שרה שנירר

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

שגיאת לואה ביחידה יחידה:תבנית_מידע בשורה 261: תבנית אישיות ריקה.

מצבת קברה בקרקוב, שהוקמה מחדש בשנת תשס"ג.

שרה שֶׁנִירֶר (בכתיב יידי: שענירער; א' בתמוז תרמ"ג, 6 ביולי 1883 – כ"ו באדר א' תרצ"ה, 1 במרץ 1935) הייתה מחנכת, מורה ופעילת חינוך חרדית, סופרת יידיש ומחזאית. מייסדת רשת בית יעקב לחינוך חרדי לבנות.

ביוגרפיה

שנירר נולדה בקרקוב למשפחה מבוססת. משפחת שנירר הייתה משפחה חסידית. אביה, רבי בצלאל, היה תלמיד חכם וחסיד של האדמו"ר מצאנז, ובהתאם לחוק חינוך חובה (וכפי שהיה נפוץ אז בגליציה) למדה בבית-ספר בשפה ובתרבות הפולנית. אביה, בצלאל, היה מצאצאי הש"ך, ואמה של בצלאל הכהן, שיינא פייגא, הייתה מצאצאי הב"ח[1][2]. היא נאלצה לעבוד כתופרת מקצועית בגיל צעיר כדי לעזור בכלכלת המשפחה, אך השלימה במקביל לעבודתה את לימודיה בחינוך וביהדות. מלחמת העולם הראשונה פגעה במשפחתה, ובגיל 31 נמלטה כפליטה לווינה. בווינה הקדישה עצמה לשליחותה החינוכית-ספרותית, בניסיון להילחם בהשכלה ובחילון המואצים של הצעירות היהודיות, ולהחזירן אל המסורת הדתית. היא הייתה משתתפת קבועה בשיעוריו של הרב משה דוד פלעש, וממנו שאבה את רעיונותיה לגבי הצורך להעביר לבנות ישראל את התכנים היהודיים הרוחניים.

בלחץ הוריה, נישאה שנירר בסוף שנות העשרים שלה, אף על פי שהיו לה ספקות לגבי בעלה לעתיד והתאמתם זו לזה. לאחר שבעלה לא תמך בדרכה, התגרשו בני הזוג[3]. בשנותיה האחרונות הייתה נשואה ליצחק לנדא[2][4]. ביומנה תיארה שנירר את אירוסיה: "בשעה טובה ומוצלחת התקיימו האירוסין שלי..."[5]. לשנירר לא נולדו ילדים.

תקופת פעולתה של שרה שנירר

החלטתה של שנירר להקים בתי ספר לבנות נבעה כתולדה מצורך השעה, בעקבות האווירה החינוכית והחברתית שבה גדלו הבנים והבנות היהודים בסוף המאה ה-19 ותחילת המאה העשרים. כך כותב צבי שרפשטיין בספרו "גדולי החינוך בעמנו"[6]:

חינוך הבנות בפולין בכלל ובגאליציה בפרט היתה בעיה כאובה וטראגית בחיי ישראל. אדוקי פולין הבדילו בין חינוך הבנים לחינוך הבנות הבדל חותך: את בניהם הקדישו לה' ואת הבנות לחיי הסביבה...חניכות בתי הספר הכלליים, מדברות פולנית מצוחצחת ושקועות בעולמו הרומאנטי- הלאומי של יוליוס סלובאצקי ואדם מיצקביץ...אם כי בנות אלה היו שומרות מצוות בבית, הרי לבבן היה רחוק מההווי האורתודוכסי..."

שנירר מתארת את תחושתה אל מול הווי חייהן של בנות דורה[7]:

הליקוי העיקרי נעוץ בזה שבנותינו יודעות מעט מאד על עברנו המפואר, וזה מרחיק אותן מן העם ומסורתו. אילו היה להן מושג ראוי ורחב...כי אז היו פני הדברים אחרים לגמרי

יחד עם זה היא לא נמנעה מלהביע גם ביקורת על היעדר חינוך מתאים לבנות:

בכל יום רואים המונים חדשים של זקנים וצעירים בלבוש חסידי... להוטים לבלות את הימים הקדושים ביותר בשנה באווירה של הרבי שלהם, … ואנחנו נשארות בבית, הנשים והבנות עם הקטנטנים. יש לנו חג ריק[8].

שנירר החלה לפנות למנהיגי הציבור היהודי בניסיון לשכנע אותם כי יש צורך בחינוך יהודי מסורתי לבנות, אולם לא זכתה להבנה מהרבנים שאליהם פנתה. אחיה יעץ לה לפנות לאדמו"ר מבעלז, רבי יששכר בער, והוא נתן לה את ברכת הדרך[9], ואף חיזק אותה עוד פעמים רבות לאחר מכן כשהייתה באה להתייעץ עימו[10].

בית הספר הראשון

בית הספר הראשון של "בית יעקב" נוסד בסוף חודש תשרי, שנת תרע"ט (1918) בקרקוב[11], ובו למדו כ-25 בנות בגילאי 13–14 בחדר קטן. שרה לימדה את כל תחומי הלימוד: דת, מידות, עברית, יידיש, כתב רש"י, תולדות ישראל ומלאכת יד.

השם בית יעקב מבוסס על מדרש פרשני לפסוק המתאר את מתן תורה בספר שמות פרק י"ט: "וּמֹשֶׁה עָלָה אֶל הָאֱלֹהִים וַיִּקְרָא אֵלָיו ה' מִן הָהָר לֵאמֹר: כֹּה תֹאמַר לְבֵית יַעֲקֹב וְתַגֵּיד לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל", ופירש במכילתא דרבי ישמעאל: "כה תאמר לבית יעקב – אלו הנשים, ותגיד לבני ישראל – אלו האנשים". מדרש מפורסם זה הקנה את שמו לרשת החינוך, שכן הוא משלב את הרעיון של לימוד תורה ומסירת ידע לנשים דווקא. יש אומרים שמקור השם הוא מן הפסוק "בית יעקב לכו ונלכה באור ה'"[דרוש מקור].

לוחית זיכרון על מבנה בית יעקב למורות הראשון בקרקוב. 2016

בית הספר שלה הצליח והתרחב, וב-1924 סיים המחזור הראשון של קורס המורות של הרשת. בית הספר התרחב והפך לרשת חינוכית דתית לבנות, בחסותה של תנועת "אגודת ישראל". בשנת 1937 השתייכו יותר ממאתיים וחמישים בתי ספר לרשת זו (על אף שרובם היו בתי ספר לחינוך משלים)[12]. הרשת כונתה "בית יעקב", והיא קיימת עד היום כמעט בכל קהילות ישראל המנהלות אורח חיים אורתודוקסי-חרדי.

הפולמוס סביב בית הספר

פתיחת רשת בתי הספר גרמה למחלוקת גדולה בציבור החרדי. בהונגריה דחו הרבנים ממונקאטש ומקאלשיץ את בתי הספר לבנות. בגליציה התנגדה חסידות בעלז לבתי הספר של בית יעקב, ואף במידה רבה נמנעה בעלז להיכנס לרשת אגודת ישראל, בעקבות כך. המתנגדים טענו כי ברכת הרבי מבעלז ניתנה לשנירר באופן פרטי, ולא לשם הקמת תנועה[13].

הדרך להקמת רשת החינוך נפתחה בעקבות פסק הלכה במאה ה-20 של "החפץ חיים", רבי ישראל מאיר הכהן[דרוש מקור], שסבר כי קביעת התלמוד בנושא לימוד תורה לנשים התייחסה לנסיבות מסוימות שאינן חלות עוד. הן הניחו קיומה של אווירה שבה "מסורות ומנהגים עתיקי־יומין היו מושרשים", ובנות למדו על היהדות לא באמצעות לימוד פורמלי אלא פשוט מהתבוננות בנעשה בבית. בימינו השתנו שני דברים, טען החפץ חיים: ראשית, המשפחה היהודית הייתה בתהליך של פירוק – היו משפחות שהתרחקו מהדת, אחרות הופרדו בשל גלי ההגירה ממזרח אירופה; שנית, בנות למדו לימודים כלליים וצריך לאזן אותם בחינוך יהודי כדי שלא ינטשו לגמרי את היהדות. באווירה חדשה זו, חלה חובה דתית להעניק לבנות חינוך יהודי. מכאן ש"אם הדבר לא ייעשה", כתב החפץ חיים, "הן עלולות לסור לגמרי מדרך ה' ולעבור על אושיות הדת".

בין תרבות כללית לחינוך דתי

שנירר העידה על עצמה כי התעניינה ואף נהנתה מיצירות של התרבות הגרמנית, וכי אדיקותה ודבקותה במסורת הן ששמרו עליה לבל תשכח את שורשיה היהודיים. היא בקשה דרך לשלב בין התרבות הכללית והמסורת:

"גיליתי התעניינות רבה גם בידע כללי... נהניתי ללכת לאודיטוריום הגדול שב"ביירישעס הוף", כדי לשמוע על ספריהם של הסופרים הגרמנים הקלאסיים... הצטערתי מאד על כי נאלצתי לבקר במקומות הללו, אך לדאבוני לא היה בנמצא אתר יהודי אחר אשר יכול היה לספק את צרכיו של הנוער היהודי... לו רק יכולתי ללמד אותן את הנושאים אותם השתוקקו להכיר, ובו זמנית להעשיר אותן בחכמת התורה וביופייה של המסורת היהודית. לו רק יכולתי…!"

היא שאפה להעניק לתלמידותיה חינוך כללי עשיר, ובה בעת לחזק את הזדהותן עם המסורת היהודית העשירה שאליה הן שייכות. היא ביקשה ליצור אצלן את אותה חוויה רוחנית שהייתה לגברים:

בכל יום רואים המונים חדשים של זקנים וצעירים בלבוש חסידי... להוטים לבלות את הימים הקדושים ביותר בשנה באווירה של הרבי שלהם, … ואנחנו נשארות בבית, הנשים והבנות עם הקטנטנים. יש לנו חג ריק[8].

בית יעקב אפשרה חוויות רוחניות דומות לאלה של הגברים, במיוחד בסמינרים למורות, שבהם הבנות גרו, התפללו, שרו ורקדו יחד בשבתות. שנירר הנהיגה חידוש בחגיגות ט"ו באב, שבמסגרתו היו הנערות יוצאות מדי שנה ליער, שם היו רוקדות בדבקות ללא חשש מהפרת הצניעות או ממבטי גברים[14].

פעילות ספרותית

שנירר נחשבת לחלוצת הכתיבה הספרותית החדשה לבנות דתיות. בשבילן כתבה סיפורים, מחזות חינוכיים ופרקי מוסר, שנדפסו בעיתונות הילדים הדתית בפולין ביידיש. יצירותיה זכו לתפוצה רבה בשעתן ואחדות מהן תורגמו לעברית.

שרה שנירר פרסמה כעשרים כרכים ביידיש, סיפורת, ספרי ילדים, מחזות, מאמרי חינוך והדרכה דתית. וכן פרסמה אוטוביוגרפיה על חייה ומפעלה. לאחר מותה נכתבו עליה כמה ביוגרפיות, וכל כתביה הוצאו בכמה מהדורות ביוזמת תנועת "אגודת ישראל".

בראש תנועת 'בנות אגודת ישראל'

שנירר הייתה מייסדת הסתדרות 'בנות אגודת ישראל', תנועת בת של אגודת ישראל שיועדה לנשים, נשאה דברים בוועידות התנועה[15], והכשרה לקראת עלייה לארץ ישראל של התנועה שפעלה בוורשה קראה את שמה 'קבוצת שרה בת טובים', על שמה של שנירר[16].

פטירתה

בגיל 52 חלתה, ובכ"ו באדר תרצ"ה (1 במרץ 1935), נפטרה ונקברה בבית העלמין "החדש" ב"פלשוב" (פרבר בדרום קרקוב) ברחוב Abrahama 3. בהלווייתה בעיר קרקוב השתתפו אלפים, וגדולי הרבנים נשאו את דברי ההספד בבית כנסת הרמ"א. בבית הקברות הוקצה מקום מיוחד לקברה. הרב יהודה לייב אורליאן מילא את מקומה כמנהל בית יעקב.

בית הקברות נחרב בשואה, ובשנת 2003 הוקמה מחדש מצבה על קברה[17]. בליל 15 בינואר 2024, במהלך מלחמת חרבות ברזל, חולל קברה בידי אלמונים והמצבה נופצה לרסיסים[18].

הנצחה

רחוב הקרוי על שמה נמצא בשכונת קריית אונסדורף בירושלים וכן בנתניה. כמו כן, נקראו על שמה מספר מוסדות ובתי ספר של רשת בית יעקב.

מספריה של שרה שנירר בעברית

  • ספר המחזות, הוצאת נצח, תל אביב, 1954.
  • מה תפקידה של בת ישראל?, קול קורא להורים יהודים לחנך את בנותיהם בבית ספר בית יעקב, ירושלים, 1934.
  • חנה ושבעת בניה, מחזה, נצח, תל אביב, 1944.
  • אם בישראל, כל כתביה של שרה שנירר, לזכרה, בני ברק, 1960.

לקריאה נוספת

  • Naomi Seidman, Sarah Schenirer and the Bais Yaakov Movement: A Revolusion in the Name of Tradition, The Littman Library of Jewish Civilization, 2019

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא שרה שנירר בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ מלכה פיוטרקובסקי, מהלכת בדרכה, עמ' 39
  2. ^ 2.0 2.1 משה בלאט, בית יעקב, גיליון 125, עמ' 22, באתר היברובוקס
  3. ^ ברנדה סוכצ'בסקי־בקון, מייסדת בית יעקב שהפכה להרבה יותר ממורה, ‏12/7/2020
  4. ^ בהתחלה זרקו עליה אבנים: מה שלמדתי מה'גיגטע', באתר בחדרי חרדים
  5. ^ אם בישראל, עמ' 36
  6. ^ צבי שפרשטיין, גדולי החינוך בעמנו, עמ' 226. בתוך מהלכת בדרכה, מלכה פיוטרקובסקי, עמ' 38
  7. ^ שרה שנירר, אם בישראל, עמ' 24. בתוך מהלכת בדרכה, מלכה פיוטרקובסקי, עמ' 39
  8. ^ 8.0 8.1 ברנדה סוכצ'בסקי־בקון, מייסדת בית יעקב שהפכה להרבה יותר ממורה, באתר מקור ראשון, ‏12/7/2020
  9. ^ אמיר השכל, אישים - שרה שנירר, באתר ארגון יוצאי קרקוב בישראל
  10. ^ משה בלאט, בקראקא - לעת פטירתה של שרה שנירר ע"ה
  11. ^ פולה היימן, האשה היהודיה בסבך הקידמה, מרכז שזר, תשנ"ז (1997), עמ' 54
  12. ^ פולה היימן, האשה היהודיה בסבך הקידמה, מרכז שזר, תשנ"ז, 1997, עמ' 55.
  13. ^ הסמל של מחאת הנשים: שרה שנירר, באתר כיכר השבת, ‏16/3/2015
  14. ^ נעמי זיידמן, התחייה הפמיניסטית של ט"ו באב, באתר הספרנים - בלוג הספריה הלאומית, ‏21/7/1
  15. ^ מאחורי הפרגוד, הצפירה, 29 באפריל 1931
    הועידה השלישית של בנות אגודת ישראל, הצפירה, 28 באפריל 1931
    הועידה השלישית של "בנות אגודת ישראל", הצפירה, 29 באפריל 1931
  16. ^ קבוצן של "בנות יעקב", דואר היום, 29 ביולי 1934
  17. ^ Jewish cemetery in Plaszow בתי העלמין היהודים בפלשוב, באתר מדריך פולין
  18. ^ יענקי פרבר, זעם: קברה של שרה שנירר בקרקוב חולל ונופץ, באתר בחדרי חרדים, ‏15 בינואר 2024
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37871327שרה שנירר

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=שרה_שנירר&oldid=2556120"