איזבל
אִיזֶבֶל בת אתבעל מלך צידון, הייתה מלכת ממלכת ישראל מתוקף נישואיה למלך אחאב כחלק מברית הידידות שנכרתה בין מלכות צור וישראל, כפי שמסופר בספר מלכים א'.
מקור ניקוד שמה
יש ששיערו שניקוד שמה אִיזֶבֶל הוא עיוות מכוון שמטרתו ליצור קישור בין הדמות ובין זֶבֶל דהיינו לכלוך וטינופת, בעוד שבמקור, המילה זבל נהגתה זְבֻל [דרוש מקור], מילה שמשמעה "שופט", מקדש או דבר מה רם, נישא ומלכותי. עדויות מקראיות רבות ניתן למצוא למילה זו, ביניהם שמם של זבולון וזְבֻל[1] ותוארו של המקדש בפי שלמה המלך כ"בֵּית זְבֻל"[2]. עדויות חוץ מקראיות קיימות אף הן, בעיקר בלוחות אוגריתיים (ראו, KTU 1.2).
דמותה
איזבל דאגה להנהיג את פולחן הבעל בישראל, אותו ייבאה מארץ מוצאה הפיניקית. היא הפכה להיות מלכה דומיננטית שהאפילה על בעלה אחאב שהושפע ממנה (לפי המדרש, עוד ביום הראשון שבאה לאחאב, הסיתה אותו איזבל לעבודה זרה), למרות שנטה לחוקים והמנהגים שהיו מקובלים בישראל, והמקרא תולה בה את חטאיו:
רַק לֹא-הָיָה כְאַחְאָב אֲשֶׁר הִתְמַכֵּר לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינֵי ה' אֲשֶׁר הֵסַתָּה אֹתוֹ אִיזֶבֶל אִשְׁתּוֹ.
לאיזבל קם מתנגד תקיף בדמות אליהו הנביא והיא רדפה אותו עד חורמה, דבר שאילץ אותו להמלט לארצות סמוכות. איזבל רדפה את נביאי ה' והרגה אותם, ופעולה זאת הותירה את אליהו נביא יחיד. עובדיהו 'אשר על הבית', הצליח להחביא מאה מנביאי ה' בשתי מערות והאכיל אותם בלחם ומים.
בפרט רצתה איזבל להיפרע מאליהו לאחר ששחט את נביאי הבעל שתחת חסותה, במהלך מעמד הר הכרמל. וכך מספר הכתוב:
וַיַּגֵּד אַחְאָב לְאִיזֶבֶל אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשָׂה אֵלִיָּהוּ, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר הָרַג אֶת כָּל הַנְּבִיאִים בֶּחָרֶב; וַתִּשְׁלַח אִיזֶבֶל מַלְאָךְ אֶל־אֵלִיָּהוּ לֵאמֹר: כֹּה יַעֲשׂוּן אֱלֹקִים וְכֹה יוֹסִפוּן – כִּי כָעֵת מָחָר אָשִׂים אֶת נַפְשְׁךָ כְּנֶפֶשׁ אַחַד מֵהֶם.
לטענת המלבי"ם, איזבל חששה מעימות עם בעלה אחאב, שצידד באליהו הנביא אחרי האירוע על הר הכרמל, ולכן לא הרגה את אליהו מיד אלא תכננה להסית את בעלה נגד אליהו כדי שתוכל לחסלו. ראיות מהכתוב לצידודו של אחאב באליהו עולות מכך ששמע להוראות אליהו וקיבץ את כל ישראל להר הכרמל, למרות האיבה הכבדה ביניהם. גם במהלך המעמד עצמו אחאב לא מנע מאליהו להשפיל את נביאי הבעל, ואף לא התערב כשאליהו הרג אותם[3].
מקרה אחר שגרם לעימות נוסף בין אליהו לאיזבל היה כרם נבות היזרעאלי. אחאב חמד את כרם נבות שהיה סמוך לארמונו, ופנה אליו בהצעה בנוסח הבא: "תנה לי את כרמך ויהי לי לגן ירק, כי הוא קרוב אצל ביתי, ואתנה לך תחתיו כרם טוב ממנו. אם טוב בעיניך - אתנה לך כסף מחיר זה". נבות סירב להצעה והשיב לאחאב בנוסח הבא: "חלילה לי מה' מתתי את נחלת אבותי לך".
איזבל לא הבינה מדוע אחאב מתעצב כל כך וצריך להשפיל את עצמו בפני נתין מעמו בעוד הוא המלך, ופעלה מיד על מנת לפתור את העניין בדרכה שלה. איזבל שלחה מכתב לראשי העיר שבה התגורר נבות היזרעאלי, שבו היא מבקשת שישכרו שני עדי שקר, כדי שיעידו כי "ברך (=קילל) נבות אלקים ומלך", כי היה מקובל בישראל שאדם המוצא להורג באשמת מרידה במלך, המלך יורש את רכושו. נבות הוצא להורג בסקילה ואחאב ירש את כרמו.
אליהו נשלח על ידי ה' אל אחאב כדי למסור לו את דבר הנבואה המפורסם: "הֲרָצַחְתָּ וְגַם יָרָשְׁתָּ?!"[4]. בנבואתו בישר אליהו על מותו הצפוי בעקבות הרצח: ”כֹּה אָמַר ה', בִּמְקוֹם אֲשֶׁר לָקְקוּ הַכְּלָבִים אֶת דַּם נָבוֹת, יָלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמְךָ גַּם אָתָּה”. גם לאיזבל ניבא אליהו סוף דומה: ”וְגַם לְאִיזֶבֶל דִּבֶּר ה' לֵאמֹר הַכְּלָבִים יֹאכְלוּ אֶת אִיזֶבֶל בְּחֵל יִזְרְעֶאל”. נוסף למותם של השניים, חזה אליהו את השמדתו המוחלטת של בית המלוכה של אחאב כעונש על חטאי העבודה הזרה.
למשמע נבואת אליהו על חורבן ביתו נכנע אחאב והביע חרטה, ובעקבות זאת אמר ה' לאליהו כי השמדת ביתו תדחה לימי בנו: ”וַיְהִי דְּבַר ה' אֶל אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר: הֲרָאִיתָ כִּי נִכְנַע אַחְאָב מִלְּפָנָי; יַעַן כִּי נִכְנַע מִפָּנַי לֹא אָבִי הָרָעָה בְּיָמָיו, בִּימֵי בְנוֹ אָבִיא הָרָעָה עַל בֵּיתוֹ”
עם זאת, עונשו הפרטי של אחאב על רצח נבות נותר בעינו, וסופו שנהרג במלחמה על רמות גלעד נגד בן הדד השני, וכשנשטפה מרכבתו לקקו הכלבים מדמו ונבואתו של אליהו התגשמה[5].
וְאִישׁ, מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ, וַיַּכֶּה אֶת־מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל, בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן; וַיֹּאמֶר לְרַכָּבוֹ, הֲפֹךְ יָדְךָ וְהוֹצִיאֵנִי מִן־הַמַּחֲנֶה כִּי הָחֳלֵיתִי׃ וַתַּעֲלֶה הַמִּלְחָמָה בַּיּוֹם הַהוּא, וְהַמֶּלֶךְ, הָיָה מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם; וַיָּמָת בָּעֶרֶב, וַיִּצֶק דַּם־הַמַּכָּה אֶל־חֵיק הָרָכֶב׃ וַיַּעֲבֹר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה, כְּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ לֵאמֹר; אִישׁ אֶל־עִירוֹ וְאִישׁ אֶל־אַרְצוֹ׃ וַיָּמָת הַמֶּלֶךְ, וַיָּבוֹא שֹׁמְרוֹן; וַיִּקְבְּרוּ אֶת־הַמֶּלֶךְ בְּשֹׁמְרוֹן׃ וַיִּשְׁטֹף אֶת־הָרֶכֶב עַל בְּרֵכַת שֹׁמְרוֹן, וַיָּלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת־דָּמוֹ, וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ; כִּדְבַר ה' אֲשֶׁר דִּבֵּר׃
יהוא היה מצביא ישראלי, ואלישע הנביא, תלמידו של אליהו, משח אותו למלך לפי מצוות ה'. במהלך מרידתו הרג יהוא את יורם בן אחאב מלך ישראל ואת אחזיה מלך יהודה, והשמיד את בית אחאב בהשראת נבואת אליהו. קודם שהבין יורם שמדובר במרד פנה ליהוא בשאלה "הֲשָׁלוֹם יֵהוּא?" והלה השיב באמירה בוטה המבטאת איבה עמוקה כלפי איזבל אימו: ”וַיֹּאמֶר מָה הַשָּׁלוֹם?! עַד זְנוּנֵי אִיזֶבֶל אִמְּךָ וּכְשָׁפֶיהָ הָרַבִּים”. כשהגיע לעיר הבירה שומרון הרג יהוא את איזבל על ידי שהורה למשרתיה להשליכה מחלון ארמונה, והכלבים עטו על בשרה כפי שניבא אליהו לאחאב.
כמחווה אחרונה ציווה יהוא לקבור את איזבל בשל מוצאה המלכותי. כאשר באו לקברה מצאו רק את גולגלתה, את כפות ידיה וכפות רגליה, ויהוא ראה בכך את התגשמותה של נבואת אליהו: ”וַיֹּאמֶר דְּבַר ה' הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר בְּיַד עַבְדּוֹ אֵלִיָּהוּ הַתִּשְׁבִּי לֵאמֹר: בְּחֵלֶק יִזְרְעֶאל יֹאכְלוּ הַכְּלָבִים אֶת בְּשַׂר אִיזָבֶל.” (מלכים ב' ט' לו).
המדרש מספר שאיבריה אלה נותרו משום שעל אף כל מעשיה הרעים היא נהגה לקיים מצווה אחת - בעת שתהלוכתה עברה בעיר, אם ראתה חתונה נהגה לעצור את מרכבתה ולרקוד ולשיר בחתונה וכך קיימה מצוות "לשמח חתן וכלה", ובשל כך הכלבים לא אכלו את ראשה, ידיה ורגליה[6].
קישורים חיצוניים
שגיאות פרמטריות בתבנית:ויקישיתוף בשורה
פרמטרי חובה [ שם ] חסרים
- אלי אשד, הגבירה איזבל
- איזבל, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת"
- גליה סמו, הגבירה במקרא ובמזרח הקדום. אתר מקראנט
- מלכים א, י"ט .Alhatorah.org
הערות שוליים
- ^ היה שר העיר שכם, ונזכר שופטים פרק ט
- ^ מלכים א, ח י"ג
- ^ לאחר שירד אליהו מהר הכרמל ושחט את נביאי הבעל בנחל הקישון פנה לאחאב ואמר לו 'עלה', ואחר כך הוא עצמו "עלה אל ראש הכרמל". מכאן עולה שאחאב היה נוכח אפילו בנחל הקישון ובחיסול נביאי הבעל, ולא רק במבחן הקרבנות על ראש ההר.
- ^ מלכים א, כא יט
- ^ לכאורה לא התגשמה הנבואה במדויק, כיוון שליקוק דמו אירע בשומרון ולא בכרם נבות ביזרעאל, אולם יהוא השתדל להגשים גם את ההיבט הזה באמצעות גופת בנו של אחאב, יורם: "וַיֹּאמֶר אֶל-בִּדְקַר שָׁלִשֹׁה, שָׂא הַשְׁלִכֵהוּ בְּחֶלְקַת שְׂדֵה נָבוֹת הַיִּזְרְעֵאלִי: כִּי זְכֹר אֲנִי וָאַתָּה אֵת רֹכְבִים צְמָדִים אַחֲרֵי אַחְאָב אָבִיו, וַה' נָשָׂא עָלָיו אֶת-הַמַּשָּׂא הַזֶּה: אִם לֹא אֶת דְּמֵי נָבוֹת וְאֶת דְּמֵי בָנָיו רָאִיתִי אֶמֶשׁ, נְאֻם ה', וְשִׁלַּמְתִּי לְךָ בַּחֶלְקָה הַזֹּאת נְאֻם-ה'. וְעַתָּה שָׂא הַשְׁלִכֵהוּ בַּחֶלְקָה כִּדְבַר ה'" (מלכים ב, ט כה-כו).
- ^ פרקי דרבי אליעזר, י"ז
25732231איזבל