אשת מנוח

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

אשת מנוח היא אמו של שמשון ואשתו של מנוח. מלאך ה' מתגלה בפניה ומודיע כי תלד ילד אשר "נזיר אלקים יהיה הנער מן הבטן". שלא כבסיפורי לידה אחרים ששמות הנשים נזכרים בהם, שמה של האישה לא נזכר. נאמר עליה רק שהיא "עקרה ולא ילדה".

סיפור המעשה

ההתגלות הראשונה

וַיְהִי אִישׁ אֶחָד מִצָּרְעָה מִמִּשְׁפַּחַת הַדָּנִי וּשְׁמוֹ מָנוֹחַ;[1] וְאִשְׁתּוֹ עֲקָרָה וְלֹא יָלָדָה. וַיֵּרָא מַלְאַךְ-ה' אֶל-הָאִשָּׁה; וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ, הִנֵּה-נָא אַתְּ-עֲקָרָה וְלֹא יָלַדְתְּ, וְהָרִית וְיָלַדְתְּ בֵּן. וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא וְאַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר; וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טָמֵא. כִּי הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן, וּמוֹרָה לֹא-יַעֲלֶה עַל-רֹאשׁוֹ--כִּי-נְזִיר אֱלֹקִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן-הַבָּטֶן; וְהוּא יָחֵל לְהוֹשִׁיעַ אֶת-יִשְׂרָאֵל--מִיַּד פְּלִשְׁתִּים.
וַתָּבֹא הָאִשָּׁה, וַתֹּאמֶר לְאִישָׁהּ לֵאמֹר, אִישׁ הָאֱלֹקִים בָּא אֵלַי וּמַרְאֵהוּ כְּמַרְאֵה מַלְאַךְ הָאֱלֹקִים נוֹרָא מְאֹד; וְלֹא שְׁאִלְתִּיהוּ אֵי-מִזֶּה הוּא וְאֶת-שְׁמוֹ לֹא-הִגִּיד לִי. וַיֹּאמֶר לִי, הִנָּךְ הָרָה וְיֹלַדְתְּ בֵּן; וְעַתָּה אַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר וְאַל-תֹּאכְלִי כָּל-טֻמְאָה--כִּי-נְזִיר אֱלֹקִים יִהְיֶה הַנַּעַר מִן-הַבֶּטֶן עַד-יוֹם מוֹתוֹ.

מלאך האלקים מתגלה אל האישה. הוא אומר לה שהיא עקרה ובן יוולד לה. גם המספר מקדים ומספר כי היא עקרה. מצד האם אין תגובה, לא על צורת ההתעברות ואף לא על יעודו של בנה. המלאך חוזר על דברי הפתיחה בסיפור. מכאן אפשר להבין שהמלאך מצוי בידיעת הנסתר. האישה נמצאת בשדה ושם מתגלה מלאך האלקים. ההבטחה לבן טומנת בחובה ציווים, אזהרות ובשורה על עתידו של הרך הנולד. פסוק ד' הופך להיות תנאי:וְעַתָּה הִשָּׁמְרִי נָא, וְאַל-תִּשְׁתִּי יַיִן וְשֵׁכָר; וְאַל-תֹּאכְלִי, כָּל-טָמֵא. האישה תלד אם תשמור על ציווי הנזירות. האישה מספרת לבעלה כי מלאך האלקים נראה אליה, "אֲשֶׁר-בָּא בַיּוֹם אֵלָי". צמד המילים "בא אל" בתנ"ך משמש פעמים רבות לתיאור אישות.

האישה ממהרת לתאר לבעלה כיצד נראה איש האלקים. היא מצטדקת באומרה שאת שמו לא שאלה ואת שמו לא מסר לה. האישה משמיטה בתחילה את הגילוי "הנך עקרה וילדת בן" ומשלבת את פרשנותה שלה לדברי המלאך. האישה ממשיכה ומתחילה לדבר על בשורת הלידה: "הנך הרה". לאחר זה היא ממשיכה בהדרגה ומספרת לבעלה על עתידו של הנער אשר יהיה נזיר אלקים. היא אינה מוסרת לבעלה כי מורה, סכין, לא יעלה על ראשו. היא מדברת בפירוט רב על האיסורים החלים עליה.

גילוח שיער הוא אחד מהאיסורים החלים על הנזיר בחוקת הנזיר המופיעים בספר במדבר, ו', ה'. בניגוד לסיפור הלידה בספר שמואל א', א', י"א, האיסור לא ניתן מה' או שליחו כמו בפרק זה אלא בא ביוזמת חנה אם שמואל. האיסורים חלו על אימו מפני ששמשון הוקדש טרם לידתו.

האישה מחסירה את הפרט החשוב הקשור להיותו מושיע, אך מוסיפה "עד יום מותו".

ההתגלות השנייה

וַיֶּעְתַּר מָנוֹחַ אֶל-ה', וַיֹּאמַר: בִּי אֲדוֹנָי--אִישׁ הָאֱלֹקִים אֲשֶׁר שָׁלַחְתָּ יָבוֹא-נָא עוֹד אֵלֵינוּ, וְיוֹרֵנוּ מַה-נַּעֲשֶׂה לַנַּעַר הַיּוּלָּד. וַיִּשְׁמַע הָאֱלֹקִים, בְּקוֹל מָנוֹחַ; וַיָּבֹא מַלְאַךְ הָאֱלֹקִים עוֹד אֶל-הָאִשָּׁה, וְהִיא יוֹשֶׁבֶת בַּשָּׂדֶה[2], וּמָנוֹחַ אִישָׁהּ, אֵין עִמָּהּ. וַתְּמַהֵר, הָאִשָּׁה, וַתָּרָץ, וַתַּגֵּד לְאִישָׁהּ; וַתֹּאמֶר אֵלָיו--הִנֵּה נִרְאָה אֵלַי הָאִישׁ, אֲשֶׁר-בָּא בַיּוֹם אֵלָי. וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ מָנוֹחַ, אַחֲרֵי אִשְׁתּוֹ[3]; וַיָּבֹא, אֶל-הָאִישׁ, וַיֹּאמֶר לוֹ הַאַתָּה הָאִישׁ אֲשֶׁר-דִּבַּרְתָּ אֶל-הָאִשָּׁה, וַיֹּאמֶר אָנִי. וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ, עַתָּה יָבֹא דְבָרֶיךָ: מַה-יִּהְיֶה מִשְׁפַּט-הַנַּעַר, וּמַעֲשֵׂהוּ. וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה', אֶל-מָנוֹחַ: מִכֹּל אֲשֶׁר-אָמַרְתִּי אֶל-הָאִשָּׁה, תִּשָּׁמֵר. מִכֹּל אֲשֶׁר-יֵצֵא מִגֶּפֶן הַיַּיִן לֹא תֹאכַל, וְיַיִן וְשֵׁכָר אַל-תֵּשְׁתְּ, וְכָל-טֻמְאָה, אַל-תֹּאכַל: כֹּל אֲשֶׁר-צִוִּיתִיהָ, תִּשְׁמֹר.
וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ, אֶל-מַלְאַךְ ה': נַעְצְרָה-נָּא אוֹתָךְ, וְנַעֲשֶׂה לְפָנֶיךָ גְּדִי עִזִּים. וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ ה' אֶל-מָנוֹחַ, אִם-תַּעְצְרֵנִי לֹא-אֹכַל בְּלַחְמֶךָ, וְאִם-תַּעֲשֶׂה עֹלָה, לַ-ה' תַּעֲלֶנָּה: כִּי לֹא-יָדַע מָנוֹחַ, כִּי-מַלְאַךְ ה' הוּא. וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-מַלְאַךְ ה', מִי שְׁמֶךָ: כִּי-יָבֹא דבריך (דְבָרְךָ), וְכִבַּדְנוּךָ. וַיֹּאמֶר לוֹ מַלְאַךְ ה', לָמָּה זֶּה תִּשְׁאַל לִשְׁמִי--וְהוּא-פֶלִאי. וַיִּקַּח מָנוֹחַ אֶת-גְּדִי הָעִזִּים, וְאֶת-הַמִּנְחָה, וַיַּעַל עַל-הַצּוּר, לַ-ה'; וּמַפְלִא לַעֲשׂוֹת, וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים. וַיְהִי בַעֲלוֹת הַלַּהַב מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ, הַשָּׁמַיְמָה, וַיַּעַל מַלְאַךְ-ה', בְּלַהַב הַמִּזְבֵּחַ;[4] וּמָנוֹחַ וְאִשְׁתּוֹ רֹאִים, וַיִּפְּלוּ עַל-פְּנֵיהֶם אָרְצָה. וְלֹא-יָסַף עוֹד מַלְאַךְ ה', לְהֵרָאֹה אֶל-מָנוֹחַ וְאֶל-אִשְׁתּוֹ; אָז יָדַע מָנוֹחַ, כִּי-מַלְאַךְ ה' הוּא. וַיֹּאמֶר מָנוֹחַ אֶל-אִשְׁתּוֹ, מוֹת נָמוּת: כִּי אֱלֹקִים, רָאִינוּ. כג וַתֹּאמֶר לוֹ אִשְׁתּוֹ, לוּ חָפֵץ ה' לַהֲמִיתֵנוּ לֹא-לָקַח מִיָּדֵנוּ עֹלָה וּמִנְחָה, וְלֹא הֶרְאָנוּ, אֶת-כָּל-אֵלֶּה; וְכָעֵת, לֹא הִשְׁמִיעָנוּ כָּזֹאת. וַתֵּלֶד הָאִשָּׁה בֵּן וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ שִׁמְשׁוֹן וַיִּגְדַּל הַנַּעַר וַיְבָרְכֵהוּ ה'.

מנוח מתפלל לה' ומבקש כי איש האלקים יופיע שוב. אך איש האלקים מתגלה שוב רק לאישה. האישה שוב ממהרת לספר לבעלה וחוזרת שוב על הצירוף "אשר בא ביום אליי". איש האלקים פוגש במנוח ואשתו לאחר בקשה מאלקים. איש האלקים אינו משיב למנוח על שאלתו אלא חוזר על דברים שאמר לאישה בלבד. הסצנה מסתיימת בפחדו של מנוח מכך שראו את איש האלקים. תפקיד המרגיע, את מי שנחרדו לאחר שראו את פני ה', עובר מאלקים אל האישה.

דבריה מסיימים את בשורת הלידה על ידי המלאך ובכך הקורא חוזר לדברי המלאך בראשונה "והרית וילדת בן". האישה האלמונית שאליה, מתגלה מלאך ה', נותנת לבנה את שמו, כנהוג בימים ההם (כמו אצל לאה, רחל, חנה, שכנותיה של נעמי ועוד, שקוראות לבן בשם).

זיהוי שמה לפי הגמרא

בסיפורי לידה אחרים בתנ"ך שמות הנשים נזכרים, ואילו בסיפור זה נפקד שמה של האישה. ניתן לשער שכוונת הכותב היא לתת ביטוי יתר לבשורה האלוקית שקדמה ללידת שמשון.

על פי התלמוד הבבלי, מסכת בבא בתרא, דף צ"א ע"א, ובמדבר רבה י, ה, ובהסתמך על דברי הימים א', ד', ג': "וְשֵׁם אֲחוֹתָם, הַצְלֶלְפּוֹנִי", היה שמה "הַצְלֶלְפּוֹנִי" ומוצאה משבט יהודה, וזאת בהסתמך על הפסוק הקודם בדברי הימים א', ד', ב': אֵלֶּה מִשְׁפְּחוֹת הַצָּרְעָתִי.

עקרותה

"ויאמר לי: "הנך הרה", אבל מה שאמר לה: "הנה את עקרה" לא גילתה לו, שלא רצתה לגלות קלקולה" (במדבר רבה י, ה). המונח 'קלקולה' מופיע פעמים רבות בגמרא לעבירות שקשורות באישות שלא על פי התורה וההלכה, ולכן מוסיף הדרשן כי "לא גילתה לו דבר עקרותה שלא רצתה לגלות דבר קילקולה".

הסיפור אצל יוסף בן מתתיהו

יוסף בן מתתיהו מוסיף בחיבורו "קדמוניות היהודים" עוד על יופיה. הוא מספר כי האישה הייתה מפורסמת ביופיה ועלתה בכך על כל הנשים. בן מתתיהו גם מתאר את מנוח כבעל קנאי "ללא מידה" ומייחס לו את החשד שהמפגש בין אשתו למלאך לא היה טהור. בקדמוניות היהודים, האישה היא זו שמבקשת את המפגש השני עם המלאך בגלל קנאת בעלה במלאך.[5]

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. דמיון ניכר בפתיחת סיפור זה לכמה סיפורים מקבילים במקרא, ראו: ספר שמואל א', פרק א', ספר שמואל א', פרק ט', מגילת אסתר, פרק ב', פסוק ה'.
  2. למילה שדה היקרויות רבות במקרא ומשמעויות רבות במקרא. על תחום השדה או המדבר ראו: נחום אברהם, אנשי שוליים בתקופת המקרא, ירושלים, מוסד ביאליק, 2011, עמ' 50-47 ; וגם: חיים חיון, ותצא דינה, ירושלים: מאגנס, 2011, עמ' 25-26.
  3. בפסוק זה מהדהד הכתוב בספר מלכים ב', ד', ל' סיפור האישה השונמית. בשני המקומות האישה נושאת מסר חשוב השוו גם: יאיר זקוביץ, חיי שמשון, ירושלים: מאגנס, 1982, עמ' 49.
  4. על אנלוגיות של מלאכים נעלמים ראו: אלכסנדר רופא, מלאכים במקרא: האמונה במלאכים בישראל לאור מסורות מקראיות, ירושלים: מאגנס, 1979, עמ' 257-253.
  5. יוסף בן מתתיהו, קדמוניות היהודים, ספר חמישי, פרק ח, סעיפים 276–281.


סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0