איסור ייחוד

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף ייחוד)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
איסור ייחוד
(מקורות עיקריים)
תלמוד בבלי תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף פ' עמוד ב' עד דף פ"ב עמוד א'; תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף ל"ו עמוד ב'
משנה תורה משנה תורה לרמב"ם, ספר קדושה, הלכות איסורי ביאה, פרק כ"ב
שולחן ערוך שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ב

איסור ייחוד הוא האיסור לגבר ואישה זרים לשהות יחד במקום מבודד, משום החשש שמא יחטאו בניאוף. האיסור נלמד מפסוק בתורה לגבי עריות ואשת איש, והורחב על ידי דוד המלך אף ליחוד עם פנויה. לעיתים נאסר הייחוד אף כאשר בחדר נוכחים נשים רבות או גברים רבים.

מקור

הגמרא במסכת עבודה זרה לומדת את האיסור להתייחד עם אשת איש או עריות מן הפסוק:

אמר ר' יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק : רמז לייחוד מן התורה מנין? שנאמר: ”כי יסיתך אחיך בן אמך”, וכי בן אם מסית ובן אב אינו מסית?! אלא לומר לך: בן מתייחד עם אמו, ואסור להתייחד עם כל שאר עריות שבתורה

במסכת אבות דרבי נתן נלמד הדבר מהפסוק ”איש איש אל כל שאר בשרו לא תקרבו” (ויקרא, י"ח, ו').

אף שהלימוד הוגדר בדברי רבי יוחנן כ"רמז", בהמשך דברי הגמרא משמע שהאיסור הוא דאורייתא, וכך נקטו מרבית הראשונים[1], אולם הרמב"ם[2] הגדיר איסור זה כ"דברי קבלה". בהסבר דבריו נחלקו האחרונים: יש שכתבו שכוונתו שהאיסור אינו מפורש בתורה אלא נלמד ב"קבלת" חז"ל, אך מעמדו כשל דאורייתא[3]. אולם יש שהבינו שלדעתו האיסור אינו אלא מדרבנן, ומה שהוזכר האיסור בגמרא כ"דאורייתא" היינו שישנה לכך סמך מהפסוק[4]. אמנם, לכל הדעות אין האיסור נמנה במניין המצוות.
בעקבות מעשה אמנון ותמר, גזר דוד אף על ייחוד עם אשה פנויה טהורה, ובמסגרת שמונה עשר דבר גזרו על ייחוד עם גויה.

טעם האיסור

טעם האיסור הוא משום שחוששים שמא האשה תתפתה למעשה זנות, ש"נשים דעתן קלות"[5], ויש שהוסיפו שאף חוששים שהגבר יאנוס את האישה[6]. דעה מחודשת היא דעת הדרישה[7] שכתב בדעת רוב הראשונים שהחשש הוא מפני אונס בלבד ולא מפני פיתוי.

האסורים להתייחד

האיסור במקורו כלל רק התייחדות עם עריות ואשת איש, אך בעקבות מעשה אמנון ותמר גזר דוד על ייחוד אף עם אשה פנויה טהורה, ובמסגרת שמונה עשר דבר גזרו הלל ושמאי על ייחוד עם גויה.

עריות

האיסור המקורי שנלמד מהפסוק כולל את כל העריות מלבד בתו ואמו, עמן מותר אף להתגורר ביחידות. לאחר שהחלישו אנשי כנסת הגדולה את כוחו של היצר הרע של גילוי עריות, נחלשה תאוותו של אדם לקרובותיו[8], ולכן התירו חז"ל לאדם להתייחד עם אחותו[9]. דינם של כל יוצאי חלציו של אדם שקול לבתו, וכן דינה של סבתו שקול לאמו[10]

בניגוד להיתר ההתייחדות הגורף עם אמו ובתו, ההיתר שנאמר כלפי אחות כולל רק התייחדות ארעית, אף אם ממושכת, ולא מגורים קבועים עמה[11]. בהגדרת מגורים, יש מן האחרונים שכתבו שפרק זמן של עד 30 יום אינו נחשב למגורים[12], ויש שאסרו אף בלינה בת שלושה לילות[13], ויש שכתבו שאין הדבר תלוי במשך השהות אלא במטרתה, וככל שמדובר בשהייה לשם ביקור ולא כמגורים הדבר מותר[14]. בתלמוד בבלי נאמר על כמה מהאמוראים שהחמירו על עצמם אף בקרובות המותרות, משום מידת חסידות[11].

נדה

בברייתא מבואר שאין איסור ייחוד עם אשתו אף כאשר היא נדה, מפני שאיסורה הוא זמני בלבד עד לטהרתה - אין יצרו של אדם תוקפו[15].

באשה נדה פנויה, שאיסורה קבוע, איסור הייחוד הוא מן התורה, בדומה לשאר עריות[16]. אמנם יש מן האחרונים שלמדו מדברי התוספות[17] שכיוון שנדה אינו דומה לשאר עריות, לא ניתן ללמוד מהן לגבי איסור ייחוד עמה[18].

כלה נדה שבעלה עדיין לא קיים עמה יחסי אישות, אסורה להתייחד עמו, משום שבמצב זה יצרו תוקפו[19]. וכתבו הראשונים שאיסור זה הוא מדרבנן[20].

זכרים

במשנה נחלקו רבי יהודה וחכמים בדין ייחוד עם זכר ובהמה: רבי יהודה אוסר, בדומה לשאר עריות, ואילו לדעת חכמים ”לא נחשדו ישראל על המשכב זכור ולא על הבהמה”, ולכן מותר לשני זכרים להתייחד ואף לישון בטלית אחת, וכן מותר לרווק לגדל בהמה. להלכה, הריא"ז פוסק כדעת רבי יהודה[21], אך מרבית הראשונים פסקו להקל, וכך נפסק בשולחן ערוך[22]. עם זאת, במקום ובתקופה שפרוצים במשכב זכר, כתב שיש להימנע מייחוד עם זכר. לדעת הרב שמואל וואזנר שכיום שהדור פרוץ, יש להחמיר מלהתייחד גם עם זכר[דרוש מקור].

מספר המתייחדים

שני גברים ואשה אחת

שני גברים מותרים להתייחד עם אשה אחת[23], מכיוון שהאחד מתבייש מחברו[24], או מחמת שהוא חושש שהדבר יתפרסם[25]. אולם אם הם פרוצים, אסורים להתייחד אפילו הם רבים, עד שיהיו שם שניים כשרים[26].

יש מן הראשונים שכתבו שלאחר תקופת האמוראים אין אנשים המוגדרים כ"כשרים", והאיסור לאשה להתייחד עם אנשים רבים חל באופן גורף[27]. אולם לדעת רוב הראשונים, גם בימינו מותר לאשה להתייחד עם אנשים שאינם פרוצים בעריות[28], ולדעתם סתם אדם נחשב לכשר לעניין זה[29]. להלכה נפסק בשולחן ערוך שאף גברים רבים אסורים להתייחד עם אשה, ואילו הרמ"א פסק להקל, ולשיטתו מותר להתייחד עם שניים בעיר, או אם שלושה בשדה או בלילה אפילו בעיר[30].

אם אחד מהגברים כשר והשני פרוץ, לדעת המהרש"ל[31] הכשר מציל מן הייחוד משום שהפרוץ מתבייש ממנו, אולם לדעת אחרונים אחרים אסורים להתייחד[32].

בתלמוד מבואר שכאשר המתייחדים נמצאים מחוץ לעיר, אסורים להתייחד עד שיהיו שם שלושה, משום שחוששים שמא יצטרך אחד מהם לנקביו וישאר השני לבדו עם האשה, וכן פסק הרמ"א להלכה[33]. אמנם יש מן הראשונים שכתבו שדברי הגמרא אמורים רק במקרה בו תפקיד הגברים לשמור על האשה, משום שבמקרה זה אם יצטרך מהם לנקביו הוא ייאלץ להשאר לבדו עם האשה בכדי לשומרה, אך במקרה אחר ניתן להורות לו שיילך עם חברו[34].

שתי נשים וגבר אחד

שתי נשים אסורות להתייחד עם גבר אחד[23], עד שתהיה אחת מהן אשתו, ואז מותר אף אם הוא פרוץ[35].

האחרונים נחלקו האם מותר להתייחד עם אמו ואשה נוספת: יש האוסרים משום שאם מחפה על בנה[36], ויש מתירים, כדין אשתו עמו[37].

שלוש נשים וגבר אחד

הראשונים נחלקו האם האיסור כולל גם ייחוד עם שלוש נשים ומעלה: יש מחמירים כדין שתי נשים, משום שדעתן קלה[38], אך יש מקילים משום שכשיש נשים רבות ישנה סבירות גבוהה לכך שהדבר יתגלה[39]. להלכה, השולחן ערוך אוסר, והרמ"א הביא את הדעה המקילה תחת "יש מתירין"[40].

מבין הראשונים המתירים ייחוד עם שלוש נשים, יש האוסרים במקרה שהנשים פרוצות - בדומה לייחוד אשה עם גברים רבים[41], ויש מתירים[42].

גברים רבים עם נשים רבות

בשולחן ערוך הותר ייחוד של נשים רבות עם גברים רבים[43]. האחרונים נחלקו האם היתר זה נאמר אף בשתי נשים ושני גברים[44], או שצריך שלוש נשים ושלושה גברים[45].

לדעות שמתירות ייחוד עם אנשים כשרים, כתבו הפוסקים שאף נשים רבות אסורות להתייחד עם פרוצים רבים[46].

היתרים

בעלה בעיר

בגמרא מבואר שכאשר בעלה של האישה נמצא באותה עיר בה מתקיים הייחוד אזי ”אין חוששין משום ייחוד”[47]. יש מן הראשונים שפירשו שרק אין מלקים את המתייחדים (ראו להלן), אך הייחוד עצמו אסור[48], ולדעתם האיסור במקרה זה הוא רק מדרבנן[49], או שהאיסור קיים מכח גזרת הכתוב אף ללא שקיים חשש לניאוף בפועל[50]. אך לדעת רוב הראשונים[51] כוונת הגמרא להתיר ייחוד כשבעלה בעיר משום שהאישה חוששת בכל עת שמא הוא יבוא, וכך נפסק להלכה[52].

אשה ש"לבו גס בה", כלומר שהיא קרובתו של המתייחד או שגדלה עמו, אסורה בייחוד אף עם בעלה בעיר[53].

פתח פתוח לרשות הרבים

בגמרא נאמר ש”פתח פתוח לרשות הרבים - אין חוששין משום ייחוד”[54]. בהגדרת "פתח פתוח" נחלקו ראשונים ואחרונים: יש שכתבו שמותר להתייחד אף כאשר הדלת מוגפת, ככל שהיא לא נעולה[55], אך יש שהצריכו את פתיחת הדלת[56]. חלון פתוח שניתן לצפות מתוכו אל הבית, כתבו האחרונים שנחשב לפתח פתוח[57].

היתר זה מועיל אף בלילה, ככל שישנם עוברים ושבים בסמוך[58].

אישה שלבו גס בה, לדעת החלקת מחוקק[59] אסור להתייחד עמה אף כאשר יש פתח פתוח לרשות הרבים, אך לדעת הט"ז[60] מותר.

נוכחות קטנה

מותר להתייחד כאשר בבית ישנו קטן[61] או קטנה שמבינה את המשמעות של מעשה הביאה, אך מאידך עדיין אין חשש שתבעל בעצמה, משום שהמתייחדים יחששו שמא הדבר יתפרסם[62]. בספרות האחרונים ניתנו שיעורים שונים לטווח זה: כגיל מינימלי הוזכרו הגילאים שלוש[63] או חמש[64] או שש[65] או שבע[66] או שמונה[67], וכגיל מקסימלי תשע[68] או 12[69].

גיל המתייחדים

כאשר הקטנה היא הנוכחת היחידה בחדר, אסור להתייחד עמה אם היא בת שלוש ומעלה[70], ואף שאינה מוסרת את עצמה מרצון - חוששים שמא יאנוס אותה[71]. כמו כן, אשה אסורה להתייחד עם קטן בן תשע ומעלה[70]. אולם אם שני המתייחדים הם מתחת לגיל בר מצווה, מותרים להתייחד[72].

ענישה

האיש והאישה העוברים על האיסור לוקים מכת מרדות, בין אם האישה פנויה, ערווה או גויה. אולם אם המתייחדת היא אשת איש, נחלקו אמוראים: לדעת מר זוטרא מלקים את שניהם, ומכריזים שהמלקות הם משום ייחוד ולא משום ביאה על אשת איש, ואילו לדעת רב אשי אין מלקים כלל, משום שחוששים שיהיה מי שישמע על המלקות אך לא ישמע על ההכרזה, וייצא על האישה שם רע שבניה ממזרים[73], ואף אם אין לה בנים - לא פלוג רבנן[74]. דעה זו נפסקה להלכה[75].

אשה המתייחדת אינה אסורה לא למתייחד ולא לבעלה[73], אף אם לבו גס בה, כגון שהיא גרושתו[76].

הרחקות

חז"ל תיקנו תקנות שונות בכדי להרחיק מאיסור ייחוד:

  • אסרו חכמים לאדם לגור בחצר אלמנה, אף אם אינם בבית אחד[77]. הט"ז[78] כתב בדעת התוספות[79] שהאיסור אינו מעיקר הדין, אלא חומרה בלבד.
  • אסור למנות גבר לממונה על משק בית, מחשש שיתייחד עם האישה[80] אולם יש שכתבו שרק ממידת חסידות יש להימנע מכך[81].
  • אסור לאשה לקנות עבדים, אף אם הם קטנים[82]. האחרונים נחלקו האם האיסור חל רק על אשה רווקה[83] או על אף על אשה נשואה[84].
  • אסרו על רווק לללמד תינוקות כאשר אימותיהם מביאות אותם אליו[85] שמא תתייחדנה עמו[86], ויש מחמירים אף בנשוי שאין אשתו בעיר[87].
  • כמו כן, אסור לאשה ללמד תינוקות, אף אם היא נשואה[88]. האחרונים חלוקים האם כאשר בעלה בעיר מותרת ללמד[89] או שצריך שבעלה יהיה בפועל בבית, אז אין חשש לייחוד כלל[90].

ראו גם

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. ^ רש"י, מסכת שבת, דף י"ג עמוד א', ד"ה מה; תוספות שם; רבינו חננאל, עבודה זרה ל"ו עמוד ב'; הסמ"ג, לאוין קכ"ו; רמב"ן, ספר המצוות, שורש ג' ד"ה העיקר; רבינו יונה מגירונדי, ספר היראה סימן רל"ה; שו"ת הרשב"א, חלק א' סימן תקפ"ז וסימן אלף קע"ח; ספר החינוך, מצוה קפ"ח; הרא"ש, קיצור הלכות נדה סימן ב', תוספות הרא"ש שבת י"ג עמוד א'; הר"ן סנהדרין כ"ו ב'; המאירי קידושין פ' ב'; הרמ"ה, יד רמ"ה, סנהדרין כ"א עמוד ב'; רבי יוסף חביבא, נימוקי יוסף, סנהדרין כ"ו מדפי הרי"ף; רבי אליעזר ממיץ, ספר יראים עריות סימן כ"ו; רבי אלכסנדרי זוסלין הכהן, ספר האגודה, סנהדרין ל"ז עמוד א'; ר"י מלוניל, שבת ה' ב' מדפי הרי"ף; שו"ת הריב"ש, סימן תכ"ה; טור סימן כ"ב); רבי ישראל איסרלן, תרומת הדשן, חלק א' סימן רמ"ב.
  2. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק כ"ב, הלכה ב'.
  3. ^ רבי יהודה רוזאניס, משנה למלך, על משנה תורה לרמב"ם, הלכות סוטה, פרק ב', הלכה א'; מהרי"ט אלגאזי, ארעא דרבנן, סימן רפ"ח; החיד"א, עין זוכר מערכת י' אות ו'; שו"ת חקרי לב סימן י"ז. וכתב רבי שמואל וואזנר (שו"ת שבט הלוי חלק ה' סימן ר"א), שכן עיקר להלכה בדעת הרמב"ם, שאיסור יחוד הוא מן התורה.
  4. ^ רבי ישראל איסרלן, תרומת הדשן, סימן רמ"ב, ביאור הגר"א, על שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ב ס"ק ב'; באר היטב שם; וכך משמע מדברי הבית יוסף והב"ח שם.
  5. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף פ' עמוד ב'.
  6. ^ הב"ח, על ארבעה טורים, אבן העזר, סימן כ"ב ד"ה והא.
  7. ^ על ארבעה טורים, אבן העזר, סימן כ"ב, ס"ק ד'.
  8. ^ ראו תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ס"ד עמוד ב'.
  9. ^ תוספות רא"ש, מסכת קידושין, דף פ"א עמוד ב'.
  10. ^ ראו בשולחן ערוך, יורה דעה, סימן שס"ב, סעיף ג', ובפרישה (ס"ק י"ב) ובש"ך (ס"ק ג) שם; ב"ח על ארבעה טורים, אבן העזר, סימן כ"ב.
  11. ^ 11.0 11.1 תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף פ"א עמוד ב'.
  12. ^ רבי מאיר אריק, שו"ת אמרי יושר, חלק ב' סימן מ"ג; וכן מצדד רבי משה שטרנבוך, שו"ת תשובות והנהגות, חלק ד' סימן ש"ב; וכן הובא בשם הרב אלישיב, תורת הייחוד, פרק ב' הערה כ"ב.
  13. ^ רבי דוד מועטי, צוף דבש, אבן העזר סימן כ', ולדבריו הסכים רבי שמואל וואזנר, שו"ת שבט הלוי, חלק ה סימן ר"א אות ב'.
  14. ^ רבי משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה, אבן העזר חלק ד' סימן ס"ד אות ג.
  15. ^ רש"י, מסכת סוטה, דף ז' עמוד א'; תורת הבית להרשב"א, בית ז' שער ב'.
  16. ^ ספר יראים, מצוה כ"ו; רא"ש, קיצור הלכות נדה; שו"ת ריב"ש, סימן תכ"ה.
  17. ^ תוספות, מסכת סוטה, דף ז' עמוד א', ד"ה שהיא.
  18. ^ רבי שלמה יהודה טבק, מנחת ש"י, אבן העזר סימן כ"ב; מהרא"ל צינץ, זכרון מלך, סימן כ"ט; רבי יחיאל מיכל הולנדר, אמרי כהן, סימן כ"ז.
  19. ^ ברייתא, הובאה בתלמוד בבלי, מסכת כתובות, דף ד' עמוד א'.
  20. ^ ראבי"ה חלק א' סימן קצ"ב; שו"ת רדב"ז, חלק א' סימן קס"ד.
  21. ^ פסקי ריא"ז, קידושין פרק ד' סימן ד'.
  22. ^ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ד.
  23. ^ 23.0 23.1 משנה, מסכת קידושין, פרק ד', משנה י"ב.
  24. ^ רש"י, מסכת קידושין, דף פ' עמוד ב', ד"ה עם.
  25. ^ יד רמ"ה, קידושין פ' עמוד ב'.
  26. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף פ' עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת סוטה, דף ז' עמוד ב'; תלמוד בבלי, מסכת עבודה זרה, דף כ"ה עמוד ב'.
  27. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק כ"ב, הלכה ח'; רבי אשר מלוניל, אורחות חיים, ביאות אסורות הלכה י"ב; כל־בו, סימן ע"ה; רבי אליהו מעכו - השואל בתשובות הרשב"א, סימן א'קפ"ב.
  28. ^ ראב"ד, בעלי הנפש שער הפרישה סימן א; חידושי הרמב"ן, על מסכת קידושין דף פ"ב עמוד א'; חידושי הריטב"א, שם, דף פ' עמוד א'; נימוקי יוסף שם; הר"ן, דף ל"ג מדפי הרי"ף; היד רמ"ה, קידושין פ"א עמוד א'; פירוש רבי אברהם מן ההר (נדפס כ"תוספות ר"י הזקן"), שם; המאירי שם; תוספות רי"ד שם; תשובות הרשב"א, חלק א' סימן תקפ"ז וסימן א'קפב; סמ"ק, מצוה קצ"ט; ארבעה טורים, אבן העזר, סימן כ"ב.
  29. ^ בית הבחירה למאירי, קידושין פ' עמוד ב'; ריטב"א שם; ר"ן, דף ל"ג מדפי הרי"ף.
  30. ^ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ב, סעיף ה'.
  31. ^ ים של שלמה, קידושין פרק ד' סימן כ"א.
  32. ^ רבי יעקב פופרש, שב יעקב, חלק ב' סימן י"ט; רבי פנחס הורוביץ, המקנה, קידושין דף פ' עמוד א'.
  33. ^ המפה, על שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ה, סעיף ה'.
  34. ^ יד רמה, הובא ברבינו ירוחם בן משולם, נתיב כ"ג.
  35. ^ ב"ח, על ארבעה טורים, יורה דעה, סימן קנ"ג; ט"ז, על יורה דעה, סימן קנ"ג, ס"ק י"ד; ש"ך שם.
  36. ^ החיד"א, יוסיף אומץ סימן כ"ו; פתחי תשובה, אבן העזר, סימן כ"ב ס"ק ב', בשם זכור לאברהם.
  37. ^ אגרות משה, אבן העזר חלק ב' סימן ט"ו.
  38. ^ תוספות, מסכת קידושין, דף פ"ב עמוד א', ד"ה לא; משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק כ"ב, הלכה ח'; חידושי הרמב"ן, קידושין דף פ עמוד ב' ד"ה מכדי; פסקי הרא"ש, קידושין פרק ד' סימן כ"ז; חידושי הריטב"א שם ד"ה מתני'; נימוקי יוסף, שם; סמ"ק מצוה צ"ט; האגודה, קידושין פרק ד' אות ע'.
  39. ^ רש"י, מסכת קידושין, דף פ"ב עמוד א', ד"ה לא יתייחד; סמ"ג, מצוה קכ"ג; שו"ת הרשב"א, חלק א' סימן קע"ח; יד רמה, קידושין דף פ' עמוד ב' ד"ה מתני'; בית הבחירה למאירי, קידושין דף פ' עמוד ב', ד"ה אמר; פסקי ריא"ז, קידושין פרק ד' הלכה ד' סעיף י"ב.
  40. ^ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ב, סעיף ה'.
  41. ^ יד רמה, קידושין דף פ' עמוד ב' ד"ה מתני'; רבי אליהו מעכו, השואל בשו"ת הרשב"א, סימן א'קע"ח.
  42. ^ שו"ת הרשב"א, סימן א'קע"ח.
  43. ^ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ב, סעיף ה'.
  44. ^ ב"ח, על ארבעה טורים, אבן העזר, סימן כ"ב; חידושי המהרש"ל שם; ט"ז, על השולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ב ס"ק ט'.
  45. ^ חלקת מחוקק, על שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ב, סעיף ו' ס"ק ט'; ברכי יוסף שם ס"ק ג'.
  46. ^ חידושי הריטב"א, מסכת קידושין, דף פ"א עמוד א'; חלקת מחוקק על שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ב, סעיף ו' ס"ק ט'.
  47. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף פ"א עמוד ב'.
  48. ^ רש"י, מסכת קידושין, דף פ"א עמוד ב'; פירוש רבי אברהם מן ההר (נדפס בשם "תוספות ר"י הזקן"), קידושין פ"א עמוד א'; ר"ן, קידושין, דף ל"ג מדפי הרי"ף.
  49. ^ רבי אברהם דאנציג, בינת אדם, שער בית הנשים סימן י"ז.
  50. ^ רבי אלעזר מנחם מן שך, אבי עזרי, איסורי ביאה פרק כ"ב.
  51. ^ בה"ג, הלכות מיאון; תוספות, מסכת קידושין, דף פ"א עמוד א', ד"ה בעלה; משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק כ"ב, הלכה י"ב; יד רמה, קידושין פ"א, ד"ה אמר; סמ"ג, מצווה קכ"ו; בית הבחירה למאירי, קידושין, דף פ' עמוד ב, ד"ה כל; תוספות הרא"ש קידושין פ"א. ד"ה בעלה; רבינו ירוחם, נתיב כ"ג חלק א', סימן קצ"ב; פסקי ריא"ז, קידושין פרק ד' הלכה ד' אות ח; אורחות חיים, הלכות ביאות אסורות סימן י"ג; כל בו, סימן ע"ה.
  52. ^ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ב, סעיף ח', וראו בב"ח שם ד"ה אשה שהחמיר.
  53. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף פ"א עמוד א'; שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ב, סעיף ח'.
  54. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף פ"א עמוד א'.
  55. ^ רבינו יונה מגירונדי, ספר היראה, אות רל"ה בהוצאת זילבר. וראו בדברי ההמבי"ט, קרית ספר, חלק א' סימן רפ"ז, שו"ת רדב"ז סימן קכ"א ורבי יעקב עטלינגר, שו"ת בנין ציון, חלק א' סימן קל"ח שגרסו כן בדברי הרשב"א, שו"ת חלק א' סימן תרנ"א ואף פסקו כדבריו.
  56. ^ יד רמה, קידושין דף פ"א עמוד א' ד"ה אמר. וראו אצל רבי מאיר פוזנר, שו"ת בית מאיר, סימן מ"ט, וכן שו"ת רבי עקיבא איגר, חלק א' סימן ק', שגרסו כן בדברי הרשב"א חלק א' סימן תרנ"א ופסקו כדבריו.
  57. ^ רבי יחזקאל לנדא, נודע ביהודה, קמא אבן העזר ע"א; רבי אברהם דוד מבוטשאטש, עזר מקודש, על אבן העזר, סימן כ"ב, סעיף ט', רבי חיים ישעיה הלברסברג, מסגרת השולחן סימן קנ"ב ס"ק י.
  58. ^ החיד"א, ברכי יוסף, על אבן העזר סימן כ"ב ס"ק י; רבי חיים בנבנישתי, כנסת הגדולה, שם ס"ק י'.
  59. ^ על שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ב ס"ק י"ג.
  60. ^ על שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ב ס"ק ח'.
  61. ^ ראו בדברי המפה, יורה דעה, סימן קצ"ב, סעיף ד'.
  62. ^ תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף פ"א עמוד ב'.
  63. ^ רבי פנחס הלוי הורביץ, המקנה, מסכת קידושין דף פ"ב עמוד א', סוף ד"ה בגמרא.
  64. ^ רבי משה סופר, שו"ת חתם סופר, אבן העזר חלק ב' סימן צ"ו; רבי מנחם מנדל שניאורסון, צמח צדק, אבן העזר חלק א' סימן ל"ט; רבי יוסף חיים מבגדד, חוקי הנשים, פרק מ"ד; רבי שמואל וואזנר, קובץ מבית לוי חלק ד' עמוד מ"ח, הרב יהודה אריה דינר, משנת היחוד פרק ז' סעיף ב'.
  65. ^ כן הורו החזון איש, (דבר הלכה סימן ד' סעיף ג'); רבי יוסף שלום אלישיב (קובץ בית הלל חלק מ"ב עמוד ל"ד), רבי נסים קרליץ (חוט שני יחוד עמוד קצ"ז); והרב משה שטרנבוך (אורחות הבית, פרק י"ד סעיף כ"ט).
  66. ^ רבי אלחנן אשכנזי, סדרי טהרה, יורה דעה סימן קצ"ב ס"ק י"ג
  67. ^ הרב שבח צבי רוזנבלט אמר שכיום זה בערך בגיל שבע או שמונה, והרב יעקב מאיר שטרן אמר שזה בערך בגיל שמונה או תשע (משנת היחוד, פרק ז' סעיף ב').
  68. ^ ב"ח, על ארבעה טורים, אבן העזר, סימן כ"ב, ס"ק ז'; רבי אברהם דאנציג, חכמת אדם, כלל קכ"ו סעיף ט; רבי אברהם צבי הירש אייזנשטט, פתחי תשובה ס"ק י"ב; רבי חיים ישעיה הלברסברג, מסגרת השולחן סימן קנ"ב ס"ק ז'.
  69. ^ רבי אברהם דוד מבוטשאטש, עזר מקודש, על אבן העזר, סימן כ"ב, סעיף ג', וכך עולה מדברי רבי מאיר איזנשטט, שו"ת פנים מאירות, חלק ב' סימן קל"א.
  70. ^ 70.0 70.1 משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק כ"ב, הלכה י'; שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ב, סעיף י"א.
  71. ^ ב"ח, על ארבעה טורים, אבן העזר, סימן כ"ב ס"ק י'; חלקת מחוקק שם ס"ק ט"ו.
  72. ^ סמ"ק, לאוין קכ"ו; ים של שלמה, קידושין פרק ד' סימן כ"ב; ב"ח, על אבן העזר, סימן כ"ב.
  73. ^ 73.0 73.1 תלמוד בבלי, מסכת קידושין, דף פ"א עמוד א'.
  74. ^ חידושי הריטב"א על מסכת כתובות, דף י"ג עמוד א'.
  75. ^ שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ב, סעיף ו'.
  76. ^ בית הבחירה למאירי, קידושין פ"א עמוד א' ד"ה מאחר.
  77. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק כ"ב, הלכה י"ט; שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ב, סעיף ט"ז.
  78. ^ על אבן העזר, סימן כ"ב ס"ק י'.
  79. ^ תוספות, מסכת קידושין, דף פ"א עמוד ב', ד"ה לא.
  80. ^ משנה תורה לרמב"ם, הלכות איסורי ביאה, פרק כ"ב, הלכה ט"ו; רבי אהרן מלוניל, אורחות חיים, הלכות ביאות אסורות הלכה י"ג; כל בו, סימן ע"ה.
  81. ^ רבי יעקב פארדו, אפי זוטרי, ס"ק כ"ח; ערוך השולחן, אבן העזר סימן כ"ב סעיף י"ג.
  82. ^ שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רס"ז, סעיף י"ט.
  83. ^ הט"ז, על שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רס"ז ס"ק ז'.
  84. ^ ב"ח, על ארבעה טורים, יורה דעה, סימן רס"ז ס"ק י"ד; הש"ך על השולחן ערוך שם ס"ק ל"א.
  85. ^ ראו בפירוש רבי אברהם מן ההר (נדפס בשם "תוספות ר"י הזקן"), קידושין דף פ"ב עמוד א' ד"ה "אמהתא", וכן בב"ח על ארבעה טורים, יורה דעה, סימן רמ"ה ס"ק ט'.
  86. ^ משנה, מסכת קידושין, פרק ד', משנה י"ג, וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ב, סעיף כ', וכן ביורה דעה, סימן רמ"ה, סעיף כ'.
  87. ^ חלקת מחוקק, על שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ב ס"ק כ"א
  88. ^ משנה, מסכת קידושין, פרק ד', משנה י"ג; וכן נפסק להלכה בשולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ב, סעיף כ' ויורה דעה, סימן רמ"ה, סעיף כ'.
  89. ^ חלקת מחוקק, על שולחן ערוך, אבן העזר, סימן כ"ב ס"ק כ"א; בית שמואל שם.
  90. ^ ט"ז, על שולחן ערוך, יורה דעה, סימן רמ"ה ס"ק ז'.

הבהרה: המידע במכלול נועד להעשרה בלבד ואין לראות בו פסיקה הלכתית.