהאיש. כדוגמת שרה שהחליטה על גירוש הגר וישמעאל מביתה, למרות כאבו של [[אברהם] על הילד[2], רבקה ששלחה את יעקב לקחת מעשו את ברכותיו על אף רצונו של יצחק לברך דווקא את עשו, רחל שגנבה את התרפים מאביה למרות שיעקב כלל לא ידע מכך ואף קילל את מי שעשה זאת, ועוד. מאפיין בולט במיוחד בתנ"ך הוא אזכור בנים בלבד ברשימות ייחוס משפחתיות ('בתי אב'). במקרים שבהם הן מוזכרות, אזכורן צדדי ואסימטרי (מקביל לכך, הנוהג הרווח גם בעידן המודרני לקרוא את שם המשפחה על שם משפחת הבעל ולא על שם משפחת האישה). במקרים רבים לא מופיעים בתנ"ך שמותיהן של הנשים על אף התפקיד המרכזי שלהן במאורע, כמו אשתו ובנותיו של לוט, בת יפתח ואשת מנוח. אמנם לעיתים גם את שמות הגברים מושמטים (כמו במקרה של רחב והמרגלים ו"פלוני אלמוני" שסירב לגאול את רות המואבייה), אך המקרים בהם מאוזכרות הנשים בתנ"ך ללא שמן מרובות יותר מהגברים [3].
לדינמיקה שבין בעל לאשתו יש במקרא מודלים שונים: מצד אחד נשים כשרה ומיכל מרשות לעצמן להתבטא כלפי בעליהן בחריפות[4]. לדוגמה, בספר בראשית מצווה הקב"ה את אברהם בעניין ישמעאל: "כל אשר תאמר אליך שרה שמע בקולה" (בראשית כא, יב), ומכאן למדו חז"ל ששרה אמנו עלתה על אברהם בנבואה.
ספר משלי נחתם בשיר הלל בן 22 פסוקים ל-"אשת חיל", המשבחה בעיקר על עמלה לפירנוס משפחתה, אך גם על חכמתה ויראת השמיים שלה. במאה ה-16 הונהג לשיר שיר זה בליל שבת לפני הסעודה והמנהג התפשט בכל תפוצות ישראל.
בדיני התורה
- נישואין: בהיבט האיסורי, הנישואין אוסרים על קיום יחסי אישות בין האישה לבין כל גבר שאינו בעלה. מאידך הגבר אינו מתקדש לאשתו, ואין איסור על קיום יחסי אישות בינו ובין נשים אחרות (ראו להלן). בפן החיובי, לבעל יש חובות כלפי אשתו. לפי דעת הרמב"ם הוא מחויב לספק לה מזון, ביגוד, ואת צרכיה. לפי דעת הרמב"ן הציווי המקראי כולל את צרכיה בלבד, אותם אישה נשואה מנועה מלספק באמצעות גבר אחר, ושאר חובות הבעל הן מדברי חכמים[5]. לפי חלק מהדעות חיוב כתובה (מוהר הבתולות) הוא דאוריתא[6]. מאידך, האישה אינה חייבת לבעלה דבר.
- ריבוי נשים בהלכה: לגבר היה מותר להתחתן עם כמה נשים, אף על פי שהתורה רומזת שהיא מסתייגת[דרוש מקור]. אף שראוי לשאול בעצתה של האישה הראשונה לפני לקיחת אישה נוספת (הנקראת "צרה"), כמו במקרה של אברהם אבינו ויעקב אבינו, אין הדבר מעיקר הדין. לכל אישה הייתה אפשרות להתנות את נישואיה בדרישה שהבעל לא ישא אישה נוספת למרות הנוהג המקובל. אישה שלא התנתה תנאי זה, הסכימה בשתיקתה להנשא לבעלה, מתוך ידיעה שייתכן כי בעלה ישא אישה נוספת. חוק המלך אוסר על המלך להרבות נשים[7], והמקרא מסתייג מריבוי היתר של נשים אצל שלמה המלך לו היו "נָשִׁים, שָׂרוֹת שְׁבַע מֵאוֹת, וּפִלַגְשִׁים, שְׁלֹשׁ מֵאוֹת", הן בשל ההגזמה הרבה העוברת על הדין שמגביל את המלך ל-18 נשים והן בשל העובדה שהן הטו את לבבו לעבודת אלילים. לעומת זאת, המקרא אינו מסתייג מריבוי הנשים של דוד המלך ומנהיגים רבים אחרים להם היו נשים רבות, כיוון ששמרו על האיסור של 18 נשים. למעשה המקרים המפורשים של נשיאת שתי נשים אצל אישי המקרא הם בודדים, בחלקם קיימת סיבה ידועה של עקרות האשה האהובה יותר, והצורך בהבאת צאצאים, כך אצל אברהם ושרה, אלקנה וחנה. חז"ל הגבילו את מספר הנשים לארבע[8]. בתקופות מאוחרות יותר, לא מוזכרת אישה נוספת לאף תנא או אמורא המופיעים בתלמוד, מכאן מתקבל הרושם כי חז"ל לא ראו בעין יפה ריבוי נשים. לאחר חרם רבינו גרשום מאור הגולה (לפני כאלף שנה) נאסר בקהילות אשכנז לשאת שתי נשים. עם זאת, במקרים חריגים, בהם האיש אינו חי עם אשתו ואינו יכול לגרשה מפני חוסר יכולת או חוסר הסכמה לקבל [גט]], יכול בעלה לקבל 'היתר מאה רבנים' ולשאת אישה נוספת. בשאר הארצות ידועים מקרים ספורים של נשיאת מספר נשים אף על ידי רבנים, עד לדור הקמת המדינה. השולחן ערוך, התיר[9] לשאת מספר נשים, והרמ"א, העיר על דבריו "ומכל מקום בכל מדינות אלו (הכוונה למדינות האשכנזים) התקנה והמנהג במקומו עומד, ואין נושאין ב' נשים, וכופין בחרמות ונדויין מי שעובר ונושא ב' נשים, לגרש אחת מהן". ביהדות תימן היהודים נהגו לשאת יותר מאישה אחת במקרים נדירים, בדרך כלל במקרה בו האישה לא ילדה לאחר 10 שנים (שאז לכאורה על הבעל לשאת עוד אישה או לגרש את הנוכחית כדי שיוכל לקיים מצוות פריה ורבייה).
- פילגשים: במקרא אין שום איסור לשאת פילגש, שהיא אישה איתה מקיים הגבר קשר קבוע ללא מעמד חוקי של קידושין וכתובה. על מנת לשאת פילגש יש צורך ברצון משותף של הפילגש ושל הבעל. לאברהם וליעקב היו פילגשים, וצאצאיהן של בלהה וזלפה, פילגשיו של יעקב אבינו, נכללו בעם ישראל. בנוסף, מופעים מזפר אזכורים בתנ"ך על פילגשים, כמו פילגש בגבעה, השופט גדעון, שאול, ודוד. לדעת הרמב"ם ההיתר של פילגש הוא רק למלך או שופט וכן באמה העברייה אחר ייעוד[10].
- סוטה: אם אישה נשואה קיימה אישות עם גבר אחר מרצונה (בגדה בבעלה), אסורה האשה על בעלה לעולם. במקרה שהבעל קינא לאשתו והזהיר אותה שלא להתייחד עם אדם מסוים, ולאחר מכן היא התייחדה עמו, היא נחשבת לסוטה על צד הספק מאחר שיש 'רגליים לדבר'. בזמן המשכן ובית המקדש, אם האישה הכחישה את החשד, וביקשה להוכיח את דבריה, היה טקס שהתורה הבטיחה שיאמת או יכחיש את החשד. במהלך הטקס הכהן פרע את שער ראש האישה, השביע אותה, והשקה אותה ב'מים מאררים' שהכילו עפר מהמשכן[11]. במקרה שהאישה באמת בגדה כותבת התורה "וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ. וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָוֹן וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲוֹנָהּ. וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע". ורבי עובדיה ספורנו מפרש "שאם נטמאת תמות ואם לא נטמאת תתבזה לעין כל על שהעיזה פניה לעבור על התראת בעלה ונסתרה". המשנה מוסיפה "כשם שהמים בודקים אותה, כך המים בודקים אותו" (משנה, מסכת סוטה, פרק ה', משנה א'), דהיינו את הבועל, ו"באותה שעה שתמות היא, ימות הנואף שהשקה על ידו בכל מקום שהוא, ויארעו לו מאורעות שאירעו לה, לצבות בטן ולנפיל ירך (משנה תורה לרמב"ם, הלכות סוטה, פרק ג', הלכה י"ז). כשם שהמים בודקים אותה על כל ביאה וביאה של איסור עם הבעל, כך בודקים אותו על כל ביאה וביאה[12]. בנוגע למסר שיוצא מפרשת סוטה, אומרים חכמים: "גדול שלום שבין איש לאשתו, שהרי אמרה תורה: שמו של הקב"ה שנכתב בקדושה ימחה על המים"[13].
- גט: הגבר היה יכול לגרש את אשתו בכפייה אם מצא בה 'ערוות דבר': ”כִּי יִקַּח אִישׁ אִשָּׁה וּבְעָלָהּ וְהָיָה אִם לֹא תִמְצָא חֵן בְּעֵינָיו כִּי מָצָא בָהּ עֶרְוַת דָּבָר וְכָתַב לָהּ סֵפֶר כְּרִיתֻת וְנָתַן בְּיָדָהּ וְשִׁלְּחָהּ מִבֵּיתוֹ.” (ספר דברים, פרק כ"ד, פסוק א') להלכה נפסקה פרשנותם של בית הלל לפיה ערוות דבר זו יכולה להיות כל פגם שהבעל מוצא באשתו[14]. עם זאת, בחרם דרבנו גרשום נאסר לגבר לגרש את אשתו בכפייה, וכיום חייבת האישה לתת את הסכמתה לגירושין, כך שנוצר מעמד של מסורב גט.
- מרות האב: אב יכול היה למכור את בתו הקטנה (עד גיל 12) לאמה ("וְכִי יִמְכֹּר אִישׁ אֶת בִּתּוֹ לְאָמָה לֹא תֵצֵא כְּצֵאת הָעֲבָדִים"), רק לאור האפשרות לייעד את הבת לנישואין לאדון או לבנו ("ואם לבנו ייעדנה"), אם היא תבחר בכך כשתתבגר. זכות נוספת של האב, היא להשיא את בתו הקטנה (עד גיל 12 וחצי) בהסכמתה ("אֶת-בִּתִּי, נָתַתִּי לָאִישׁ הַזֶּה לְאִשָּׁה" דברים, כ"ב, ט"ז). האב גם זכאי לפיצויים במקרה שמישהו אנס או פיתה את הבת. לצד זאת חל איסור על האב לשדל את בתו לזנות ("אַל תְּחַלֵּל אֶת בִּתְּךָ לְהַזְנוֹתָהּ, וְלֹא תִזְנֶה הָאָרֶץ, וּמָלְאָה הָאָרֶץ זִמָּה", ספר ויקרא, פרק י"ט, פסוק כ"ט). כאמור, זכויות אלו נאמרו רק ביחס לבת קטנה, אך בבת גדולה (מגיל 12 או 12 וחצי) הבת נחשבת לבוגרת, המהווה ישות נפרדת ועצמאית ואין לאב כל זכות למכרה, להשיאה או לקבל במקומה כספי פיצוי על אונס או פיתוי.
- פיתוי בתולה: במקרה שגבר פיתה נערה בתולה ושכב עימה, היה עליו להתחתן איתה (כל עוד זה רצונה) ולפרנסה כל ימי חייה. אם אביה לא היה מעוניין בנישואין אלו, היה על המפתה לשלם סכום כסף כמוהר הבתולות לאבי הנערה [נערה היא אישה עד גיל 12 וחצי, ולכן התשלום ניתן לאביה ולא לה], על ששכב עם בתו ופגם את בתוליה (שמות, כ"ב, ט"ו), וכן לשלם בושת וקנס.
- אונס בתולה: במקרה של אונס בתולה, היה על הגבר שאנס לשלם לאבי הנערה חמישים כסף, ולשאתה לצמיתות (בכפוף לרצונה). כלל זה בא למנוע מגברים לאנוס נשים פנויות, שאחרי מעשה כזה הם היו צריכים לפרנס אישה לכל חייה. באותה תקופה, הייתה חשיבות גדולה לבתוליה של נערה וגברים סירבו להתחתן עם נערה שאיבדה את בתוליה, ומכאן שלאונס בתולה היו בנוסף להשלכות הפסיכולוגיות גם השלכות חברתיות וכלכליות איומות על עתידה. בנוסף לקנס של 50 השקלים, על האונס לשלם על פי חז"ל גם פגם (הפער בין שווי הנערה לעבדות בתור אישה בתולה לבין שוויה לאחר בעילתו אותה), צער ובושת (אומדן כספי של הכאב והבושה שנגרמו לנערה) שבת (אובדן ימי עבודה) ורפואה (חשבונות רפואיים). אף על פי שהחוק אינו מזכיר עונש מעבר לקנס הכספי, בשני המקרים שבהם מתואר במקרא אונס, התגובה הייתה קשה: לאחר ששכם בן חמור אנס את דינה הגיבו אחיה: "הכזונה יעשה את אחותינו", והרגו את שכם ואת כל בני עירו. גם כשאמנון אנס את תמר (בת דוד) הוא נהרג בתגובה. לכן ייתכן שהקנס הכספי המתואר מגדיר רק את הסנקציה הכלכלית הכרוכה באונס.
- ירושת נחלה: בנים בלבד היו יורשים את נחלת האב או את רכושו, אך במקרה שמת האב ללא בנים, כמקרה בנות צלפחד, הבנות היו יורשות את אביהן[15]. טעם לעניין הוא שהגבר הוא זה שמחויב לדאוג לנחלה (בימים הללו הנחלה הייתה הירושה העיקרית) לאשתו, הנשים התחתנו וכך קיבלו נחלה מבעליהן. במקרה של בנות צלפחד היה חשש שמא תצטמצם נחלת השבט אליו השתייכו, שבט מנשה, אם הן יתחתנו עם גבר משבט אחר, מאחר שהוא זה שיקבל את הבעלות על הנחלה. לפיכך הבנות נצטוו לשאת גברים מהשבט להם שייכת נחלת אביהם כדי שקרקע לא תעבור משבט לשבט, ואכן בנות צלפחד נישאו לבני דודיהם.
- הפרת נדרים: לאב הייתה זכות להפר את נדריה של בתו הנערה, ולבעל הייתה זכות להפר את נדריה של אשתו[16] במקרה שיש בנדר עינוי נפש לאישה, או שהוא נוגע ליחסים האינטימיים בינה לבין בעלה. עם זאת, זכות זו הייתה רק "ביום שמעו"[17], ואם עברה יממה מאז ששמע האב או הבעל על השבועה אין בידיו יכולת לבטל את נדר הבת או האישה.
- נערה שבגדה בבעלה וקיימה אישות בין אירוסיה לנישואיה: אם חתן טען בערב הכלולות כי לכלתו אין בתולים והדבר נמצא כאמת, ובנוסף התברר שהיא קיימה אישות לאחר אירוסיה (המקבילים לקידושין של ימינו, אשר התקיימו בתקופות התנ"ך והתלמוד זמן ממושך לפני הנישואים, והיה להם תוקף מחייב לכל דבר ועניין), היו סוקלים את הנואף ואת הנואפת[18] על הניאוף. במקרה שנמצא שכלתו הייתה בתולה והחתן הוציא שם רע, היו מלקים אותו, קונסים אותו במאה שקלים מקראיים (סכום גדול), והזכות לגרש את הנערה הייתה נשללת ממנו לעולם.
- אישה שבגדה בבעלה: דין אישה שאינה בת כהן שבגדה בבעלה היה מוות בחנק. כמו כן, גם הנואף שעמו בגדה היה נידון למוות בחנק. בת כהן שבגדה בבעלה היה דינה מוות בשריפה[19]. דינו של הנואף שעימו בגדה היה מוות בחנק. חז"ל פירשו שיהודה ציווה להוציא להורג בשריפה את תמר שהתחפשה לזונה וכך הרתה ליהודה, משום שהייתה בת כהן שזנתה[20].
- הערך הכספי בנדרי נפשות: בפרשת נדרי נפשות[21], התרומה אותה צריך לשלם תמורת ערכה של הנקבה הוא בין מחצית לשליש מערכו של הזכר, בהתאם לגילה. הטעם להפחתת ערך הנקבה לעומת הזכר, מוסברת במפרשים בגלל חולשתה היחסית במובן הפיזי[22], או מפני שאינה חייבת במצוות המוטלות על האיש[23].
- מצוות שמחת שנה ראשונה: פטור לנושא אשה למשך שנה מחובות צבאיות, כדי להיות פנוי לשמח את אשתו.
- מצוות למען האשה: חוקים נוספים המעגנים את זכויות האשה בתור הצד החלש בחברה, הם דיני פדיון ויעוד אמה העברייה והנהגה עם שבוית מלחמה. מצוות מיוחדות נוהגות באלמנה כמו כל אלמנה ויתום לא תענון ו"לא תחבול בגד אלמנה". התורה מזהירה במיוחד לא להטות את דינה במשפט, לדאוג לכלכלתה במתנות עניים ולשמחה בחגים.
האישה במחשבת המשנה והתלמוד
בתלמוד ישנה מחלוקת האם צלע האדם הראשון ממנה נבראה חוה הייתה "פרצוף" או "זנב"[24], ותפיסת ה"פרצוף" משמעה שאדם הראשון היה בעצם מורכב מצד זכרי וצד נקבי שהופרדו (זכר ונקבה ברא אותם). יש המקשרים מחלוקת זו למעמד האישה בעיני חז"ל, האם היא טפלה לגבר או שווה לו[25].
חז"ל כותבים כי "השווה הכתוב אישה לאיש לכל עונשים שבתורה... השווה הכתוב אישה לאיש לכל דינים שבתורה"[26]. נשים גם חייבת בכל מצוות הלא תעשה כאנשים. ממצוות עשה שהזמן גרמן נשים פטורות, אולם הן יכולות לקיימן. לפי הפוסקים האשכנזים הן יכולות אף לברך עליהן את ברכת המצוות "אשר קדשנו במצוותיו וציוונו", אולם לפי הפוסקים הספרדים לא. מלבד מצוות עשה שהזמן גרמן, מחויבת האישה ברוב המצוות, עשה ולא תעשה, למעט שלוש מצוות לא תעשה ("בל תקיף", "בל תשחית" ו"בל תיטמא למתים")[27] ומספר מצוות עשה (לדוגמה - לפי חלק מהדעות: לימוד תורה). תפיסה המובאת בספרות ההלכה סוברת כי האישה פטורה ממצוות עשה שהזמן גרמן משום "שלום בית", כדי שלא יווצר קונפליקט בין ציוויו של בעלה לציוויו של הקב"ה[28]. הסבר נפוץ לפטור אישה ממצוות עשה שהזמן גרמן שמקורו ברש"ר הירש, הוא שלאישה "התלהבות קודש" ולפיכך אין לה צורך במצוות עשה אלו[29].
במדרש נאמר: "דרש רבי עקיבא: בזכות נשים צדקניות יצאו ישראל ממצרים ובזכותן עתידים להיגאל"[30], ובגמרא נאמר: "וכשנגלה הקב"ה על הים הם הכירוהו תחלה שנאמר 'זה אלי ואנוהו'"[31]. וכן אמרו חז"ל: "גדולה הבטחה שהבטיחן הקב"ה לנשים יותר מן האנשים (כלומר, ההבטחה של הנשים לקום לעתיד לבוא בתחיית המתים גדולה יותר משל האנשים) שנא' (ישעיהו ל"ב ט') 'נשים שאננות קומנה שמענה קולי בנות בוטחות האזנה'"[32] - משום ביטחונן בה'.
חז"ל אסרו לגבר להרבות בשיחה עם האישה ואמרו במסכת אבות[33] "שכל המרבה שיחה עם האישה, גורם רעה לעצמו, ובטיל מדברי תורה, וסופו יירש גיהינם." במקום אחר הם הרחיבו, "לא תרבה שיחה עם האישה, שכל שיחתה של האישה אינה אלא דברי ניאופים"[34]. עוד אמרו שהאישה מעדיפה קב ותיפלות מאשר עשרה קבים ופרישות[35], ועוד אמרו במסכת אבות[36] בציטוט בשמו של הלל הזקן "מַרְבֶּה נָשִׁים – מַרְבֶּה כְשָׁפִים".
עוד אמרו חז"ל בעניין נשים "נשים דעתן קלה"[37]. עם זאת אמרו חז"ל גם: "נתן הקב"ה בינה יתרה באישה יותר מבאיש"[38]. עוד הוסיפו, "כל אדם שאין לו אישה שרוי בלא שמחה, בלא ברכה, בלא טובה. במערבא (כלומר, בארץ ישראל) אמרו: בלא תורה ובלא חומה (בלא מגן ומחסה), רבא בר עולא אמר: אף בלא שלום"[39]. במקום אחר נאמר "אמר רבי חמא בר חנינא כיון שנשא אדם אישה עונותיו מתפקקין (כלומר, עוונותיו נמחלין), שנאמר: 'מצא אישה מצא טוב ויפק רצון מה'"[40].
חז"ל ביקרו את מי שנותן לאשתו להנהיג[41], או שהולך אחר עצתה בתחומים מסוימים ששייכים דווקא לגבר[42].
הרמב"ם כתב: "וכן צוו חכמים שיהא אדם מכבד את אשתו יותר מגופו ואוהבה כגופו. ואם יש לו ממון מרבה בטובתה כפי הממון. ולא יטיל עליה אימה יתירה ויהיה דבורו עמה בנחת ולא יהיה עצב ולא רוגז"[43].
האישה בקבלה ובחסידות
על פי תורת הקבלה, האישה מקושרת לספירה העשירית – ספירת מלכות, שהיא בבחינת השכינה. לכן האמורא רב יוסף, כאשר היה שומע את קול פסיעות אמו המתקרבת היה אומר: "איקום מקמי שכינה דאתיא" (אקום לפני השכינה שבאה). האישה מושווית לאדמה ואילו הגבר לשמיים, האדמה מקבלת מהשמיים מים וחיות וכך מצמיחה ויולדת. האות י' במילה 'איש' מסמלת שמים והאות ה' באישה מסמלת אדמה. לכן תיקונו של האיש בלימוד תורה בחינת שמים, ואילו תיקונה של האשה הוא בעשיה, בחינת אדמה.
בעניין נישואין כותב הזוהר: "כָּל רוּחוֹת הָעוֹלָם כְּלוּלוֹת זָכָר וּנְקֵבָה, וּכְשֶׁיּוֹצְאוֹת, יוֹצְאוֹת זָכָר וּנְקֵבָה, וְאַחַר כָּךְ נִפְרָדִים בְּדַרְכֵיהֶם, אִם זוֹכֶה הָאָדָם, אַחַר כָּךְ מִזְדַּוְּגִים יַחַד. וְהַיְנוּ בַּת זוּגוֹ, וּמִתְחַבְּרִים בְּזִוּוּג אֶחָד בַּכֹּל, רוּחַ וְגוּף, שֶׁכָּתוּב (בראשית א) תּוֹצֵא הָאָרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה לְמִינָהּ. מַה זֶה לְמִינָהּ? אוֹתָהּ רוּחַ הָאָדָם שֶׁיּוֹצֵאת זִוּוּגוֹ שֶׁדּוֹמָה לוֹ" כלומר, כל נשמה לפני שבאה לעולם מכילה חלק זכרי וחלק נקבי, כשמגיע זמן ירידת הנשמה לעולם היא מתפצלת לשני חלקים, החלק הנקבי יורד לתוך גוף אישה ואילו החלק הזכרי יורד לגוף זכר. חלקי הנשמות חיות לבדן בשנותיהם הראשונות, אך משום שכל אחד מהם הוא רק חצי הם חשים חסר ומחפשים להתאחד. בשעת החופה מתאחדות הנשמות והופכות חזרה לנשמה אחת.
הזוהר ממשיך ומבאר את הסיבה לכך שאישה שבגדה עם גבר עונשם מוות "עַל כֵּן, מִי שֶׁבָּא לְהִתְחַבֵּר עִם אִשָּׁה שֶׁל אַחֵר, הִנֵּה פּוֹגֵם אֶת הַזִּוּוּג, (כביכול עושה שתי רשויות למעלה) שֶׁהֲרֵי הַזִּוּוּג שֶׁל כְּנֶסֶת יִשְׂרָאֵל עִם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְבַדּוֹ, בִּזְמַן שֶׁהוּא בְּרַחֲמִים וּבִזְמַן שֶׁהוּא בְּדִין. בּא רְאֵה, מִי שֶׁמִּתְחַבֵּר לְאִשָּׁה שֶׁל אַחֵר, כְּאִלּוּ מְשַׁקֵּר בַּקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא וּבִכְנֶסֶת יִשְׂרָאֵל, וְעַל זֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לֹא מְכַפֵּר לוֹ בִּתְשׁוּבָה, וְהַתְּשׁוּבָה תְלוּיָה עַד שֶׁיִּסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם. זֶהוּ שֶׁכָּתוּב (ישעיה כב) אִם יְכֻפַּר הֶעָון הַזֶּה לָכֶם עַד תְּמֻתוּן. וּמָתַי? בְּשָׁעָה שֶׁנִּכְנָס בִּתְשׁוּבָה לָעוֹלָם הַהוּא, עליו לְקַבֵּל עֹנֶשׁ".
האישה במשפחה
ההתייחסות הראשונה לחיי נישואין בתורה מופיעה בפסוק "על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו והיו לבשר אחד". מפרש הספורנו ”מאחר שבזאת הראשונה כיון האל יתברך שתהיה דומה לאיש כפי האפשר עד שיצר אותה מגויתו: יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו. ראוי שישתדל האדם לישא אשה הוגנת לו וראויה לידבק בו גם שיצטרך לעזוב את אביו ואת אמו כי לא יהיה דבוק אמתי בבלתי דומים אבל יהיה בדומים בלבד כי אז יכונו לדעת אחד - מכוין בכל הפעולות להשיג השלמות המכוון ביצירת האדם כאלו שניהם נמצא אחד בלבד”. והרמב"ן מפרש: "...והנה יעזוב שאר אביו ואמו וקורבתם ויראה שאשתו קרובה לו מהם".
הקשר הזוגי בהלכה מבוסס על כך שהאיש קונה את האישה בקניין סמלי מדעתה ומרצונה החופשי, וזוהי משמעותה של המילה "בעל".[דרוש מקור] ומוסכם כי קניין זה אינו קניין ממוני, שהרי אין לגבר שליטה כלכלית או אחרת על האישה[45].
תקנות "חרם דרבנו גרשום" אוסרות על גבר לשאת יותר מאישה אחת או לגרש אישה בניגוד לרצונה. שני איסורים אלו הביאו לחיזוק מעמד האישה אך גם לקיומם של מסורבת גט ומסורב גט. במקרים מסוימים הוגבל כוח החרם, כמו במקרה של "היתר מאה רבנים" משלוש ארצות שונות. ישנם אזורים שבהם לא התקבל החרם, אולם כיום הוא נהוג בפועל בכל העולם היהודי.
קידושין
ערך מורחב – נישואים בהלכה
הרמב"ם, בעקבות המשנה, תופס את משמעותו המשפטית של מושג הנישואין כמערכת של מחויבויות הדדיות בין הבעל והאישה. הבעל מחויב לספק עשרה צרכים של האישה, בשיעור התלוי ביכולותיו, וזוכה בארבע הטבות ממוניות, שבכללם קבלת הכנסות האישה, לרבות תשואת כל נכסיה (מלבד נכסי צאן ברזל). בחיובי הבעל נכללים חיובי התורה – שארה כסותה ועונתה, ובנוסף מדברי חכמים: כסף הכתובה, רפואה, פדיה משבי, קבורה, ובמקרה של מות הבעל נלקחים מכספי הירושה מזונות לה ולבנותיה שממנו שלא נישאו, וניתנות זכויות יתר לבניה שממנו בירושה[46].
על פי הרמב"ם, כל אישה חייבת לבעלה במספר מלאכות, שמחלקן היא נפטרת במקרה שיש ביכולתם לרכוש שפחות. אולם גם אז, אין היא נפטרת מחמש מלאכות: טוויה, רחיצת פניו, ידיו ורגליו, מזיגת הכוס, הצעת המיטה, ולעמוד ולשמש אותו בהבאת ולקיחת דברים[47]. על פי הרמב"ם, כופים דייני בית הדין את האישה לעשות מלאכות אלו "ואפילו בשוט"[48] הראב"ד כתב באותו מקום על דברי הרמב"ם: "מעולם לא שמעתי ייסור שוטים לנשים, אלא שממעט לה צרכיה ומזונותיה".
למעט החיוב בעונת האישה, סכום הכתובה המינימלי וירושת האישה, יכולים הן הבעל והן האישה להסכים, קודם הנישואין או במהלכן, לוותר על חלק מחיובי הצדדים או אף על כולם[49]. האישה גם רשאית להתנות חד-צדדית בכל שלב: "איני ניזונת ואיני עושה", ובכך להיפטר מלתת את הכנסותיה לבעלה, שמצידו ייפטר מלזון אותה[50].
הלכה אחרת שקבע הרמב"ם (ורבו החולקים עליה), שמביעה את השקפתו על ההתנהגות הראויה לאישה, היא:
גנאי הוא לאישה שתהיה יוצאת תמיד פעם בחוץ פעם ברחובות, ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחנה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש, כפי הצורך, שאין יופי לאישה אלא לישב בזווית ביתה, שכך כתוב: 'כל כבודה בת מלך פנימה'.
— משנה תורה, הלכות אישות, פרק י"ג הלכה י"א
לעומת נישואין (קדושין) רגילים בהם יש צורך בהסכמת הבעל והאישה, ביבום אין צורך בהסכמת הגבר או האישה.
אישות
- ערך מורחב – יחסי אישות (הלכה)
בהלכות איסורי ביאה, העוסקות באסור ובמותר בכל הנוגע לקיום אישות מצד המצוות שבין אדם למקום, הרמב"ם מתיר (ובעקבותיו הטור והרמ"א) לבעל יחסי אישות באיזה אופן שירצה[51] עם זאת, בהלכות אישות, המגדירות את המחויבויות ההדדיות בין בעל ואישה, פוסק הרמב"ם שאסור לעשות דבר בכפייה אלא מתוך ריצוי והסכמה[52]. במסגרת הלכות דעות המכילות הדרכות והמלצות להתנהגות הראויה בחיי היהודי, אוסר הרמב"ם אפילו קיום אישות במצב של הכרה חלקית, כמו שכרות או שינה, או נפש לא שלמה[53].
אישה חייבת בקיום אישות עם בעלה ואם היא מסרבת בהתמדה, זכאי בעלה לגרשה ללא כתובה. במקרים בהם האשה אינה מעוניינת באישות הרמב"ם פוסק "אם אמרה, מאסתיהו ואיני יכולה להיבעל לו מדעתי - כופין אותו להוציא לשעתו, לפי שאינה בשביה שתיבעל לשנוי לה (כלומר, לפי שאינה שבוייה לקיים אישות עם מי ששנוא עליה) מאידך, הרמב"ם כתב שאסור לאישה להימנע מקיום אישות או להתגרות בבעלה בעניין זה[54].
על הבעל מוטלת חובה מהתורה לקיים אישות עם אשתו. חיוב זה הוא חיוב לטובתה של האישה כדי שהגבר לא ימנע מיחסי אישות ללא סיבה. הגבר מוכרח להתחייב בכתובה לקיים יחסים אלו בתדירות הנקבעת מראש על פי עיסוקיו ויכולתו וכן ברצון האישה. חיוב או מצווה זו נקראים 'עונה' מניעת קיום חובה זו לאורך זמן, אפילו מאונס, מאפשרת לאישה לדרוש מבעלה גט וכתובה[55].
סמכויות הוריות
- ערך מורחב – גיל הנישואים#אישה
לאב יש סמכויות לגבי ילדיו שלא בגרו. כל עוד הבת קטנה (מתחת לגיל 12) ואינה יכולה להסכים מרצונה לנישואין, הסמכות לחתנה, לפי שיקול דעתו, ניתנת לאב. סמכות השאת הבת הקטנה ניתנת גם לאם ולאחים במקרה שהאב מת, אך נישואין אלו הם מתקנת חכמים בלבד, ומשאירים לבת אפשרות למאן בעודנה קטנה, ואז הנישואין מבוטלים בלא גט. חכמים אסרו על האב להשיא את בתו בקטנותה: "אסור לאדם שיקדש את בתו כשהיא קטנה, עד שתגדל ותאמר: 'בפלוני אני רוצה'" (קידושין מ"א). הרמב"ם מוסיף בפירושו למשנה שם- "כי נשואי קטנה הם דבר מכוער". עם זאת, בעלי התוספות כתבו שאיסור זה נדחה מחמת כורח הנסיבות: "ועכשיו שאנו נוהגים לקדש בנותינו אפילו קטנות, היינו משום שבכל יום ויום הגלות מתגבר עלינו ואם יש סיפק ביד אדם עכשיו לתת לבתו נדוניא שמא לאחר זמן לא יהיה סיפק בידו ותשב בתו עגונה לעולם".
גירושים
בגירושין מעמדם של הגבר והאישה שונה. אף שבמקור תוקנה הכתובה על מנת שהגבר לא יוכל לגרש את אשתו בקלות, לפי הדין המקורי הגבר יכול לגרש את האישה בניגוד לרצונה, אומץ בהדרגה חרם דרבנו גרשום לפיו אסור לגרש אישה ללא הסכמתה ואסור לבעל לשאת אישה שנייה.
החרם הגדיל את הסימטריה במעמד הצדדים להליך הגירושין, כי כמו שהאישה אינה יכולה להתגרש ולהתחיל חייה מחדש, עד שהבעל יסכים לתת לה גט. כך גם על הגבר נאסר לקשור קשר עם נשים אחרות עד שאשתו תסכים לקבל את הגט. עם זאת, הסימטריה אינה מלאה כי חרם דרבנו גרשום אינו חמור כאיסור על ניאוף, והפרתו אינה הופכת את הצאצאים לממזרים. מהצד השני, לבעל יש חובות ממוניות כלפי אשתו עד לסיום הנישואים.
לאחר הגירושין, לאישה יש עדיפות בנושא המשמורת והמזונות, מכיוון שניתנת לה עדיפות לקבלת הילד וגם חובת המזונות על האב גדולה יותר.
חינוך ולימוד תורה לאישה
- ערך מורחב – תלמוד תורה לנשים
במשנה[56] בן עזאי מחייב לימוד תורה לנשים, לעומת רבי אליעזר שמתנגד[57]. להלכה, נאסר לאב ללמד את בתו תורה שבעל פה, אך מותר לו ללמדה תורה שבכתב, והיא עצמה מחויבת ללמוד את הדינים הנוגעים אליה. כמו כן, אם אשה רוצה ללמוד תורה היא רשאית. בעקבות העובדה שנשים אינן מחויבות ללמוד, בעבר לא הקפידו ללמדן קרוא וכתוב באופן מסודר, דבר שנעל בפניהן שערים רבים. הנימוק באיסור לימוד תורה שבעל פה הוא בשל החשש שתוציא את הדברים לתיפלות. לדעת הרמב"ם, אסור לאב ללמד את בתו תורה, מפני שרוב הנשים יפרשו שלא כשורה את הדברים כיוון שאינן מוכשרות ללימוד[58]. הרב יהושע פלק מסיק מדברי הרמב"ם והשו"ע, שאשה שהחליטה ללמוד יצאה מכלל הרוב עליו דיבר הרמב"ם: “אבל אם למדה לעצמה, אנו רואין שיצאה מהרוב, ולכך כתב לעיל שיש לה שכר”.
בימי הביניים הנשים היו משכילות פחות מהגברים, וביטוי לכך נותנים דבריו של הרמב"ם, אשר נהג להזכירן יחד עם עמי הארץ והקטנים[59]. עם זאת, מדבריו עולה שהיו מיעוט של נשים שלמדו תורה והיו ראויות לכך[60].
בעקבות הרמב"ם הלכו הטור והשולחן ערוך, המבאר את המושג תיפלות כדבר עבירה[61]. החפץ חיים כתב ש"המלמד את בתו תורה כאילו לימדה תפלות" זה דווקא בזמנים שלפנינו, אבל כיום, כשנשים משכילות בדומה מגברים, יש צורך להתאים את רמת השכלתן התורנית של בנות ישראל לרמת השכלתן הכללית[62].
נשים למדניות
במהלך ההיסטוריה היהודית, היו מקרים של נשים מיוחדות בלמדנותן שתפסו מקום של כבוד. ברוריה, שהייתה אשתו של התנא רבי מאיר, הייתה ידועה בלמדנותה ואף השתתפה בוויכוח הלכתי עם התנאים. עם זאת נחשבה ליוצאת דופן. ידוע על שני מקרים של נשים ששימשו כראש ישיבה: מרים שפירא באלזס במאה ה-14, ואסנת ברזאני בכורדיסטן במאה ה-17, שירשה את מקומו של אביה אחר פטירתו[63].
בספרי הלכה שונים, הובאו דעות של נשים מלומדות, כמו הרשב"ץ בח"ג סי' ע"ח, שמביא תירוץ של רבנית לקושיית התוספות. ומהר"ר יוזפא, בנו של הגאון סמ"ע בהקדמתו לפרישה, מביא שני דינים שחידשה הרבנית אמו. מסופר שהרב יוסף חיים זוננפלד קבע שיעור עם אשתו ב'שולחן ערוך' בכל יום. וכן מסופר על החת"ם סופר, מגדולי הרבנים במאה ה-19, שלמד עם בנותיו מדרשי חז"ל[64]. בדור האחרון, התפרסמה פרופ' נחמה ליבוביץ בעקבות בקיאותה בתנ"ך ובמפרשיו.
מהפכת חינוך הנשים
אף במאה העשרים, מוסד ה"חדר" והישיבות היו שייכים לגברים בלבד. כאשר הוקמו מוסדות "בית יעקב" ללימוד בנות על ידי שרה שנירר, הם נתקלו תחילה בהתנגדות, אך גם בתמיכה מצד חוגים חרדיים, והפכו תוך פרק זמן קצר לנורמה במגזר החרדי.
ברוב בתי הספר היסודיים והתיכוניים בחינוך הממלכתי-דתי בישראל, תוכנית לימודי הקודש לבנות כוללת לימוד תנ"ך, משנה, הלכה ומחשבת ישראל, בעוד שהבנים לומדים גם תלמוד, שנחשב ליותר מעמיק וקשה להבנה. בעבר כמעט לא הייתה מסגרת לנשים שרצו לעסוק בלימודי תלמוד והלכה במסגרת דתית, גם הרבה לאחר שלימודי תלמוד באוניברסיטה היו פתוחים עבורן. מהפכת המדרשות לנשים, שהחלה בציבור הדתי-לאומי בשנות השבעים עם הקמת מדרשת לינדנבאום, יצרה לראשונה מסגרות כאלה. בית הספר פלך בירושלים היה מחלוצי שילוב לימודי הגמרא בתוכנית הלימודים לבנות, וכיום ישנם אולפנות ותיכונים נוספים המצטרפים למגמה זו. בין פוסקי ההלכה יש שהביעו התנגדות לגישה זו[65].
זכות לקניין
על פי התלמוד הבעל חייב לפרנס את אשתו, אך מאידך מחזיק ברכושה וקובע כיצד להשתמש בו. רכוש האישה מלפני נישואיה נותר שלה, ואילו הרווחים מהקרן של אותו רכוש שייכים לבעלה וכן משכורת האישה שייכת לבעלה. זהו סדר שנקבע לטובת האישה, וביכולתה לוותר עליו ולא למסור לבעלה את משכורתה ומעשי ידיה, ובמקביל בעלה לא יהיה חייב לפרנס אותה ('איני ניזונת ואיני עושה').
כאמור בתקופת התנ"ך בנים בלבד היו יורשים את נחלת האב או את רכושו, אך במקרה שמת האב ללא בנים, כמקרה בנות צלפחד, הבנות היו יורשות את אביהן[15]. אישה אינה יורשת כלל את בעלה וילדיה. מתקנת חכמים, כאשר אב המשפחה נפטר, הבנות מקבלות מהירושה קצבת קיום עד לנישואיהן[66]. במקרה של בת רווקה מחויבים אחיה לספק את כל צרכיה מתוך העיזבון, עד לחתונתה, כולל נדוניה. החובה לדאוג לפרנסת הבנות ולצרכיהן קודמת לדאגה לפרנסת הבנים ולחלוקת הירושה בין הבנים. במקרה של ירושה קטנה, היא משמשת לפרנסת הבנות והבנים נאלצים לדאוג לעצמם, גם אם יצטרכו לקבץ נדבות.
בעת החדשה הונהג ביהדות אשכנז להקנות לבת מחצית מירושתו של בן זכר, באמצעות שטר חצי זכר, וכן שהבעל והאישה יתחייבו לנהל את רכושם באופן שוויוני[67].
בחלק מהקבוצות החרדיות, במיוחד הליטאית בישראל, לומדים הגברים שנים רבות בכולל ואינם עובדים, בעוד שנשותיהן, בעיקר בצעירותן, נושאות בעיקר עול פרנסת המשפחה. בציונות הדתית הנוהג נפוץ פחות.
זכות בחירה
באופן היסטורי, וכמו בשאר התרבויות, לנשים לא הייתה זכות לבחור ולהיבחר לגופים ציבוריים ייצוגיים. בתקופת הדיונים על הקמת מוסדות היישוב היהודי בארץ ישראל לאחר הכיבוש הבריטי, התעוררה מחלוקת בשאלת זכות הבחירה לנשים, נושא שהיה במחלוקת באותה תקופה גם במדינות דמוקרטיות רבות - בבריטניה עצמה הוענקה הזכות לנשים בהדרגה בתקופה זו, בין 1918 ל-1928. האספה שהתקיימה ביולי הסכימה על פשרה, לפיה נשים יורשו לבחור אך לא להיבחר, אולם באספה נוספת שנערכה בדצמבר הוחלט על שוויון זכויות פוליטי לנשים ואף נבחרה אישה לוועד הזמני. מתנגדי ההחלטה איימו בהקמת מוסדות ייצוגיים נפרדים שהיו עשויים לזכות לתמיכת רוב היישוב היהודי. הבחירות עצמן נדחו שוב ושוב. ועידת המזרחי באמסטרדם החליטה להשתתף בבחירות, חרף התנגדות רבנים רבים. הבחירות הראשונות לאספת הנבחרים של כנסת ישראל היו בשנת 1920. באפריל הן נערכו בכל הארץ, אך בירושלים הן נדחו על רקע החשש מהחרמתן, והתקיימו במאי כשהן כוללות שני סוגי קלפיות, קלפי "כשרה" וקלפי רגילה. בקלפיות הכשרות הצביעו גברים בלבד וקולם נספר פעמיים - גם עבור הנשים. בבחירות אלו התמודדו נשים הן ברשימות נפרדות והן ברשימות מעורבות וזכו לראשונה לכוח פוליטי רשמי. ב-1926 התקיימו הבחירות לאספת הנבחרים השנייה על בסיס שוויון זכויות מלא, ובמושב הראשון של אספת הנבחרים החדשה הוכרז רשמית על שוויון זכויות לנשים בכל התחומים[68].
בפולמוס זה התבטאו רבנים רבים נגד מתן זכות בחירה לנשים, ובראשם החפץ חיים הרב חיים עוזר גרודזנסקי והרב קוק. נימוקיו של הרב קוק הסתמכו על שיקולים הלכתיים, לאומיים ומוסריים. הוא גרס שהמסורת משקפת נורמה שלפיה יש למנוע עירוב בין נשים לגברים באספות ציבוריות, וכן שעשייה ציבורית נועדה לגברים בלבד. לאומית, הוא גרס שרוח האומה משתקפת בתנ"ך, שהציונות נסמכת עליו בתובעה זכות לחידוש חייה הלאומיים בארץ ישראל, וחידוש זכות בחירה לנשים יחזק את טענת מתנגדי הציונות שהיהדות התנתקה ממורשתה. מוסרית, הוא טען שהפוליטיקה 'רקובה' ועירוב נשים בה יעכב את מימוש האידיאל של חברה שבה יחסי אנוש תקינים[69][70][71]. בנו של הרב קוק, הרב צבי יהודה, ציין כי שני רבנים אלה ורוב האחרים לא השתמשו במילה "אסור" אלא ב"לא ראוי" וכדומה. לאחר מאבק ממושך, ואחרי שעמדתם לא התקבלה וניתנה זכות בחירה לנשים, גם הפוסקים שהתנגדו לנתינתה תמכו בכך שנשים יממשו אותה כמו הגברים[70].
לעומתם, הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל, שהיה נשיא תנועת המזרחי ובהמשך הרב הספרדי הראשי לארץ ישראל, והרב חיים הירשנזון צידדו לכתחילה בזכות בחירה לנשים, ואף בזכותן להיות נציגות נבחרות.[72] כך כתבו בהמשך רבנים דתיים לאומיים בולטים נוספים, כדוגמת הרב יעקב אריאל[73] והרב זלמן מלמד[74]. תומכי זכות הבחירה לנשים טענו כי בדמוקרטיה אין איסור שררה לנשים מפני שהציבור מקבל אותן בהסכמה ושחשש לפריצות אינו קיים בחברה מתוקנת[75].
שירות צבאי והשתתפות בלחימה
חז"ל פסקו שאישה לא תישא כלי נשק[76] ולא תשתתף במלחמה, מפני שאין דרכה בכך[77], אלא אם כן מדובר במלחמת מצווה[78]. המשנה קובעת שבמלחמת מצווה[79] יוצאים "חתן מחדרו וכלה מחופתה". רוב הפוסקים הבינו שכלות מסייעות באופן לוגיסטי[80], ויש שפירשו שיוצאות לקרב[81], אך ב"מלחמת רשות" מוסכם על כולם שאין לאישה לצאת למלחמה.
רוב הרבנים אוסרים על גיוס בנות לצה"ל על פי התפיסה המבוטאת במאמר חז"ל בתלמוד: "איש דרכו לכבוש ואין אישה דרכה לכבוש"[82]. כלי נשק מוגדרים בהלכה כלבוש גברי ואסור לאשה ללבוש לבוש גברי, כפי שלאיש אסור ללבוש לבוש נשי. לכך מתווספות בעיות הכרוכות בשירות עם גברים, כגון ייחוד, חשש מפריצות, קלות ראש עם נשים, שיחות חיבה בין גברים לנשים ועוד.
מיעוט של רבנים מהציבור הדתי לאומי, כגון רבני בית הלל, מתיר לבנות ללכת לצבא[83]. הרב שלמה גורן התיר לנשים מסוימות להתגייס. בעשור השני של המאה ה-21 הוקם ארגון "אלומה", במטרה לעזור למתגייסות דתיות לעבור את השירות הצבאי תוך שמירת תורה ומצוות והוקמה מכינה קדם צבאית לבנות דתיות בשם צהלי. בכל אופן בציונות הדתית מופנות הבנות בעיקר לשירות לאומי. רבני הציבור החרדי אוסרים באופן גורף גם שירות לאומי. החזון איש ורבנים בולטים נוספים הגדירו את הכפפת הבת לגורם פיקודי כאביזרייהו דעריות עליהם נאמר "יהרג ואל יעבור".
מתן עדות בבית דין
על פי ההלכה אישה איננה יכולה לתת עדות קבילה בבית דין רבני, בין בדיני ממונות ובין בדיני נפשות[84], מלבד במקרים מסוימים. יש הטוענים כי הנימוק ההלכתי אינו תולה דבר זה בחוסר אמינותה של האישה אלא בצניעותה, שהרי לגבי איסורי עריות, הנחשבים חמורים יותר, היא נאמנת[85].
על אף שמעיקר הדין על הנתבע לבוא למסור טענותיו בבית הדין, במקרה של נשים יקרות (חשובות) שהגעה לבית הדין מהווה עבורן פגם בכבוד ובצניעות, שולחים להם בית דין את סופרי בית הדין שיכתבו מפיהם את טענתן[86].
נשים בתפקידי הנהגה פוליטית
תפקידי שיפוט ודיינות
המקור ההלכתי הקדום היחיד המתייחס לשפיטה ודיינות ישירות הוא התלמוד הירושלמי שקובע שאישה איננה רשאית לדון כשם שאיננה רשאית להעיד[87]. רבי יוסף קארו מחבר השולחן ערוך פסק כך[88], בעקבות ה"טור" והרמב"ם, שאישה פסולה לדון. פסוקי ספר שופטים על דבורה הנביאה על הפסוק: "ויעלו אליה בני ישראל למשפט"[89], הוסברו על ידי הטור בעקבות הרמב"ן, שדבורה שימשה כיועצת ולימדה את שופטי ישראל[90]. מאידך, הרמב"ן פירש שהייתה שופטת של ממש, על פי ההלכה שגם פסולים יכולים לדון במקרה שבעלי הדין הסכימו לכך שתדון אותם (שבועות לה א). ואכן כל הפוסקים הסכימו שאישה יכולה לדון כאשר בעלי הדין מסכימים לכך. התוספות בבבא קמא שם סובר שניתן ללמוד מהכלל שאישה כשרה לדון גם ללא הסכמה, אולם רק מעטים פסקו כמוהו: לפי הרב עוזיאל אישה יכולה לשמש כשופטת כאשר נבחרה על ידי הציבור, מדין "קבלוה עליהם"[91]. והרב חיים דוד הלוי פסק בדעת מיעוט, על פי התוספות, שאישה יכולה לשפוט.
למעשה לא נסמכה אף אישה לדיינות, והרעיון נחשב מחוץ לתחום ביהדות האורטודוכסית.
בתפקיד פוליטי
שום תשים עליך מלך – ולא מלכה. מלמד שאין מעידין אישה במלכות וכן כל משימות שבישראל אין ממנין בהן אלא איש.
— מדרש תנאים (המדרש הגדול), וכן ברמב"ם[92].
.
בספרי נקבע כי אישה איננה יכולה להתמנות למלוכה. הרמב"ם פסק זאת להלכה וחידש שדין זה מתייחס לכל תפקיד הנהגתי שיש בו שררה ואחריות. דין זה לא נמצא בשום ספר הלכתי ידוע אחר ורוב הראשונים חלוקים על הרמב"ם בנקודה זו[93]. ספרי ההלכה המקובלים האחרים מציינים רק איסור על כהונה כדיינות. כאשר התמנתה גולדה מאיר לראשות ממשלת ישראל, אמר ח"כ יצחק מאיר לוין, נציג אגודת ישראל בכנסת: "רבים בעולם, יהודים ולא יהודים, יביעו לבטח את תמהונם על כך שדווקא עכשיו מצאו לנכון להעמיד אישה בראש הממשלה. גם אינני משוכנע שזה ירתיע את הערבים". ראיות נוספות שנמנו לאיסור: כל כבודה בת מלך פנימה, נשים ועבדים וקטנים אין מזמנים עליהם שאין חברתם נאה, אשה לא תקרא בציבור מפני כבוד ציבור[94]. בשו"ת שרידי אש הגם שדעתו היתה שאין איסור הלכתי, כתב:”מכל מקום הסכמנו כולנו שבחירת הנשים היא נגד מנהג ישראל ונגד המוסר הישראלי בחיי הציבור, שהשתדלו תמיד לשמור על כבודה בת מלך פנימה, שהאשה הישראלית תשמור את ביתה ואת חינוך ילדיה ואל תהיה קולנית ויוצאנית, לפזר כוחה ולהרוס צניעותה, ולאבד את חינה וטעמה ע"י ריב ומדנים פוליטיים וציבוריים” (שו"ת שרידי אש חלק א סימן קנו).
המפלגות החרדיות מתנגדות להצבת נשים מטעמן בכנסת בשל נימוקים הלכתיים וטעמי צניעות. בשנת 2012 הקימו מספר נשים חרדיות את קבוצת "לא נבחרות - לא בוחרות" שפועלת לשילוב נשים חרדיות כחברות כנסת[95]. הקבוצה הריצה בבחירות לכנסת ה-20, בשנת 2015, את מפלגת ובזכותן, שקיבלה כ-1,800 קולות, מתוכם כ-400 מריכוזים חרדיים.
בציבור הציוני-דתי מאפשרים לאישה לכהן כחברת הכנסת, ראש עירייה וכדומה[96], אם כי לא לתפקידי רבנות ודיינות.
צניעות האישה וכבוד הציבור
צניעות
- ערך מורחב – צניעות (יהדות)
אף שגברים ונשים כאחד נדרשים ללכת בצניעות ללא הדגשת הגוף, ההלכה מקפידה יותר על גברים באיסורים הקשורים בראיית נשים (איסור הסתכלות בערווה) ובשמיעתן (קול באישה ערווה), בשל הגירוי והאיסורים העלולים להיגרם מכך ומאידך מקפידה יותר על נשים בלבושן והנהגתן בפני גברים במטרה לשמור על צניעותן.
ההלכה עוסקת בהרחבה באופי בגדי הנשים הנחשבים צנועים ואוסרת שירה או ריקוד של נשים בפני גברים. בציבור החרדי מקובל כי אישה אינה מדברת בפני ציבור גברים. חז"ל פסקו שאישה לא תהיה מורה לילדים קטנים[97] כדי שלא תגיע למפגש עם אבותיהם של התלמידים באופן שעלול להוביל לפריצות. איסור זה חל אף על גבר, אך רק אם הוא רווק. יסוד מנחה בחז"ל הוא הכלל "כל כבודה בת מלך פנימה", שלפיו פעילותה של האשה היא בצינעה, ואינה חורגת כרגיל מן התחום הביתי[98].
תפילה וקריאה בתורה
- ערך מורחב – תפילת נשים ביהדות
נשים פטורות ממצוות עשה שהזמן גרמן ולפי דעה שלא נפסקה להלכה נאסר עליהן להניח תפילין. תוספות כותבים שהטעם לדעה זו הוא שתפילין מחייבים גוף נקי ונשים אינן "זריזות ליזהר" בניקיון גופן[99]. עם זאת, בספרות חז"ל מסופר על מיכל בת שאול שהניחה תפילין ולא מיחו חכמים בידה[100]. מכיוון שנשים פטורות מתפילה, אישה גם אינה יכולה לשמש כחזנית ולהוציא גברים ידי חובת תפילות שהיא עצמה פטורה מהן.
בשל "כבוד הציבור" אישה איננה יכולה לעלות לתורה[101], כפי שנכתב במסכת מגילה: ”תנו רבנן: הכל עולין למניין שבעה ואפילו קטן ואפילו אישה, אבל אמרו חכמים: אישה לא תקרא בתורה מפני כבוד צבור.” (בבלי, מגילה כג א) כמו כן, גברים ונשים אינם מצטרפים למניין הנדרש לזימון על מנת למנוע קרבה של פריצות בין הגברים לנשים[102].
בברכות השחר שבתפילת שחרית, הגבר מברך לאחר הברכות "ברוך שלא עשני גוי" ו"ברוך שלא עשני עבד", גם "ברוך שלא עשני אישה", בעוד האישה מברכת: "ברוך שלא עשני גויה", "ברוך שלא עשני שפחה" ו"ברוך שעשני כרצונו" - לפי נוסח עדות המזרח, ולפי נוסח אשכנז השינוי הוא רק בברכה ברוך שעשני כרצונו. פרשנות מקובלת היא כי המצוות היתרות המוטלות על הגבר היא הסיבה לברכות אלו. ראיה לכך ניתן למצוא בתוספתא במסכת ברכות, שהוא אחד המקורות לברכה זו[103], שם רבי יהודה מציע לראשונה את הברכות:
שלש ברכות צריך לברך בכל יום: ברוך שלא עשני גוי, ברוך שלא עשני אישה, [ברוך] שלא עשני בור. גוי – כל הגוים כאין נגדו, אישה – אין אישה חייבת במצות.
היחס לאלימות נגד נשים
אלימות נגד נשים היא תופעה חברתית הכוללת אלימות פיזית, אלימות מילולית, התעללות נפשית, תקיפה ועוד.
בתנ"ך אין מקרים של הכאת אישה בידי בעלה. מקרה חריג מתואר בפרשת פילגש בגבעה בו גבר שחשש לחייו הציע להמון את פילגשו כקורבן חלופי. הסערה שפרצה בעקבות הנעשה גררה מלחמת אחים קשה.
לפי ההלכה, החובל באדם אחר, חייב לפצותו. דין זה חל גם על פגיעה בנשים. בספרות הרבנית יש גילויי סלידה מבעלים אלימים ובתקופות שונות תוקנו תקנות מיוחדות למניעת אלימות זו, הן בדיני משפחה, הן במישור המשפט הפלילי והן במישור האזרחי[104].
מעמד האישה בזרמים היהודיים בימינו
ביהדות האורתודוקסית
ביהדות האורתודוקסית, בהמשך למקורות היהדות, מיועדים לאישה תפקידים שונים מתפקידיו של האיש. תפילות ואירועים נוספים מתקיימים בהפרדה מגדרית על מנת למנוע הסחת דעת וקלות ראש. האישה אינה חייבת בתפילה במניין, ונוכחות נשים בבתי הכנסת נמוכה יותר מזו של גברים. חוסר הסימטריה בין מקום הגברים למקום הנשים בתפילה מודגם בעזרת הנשים בבתי הכנסת.
בשלהי המאה העשרים החלה בישראל, בהשפעת הזרם הכללי, פעילות של פמיניזם דתי (בעיקר בקרב הציבור הדתי-לאומי) במסגרת היהדות האורתודוקסית במטרה להביא לשינוי במעמד האישה ביהדות האורתודוקסית. דוגמה לכך היא התנועה הדתית-פמיניסטית "קולך".
ביהדות הקונסרבטיבית והרפורמית
במחצית השנייה של המאה ה-20 חל שינוי גדול במעמד האישה בקרב הזרמים הלא-אורתודוקסיים. ביהדות הקונסרבטיבית וביהדות הרפורמית נוטלות נשים חלק במגוון פעילויות שאסורות או אינן מקובלות בדרך-כלל ביהדות האורתודוקסית כמו: להיות חלק ממניין, לעלות לתורה, להתעטף בטלית ולהניח תפילין, להיות חזנית (שליחת ציבור) וקוראת בתורה (בעלת קורא). בארצות הברית הונהגה בקרב הרפורמים ישיבה מעורבת (או "משפחתית") בבית הכנסת כבר בשנות ה-50 של המאה ה-19, אם כי גם הקיצוניים ביותר מבין חברי הזרם בגרמניה שמרו על עזרת הנשים עד מלחמת העולם השנייה. התפתחות ההתייחסות השיוונית לנשים בהמשך ליוותה את התפתחות הפמיניזם בחברה הכללית.
נשים ראשונות הוסמכו לרבנות בשנות ה-70 של המאה ה-20. כיום נשים משמשות כרבות בכל הזרמים הלא-אורתודוקסיים, ובכלל זה הן משיאות זוגות, ובזרמים שבהם הדבר מקובל, פוסקות הלכה.
רבי משה פיינשטיין כתב, בהתייחס לתביעה מצד תנועות נשים ללבישת ציצית וכדומה, שאף שמעיקר ההלכה אשה יכולה לקיים את המצוה בתורת אינו מצווה ועושה, אך אם הדבר נובע מתוך גישה של דרישת שיוויון והתרסה נגד חוקי התורה שנקבעו על ידי הבורא, הדבר מהווה כפירה בתורה בהלכה[105].
ביהדות הקראית
- ערך מורחב – מעמד האישה ביהדות הקראית
ביהדות הקראית, זרם המסתמך על המקרא בלבד, נשים נחשבו כשוות לגברים מבחינת הזכויות והחובות הדתיות, וחכמי הקראים הביעו יחס חיובי לנשים. אמנם ישנן מצוות בתורה שמיועדות רק לגברים ואחרות שמיועדות רק לנשים, אך בנוגע לכל שאר המצוות מעמדן שווה לגברים.
מובן שכל הנושאים הנוגעים ליחס השונה לנשים ולגברים במקרא תקפים עד ימינו ביהדות הקראית, משום שמקורם בפשט של התורה. הקראים חידשו בדורות האחרונים הלכה שלפיה בית דין יכול לתת גט במקום הבעל במקרים מסוימים של עגינות.
הקראים מחמירים בדיני טהרה, לנשים ולגברים כאחד, והטמאים אוכלים בשולחן נפרד וצריכים לשמור על בידול ולא להיכנס לבית הכנסת. עיקרון אחיד זה מקשה במיוחד על האישה, שמדי חודש יש לה טומאת נידה הנמשכת שבעה ימים.
ראו גם
לקריאה נוספת
הגות והלכה
- שלמה אבינר, בת מלך: נשים ביהדות, בית אל: הוצאת ספריית חוה, 2005.
- אהובה אשמן, תל אביב: תולדות חוה, הוצאת ידיעות ספרים, אוקטובר 2008.
- אברהם וינרוט, פמיניזם ויהדות, תל אביב: הוצאת ידיעות ספרים, 2001[106].
- יעקב אריאל, הלכה בימינו – מורשתה, לימודה, הוראתה ויישומה, הוצאת מכון התורה והארץ, תש"ע, שער ג', עמ' 155–244.
- חיים נבון, גשר בנות יעקב: מעמד האישה בהלכה – בין עבר לעתיד, הוצאת ידיעות ספרים, תל אביב, 2011 232 עמ'
- יוסף דוב סולובייצ'יק, אדם וביתו – שש מסות על חיי המשפחה, (תרגום: פרופ' אביגדור שנאן), הוצאת מאוצר הרב, ירושלים תשס"ב.
- אילה גליקסברג, האשה ביהדות שווה יותר, הוצאת אל"ף, אוניברסיטת תל אביב, 1988.
- חנה קהת, פמיניזם ויהדות. תל אביב: משרד הביטחון – ההוצאה לאור, 2008.
- מנחם מנדל שניאורסון, אל נשי ובנות ישראל – השקפתו על האם, האשה והבת היהודיה, בעריכת זושא וולף, הוצאת קה"ת כפר חב"ד, תשס"ו
מחקרים
- מנחם אלון, מעמד האישה - משפט ושיפוט, מסורת ותמורה, בני ברק: הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב 2005.
- רות למדן, עם בפני עצמן: נשים יהודיות בארץ ישראל, סוריה ומצרים במאה השש-עשרה, תל אביב: הוצאת ביתן, תשנ"ו 1996; מהדורה אנגלית: 2000[107]
- רחל אליאור, סבתא לא ידעה קרוא וכתוב: על הלימוד ועל הבּוּרוּת, על השעבוד ועל החירות, ירושלים הוצאת כרמל, 2018
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ציטוטים בוויקיציטוט: מעמד האישה ביהדות |
 טקסט בוויקיטקסט: על מעמד האישה ביהדות |
- מאמרים בנושא מעמד האישה ביהדות, באתר "דעת"
- שיעורים על מעמד האישה ביהדות, באתר הידברות
- מעמד האישה ביהדות והיחס בין האיש לאשה, באתר "ישיבה"
- הערך "אשה_במצוות", באתר ויקישיבה
- שמואל ספראי, מחויבותן של נשים במצוות במשנתם של התנאים, הספרייה הווירטואלית של המרכז לטכנולוגיה חינוכית
- ורד נעם, מעבר למחיצה הפנימית, מתוך מוסף "שבת", מקור ראשון, 13 בינואר 2013
- הרב זמיר כהן, מעמד האישה ביהדות, באתר הידברות
- אלדד וייל, תחילתה של תקופת הנשים – נשים ונשיות במשנתו של הרבי מלובביץ
- אריה ליב אפשטין, תולדות הכתובה בישראל - מחקר על מעמדה של האישה לפי משפט ישראל, באתר היברובוקס
הערות שוליים
- ^ רמב"ן בראשית ג, טז, ספורנו ורש"ר הירש בראשית ב, יח. לפי רש"ר הירש השינוי במעמד האשה חל כתוצאה מהמעבר מתנאי גן עדן לעבודת האדמה בזיעת אפיו של האדם. בכך נעשתה האשה תלויה בבעלה שהוא המפרנס העיקרי
- ^ פרקי דרבי אליעזר, פרק 30 דף לג כותב: ”ומכל הרעות שבאו על אברהם היה קשה ורע הדבר הזה מאד.”
- ^ וילך מנוח אחרי אשתו – מקום האישה בחברה המקראית, באתר דעת
- ^ ”וַתֹּאמֶר שָׂרַי אֶל אַבְרָם חֲמָסִי עָלֶיךָ אָנֹכִי נָתַתִּי שִׁפְחָתִי בְּחֵיקֶךָ וַתֵּרֶא כִּי הָרָתָה וָאֵקַל בְּעֵינֶיהָ יִשְׁפֹּט יְקֹוָק בֵּינִי וּבֵינֶיךָ:” (ספר בראשית, פרק ט"ז, פסוק ה')
”וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים:” (ספר שמואל ב', פרק ו', פסוק כ') - ^ פרשנות רמב"ן על ספר שמות, פרק כ"א, פסוק ט'
- ^ תוספות, מסכת כתובות, דף י' עמוד א', ד"ה אמר רב נחמן
- ^ ספר דברים, פרק י"ז, פסוק י"ז.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף מ"ד עמוד א': "ד' – אין, טפי – לא"
- ^ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן א', סעיפים ט'–י'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ד', הלכה ד' שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ו, סעיף א'
- ^ ספר במדבר, פרק ה', פסוק י"ב והלאה.
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת סוטה, פרק א', הלכה ג', ותלמוד ירושלמי, מסכת סוטה, פרק ה', הלכה א'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת חולין, דף קמ"א עמוד א'
- ^ בית שמאי אומרים לא יגרש אדם את אשתו אלא אם כן מצא בה דבר ערוה שנאמר "כי מצא בה ערות דבר" ובית הלל אומרים אפילו הקדיחה תבשילו (משנה, מסכת גיטין, פרק ט', משנה י').
- ^ 15.0 15.1 ספר במדבר, פרק כ"ז, פסוק ח'.
- ^ ספר במדבר, פרק ל', פסוקים ד'-י"ז
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נדרים, פרק אחד עשר דפים עט-פב
- ^ ספר דברים, פרק כ"ב, פסוקים י"ג-כ"א
- ^ ספר ויקרא, פרק כ"א, פסוק ט'
- ^ ספר בראשית, פרק ל"ח, פסוק כ"ד
- ^ ספר ויקרא, פרק כ"ז, פסוקים א'-ח'
- ^ אברבנאל ויקרא כ"ז
- ^ ספורנו שמות כא, לב, רבי דוד צבי הופמן ויקרא כ"ז, לב
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס"א עמוד א'
- ^ ראו למשל דו פרצופין – הרהורים בדבר מעמד האישה וחינוך הבת, מאת הרב שי פירון. ובעין אי"ה פירש הראי"ה קוק, שהמחלוקת היא על היחס בין השכל לבין "הרגש המיוחד לאשה".
- ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל"ה עמוד א' ועוד
- ^ ספר המצוות לרמב"ם מצות לא תעשה, מצווה מג, מצווה מד, מצווה קסו.
- ^ אבודרהם ברכת המצוות ומשפטיהם
- ^ רש"ר הירש ויקרא כג, מג
- ^ ילקוט שמעוני, תהלים פרק ס"ח, ואמרה דומה בגמרא, תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י"א עמוד ב': "דרש רב עוירא, בשכר נשים צדקניות שהיו באותו הדור נגאלו ישראל ממצרים"
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י"א עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י"ז עמוד א'
- ^ פרק א משנה ה.
- ^ מסכת דרך ארץ רבה, פרק ראשון
- ^ תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף כ' עמוד א'
- ^ פרק ב משנה ז
- ^ תלמוד בבלי, מסכת שבת, דף ל"ג עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת נידה, דף מ"ה עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ב עמוד ב'
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ג עמוד ב'. וכן מסופר שם שאשתו של ר' חייא ציערה אותו רבות, ומלבד הבלגתו, הוא נהג בה כבוד יתר על המידה.
- ^ "אמר רב נחמן: מנוח עם הארץ היה שנאמר (שופטים יג, יא) 'ויקם וילך מנוח אחרי אשתו'...אחרי דבריה ועצתה" (בבלי, ערובין יח ב)
- ^ "ואמר רב כל ההולך בעצת אשתו נופל בגיהנם" (בבלי, בבא מציעא נט א)
- ^ ממשנה תורה לרמב"ם, הלכות אישות, פרק טו, הלכה יט
- ^ רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות פרק כ"ד הלכה ט"ז, שו"ע אבן העזר סימן קט"ו
- ^ ספי מרקוס, מעמד האישה במערכת הנישואין, אסיף
- ^ רמב"ם, משנה תורה, הלכות אישות, פרקים יא–יג
- ^ משנה תורה, הלכות אישות, פרק כ"א הלכה ז'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק כ"א, הלכה י'
- ^ משנה תורה, הלכות אישות, פרק י"ב הלכה ו'
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק י"ב, הלכה ד'
- ^ רמב"ם יד החזקה - הלכות איסורי ביאה כ"א ט'.
- ^ משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק ט"ו, הלכה י"ז
- ^ "ולא יהיו שניהם לא שיכורים, ולא עצלנין, ולא עצבנין; ולא אחד מהן. ולא תהיה ישנה... אלא ברצון שניהם, ובשמחתן. יספר מעט וישחק עימה מעט, כדי שתתיישב נפשה"; משנה תורה לרמב"ם, ספר מדע, הלכות דעות, פרק ה', הלכה י"ח
- ^ "וכן ציוו חכמים על האישה שתהיה צנועה בתוך ביתה, ולא תרבה בשחוק וקלות ראש בפני בעלה, ולא תתבע תשמיש המיטה בפיה, ולא תהיה מדברת בעסק זה; ולא תמנע מבעלה, כדי לצערו עד שיוסיף באהבתה, אלא נשמעת לו, בכל עת שירצה"; משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק ט"ו, הלכה י"ח
- ^ "עונה האמורה בתורה--לכל איש ואיש כפי כוחו, וכפי מלאכתו." ... "יש לאישה לעכב על בעלה, שלא ייצא לסחורה אלא למקום קרוב, שלא ימנע מעונתה, ולא ייצא אלא ברשותה; וכן יש לה למונעו לצאת ממלאכה שעונתה קרובה, למלאכה שעונתה רחוקה" ... "אסור לאדם למנוע את אשתו עונתה; ואם מנע כדי לצערה - עבר בלא תעשה של תורה, שנאמר "שארה כסותה ועונתה, לא יגרע" (שמות, כ"א, י'). ואם חלה או תשש כוחו, ואינו יכול לבעול--ימתין שלושה חודשים, עד שיבריא: שאין לך עונה גדולה מזו. ואחר כך, או ייטול ממנה רשות, או יוציא וייתן כתובה." משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק י"ד, הלכה א',
שגיאות פרמטריות בתבנית:רמב"ם
'ללא: ספר' אינו ערך חוקי משנה תורה לרמב"ם, ספר נשים, הלכות אישות, פרק ג', הלכה ט' - ^ משנה סוטה ג ד
- ^ רבי אליעזר אומר "כל המלמד בתו תורה כאילו מלמדה תפלות", ובתלמוד הירושלמי רבי אליעזר מוסיף: "ישרפו דברי תורה ואל ימסרו לנשים"
- ^ "שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תיפלות. במה דברים אמורים? בתורה שבעל פה אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה, ואם למדה אינו כמלמדה תיפלות". (רמב"ם, משנה תורה, הלכות תלמוד תורה, פרק א' הלכה י"ג). במחלוקת במשנה בסוטה, הרמב"ם אינו מקבל את דעתו של בן עזאי אלא דווקא את דעתו של רבי אליעזר. השולחן ערוך פסק כרמב"ם.
- ^ ”ואין עובד את ה' על דרך זו, אלא עמי הארץ והנשים והקטנים, שמחנכין אותן לעבוד מיראה, עד שתרבה דעתן ויעבדו מאהבה.” (משנה תורה, הלכות תשובה, י', ב')
- ^ אשה שלמדה תורה יש לה שכר, אבל אינו כשכר האיש, מפני שלא נצטותה וכל העושה דבר שאינו מצווה עליו לעשותו, אין שכרו כשכר המצווה שעשה אלא פחות ממנו, ואף על פי שיש לה שכר צוו חכמים שלא ילמד אדם את בתו תורה, מפני שרוב הנשים אין דעתם מכוונת להתלמד, אלא הן מוציאות דברי תורה לדברי הבאי לפי עניות דעתן. אמרו חכמים כל המלמד את בתו תורה כאילו למדה תפלות. במה דברים אמורים? בתורה שבעל פה, אבל תורה שבכתב לא ילמד אותה לכתחלה, ואם למדה אינו כמלמדה תיפלות." משנה תורה לרמב"ם, ספר מדע, הלכות תלמוד תורה, פרק א', הלכה י"ג
- ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ"ו, סעיף ו'
- ^ ליקוטי הלכות, סוטה, כא
- ^ שלמה אשכנזי, שתי נשים ששימשו ראשי ישיבה, בתוך דור דור ומנהגיו, תל אביב: דון, תשל"ז, עמ' 204–205.
- ^ הרב שי פירון, המשך – תלמוד תורה לנשים, באתר כיפה, 14 בינואר 2004
- ^ שו"ת שבט הלוי חלק ו סימן ק"נ
- ^ חובות וזכויות בנישואין, אתר דעת
- ^ תנאי האירוסין והנישואין שנדפסו בספר נחלת שבעה. ראו: אבישלום וסטרייך, "יש דבר שיאמר ראה זה חדש הוא - כבר היה לעֹלמים", פורסם בצהר מא', תשע"ז
- ^ חגי בועז, "זכות הבחירה לנשים בתקופת היישוב"
- ^ פרופ' צבי זוהר, "האירו פני המזרח: הלכה והגות אצל חכמי ישראל במזרח התיכון", עמ' 239
- ^ 70.0 70.1 הרב דב ליאור, הצבעת נשים בבחירות, תשובה באתר "ישיבה".
- ^ הרב אליעזר מלמד, נשים בתפקידים ציבוריים, באתר ערוץ 7.
- ^ יחזקאל כהן, "המחלוקת בין הרבנים קוק ועוזיאל זצ"ל על מתן זכות בחירה לנשים", הגות ה', עמ' 83–95, ירושלים, התשמ"ג
הרב בן-ציון מאיר חי עוזיאל: מפסקיו - לנשים זכות לבחור ולהיבחר, באתר משרד החינוך - האגף לתרבות תורנית - ^ "האישה בעידן המודרני לאור ההלכה, מתוך "טללי אורות" יג', תשס"ז
- ^ תשובה באתר "ישיבה"
- ^ הרב פרופ' אריה אברהם פרימר, נשים בתפקידים ציבוריים בתקופה המודרנית
- ^ "לא יהיה כלי גבר על אישה.... ר' אליעזר בן יעקב אומר שלא תלבש אישה כלי זיין ותצא למלחמה" – ספרי פרשת תצא פסקה ט"ז, תלמוד בבלי מסכת נזיר נט א.
- ^ "וכבשוה אמר רחמנא איש דדרכו לכבש – אין, אישה דאין דרכה לכבש – לא (תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף ל"ה עמוד א')
- ^ משנה, מסכת סוטה, פרק ח', משנה ז', תוספתא מסכת סוטה ז', ט"ו, תלמוד ירושלמי, מסכת סוטה, פרק ח', הלכה י', תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף י' עמוד א', משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ז', הלכה ד'
- ^ מלחמת מצווה מוגדרת ברמב"ם: מלחמת שבעת עממים, מלחמת עמלק ועזרת ישראל מיד צר הבא עליהם. (משנה תורה לרמב"ם, ספר שופטים, הלכות מלכים ומלחמות, פרק ה', הלכה א').
- ^ רדב"ז הלכות מלכים פרק ז הלכה ד
- ^ ראו מלחמת מצווה
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ס"ה עמוד ב'.
- ^ שירות משמעותי לנשים בשירות לאומי ובצה"ל – חוות דעת רבני בית הלל, באתר בית הלל
- ^ בבלי, שבועות ל' ע"א, בבא קמא פ"ח ע"א.
- ^ ראו: עדות אישה, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"; גרשון הולצר, עדות אישה במשפט העברי, באתר "דעת"; מדוע אישה פסולה לעדות, אתר כיפה
- ^ שולחן ערוך, חושן משפט, סימן קכ"ד
- ^ ירושלמי יומא דף לב א
- ^ נדה מט ע"ב, שולחן ערוך חושן משפט ז' ד'.
- ^ ספר שופטים, פרק ד', פסוק ה'
- ^ חושן משפט סימן ז.
- ^ משפטי עוזיאל, חושן משפט סימן ה'.
- ^ הלכות מלכים פרק א הלכה ה
- ^ ראו אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן מד
- ^ שו"ת שרידי אש חלק א סימן קלט
- ^ קובי נחשוני, חרדיות נגד חרדים: לא נבחרות - לא בוחרות, ynet, 19.12.12
- ^ כאשר נשאל הרב אברהם שפירא לגבי התמודדותה של דניאלה וייס לראשות מועצה מקומית קדומים, פסק שיש לבחור במועמד המתאים ביותר לתפקיד (בשבע, כ"ט בתשרי ה'תשס"ח עמ' 11).
- ^ "ולא תלמד אישה סופרים" (משנה קידושין ד יג)
- ^ רש"ר הירש בראשית מט, כב
- ^ "ונראה לפרש דטעמא למ"ד דלא הוי רשות משום דתפילין צריכין גוף נקי ונשים אין זריזות ליזהר" – תוספות עירובין צו א.
- ^ בבלי עירובין צו א. המקרה מובא כמקרה קצה. ובנוסף ישנם כמה מקורות כמו פסיקתא רבתי פכ"ב שסוברים כי חכמים מיחו.
- ^ בבלי, מגילה כג א, רמב"ם הלכות תפילה וברכת כהנים יב יז, "וכן בקריאת מגילה" ערוך השולחן אורח חיים תרפט
- ^ שולחן ערוך אורח חיים סימן קצט סעיף ו, הטעם מובא במשנה ברורה.
- ^ מסכת ברכות, ו' כ"ג
- ^ ד"ר מרדכי פרישטיק, אלימות נגד נשים ביהדות, כתב העת "חברה ורווחה", משרד העבודה, הרווחה והשירותים החברתיים, 1990
- ^ שו"ת אגרות משה אורח חיים חלק ד סימן מט
- ^ ביקורת: אורי פז, נשים ביהדות: לא מה שחשבתם, באתר "האייל הקורא"
- ^ ביקורת: ירון בן-נאה, על נשים וחקר נשים, קתדרה 102, טבת תשס"ב, עמ' 197-191
הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.
29526236מעמד האישה ביהדות