ריבוי נשים בהלכה

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

על פי התורה מותרת באופן עקרוני ריבוי נשים (נקראים גם פוליגמיה או פוליגיניה), נשיאת יותר מאשה אחת, אך בתקופת הראשונים הוסכם על איסור לשאת יותר מאשה אחת, איסור המכונה "חרם דרבנו גרשום". איסור זה התקבל בראשיתו בעיקר ביהדות אשכנז, אך כיום נהוג גם בקרב יהדות ספרד. מנגד, נישואים של אשה אחת לשני גברים אינם תקפים הלכתית ויחסים של האישה עם בן הזוג השני נחשבים לניאוף.

בעת העתיקה

בתקופת המקרא

בתקופת המקרא נשיאת כמה נשים הייתה דבר נפוץ, הן בקרב עם ישראל והן בין אומות העולם, בעיקר אצל מלכים ואנשים בעלי יכולת כלכלית. בתנ"ך הוזכרו מלכים רבים שנשאו מספר נשים, הבולט והמפורסם מכולם הוא שלמה המלך המתואר במקרא כמי שהיו לו 700 נשים (ישנם מקורות הסוברים שעשה כך כדי "לקנות" שלום בין העמים).

במספר מקרים התקיימו נישואים לאשה שנייה מחמת עקרותה של האשה הראשונה, לדוגמה נישואי הגר לאברהם, וייתכן שגם אצל אלקנה אבי שמואל.

במדרש בבראשית רבה מובא על הפסוק "ויקח לו למך שתי נשים" - ” כך היו אנשי דור המבול עושין: היה אחד מהן לוקח לו שתים, אחת לפריה ורבייה ואחת לתשמיש, זו שהיתה לפריה ורבייה היתה יושבת כאלו אלמנה בחיי בעלה, וזו לתשמיש היה משקה אותה כוס של עקרים שלא תלד, והיתה יושבת אצלו מקושטת כזונה...”[1], כלומר כאשר חז"ל במדרש דנו על חטאי דור המבול הם ראו לנכון לציין כי לדעתם היה מנהג לשאת שתי נשים בדור המבול, כאשר רק אחת נועדה להולדת צאצאים.

צרה
ערך מורחב – צרה (יהדות)

בספר ויקרא, פרק י"ח, פסוק י"ח נכתב איסור מיוחד על נשיאת שתי אחיות: ”וְאִשָּׁה אֶל אֲחֹתָהּ לֹא תִקָּח לִצְרֹר לְגַלּוֹת עֶרְוָתָהּ עָלֶיהָ בְּחַיֶּיהָ.” בעקבות לשון 'צרור' שבפסוק, נשותיו של אדם נקראות "צרות" זו לזו. הצרות נחשבות בין חמש קרובות המשפחה אשר מוחזקות לשנוא זו את זו וחשודות בכך שהן רוצות להזיק האחת לשנייה.

דין התורה

אף שהתורה לא הביאה איסור כללי לשאת כמה נשים, היא אסרה על מלך ישראל להרבות לו נשים (דברים יז, יז): "וְלֹא יַרְבֶּה לּוֹ נָשִׁים וְלֹא יָסוּר לְבָבוֹ". בתורה עצמה לא מפורש כמה נשים מותרות למלך, אך חז"ל למדו שאין לו להרבות יותר משמונה עשרה נשים (נלמד מדוד המלך), וביקרו את שלמה על שעבר על האיסור הזה בחושבו שיוכל להרבות בלי שיסור לבבו.

בתקופת התלמוד

אף על פי שהתורה התירה לאדם לשאת יותר מאישה אחת, כבר בתקופת בית שני לא היה הדבר רווח בקרב היהודים בארץ. מתקופת המשנה ידועים מקרים בודדים בלבד של נישואין עם שתי נשים, אולם גם במקרים אלו לא תמיד דרו שתי הנשים יחד.

בקרב חכמי התלמוד לא ידוע על ריבוי נשים[2]. מדברי התלמוד נראה כי אין כל פסול לשאת הרבה נשים אם יש הסכמה מצידן, ובתנאי שיוכל לפרנס את כולן כראוי, ולקיים את מצוות עונה לכל הפחות פעם בחודש[3].

בעיקר הדין נחלקו חכמים: ”אמר רבי אמי: אף בזו - יוציא ויתן כתובה, שאני אומר: כל הנושא אשה על אשתו (מבלי רשותה) - יוציא ויתן כתובה. רבא אמר: נושא אדם כמה נשים על אשתו; והוא, דאית ליה למיזיינינהי [לזוּן אותה].”[4] ההלכה נפסקה כדעת רבא.

וכמו כן אסרו על כהן גדול לשאת שתי נשים, משום הפסוק המתאר את עבודת הכהן הגדול ביום כיפור: 'וכפר בעדו ובעד ביתו', ממנו נדרש: "בעד ביתו ולא בעד שני בתים"[5].

אכן, נראה כי דעת חכמים לא הייתה נוחה בריבוי נשים, כפי שעולה מאזהרת הלל הזקן, שחי בשלהי בית שני: "מרבה נשים - מרבה כשפים" (אבות ב, ז).

בימי הביניים ובעת החדשה

תקנת רבנו גרשום

נשיאת שתי נשים נאסרה בחרם דרבנו גרשום על ידי רבנו גרשום מאור הגולה, בסביבות שנת 1000 לספירה, תקנתו נתקבלה בקהילות צרפת הדרומית ואשכנז. יהודי ספרד, איטליה וארצות המזרח לא קיימו את התקנה ולא הסכימו עליה.

יש אחרונים שסוברים שהחרם נאמר רק על האיש שלא יקח אשה נוספת אבל אין איסור לאשה שתתחתן עם אדם נשוי, ויש שסוברים שחל אף על האשה.

על חשיבותו של החרם יכולים להעיד דבריו הנחרצים של הרא"ש ”תקנות רגמ"ה נחשבות כמו שניתנו מסיני!”[6]. אך הרמ"א מסתייג וכותב ”בכל מקום שיש דיחוי מצווה, כגון ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה, לא גזר רגמ"ה. אמנם ישנם חולקים הסוברים שחרם רגמ"ה נוהג אפילו במקום מצווה”[7]

סיבת התקנה

בטעם התקנה הובאו בראשונים ובאחרונים מספר טעמים עיקריים.

  • אחת הסיבות החשובות היא הפן הכלכלי, רבינו גרשום חשש שמא ישא אדם מספר נשים ולא יהיה בידו לפרנסן.
וכך כותב המהר"ם פדובה: ”חששו ושקדו על בנות ישראל בהיותינו בגולה אשר ירבה לו נשים ויולד בנים הרבה לא יוכל להספיקן, כי אפילו לרבא דהלכתא כוותיה דאמר בפרק הבא על יבמתו נושא אדם כמה נשים הא מסיים והוא דאית ליה למיזיינינהי, ועל אלה חששו קדמונינו בהיותינו בגולה טרודים וכעניים וכל ממונינו על קרן הצבי”[8].
  • עוד סיבה חשובה משום שמצב כזה יגרור אחריו קטטות ומריבות בין הנשים, שכידוע וכפי שאנו מוצאים במקורות, במערכות פוליגמיות שכיח ביותר תופעת היריבות בין הנשים, ולפיכך נקראו "צרות" שכל אחת צרה בחברתה.
וכך מובא בר"ן: ”שמא חרם זה לא לתקנת נשים לבד נעשה אלא אף לתקנת האנשים כדי שלא יכניסו מריבה לתוך ביתם”[9].

זמן התקנה ותוקפה

ישנם דעות חלוקות בראשונים האם התקנה תקפה לימינו או שמא ר"ג גזר זאת רק לתקופתו.

יש מהראשונים שכתבו שלא שמענו שגזר אלא עד סוף האלף החמישי (עד שנת 1239)[10], ובימינו אחרי האלף החמישי כבר כלה זמנה והתבטלה התקנה ואינה אלא מנהג שנהגו להחמיר, השו"ע ועוד פוסקים הביאו את דבריהם להלכה[11]. ויש שהוסיף שאף על פי שרגמ"ה גזר כן לזמן קבוע ראו חכמי אשכנז שתקנה טובה כזו לא ראוי להפסיקה והסכימו להמשיכה עולמית, וכדי שלא יפקפקו בה אמרו שעד היום תקנת ר"ג קיימת. ויש מן האחרונים שכתבו שאכן גזר לזמן מוגבל אך נתנו טעם בדבר שזה משום שאין חכמים חכמים גוזרים דבר לעולם אלא א"כ יש בכך משום סייג ומשמרת לאיסור תורה, מה שאין כן תקנה לצורך שעה לפי עניין הדור שאינם רשאים לקבוע לדורות לפי שיש בכך משום בל תוסיף.

ויש מן הפוסקים שחולקים וסוברים שתקנת רגמ"ה נתקנה עד עולם, וכן רואים אצל כמה מהראשונים אחרי האלף החמישי שאסרו לישא אשה על אשתו מכוח חרם דרבנו גרשום.

התנגדות לתקנה

החברה הספרדית ושאר עדות המזרח וכן מקצת מחכמי אשכנז לא קיבלו את התקנה והתנגדו אליה.

הרשב"א כתב בתשובה[12] שהובאה אחר כך בבית יוסף: ”אותה תקנה דר' גרשום לא פשטה בכל גבולותינו ולא בגבולות פרובינצייא הסמוכים לצרפת ולא שמענו שפשטה ומעשים במקומותינו בת"ח ואנשי מעשה שנשאו אישה על נשיהם ואחרים רבים ולא חשש שום אדם בדבר זה מעולם”

השו"ע פסק: ”ר"ג החרים על הנושא את אשתו אבל ביבמה לא החרים וכן בארוסה ולא פשטה תקנתו בכל הארצות ולא החרים אלא עד סוף האלף החמישי”[13].

המהרשד"ם, רבי שמואל די מדינה[14] כתב שחרם רגמ"ה לא נתפשט אלא בין האשכנזים. וכן כתב הרדב"ז[15]: "שבירושלים ובכל המקומות האלה לא נתפשטה גזרת רגמ"ה, ונהגו לישא כמה נשים ואין פוצה פה". וכמו כן כתב המהר"ם אלשקר[16]: "רוב הגליות כגון בגלילות ספרד ובמערב ובכל המזרח לא קבלו עליהם מעולם תקנת רגמ"ה"

רבי יוסף קולון כותב: ”תקנת רבנו גרשום לא ראיתי, ולא נתפשטה בכל הארצות, והדעת נוטה שלא גזר תקנתו בכל הנשים ובכל המגרשים, שלא עשה אלא לגדור בפני הפריצים וההוללים המעוללים בנשותיהן שלא כראוי, אבל לא יעלה על הדעת שנתפשטה תקנתו אפילו באותן שאמרו חכמים שיוציאו שלא בכתובה וגו'. כ"ש ששמענו שלא גזר אלא לזמן סוף אלף חמישי”[17].

ידועה דעת הגר"א שהתנגד בחריפות לחרם דרבינו גרשום, להלן מכתב שכתב רבי שמואל העליר אל רבי עקיבא יוסף שלזינגר[18]: ”והנני מעיד עלי שמים וארץ, כי כמה פעמים שמעתי מהגאון החסיד רבי ישראל משקלוב זצ"ל מחבר ספר פאת השלחן, ששמע מפי הגאון האמיתי החסיד רבינו אליהו מווילנא זיע"א, כי אילו היה עולה הדבר בידו היה מבטל תורה ותפלה ומסבב מעיר לעיר וממדינה למדינה לבטל החרם דר' גרשום בעניין איסור לשאת שתי נשים, כי על ידי ביטול החרם תהיה התקרבות הגאולה.”

היעב"ץ התנגד עקרונית לחרם דרבנו גרשום וראה בו תקנה זמנית ומקומית וכניעה לחוקי הגויים ובאחת מתשובותיו הוא כותב: ”כל מה שרבינו גרשום אסר הוא רק מפני חילול השם בין הגויים מפני שאצל הנוצרים זה היה נחשב לדבר אסור וטמא”[19].

הרב עובדיה יוסף פסק להתיר נישואים עם שתי נשים לספרדים, ויצא נגד זה שבתי הדין אינם נותנים לבני ספרד לישא שתי נשים, וכך כתב בשו"ת יביע אומר ”בשומעי כי יש בתי דין שפוסקים להחמיר גם על הספרדים ועדות המזרח בעניין זה, בהחילם חרם דרבינו גרשום גם על עדות המזרח בפסקיהם, ושגגה היא בידם...” בהמשך מביא הוכחות מדברי הראשונים והאחרונים[20].

התמיכה בתקנה

מנגד ישנה רשימה גדולה של רבנים, רובם מארצות אשכנז, שתמכו בתקנה, וחלקם אף כתבו שכיון שקיבלו את התקנה היא נהפכה לכעין דין דאורייתא, כדוגמת הרא"ש שכתב: ”תקנות רגמ"ה נחשבות כמו שניתנו מסיני!”[21].

דיני התקנה

גם לרבנים שתמכו בתקנה ישנם מחלוקות בנוגע למקרים הבאים:

  • בארוסה:
  • בספק אם יש לו אשה:
  • בנישואי מצווה: כגון במצוות ייבום, השולחן ערוך פסק שר"ג לא אסר כלל בייבום, ויש שחלקו עליו.
  • בביטול פריה ורבייה: אם הייתה אשתו עקרה, הרמ"א מתיר וכותב ”בכל מקום שיש דיחוי מצווה, כגון ששהה עם אשתו עשר שנים ולא ילדה, לא גזר רגמ"ה. אמנם ישנם חולקים הסוברים שחרם רגמ"ה נוהג אפילו במקום מצווה”[22]
  • בבורחת ושבויה:

התחייבות שלא לשאת אשה שנייה

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ בראשית רבה פרשה כג' ג' על בראשית ד' יט'|בראשית רבה פרשה כג' ג' על בראשית ד' יט'
  2. ^ חלק מהקביעות בפיסקה זו מסתמכות על הספר של משה דוד הר (עורך), ההיסטוריה של א"י - תקופת המשנה והתלמוד והשלטון הביזנטי, עמ' 148 - 149, בהוצאת כתר ספרים ויד יצחק בן צבי.
  3. ^ תלמוד בבלי, מסכת יבמות, דף מ"ד עמוד א', וראה רש"י שם.
  4. ^ יבמות סה ע"ב
  5. ^ יומא יג ע"א
  6. ^ שו"ת הרא"ש, כלל מד, סימן ח
  7. ^ הגהות הרמ"א, אבן העזר, סימן א, סעיף י.
  8. ^ שו"ת מהר"ם פדובה סימן יד
  9. ^ שו"ת הר"ן סימן מח
  10. ^ עיין שו"ת הרשב"א ח"ד סי' קפו בד"ה השואל, וכן בעוד ראשונים
  11. ^ בית יוסף אהע"ז סי' א, ושו"ע שם י, וד"מ ס"ק י
  12. ^ תשובות הרשב"א, חלק ג סימן תמו
  13. ^ אהע"ז סימן א סעיף י
  14. ^ חיו"ד סי' קמ
  15. ^ הרדב"ז בתשובה שהובאה בשו"ת מהר"י בי רב, סוף סי' סא
  16. ^ מהר"ם אלשקר סוף סימן צה
  17. ^ שו"ת מהר"י קולון שרש ק"א סי' ד
  18. ^ ספר הגאון החסיד מווילנא, מאת הרב בצלאל לנדוי (עמוד קז) שהביא נוסח המכתב שכתב הרה"ג רבי שמואל העליר מצפת ביום י"ד טבת תרל"ו, אל הרה"ג רבי עקיבא יוסף שלזינגר
  19. ^ שו"ת שאילת יעב"ץ חלק ב סימן טו
  20. ^ עיין בשו"ת יביע אומר של הרב עובדיה יוסף, חלק ח' אה"ע סימן ב.
  21. ^ שו"ת הרא"ש, כלל מד, סימן ח
  22. ^ הגהות הרמ"א, אבן העזר, סימן א, סעיף י.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

25756575ריבוי נשים ביהדות