כל כבודה בת מלך פנימה
כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה הוא עיקרון המופיע בתלמוד, שמשמעותו היא שכבודה של האישה הוא בכך שהיא יושבת בתוך ביתה, ואין זה מכבודה מחמת חשיבותה להתרועע בחוץ, כפי שאין מדרך בת המלך להלך ברחובות כאחד האדם.
בתלמוד ובספרות חז"ל נגזרים מעיקרון זה דינים שונים.
מקור ומשמעות
עיקרון זה, שיסודו במוסר הצניעות הטבעי, הוסמך על הכתוב בספר תהלים המדבר בכבודן של בנות מלכים: ”כָּל כְּבוּדָּה בַת מֶלֶךְ פְּנִימָה מִמִּשְׁבְּצוֹת זהָב לבושה” (ספר תהלים, פרק מ"ה, פסוק י"ד), מתוך הפרק שהתחבר על ידי בני קרח לכבוד נישואי המלך והמלכה[1].
ברמב"ם בעקבות חז"ל כתב בספרו:
גנאי הוא לאשה שתהא יוצאה תמיד, פעם בחוץ פעם ברחובות. ויש לבעל למנוע אשתו מזה, ולא יניחה לצאת אלא כמו פעם אחת בחודש או פעמיים בחודש, כפי הצורך, שאין יופי לאשה אלא לשבת בזוית ביתה, שכך כתוב כל כבודה בת מלך פנימה
— משנה תורה לרמב"ם, הלכות אישות, פרק י"ג, הלכה י"א
בספרות
בספרות חז"ל ובעקבותיהם בספרי הראשונים והאחרונים, נכתבו מספר דינים והלכות מחמת עיקרון זה של 'כל כבודה בת מלך פנימה':
בתלמוד
תלמוד הובא כלל זה בכמה מקומות, על מנת להסביר מספר דינים והלכות. במסכת יבמות הסבירו לפי עקרון זה את הדין לפיו האיסור 'לא יבוא עמוני בקהל השם', אינו חל על נשים, כפי שדרשו 'עמוני ולא עמונית' ולפיכך לא נאסר על נשים מבני עמון לאחר שהתגיירו לבוא בקהל ישראל. הטעם לחילוק בין נשים לאנשים, נעוץ בכך שסיבת האיסור על בני עמון לבוא בקהל, הוא משום שלא קידמו את בני ישראל בלחם ובמים, וכיון שאין דרך בנות ישראל[2] לצאת חוץ לבתיהם, מחמת ש'כל כבודה בת מלך פנימה', אין סיבה לאסור את הנשים[3].
כלל זה הובא במקומות נוספים בתלמוד, כגון לבאר מדוע נצרכים פסוקים מסוימים לחדש דין פשוט, ועל כך תירצו שלולא הפסוק לא היינו אומרים כן מסברא מחמת ש'כל כבודה בת מלך פנימה'.
בתלמוד ירושלמי מופיע כלל זה במקומות רבים, כגון על 'קימחית' שאמרה שכל בניה היו כהנים גדולים מחמת שהתנהגה בצניעות אפילו בתוך ביתה, וקראו עליה פסוק זה 'כל כבודה בת מלך פנימה ממשבצות זהב לבושה, שבשכר צניעותה זכתה לבנים הלובשים בגדי זהב[4].
בראשונים
יש מהראשונים שכתבו לחדש הלכות נוספות בעקבות כלל זה: כגון לעניין השבת אבידה, יש שכתבו לפטור נשים ממצות השבת אבידה מטעם 'כל כבודה בת מלך פנימה'[5].
באחרונים
אף באחרונים כתבו לחדש כמה פסקי הלכות בעקבות דברי חז"ל:
ברכת הגומל - יש שכתבו שאין לאשה לברך ברכת הגומל, מאחר שברכה זו צריך שתהא בפני עשרה גברים, והרי 'כל כבודה בת מלך פנימה'[6].
טומאה לכהן קטן - במקרה וישנה טומאה במקום שנמצא כהן קטן, שאינו יכול לצאת לבדו בלא אמו, יש שכתבו שאין אמו חייבת לצאת מאחר ש'כבודה פנימה'[7].
באחרונים אחרים כתבו על פי כלל זה, לבאר הלכות שונות שנהגו בהם, אך לא נתפרש בהם הטעם למנהג:
נר חנוכה - רבי משה סופר 'החת"ם סופר' כתב לבאר שהטעם שלא מצינו נערות שמהדרות ומדליקות נר חנוכה בעצמן, הוא מטעם של כבודה, שהרי עיקר מצוות נר חנוכה הוא להדליקו על פתח ביתו הפונה לרשות הרבים, ואינו מדרך הצניעות[8].
ברכת החמה, קידוש לבנה - באחרונים כתבו שהטעם שלא מצינו שהנשים נוהגות לברך, הוא מטעם שברכות אילו צריכות להיעשות ברחובה של עיר, דבר שמנוגד לעיקרון זה של 'כל כבודה בת מלך פנימה'.
בזמן מלחמת מצווה
הרמב"ם בהלכות מלכים פסק ”אבל במלחמת מצוה הכל יוצאין ואפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה”. ובאחרונים התקשו בדבריו הרי אין דרך נשים לעשות מלחמה, הרי כל כבודה בת מלך פנימה.
ואכן יש שכתבו שאין כוונת הרמב"ם שכלה יוצאת למלחמה,אלא כיון שהחתן יוצא למלחמה, שוב לא נוהג בכלה דין ימי חופתה ולכך היא יוצאת מחופתה. תירוץ נוסף כתבו שייתכן שבמלחמת מצווה הנשים היו מספקות מים ומזון לבעליהם.
בימינו
בעוד שבספרות הרבנית "כל כבודה בת מלך פנימה" נחשב לאידיאל, בהגות הפמיניסטית הוא מגונה כהדרת נשים מהמרחב הציבורי.
העיקרון היוה מוטיב חוזר בעת הוויכוח הציבורי הגדול בישוב היהודי בארץ ישראל בראשית המאה ה-20 סביב הענקת זכות בחירה לנשים. וגם לאחר ששאלה זו הוכרעה בפועל, עדיין בסוף המאה העשרים המשיך עיקרון זה לשמש להגבלת נשים מפעילות פוליטית או מנשיאת תפקידים ציבוריים. לאחר קום המדינה שימש העיקרון כיסוד לאיסור גיוס נשים לצה"ל ואף התנדבות למסגרות של שירות לאומי.
ערך מורחב – זכות הבחירה לנשים בארץ ישראל
הבחירות הראשונות לאספת הנבחרים של כנסת ישראל היו בשנת 1920. הדבר עורר פולמוס רבני בשאלה האם הצבעת נשים מותרת או אסורה: בעוד הרב קוק, בנוסף לרבנים האשכנזים ומנהיגי העדה בירושלים סבר שהדבר אסור, סבר הרב עוזיאל הספרדי כי הדבר מותר. כך כתבו גם מספר רבנים דתיים לאומיים בולטים במאה ה-21, כרב יעקב אריאל והרב זלמן מלמד. נימוקיו של הרב קוק בדבר האיסור היו בהסתמך על התפיסה: "כל כבודה בת מלך פנימה" (ספר תהילים, פרק מ"ה, י"ד) שמשמעה כי נשים, בהתאם לאופיין, אינן צריכות לעסוק בפעילות ציבורית. משעמדה זו לא התקבלה וניתנה זכות בחירה לנשים, גם הפוסקים שהתנגדו לנתינתה תמכו בכך שנשים יממשו אותה כמו הגברים.
כך לדוגמה כותב הרב יחיאל יעקב ויינברג:
"מ"מ הסכמנו כולנו, שבחירת הנשים היא נגד מנהג ישראל ונגד המוסר הישראלי בחיי הציבור, שהשתדלו תמיד לשמור על כבודה בת מלך פנימה, שהאשה הישראלית תשמור את ביתה ואת חינוך ילדי' ואל תהי' קולנית ויוצאנית, לפזר כוחה ולהרוס צניעותה, ולאבוד את חינה וטעמה על ידי ריב ומדנים פוליטיים וציבוריים"
ראו גם
קישורים חיצוניים
לקריאה נוספת
- סדרת מאמרים בקובץ 'שמעתין'- מספר 60 ו64, 65, 66.
הערות שוליים
- ^ מלבי"ם. במקומות אחרים בחז"ל נדרש המזמור לשבחם של תלמידי חכמים העסוקים בלימוד תורה (רש"י בתחילת הפרק), ובתרגום כתב שנאמר על 'יושבי סנהדרין של משה'.
- ^ בחידושי המהרש"ל שם כתב לבאר, שאין הכוונה שבנות עמון לא היה דרכם לצאת, רק הפירוש הוא, שמאחר שבנות ישראל לא היה דרכם לצאת, לא היה לבנות עמון את מי לקדם בלחם ומים.
- ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף ע"ז עמוד א'
- ^ תלמוד ירושלמי, מסכת הוריות, פרק ג', הלכה ב'
- ^ תוספות הרא"ש בבא מציעא ל א, שיטה מקובצת בשם תוספות שנץ.
- ^ כך כתב בספר הלכות קטנות ח"ב קסא, וכעי"ז פסק במשנה ברורה סימן ריט ג.
- ^ ספר דעת תורה, למהרש"ם, יו"ד, שעב, בהערה
- ^ בחידושיו על מסכת שבת כא, ב
