בנות צלפחד

בְּנוֹת צְלָפְחָד הן חמש בנותיו של צלפחד בן חפר המוזכרות במקרא, בעיקר בפרשת פינחס שבספר במדבר. שמותיהן: מַחְלָה, נועָה, חָגְלָה, מִלְכָּה ותִרְצָה. בעקבות פנייתן ציווה ה' את דיני הירושה, לפיהם בנות יורשות את אביהן כאשר אין לו בנים זכרים שירשו אותו.

בתורה מתוארת פנייתן של בנות צלפחד אל משה רבנו. הן מסבירות כי אביהן מת ללא בנים זכרים וכעת עם הכניסה לארץ תיגרע נחלתו, על כן הן מבקשות לרשת אותו ולהמשיך את שמו. משה הפנה את הבקשה אל ה' שקבע את הלכות הירושה, לפיהן בנות קודמות לאחי הנפטר בסדר ההורשה. בהמשך פנו ראשי השבט למשה והביעו את חששם שבנות צלפחד יינשאו לבני שבט אחר, כך שלאחר מותן תיגרע נחלתן מנחלת השבט. בעקבות כך קבע ה' שבנות היורשות נחלה תינשאנה לבני שבטן בלבד.

פרשיית בנות צלפחד היא אחת מארבע פרשיות בתורה בהן מתמודד משה עם סוגיה משפטית ועל מנת למצוא פתרון הוא פונה לה'. תשובת ה' קובעת חוק כללי חדש. מאוחר יותר נקבע שהאיסור על בנות יורשות נחלה להינשא לבני שבט אחר, נאמר רק לבני אותו הדור (עד תום כיבוש הארץ וההתנחלות בה בימי יהושע בן נון).

מקור השם

שם בית אביהן גזור משם הצמח: צלף קוצני (צלפ-חד)

שמות הבנות קשורים כולם בתנועה:

נעה - נעה,

תרצה - רצה,

מלכה – הולכת

מחלה – מחוללת

חגלה – חגה

בתורה

בשנה האחרונה לנדודי בני ישראל במדבר, באו חמש בנות צלפחד בתביעה אל משה. כיון שאביהן מת ללא בנים אין מי שיירש אותו ואין זה צודק שלא תהיה לו נחלה בארץ ישראל, ושמו יגרע ממשפחתו, כיון שהוא מת בחטא פרטי שלו ואין סיבה לשלול את זכותו על הארץ. כעת הציעו בנות צלפחד פתרון הלכתי לפיו הן תירשנה את אביהן וכך גם לו יהיה חלק עם הנוחלים בארץ. משה פנה אל ה', שהורה לו לקבל את טענת בנות צלפחד ולהעניק להן חלק בארץ, ולאחר מכן פרט ה' למשה את יתר החוקים הקובעים את סדר הירושה.

וַתִּקְרַבְנָה בְּנוֹת צְלָפְחָד בֶּן חֵפֶר בֶּן גִּלְעָד בֶּן מָכִיר בֶּן מְנַשֶּׁה לְמִשְׁפְּחֹת מְנַשֶּׁה בֶן יוֹסֵף. וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֹתָיו: מַחְלָה נֹעָה וְחָגְלָה וּמִלְכָּה וְתִרְצָה. וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִם וְכָל הָעֵדָה, פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד, לֵאמֹר: "אָבִינוּ מֵת בַּמִּדְבָּר, וְהוּא לֹא הָיָה בְּתוֹךְ הָעֵדָה הַנּוֹעָדִים עַל ה' בַּעֲדַת קֹרַח, כִּי בְחֶטְאוֹ מֵת, וּבָנִים לֹא הָיוּ לוֹ. לָמָּה יִגָּרַע שֵׁם אָבִינוּ מִתּוֹךְ מִשְׁפַּחְתּוֹ, כִּי אֵין לוֹ בֵּן? תְּנָה לָּנוּ אֲחֻזָּה בְּתוֹךְ אֲחֵי אָבִינוּ." וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה', וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר: "כֵּן בְּנוֹת צְלָפְחָד דֹּבְרֹת, נָתֹן תִּתֵּן לָהֶם אֲחֻזַּת נַחֲלָה בְּתוֹךְ אֲחֵי אֲבִיהֶם, וְהַעֲבַרְתָּ אֶת נַחֲלַת אֲבִיהֶן לָהֶן."

— ספר במדבר, פרק כ"ז

מאוחר יותר, לפני חלוקת הנחלות (במדבר, ל"ו, א'-י"ב) חלה התפתחות בעניינן של בנות צלפחד - בני משפחתן משבט מנשה העלו בעיה שנוצרה עם יכולתן של נשים לרשת: הזהות השבטית נקבעת על פי שייכותו השבטית של האב. אם יינשאו בנות צלפחד לאנשים משבט אחר, בבוא היום תעבור נחלתן אל ילדיהן, שלא יהיו משבט מנשה ותיגרע נחלתו של שבט מנשה. ההסדר שנמצא לבסוף הוא שבנות צלפחד יינשאו לאנשים משבט מנשה - "למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים" (במדבר, ל"ו, ו'). וחידוש הלכתי נוסף התחדש: כאשר בת יורשת את אביה עליה להינשא לאיש משבטו של אביה. על פי הרשב"ם הלכה זו נהגה רק בדור של באי הארץ, אבל לאחר שמתו כל הדור גם בת יורשת יכלה להינשא לאיש משבט אחר.

יש האומרים כי שמות של מקומות בנחלת מנשה נקראו על שמן של חלק מבנות צלפחד: מחולה (הטיה של מחלה), תרצה ועין חגלה. השערה זו מבוססת על הקשר בין שמות אנשים למקומות בשבט מנשה, כמו גלעד, שכם וחפר, וכן בספר במדבר "וְיָאִיר בֶּן מְנַשֶּׁה הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת חַוֹּתֵיהֶם וַיִּקְרָא אֶתְהֶן חַוֹּת יָאִיר: וְנֹבַח הָלַךְ וַיִּלְכֹּד אֶת קְנָת וְאֶת בְּנֹתֶיהָ וַיִּקְרָא לָה נֹבַח בִּשְׁמוֹ". חרסי שומרון כוללים גם את "חגלה" ו"נעה" כמקומות (ככל הנראה יישובים או בתי אב) שמהם הגיעו שמן ויין.

בגמרא ובמדרשים

במדרש ובגמרא מובאות דעות שונות על חטאו של צלפחד. לדעה אחת, היה מקושש עצים בשבת ונענש על כך בסקילה. לדעה שנייה, היה מן המעפילים שניסו לעלות לארץ אף על פי שמשה אמר כי הזמן אינו כשיר לכך.

בגמרא ובמדרשים התייחסות רבה לפרשת בנות צלפחד. שלושה כיווני פרשנות לסיפור: פירושים העוסקים בפרשת דיני ירושה הבת, פרשנות כהלכתי-אינטלקטואלי, ופרשנות מוסרית-חברתית.

עוסקים בכך מדרשים בעיקר על פרשת פינחס, ואף המשנה במסכת בבא בתרא (פרק ח משנה ג), ובעקבותיה התלמוד עוסק בנושא זה במשך דפים אחדים. בין האגדות המפורסמות בתחום זה היא הברייתא המובאת בתלמוד הבבלי, במסכת בבא בתרא:

בנות צלפחד חכמניות הן, דרשניות הן, צדקניות הן. חכמניות הן - שלפי שעה דברו (בשעת הכושר - ע"פ פירוש רשב"ם), דאמר רב שמואל בר רב יצחק: מלמד שהיה משה רבינו יושב ודורש בפרשת יבמין, שנאמר (דברים, כ"ה, ה') "כי ישבו אחים יחדו". אמרו לו: אם כבן אנו חשובין - תנה לנו נחלה כבן, אם לאו - תתייבם אמנו! מיד: "ויקרב משה את משפטן לפני ה'". דרשניות הן - שהיו אומרות: אילו היה לו בן לא דיברנו. צדקניות הן - שלא נישאו אלא להגוּן להן.

— תלמוד בבלי, מסכת בבא בתרא, דף קי"ט עמוד ב'

על עצם דבריהן אומר המדרש: ”ויאמר ה' אל משה לאמר: כן בנות צלפחד דוברות, יפה תבעו בנות צלפחד, שכך כתובה פרשה לפני במרום. אשרי אדם שהמקום מודה לדבריו”. מדרש אחר מבקר את משה על כך שכאשר ייסד, בעצת יתרו, מערכת משפט (ספר שמות, פרק י"ח), ציווה: "ושפטו את העם בכל עת, את הדבר הקשה יביאון אל משה". על כך אומר המדרש: ”אמר לו הקב"ה: משה, אתה דן את הקושיות?! הרי בנות צלפחד באין לשאל בדין שאפלו תינוקות-של-בית-רבן משיבין עליו, ואין אתה יודע מה להשיב! אלא 'ויקרב משה את משפטן לפני ה'”. לעומת זאת, בתלמוד הבבלי מובאת דעה שונה, שאין ביקורת כלפי משה, אלא שבח לבנות צלפחד: ”וכך היה רבי שמעון השקמוני אומר: יודע היה משה רבינו שבנות צלפחד יורשות הן, אבל לא היה יודע אם נוטלות חלק בכורה (שהיה צלפחד, שהיה בכור, אמור לרשת בנכסי אביו) אם לאו. וראויה הייתה פרשת נחלות (דיני ירושה) להיכתב על ידי משה, אלא שזכו בנות צלפחד ונכתבה על ידן... ללמדך, שמגלגלים זכות על ידי זכאי.”

העובדה שחמש בנות צלפחד לא הוזכרו תמיד בסדר זהה (ראו במדבר, פרקים כ"ז, ל"ו) הביאה את אחת הדעות בתלמוד למסקנה כי "להלן מנאן הכתוב דרך גדולתן וכאן דרך חכמתן", כלומר - הפסוק המספר על נישואיהן סידר את שמותיהן לפי גילן, ולעומת זאת בפסוק העוסק בעמידתן לפני משה סודרו השמות לפי סדר חכמתן. דעה אחרת בתלמוד (תנא דבי רבי ישמעאל) שוללת את ההסבר הזה, וגורסת כי "בנות צלפחד שקולות היו", היו שוות בחכמה זו לזו, ולכן הוזכרו בכל פעם בסדר אחר. על נישואיהן נאמר שם ”אמר רב יהודה אמר שמואל: בנות צלפחד הותרו להנשא לכל השבטים (בניגוד לבנות-היורשות של אותו הדור), שנאמר (במדבר, ל"ו, ו'): לטוב בעיניהם תהיינה לנשים. אלא מה אני מקיים (את המשך הפסוק) אך למשפחת מטה אביהם תהיינה לנשים? עצה טובה השיאן הכתוב, שלא יינשאו אלא להגון להן”. הגמרא מוסיפה בשם רבי אליעזר בן יעקב כי "אפילו קטנה שבהן לא נשאת פחותה מ (גיל) ארבעים שנה", וסיבת הדבר - על פי המפרשים - שהמתינה לחתן המתאים לה ממשפחת אביה. התלמוד שם דן בגיל הנישואין, אשר בדרך כלל שולל את האפשרות להרות וללדת, ומסכם ש"מתוך שצדקניות הן נעשה להן נס".

סביב הירושה שזכו לה בנות צלפחד התפתח דיון תלמודי. המשנה מפרטת: בנות צלפחד נטלו שלשה חלקים בנחלה: חלק אביהן, שהיה עם יוצאי מצרים, וחלקו עם אחיו בנכסי חפר, ושהיה בכור - נוטל שני חלקים. בעקבות כך דן התלמוד על הקריטריונים שהנחו את חלוקת הארץ בימי יהושע בן נון, עם הכניסה לארץ, על פי הציוויים שנאמר בשנה האחרונה לנדודי בני ישראל במדבר. לגבי בנות צלפחד נאמר כי חלק נוסף (רביעי) הגיע להן מאחיו של צלפחד שמת (כך נאמר גם בתוספתא).

שבח בנות צלפחד

חז"ל ציינו לשבח את מעלת חיבת הארץ של חמש הבנות, וביארו שהתורה האריכה בייחוסן עד ליוסף שחיבב את הארץ וביקש להעלות את עצמותיו אליה, וכך גם נכדותיו חיבבו את הארץ. כן ראו בהן דוגמה למעלת כלל הנשים בדור המדבר שהיו אוהבות את ארץ ישראל, ומשום כך לא נכללו בגזירת חטא המרגלים.

מפרשי התורה התקשו להבין היכן ראו חז"ל בדרישתן את חיבת הארץ שלהן, הרי כל אחד היה רוצה לקבל חלק בארץ?

הנצי"ב מבאר שהדבר נלמד מבקשתן: "תנה לנו אחוזה בתוך אחי אבינו". הייתה להן אפשרות לקבל נחלה גדולה אצל חצי שבט מנשה בעבר הירדן, אך הן בקשו דווקא בארץ ישראל בתוך אחי אביהם (משפחת החפרי), ולא אצל אחי אבי אביהם גלעד ומכיר שהתיישבו בעבר הירדן, אף על פי שנחלת מנשה בעבר הירדן כבר היתה כבושה ועומדת לפניהן. מכאן שהיו מחבבות את ארץ ישראל.

הרב אביגדור נבנצל מבאר, שהן לא באו בטענה למה יגרע חלקנו, טענה שכל אחד היה טוען אותה, אלא "למה יגרע שם אבינו", שאם לא יטלו חלק בארץ ישראל על שם אביהן, יגרע חלקו בעולם הבא, שכן חלק בארץ ישראל מזכה בחלק בגן עדן כמבואר באבן עזרא (בראשית לג,יט). ההבנה בקדושתה ומעלתה של ארץ ישראל, היא ההוכחה לחיבת הארץ של בנות צלפחד.

אזכור בנות צלפחד בחרסי שומרון

ב-1910, בחפירות הארכאולוגיות שנערכו בשומרון העתיקה נתגלה בית מחסנים ובו כמאה שברי חרסים שעליהם כתב פיניקי, המכונים חרסי שומרון. בחלק מן הכתובות (בעיקר מן הקבוצה השנייה שנרשמו בשנה ה-15 לכהונת המלך) הופיע גם שם הנחלה בנוסף לשם היישוב. זיהוי היישובים שבתעודות נעשה על בסיס מחקרים ארכאולוגיים גאו-היסטוריים והשתמרות השמות ההיסטוריים בשמם של יישובים ערביים הקיימים כיום. מקומות ששמם הקדום לא השתמר זוהו בעזרת פרקים מן התנ"ך ונתונים גאוגרפיים-היסטוריים וארכאולוגיים. שניים משמות בנות צלפחד, חגלה ונעה, מופיעים כשמות נחלות בחרסים. על בסיס זהות בין שם הפקיד המוזכר בחרס של חגלה לבין שם הפקיד שבחרסים אחרים המתייחסים ליישובים מזוהים, אפשר להסיק שנחלת משפחת חגלה כללה את היישוב יצת. יצת מזוהה, ככל הנראה ככפר הערבי בשם יאציד בשומרון'. נחלת נעה, על פי סקר הר מנשה, הייתה באזור עמק זבבדה שממזרח לעמק דותן. זיהוי נחלת תרצה מתבססת על תרצה בתל אל-פארעה שהתגלתה בחפירות ארכאולוגיות בשנות הארבעים. העיר תרצה המוזכרת לראשונה ברשימת הערים שכבש יהושע.

לקריאה נוספת

• זאב ארליך, נחלת חגלה בת צלפחד, בתוך: "...לפני אפרים ובנימין ומנשה...", קובץ מחקרים ותגליות בגאוגרפיה-היסטורית, ירושלים, המועצה האזורית מטה בנימין, תשמ"ה 1985, עמ' 163–167.

קישורים חיצוניים

• אריה בורנשטיין, מנהל וכלכלה של ארץ מנשה בשלהי ממלכת ישראל - לאור ניתוח מחודש של חרסי שומרון, בתוך זאב ארליך ויעקב אשל,מחקרי יהודה ושומרון, הוצאת ראובן מס, 1992.

• מעלת בנות צלפחד, הרב נבנצל.
• בנות צלפחד, ב"אנציקלופדיה יהודית" באתר "דעת".
• שלום קולין, פרשת פינחס, תשנ"ט: חוות יאיר – החוט המקשר לשני חלקי הסיפור של בנות צלפחד (אורכב 03.03.2016 בארכיון Wayback Machine).
• דבורה אושפזאי, פרשת פינחס, תשנ"ט: בנות צלפחד (אורכב 05.04.2008 בארכיון Wayback Machine).
• מתיה קם, פילפ טריה, בנות צלפחד, באתר "תרבות•il"
• בנות צלפחד - חיבת הארץ, באתר ויקיטקסט

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36564601בנות צלפחד