רבי דוד צבי הופמן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
רבי דוד צבי הופמן
רד"צ הופמן
רד"צ הופמן
לידה א' בכסלו ה'תר"ד
פטירה י"ט בחשוון ה'תרפ"ב (בגיל 77)
רבותיו המהר"ם שיק, הכתב סופר

ר' דוד צבי (רד"צ) הופמן (David Zvi Hoffmann; א' בכסלו ה'תר"ד, 24 בנובמבר 1843 – י"ט בחשוון ה'תרפ"ב, 20 בנובמבר 1921) היה ממנהיגי יהדות גרמניה בסוף המאה ה-19 וממנהיגיה של אסכולת "תורה עם דרך ארץ", או "נאו-אורתודוקסיה". כיהן כראש בית המדרש לרבנים בברלין. עסק בחקר התלמוד, בהוראתו ובפסיקת הלכה, אך נודע בעיקר בזכות פירושיו למקרא, שבהם נלחם במסקנותיה של ביקורת המקרא בימיו, בצורה חזיתית ובשימוש בכלים מדעיים.

קורות חייו

הרד"צ נולד בא' בכסלו ה'תר"ד (24 בנובמבר 1843) בוֶורְבּוֹ (Verbó) שבהונגריה (כיום בסלובקיה), באימפריה האוסטרית, לאביו רבי משה שהיה דיין בקהילה היהודית המקומית. למד בחדר ובישיבות בוורבו ובפאפה. לבסוף למד בישיבתו של מהר"ם שיק, אחד מגדולי הדור, בירגין שליד פרשבורג (הידועה כיום בשם ברטיסלאבה), והתחבב מאוד על רבו. את לימודיו שם סיים רשמית ב-1865. כבר מקטנותו יצא לו שם של עילוי; פעם התבטא בהקשר לפירוש רש"י מסוים: "רש"י זה ידעתיו בגיל ארבע"; בזקנתו עוד לימד לעיתים חידושים שחידש והוא בן שבע שנים בלבד.

בשנת 1851 הצטרף רד"צ לבית מדרש לרבנים שהקים הרב עזריאל הילדסהיימר שהגיע מגרמניה לכהן כרבה של אייזנשטט. בית המדרש, אשר שילב לימודי תורה ומדעים, עורר זעם הקנאים ההונגרים ויצר פילוגים ומאבקים קשים בין הנאולוגים מחד והאורתודוקסים מאידך. הילדסהיימר עזב עם בית מדרשו לגרמניה מחשש ממלחמת הקנאים נגדו, ועוד יותר חשש פן ייאלץ להילחם נגד אחיו האורתודוקסים. כאשר עזב הרב הילדסהיימר את אייזנשטט, עזב גם רד"צ תלמידו את העיר, והצטרף לישיבת פרשבורג, שהייתה הישיבה המרכזית בהונגריה. בראשה עמד אז הכתב סופר, בנו של החת"ם סופר מקים הישיבה.

לאחר לימודיו בפרשבורג, המשיך רד"צ את לימודיו באוניברסיטת וינה ולאחר מכן באוניברסיטת פרידריך וילהלם בברלין, שם למד פילוסופיה, היסטוריה, ולשונות המזרח. ב-1871 קיבל תואר דוקטור מאוניברסיטת טיבינגן, על החיבור "מר שמואל ראש הישיבה בבבל". הוא קיבל משרת מורה במכינה של בית המדרש למורים בהוכברג (הסמוכה לווירצבורג). שם התיידד עם הרב יצחק דב במברגר, מרבותיהם של האורתודוקסים בגרמניה. הרב במברגר היה מהמתנגדים לרש"ר הירש בפולמוס הפרדת הקהילות, פולמוס שהסעיר את יהודי גרמניה של אותה תקופה, לאור עלייתם של הרפורמים כזרם מרכזי ביהדות שם.

בתשרי ה'תרל"ג (1872) התחתן רד"צ עם צרלינה בתו של הרב יונה רוזנבוים.[1] בנו של רבי מנדל רוזנבאום מטלהיים (נודע בכינויו "רבי מענדעל צעלער"). הוא קיבל הזמנה מרש"ר הירש להיות מורה בבית הספר שייסד אז בפרנקפורט. היה זה בית הספר המודרני הראשון לחרדים, שבו למדו תורה ומדעים, כשיטתו של רש"ר, שעשה רבות כדי לבלום את הסחף של יהדות גרמניה לכיוון הרפורמה. סברתו של רש"ר הייתה שדווקא באמצעות לימודי המדעים המודרניים, ניתן יהיה לתעל את ההשכלה לכיוון אורתודוקסי. בניגוד לרב במברגר, רש"ר תמך בהפרדת הקהילות כמלחמה נגד התגברות הסחף לאי-שמירת מצוות. הופמן שימש כמה שנים כמורה בבית ספרו של הירש, והתיידד גם עמו.

כך התקרב הרב הופמן בתוך זמן קצר לשלושת המנהיגים המרכזיים של יהדות גרמניה: הרב עזריאל הילדסהיימר, הרב יצחק דב במברגר והרש"ר הירש. שלושת אלה היו בעלי תפיסות שונות איש מרעהו באשר לשאלות הנהגת האורתודוקסיה הגרמנית בימים הטרופים שעברה אז; בעוד הרב במברגר נטה לשמור על איחוד הקהילות ושאף לשימור התמימות היהודית בתוך הזרמים החדשים, נטה הרב הירש להילחם בכל עוז ברפורמים ובפוזיטיבים-היסטוריים, ולבנות שיטה של יהדות רציונלית ומחושבת. הרב הילדסהיימר, לעומתם, ראה בראש ובראשונה את מטרתו להעמקה מדעית של היהדות והעמדת התורה לבל תישכח מישראל. הרב הופמן היה מקורב לשלושתם והושפע משלוש הגישות, אך בעיקר דבק בשיטתו של מורו משכבר, עזריאל הילדסהיימר.

כשייסד הרב הילדסהיימר את בית המדרש לרבנים בברלין ב-1873, הצטרף רד"צ לצוות המורים שם, ולימד תלמוד ופוסקים. לאחר פטירת הרב הילדסהיימר ב-1899, התמנה הרב הופמן לראשות המוסד, ושימש בה עד יום מותו. בשנת 1918 קיבל הרב הופמן תואר פרופסור מטעם המלכות והאוניברסיטה. עד זקנתו המשיך רד"צ להורות תלמוד ומקרא, ופירושיו על התורה מהווים למעשה תוצאה של הרצאותיו. רד"צ לימד גם מחוץ לבית המדרש, והעביר שיעורי תלמוד לבעלי בתים.

רד"צ הופמן נפטר בי"ט בחשוון ה'תרפ"ב (20 בנובמבר 1921).


תקופת חייו של רבי דוד צבי הופמן על ציר הזמן
ציר הזמןתקופת הזוגותתנאיםאמוראיםסבוראיםגאוניםראשוניםאחרונים
ציר הזמן

‏

אישיותו

אלו שהכירו את רד"צ, ידעו להצביע על תכונת הענווה והפשטות כתכונה המאפיינת אותו. ראוי להביא את דבריו של רא"ם ליפשיץ על אודותיו:

למכירים אותו מחיים, כתורתו כן אישיותו מופלאות. צריך לחזור לימי הבינים כדי לחזות אישיות כזו בין חסידי צרפת ואשכנז, אדם שלא ידע בגדולתו כל עיקר. אישיותו מפיקה ענוה וכל תו וקו אומרים פשטות, דבריו, בין בכתב ובין בעל פה, נאמרו תמיד לצרכם, מעולם לא התהדר במלים, ולא התקשט בדבורים, ולא התיהר בידיעות. זוהי אישיות שביטויה אמת, ומדה של רוחניות, של חסידות, של צניעות שכנו בגוף הקטן והשקט, שראש נפלא חופף עליו. כך ראיתיו שבועות אחדים לפני פטירתו, שהגיע למין שקט וישוב הדעת, למין השתוות והתכהרות ששוו יופי שָלֵו עליו, מוכן היה לשמש את הקטן שבתלמידיו, ומימיו לא נעלב, ואין אדם יכול להעליבו. אדם זה שדקדק במצוות כאחד הצדיקים הראשונים, היה מטבעו נחבא אל הכלים ומצניע לכת עם א-להים ואנשים. ישרת נפשו קבעה יחסיו אל אדם חברו, מבלי השרות עליו מרה שחורה, ורוח של קפידות, דעתו הייתה בדיחה [=בדוחה], וקבל כל אדם בסבר פנים, אף ללעֹג קצת ידע לפעמים בלי להכאיב בריה. בעוד שרבו היה איש מעשה, היה הוא יושב אהלים ונומה למנוחת עיון ולימוד.

— רא"ם ליפשיץ, מאמר הערכה שהודפס בתרגום העברי לספר "ראיות מכריעות נגד ולהויזן".

כן תיארו גם תלמידו, יוסף וולגמוטה:

כל הבא לציין את אופיו של רד"צ הופמן, מן ההכרח שיבליט מידה זו, ענווה הנובעת ממקור יראת-שמים טהורה ואמיתית. בכל כתביו הרבים אין למצוא אף מילה אחת, שאפשר לתלות בה אפילו רמז של גאווה, במאמריו הפולמוסיים מתבלטת עדינות נפשית, שנמנעת מלפגוע באישיותו של היריב ומתייחסת בכבוד והערצה כלפי כל יצירה. במגעו עם חבריו לעבודה היה צנוע ביותר. מבטל היה את דעתו מיד לכשהכיר שדעתו של אחר טובה משלו. גם כלפי תלמידיו בשעת תוכחה לא הבליט מעולם את עליונותו, כי כבוד תלמידיו היה חביב עליו כשלו. אחד מתפקידיו היה להטיף מוסר לכלל התלמידים בנאומי פתיחת שנת הלימודים. מאידך קשה היה לו מאוד להטיף מוסר ליחידים, אולם הוא ידע את האמנות הנדירה, לעורר את מצפונו של התלמיד ברמזים שונים. ענוותו לא היה פרי של חולשה. הוא הכיר יפה את כוחו, אבל ידע תמיד להבליג על נטיית ההתבלטות ולכבשה.

— יוסף וולגמוטה, מאמר הערכה שהודפס בתרגום העברי לפירוש רד"צ לספר דברים.

עוד תיארוהו כאדם ההולך בשביל הזהב, לא מחמיר מדי, אך מדקדק ביותר בעיקר הדין, גם בשעת זקנתו כאשר דקדוקים קטנים תבעו ממנו מאמץ רב. מאפיין בולט נוסף הוא המיזוג של יראת שמים עם מחקר מדעי מעמיק ובלתי-פשרני, בהרמוניה שאינה שכיחה בדרך כלל; תכונה זו ניכרת לעין כל מעיין בכתביו השונים.

רד"צ היה נעים הליכות, בעל קול ערב וסגנון רהוט, אשר בו השתמש בטוב טעם גם בדרשותיו וגם בעלותו לדוכן לשמש כחזן בבית הכנסת. רא"ם ליפשיץ העיר על הבדל ניכר בין סגנון התבטאותו בגרמנית (שבה כתב את רוב כתביו) לבין צורת כתיבתו העברית (שבה כתב בעיקר את כתביו ההלכתיים). בעוד שסגנונו בגרמנית הוא בהיר ופשוט, סגנונו של איש מדע, הרי שסגנונו העברי הוא רבני, אינו מטובל במליצה אך "כבד תנועה; אין כנראה בכוחו לבטא רעיונות מודרניים", כאשר ההתפתחות הרבה של תחיית הלשון העברית לא הגיעה עדיו.

בקי גדול היה רד"צ, גם בתורה וגם במדע. לא הניח חדר בתורת חז"ל, בעיקר בזו ההלכתית, שלא ידעו על בוריו, וידיעותיו הרבות וחוש אבחנתו החדה ניכר לכל מעיין הן במחקריו על המשנה ומדרשי ההלכה והן בפירושו לתורה, שבהן עשה שימוש רב ביותר. גם ידע כללי נרחב לא חסר לו, ובקי היה בלשונות הקלאסיות על בוריין, ועסק רבות בלשונות השמיות. כל המעיף ולו מבט קל בפירושיו יראה את ידיעותיו בנושאים כמו תרגומי התנ"ך, כתבי פילון האלכסנדרוני, כמו גם ספרות המחקר של ביקורת המקרא, באות לידי ביטוי לא מועט.

לוחם באנטישמיות

נעים הליכות ככל שהיה, כאשר נגע הדבר להגנת עמו מפני התקפות אנטישמיות, גייס רד"צ את כל משאביו, הנפשיים והשכליים, ויצא חוצץ; לדברי תלמידו יוסף וולגמוטה, תכונה זו הושפעה מרבו, הילדסהיימר. תמיד היה נכון רד"צ לעמוד הכן בכל התקפה אנטישמית אשר צצה – והיו רבות כאלה.

מספר מאמרי הגנה רב פרסם רד"צ ב"יודישע פרעסע", שהיה אז מרכז ההגנה היהודי מפני ההתקפות האנטישמיות. כאשר פרסם מומר בשם יוסטוס ואקר ליקוט של הלכות מזויפות מתוך השולחן ערוך כדי להוכיח את גזענותה-לכאורה של היהדות, נלחם נגדו רד"צ בעוז, כאשר כתוצאה ממלחמה זו נכתב ספרו "השולחן ערוך והרבנים על יחס היהודים אל בעלי דתות אחרות".

פעמים רבות נתבקש רד"צ לחוות דעה בפולמוסים שונים נגד היהדות, גם בבתי המשפט, והקדיש לכך את מלוא כוחותיו. כאשר נתבקש על ידי בית המשפט הגרמני, בהיותו כבר בן שבעים, לחוות דעת באחד המשפטים דאז, השקיע את ימיו ואת לילותיו בחיבור חוות דעת מקיפה ומדעית, שהייתה חיבור כשלעצמו, אשר קטעים ממנו התפרסמו לאחר מכן ב"ישורון" בברלין.

לתכונה זו קשורה בטבורה גם החלטתו לצאת נגד ביקורת המקרא, שאותה הוביל אז יוליוס ולהאוזן, אשר הוּנעה אז לא מעט גם ממניעים אנטישמיים [דרוש מקור]. חיבורו "ראיות מכריעות נגד ולהויזן", שהתפרסם (כמו רוב כתביו) בגרמנית, היווה את "יריית הפתיחה" המשמעותית במאבק זה, כאשר לאחריו באו חיבוריו על התורה, הכוללים בתוכם דברי פולמוס רבים נגד מבקרי המקרא דאז.

דרכו בפרשנות המקרא

שער פירושו של רד"צ לספר ויקרא

עבודתו הידועה ביותר של רד"צ, וזו שעמה הוא מזוהה יותר מכול, היא סדרת פירושיו לתורה. פירושים אלו מבוססים על הרצאות שהעביר בבית המדרש לרבנים, ואשר לאחר מכן הוציא לאחר עשרות שנים, תוך עדכון החומר הרלוונטי לאור התקדמות המחקר. כתוצאה מצורת כתיבה "דיעבדית" זו, הפירושים אינם רצף על כל חומשי התורה; בראשונה יצא פירושו לספר ויקרא, ולאחר מכן פירושיו לספר דברים (אשר לא הושלם), ופירוש חלקי לספר בראשית. בשנת ה'תש"ע יצא גם פירושו החלקי לספר שמות.

הרקע לפירוש

רד"צ לא כתב את פירושיו בחלל ריק. המניע להעברת ההרצאות, ולאחר מכן להעלאתן על מכבש הדפוס, הוא חד וברור: עלייתה ופריחתה של ביקורת המקרא הגרמנית, מבית היוצר של יוליוס ולהאוזן. טענותיו של ולהאוזן ושל חבריו על כך שהתורה חוברה מכמה תעודות בנות זמנים שונים, שספר ויקרא הוא בן תקופת בית שני, שספר דברים הוא פסאודואפיגרפיה מתקופת יאשיהו – טענה שאותה העלה לראשונה דה וטה – ועוד, עוררו גלי סערה ומבוכה בקרב היהודים המאמינים בקדושת התורה, באחדותה ובמהימנותה. בעיה אחרת הייתה ערעור מסורתם ההלכתית של חז"ל בפרשנות הכתובים בתורה שבעל פה, על ידי פירוש הכתובים ההלכתיים בצורה הנוגדת למסורת זו. ערעור זה בא גם מקרב הזרמים הלא-אורתודוקסיים ומהאקדמיה והתבטא מעשית בנטישת קיום ההלכה על ידי רבים. לצד אלו באו מתקפות אנטישמיות (או אנטי-רבניות) ישירות על חוסר ההיגיון נגדה.

קשה לתאר את המבוכה ששררה בקרב יהודי אירופה האורתודוקסים, ובפרט יהודי גרמניה שעמדו במרכז הסערה, לאור התפתחויות אלו. יהודי גרמניה היו אמונים בדרך כלל על הערכת המדע והמודרנה, ולא יכלו ולא רצו לנקוט דרך של הסתגרות והתעלמות, כדרך שנהגו רבים מיהודי מזרח אירופה; נדרשה תגובה ותשובה.

וזו אכן באה. סדרה של פירושים למקרא, ובפרט לתורה, צצו והופיעו. פירושים אלו התמודדו לרוב עם הבעיה בעקיפין: לא תקיפת טענות השיטה והבאת טענות-שכנגד, אלא פירוש רציף והגיוני של המקרא, המעמיד אלטרנטיבה סבירה לדעות החדשות. בין אלה ניתן למנות את פירושו ותרגומו של רש"ר הירש לתורה – פירוש שנכתב מנקודת מבט חינוכית, ואשר מנסה למצות את ההיגיון העומד מאחורי המצוות והיופי שבעקרונותיה המוסריים של התורה; את סדרת פירושיו של מלבי"ם לתנ"ך, כאשר בפירושו לתורה הוא משתדל להוכיח את היותה של התורה שבעל פה רמוזה בתוך הטקסט גופו, ובשאר התנ"ך לפרש את הטקסט בצורה רציפה, קוהרנטית ותואמת את גילויי המדע החדש; ואת פירושו לתורה של ר' יעקב צבי מֶקְלֶנְבּוּרג, "הכתב והקבלה", אשר משתדל אף הוא להוכיח את אמיתותה של תורה שבעל פה ואת היותה של התורה מדייקת בכל מילה ומילה (טענה שלה היה שותף גם מלבי"ם).

רד"צ הופמן בחר בדרך הקשה וה"מסוכנת" ביותר, דרך ההתמודדות החזיתית: קשה, משום שהיא מצריכה כישרון מדעי רב, היכרות מקיפה עם התאוריות המובילות וכושר מעוף להעלות טענות וטענות-שכנגד, תוך "שבירת החבית ושמירת יינה" - הקפדה בכל שלב על שמירה על מסורתו היהודית בדבר אלוקיותה ואחדותה של התורה שבכתב ושל התורה שבעל פה; מסוכנת, משום שהתמודדות חזיתית מעין זו מביאה את הקורא להיכרות כמעט בלתי אמצעית עם טענותיה של הביקורת, וכך יוצרת כמעט אוטומטית הזדהות מסוימת עם דרכי חשיבה אלו. מעבר לכך, היה זה משחק ב"מגרש הבית" של היריב, תוך התמודדות נגדו בכליו-הוא – ובכך, במובלע, גם הכרה בתקפות שיטותיו המדעיות. מכאן הדרך להכרה חלקית גם במסקנותיו, אינה ארוכה מאוד.

הנחות היסוד של פירושיו

בהקדמתו לפירושו לויקרא, ובמקומות אחרים, מבהיר רד"צ את הנחות היסוד שלו בפירושיו, אשר למעשה מונעות ממנו מלהגיע למסקנה הכופרת באחד משלושה עשר עיקרים. הבהרה זו הייתה חשובה לו ביותר, לאור בחירתו ב"מגרש המשחקים" של ביקורת המקרא. וכך כתב:

אני מודה ברצון, כי בשל עיקרי-אמונתי לא יכולתי להגיע לידי מסקנה, שהתורה לא נכתבה על ידי משה רבנו, ולא כל שכן שנכתבה לאחר זמנו של משה; וכדי שלא להניח מקום לפקפוקים באותו עניין פירשתי וביררתי בהערות המוקדמות את העיקרים ששימשו לי הנחות לביאורי מבחינה זו. אולם, עם השאיפה לבסס את ה"הנחות הדוגמתיות" האלה מבחינה מדעית, התאמצתי תמיד להסתמך רק על נימוקים כאלה, שאפשר היה להכיר בצדקתם גם מתוך השקפה שונה משלי.

— הקדמה לפירוש רד"צ על ויקרא, עמ' א

המגמה האפולוגטית של פירושיו "מונחת על השולחן", כאשר הוא מבקש מקוראיו מבין היהודים שישפטו את פירושיו ברוח דבריו של גביהא בן פסיסא: "אם יניצחוני, אמרו הדיוט שבנו נצחתם; ואם אני אנצח אותם אמרו להם תורת משה נצחתכם". כך, כותב רד"צ,

אם האפולוגיה שלי תיראה פה ושם חלשה ובלתי מספיקה, הרי יש לתלות את הקולר בקוצר דעתי, אך אם יימצאו נימוקי קולעים ומנצחים, הרי רק האמת שבאה לידי גילוי על ידי ה' ב"תורת משה" היא היא שמעידה על עצמה ושנתלה בה את הניצחון הזה. אבל מקווה אני, כי גם בנוגע לפסוקים שהזכרתי מקודם יהא בפירושי לכל הפחות כדי לזרז אחרים, המחוננים בכישרונות רוחניים גדולים משלי, לערוך חקירות ולהכשיר את הקרקע לתוצאות רצויות יותר.

— שם

רב צעיר כתב על ספרו של רד"צ "ראיות מכריעות", כי "הופמן ניגש אל מסקנותיו של ולהויזן כחוקר יבש... כאדם המבקש את האמת. דומה שאלמלי היה בא למסקנות אחרות, המסכימות לדעותיו של ולהויזן, היה מרכין לו בראשו. אלא לפי שההיגיון מתנגד לדעות הללו, לפיכך אין היו יכול להסכים עמו". לאור דברי רד"צ, יש להדגיש בדבריו אלו את המילה "דומה". שכן רד"צ אכן הצליח לדבר בכליה של הביקורת, והתאמץ "להסתמך רק על נימוקים כאלה, שאפשר היה להכיר בצדקתם גם מתוך השקפה שונה" משלו, ואולם בסופו של דבר היו פירושיו מבוססים על ההנחה המוקדמת בדבר היותה של התורה תורת משה. את גישתו זו שיבח הרב קלמן כהנא, בציינו כי לכל אחד מן החוקרים ישנה הנחת יסוד בבואו לפרש, וטוב עשה רד"צ כשלא יצר מצג-שווא של אובייקטיביות מוחלטת, אשר למעשה איננה יכולה להיות קיימת. דברי הקדמה אלו לא יכלו לעזור לו בשיווק שיטתו בקרב חכמי האומות, אשר לרוב קטלגו את פירושיו מראש כאפולוגטיים, ומכאן ככאלו שאין צורך להתייחס אליהם יתר על המידה.

היחס בין התורה שבכתב לתורה שבעל פה

הראשונה ב"הערות מוקדמות כלליות" בפירושו לספר ויקרא, היא אמונה באלוקיותה של התורה שבכתב, ובזו של התורה שבעל פה - דהיינו, הפירושים ההלכתיים של חז"ל לפסוקי התורה. לדידו, שני אלו שווי מעמד הם, וכך הוא מגיע לרעיון מבריק, בשאלה מה לעשות כאשר יש סתירות לכאורה בין פשט התורה שבכתב לבין התורה שבעל פה: כשם שבתוך התורה שבכתב יכולות להיות סתירות בין שני כתובים, ובמקרה כזה משתמשים חז"ל בכלל עד שיבוא הכתוב השלישי ויכריע ביניהם, כך יש לנהוג במקרה של סתירה בין הכתוב למסוּר, ולמצוא את המכריע, כאילו הפירוש המסוּר כבר כתוב ועומד. לדוגמה, בדין המלקות נאמר "ארבעים יכנו, לא יוסיף"; ואולם התורה שבעל פה פוסקת שאין להלקות יותר מ-39 מלקות. לפתירת סתירה זו יש לפרש, שהכתוב לפני כן "והיה אם בן הכות הרשע", מתייחס בהכרח לחוק קדום הידוע לקורא התורה. ואם כן יש לנו לצייר במחשבתנו שהחוק הזה אמר, למשל "העובר על לא תעשה לוקה ארבעים חסר אחת". ואם כן הפסוק שלנו, המדבר על ארבעים, אין הוא אלא עיגול של המספר המדויק. בדיוק כשם שאין "תספרו חמישים יום" סותר את "שבע שבתות תמימות" (=49), ואין "שש מאות אלף ושלושת אלפים וחמש מאות וחמישים" למניין בני ישראל סותר את "שש מאות אלף רגלי" המוזכר בדברי משה, שכן דרכה של התורה, לעגל מספרים.

פתרונות של סתירות בין שני כתובים מעין אלו, כותב רד"צ, "אין בהן כלל משום כפייה ומשום 'ויש ליישב בדוחק', הן טבעיות מאוד ונוהגות בכל מקצועות החוקים, ואין לך ספר חוקים שאינם נמצאים בו דינים המכחישים זה את זה ויש הכרח לתרצם על פי פירושים קבועים ומקובלים, ולא עלה על דעת איש להטיל בהם דופי". בתור דוגמה מביא רד"צ את שלושת ספריו של יוסטיניאנוס הראשון, שיש בהם סתירות רבות, והדרך הרגילה היא לפרשן על פי כללים קבועים וידועים; ואף יוסטיניאנוס עצמו רומז שאם יעיינו בדבריו ב"רוח נאמנה" (subtilianimo) ימצאו בדבריו כוונה נסתרת כדי להשוות בין הניגודים.

מתוך כך יוצא רד"צ לבאר את היחס שבין הפשט לדרש, בעיה שנתחבטו בה רבים וטובים. לדעתו, אין המדרש "מדרש יוצר", והיינו שחז"ל חקרו וחיפשו במקרא עד שהוציאו את הלכותיהם, אלא הוא "מדרש סומך", דהיינו שחז"ל קיבלו הלכות קבועות, ואותן ניסו לסמוך ברמזים שמצאו במקרא. רד"צ שולל גם השקפה (שבה תמך בספרים מוקדמים יותר) שגם ההלכות וגם דרך המדרש עברו במסורת. השקפתו של רד"צ פותחת פתח לבאר פסוקים על פי פשטם במקרים שבהם המסורת אינה עולה בקנה אחד עם הפשט, ואת המסורת להסביר כבלתי תלויה בפסוקים אלו.

מתוך כך עומד רד"צ על חובתו של "כל יהודי שבא לפרש את תורת משה", "לדעת היטב את ההלכות המבארות את הכתובים ומשלימות אותם. רק בקיאות גמורה במפתח הראשי הזה נותנת את האפשרות לתפוס היטב את התוכן האמיתי ופירוש המילים. וכל פירוש על התורה שאינו מיוסד על האקדמות האלו, הוא מנקודת ההשקפה היהודית חטא לאמת" (יש לשים לב למילים "כל יהודי", "מנקודת ההשקפה היהודית", המהווים מילות-מפתח בהבנת מטרת פירושו של רד"צ והנחות היסוד שלו). אין ספק כי רד"צ מילא את תביעתו זו באורח שלם ומקיף, ובכל פירושיו באה לידי ביטוי היטב שליטתו הבלתי-מעורערת בכל רחבי התורה שבעל פה.

רד"צ מדגיש כי ב"תורה שבעל פה" הוא מתכוון אך ורק לחלק ההלכתי של התורה. אשר לחלק של האגדה, יחסו אליו הוא כדבריו של שמואל הנגיד בהקדמתו לתלמוד, שאין ללמוד מהם אלא מה שמחייב השכל (השקפה זו הייתה רווחת גם בקרב נאו-אורתודוקסים אחרים, כדוגמת רש"ר הירש). אולם הרב יוסף אברהם וולף כתב בספרו[2] שהשקפתו של הרד"צ הייתה כהשקפתו של החזו"א שיש לקבל את האגדה ככח נבואי, ואין לחלוק עליה.

דברי חז"ל אלה הנקראים אגדות, ואשר תוכנן דברי מוסר או פירוש של פסוק שאינו עוסק בהלכות וכיוצא בזה אינן בגדר מסורת א-להית ואין אנחנו מחויבים לקבלם.

— הקדמה לפירושו ספר ויקרא

יחסו ל"ביקורת הגבוהה"

רד"צ מבהיר במפורש כי על הפרשן היהודי להניח מראש כי כל התורה כולה היא מן השמים, וכי דברי הנביאים והכתובים נאמרו ברוח הקודש או על ידי בעלי רוח הקודש, כפי מסורת חז"ל וכפי שמעיד יוסף בן מתתיהו. "מי שפוגע בספרים האלה ושולל מהם את קדושתם או את מקורם האלוקי, הרי יצא על ידי זה מכלל היהדות. ולכן מוכרח מפרש עברי לדחות בשתי ידיו כל ביאור שאינו מתאים אל האמונה באמיתותה של התורה, באלוקותה ובקדושתה".

יחסו ל"ביקורת הנמוכה"

רד"צ שולל שימוש בהצעות תיקון לטקסט התורה ("הביקורת הנמוכה"). רד"צ מטעים, כי הספרים הקאנוניים נשמרו מזיופים "בשמירה מעולה ובזהירות נמרצה". הוא מודה אמנם כי נפלו לעיתים שיבושים שונים במהלך ההעתקה (כפי שכבר מעידים חז"ל), אך הנוסח נקבע על פי רוב הספרים, ולא על פי השערות בלבד. כל תיקון שעל פי השערה אינו יכול להכריח אותנו להאמין כי הדברים נאמרו במקורם דווקא בצורה שמציע לנו המתקן. רד"צ מציין טעם פרקטי, מדוע אסור אפילו להציע תיקון נוסח ולרשום אותו בצד הגיליון בלבד, ומי שימצאנו מוטעה, ימחק אותו:

שכן אם נרשה לנסח את כתבי הקודש, הלא נגיע בהדרגה לידי כך, שלא נכיר כלל את כתבי קדשינו. בראשונה יבוא אחד המבקרים ויחווה את דעתו לזכותו של תיקון מסוים, אף ירשום אותו בגיליון התנ"ך שלו. משימצא התיקון חן בעיני רבים, יכניסו אותו לתוך פנים הספר ואת נוסח המסורה יכתוב בגיליון. ומכיוון שהנוסח המתוקן התאזרח ונוסח המסורה הוא כסרח העודף, יבואו להשמיטו לגמרי. וכך נזכה במשך הזמן לתנ"ך חדש אשר לא שערו אבותינו; לתנ"ך מתוקן, כפי שסבורים אנו. אולם - "לא מחשבותי מחשבותיכם ולא דרכיכם דרכי נאום ה'". במקום התנ"ך האלוקי יהיה בידינו תנ"ך אנושי! ואילו אנחנו כיהודים, ובייחוד כיהודים הנאמנים ליהדות המסורתית האמיתית, מחויבים ועומדים להיות שומרים את תורת א-להינו. היא ניתנה והופקדה בידינו למשמרת עולם. עד עכשיו שמרנו עליה באמונה, וגם להבא נהיה שומרים נאמנים לה"

— "הערות מוקדמות כלליות" בפירוש רד"צ לספר ויקרא, עמ' ח

"ראיות מכריעות נגד ולהויזן"

הספר "ראיות מכריעות נגד ולהויזן" ("Die wichtigsten Instanzen gegen die Graf-Wellhausensche Hypothese", "ראיות מכריעות נגד היפותזת גראף-ולהאוזן"), שיצא לאור ב-1904, משקף יותר מכול את שיטת התמודדותו הישירה של רד"צ. בשפה הגרמנית, שפתם של המבקרים ושפת המדע החדש, ובכליו המדעיים, יוצא רד"צ לסתור את השיטה, שכבר קנתה לה שם בעולם.

ראשיתו של הספר במאמרים שונים שפרסם רד"צ בשנים 1879–1880 במגזין לחכמת ישראל (Magazin für Wissen des Judenthums), לאחר צאתו לאור של ספרו של ולהאוזן "תולדות עם ישראל".

הספר מתייחס ישירות להיפותיזה של ולהאוזן, אשר אחד מחידושיה העיקריים היה שספר ויקרא (או, למעשה, מקור P, או PC - תורת כהנים, הכולל את רוב ספר ויקרא, אך גם חלק מספרים אחרים) הוא מאוחר יותר מכל ספרי התורה (בניגוד למה שהיה מקובל עד אליו במחקר המקרא), ונכתב בתקופת בית שני, על ידי הנהגת הכהנים. פועל יוצא בולט של טענה זו, הוא גם הטענה שיחזקאל לא הכיר את ספר ויקרא.

הספר דן בשורה של סוגיות שמעלה רד"צ כדי לסתור את טענותיה של הביקורת. לדוגמה, לפי ולהאוזן המקור P חידש את נושא המשכן כמקום פולחן יחיד קדום, כדי לקדם את אחדות הפולחן ולשלול הקרבות בבמות למיניהן. רד"צ מביא את קורבן פסח, המובא גם במקור P לשיטת הביקורת, כראיה נגדית - הקורבן מובא דווקא במקור זה כמוקרב בבתים ולא במקום מרכזי.

בספר זה אין הקדמה על אודות ההנחות המוקדמות של המחבר, וזאת מסיבה פשוטה: כאן מטרתו של רד"צ אינה פירוש אלא ביקורת הביקורת כשלעצמה; את זאת אין לעשות על ידי הנחות מוקדמות הסותרות את הנחותיה של הביקורת. למעשה, רד"צ מראה כאן את כוחו הגדול בסתירת דברי הביקורת על ידי שימוש בטענות הביקורת עצמה; כך, יכול הוא לסתור טענה המדברת על אופיו של מקור מסוים (מבין מקורות התורה לדברי הביקורת), בהביאו פסוק נגדי אשר לדברי המבקרים עצמם שייך לאותו מקור. שיטה נפוצה אחרת שבה משתמש רד"צ היא ציטוט מדברי אחד המבקרים החולק על שיטת רוב המבקרים, והבאתו כ"תנא דמסייע" לדעתו.

ובאמת, רד"צ הפליא לכתוב בספר זה מנקודת מבט כמו-אובייקטיבית, עד כי הדברים אכן יוצרים רושם, כדברי רב צעיר שהובאו לעיל, שאילו היה מגיע למסקנות אחרות מן המסורת היה מאמצן באותה מידה. חשוב להדגיש שהדברים נכונים לגבי סגנון הספר ומטרתו, שנועד לשכנע גם את הלא-משוכנעים (ולחזק את המשוכנעים), אך לא לגבי עצם אמונותיו האישיות של רד"צ, כפי שהבהיר היטב ב"הערות המוקדמות" לספר ויקרא.

פירושיו לתורה

הראשון (והנודע) מבין פירושיו לתורה שיצאו לאור היה פירושו לספר ויקרא. הפירוש מבוסס על הרצאות שהעביר רד"צ בבית המדרש לרבנים בשנים 1873/4 ו-1876/7, ויצא לאור שלושה עשורים לאחר מכן, ב-1904. לאחר מכן יצא, על ידי בנו הרב משה הופמן, פירושו לרוב ספר דברים, ולבסוף פירושו לחלקים מבראשית; גם פירושים אלו מבוססים על סדרת הרצאות שהעביר. בכתב יד נותרו טיוטות פירושיו לספר שמות, שאותם לא הספיק לעדכן לאור התפתחויות המדע החדש.

לפירושו לספר ויקרא צירף רד"צ מבוא כללי על הנחות היסוד העקרוניות של פירושיו, וכן "הערות מוקדמות" לספר ויקרא גופו. לפירוש לספר דברים הקדים רד"צ הקדמה קצרה; מבוא כללי לספר, כתב, יוכל לבוא רק לאחר כתיבת כל הפירוש. רד"צ לא זכה להשלים את הפירוש, ועל כן גם לא כתב את המבוא הכללי לספר. בשונה משני ספריו אלה, שהוכנו לדפוס על ידי רד"צ עצמו, בגרמנית, נדפס פירושו לספר בראשית לאחר מותו, כשהוא מתורגם כבר לעברית מתוך כתב היד. פירושו של רד"צ לספר שמות נדפס מטיוטות כתב היד בתרגום עברי רק בשנת 2010.

רד"צ כחוקר ספרות חז"ל

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.


רד"ץ הופמן הוציא לאור את "מדרש תנאים" על ספר דברים, ו"מכילתא דר' שמעון בר יוחאי" על ספר שמות. מלבד זאת חיבר מאמרים על דרך הלימוד של חז"ל: "המשנה הראשונה ופלוגתא דתנאי" בו הוא מבאר את עריכת המשנה; ו"מסילות לתורת התנאים".

רד"צ כפוסק הלכה

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו למכלול והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

מלבד היותו מורה, חוקר מקרא, וחוקר ספרות חז"ל, היה רד"צ הופמן פוסק הלכה. מאות מתשובותיו לשואלים, פורסמו בספר "שו"ת מלמד להועיל" שיצא לאור בפרנקפורט בשנת תרפ"ו (1926), כשש שנים לאחר פטירתו. בספר מופיעות תשובות בחלקי אורח חיים, יורה דעה, ואבן העזר משולחן ערוך[3].

מספריו

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקיטקסט טקסט בוויקיטקסט: כתבי הרב דוד צבי הופמן
  • ויקיטקסט מאמר בקורת על דבר איזה משניות בפרק י' דפסחים, תרס"ב (1902), באתר ויקיטקסט
    • מאמרים אודותיו
    רשימות-חיבוריו
    חיבוריו וספריו

    הערות שוליים

    1. ^ "ואני עצמי עשיתי נישואין שלי ביום ו' תשרי שנת תרל"ג לפ"ק, ומר חמי הרב... יונה ראזענבוים זצ"ל..." (שו"ת מלמד להועיל, חלק ג', סימן א').
    2. ^ התקופה ובעיותיה חלק א' עמוד קכ"ו.
    3. ^ רד"צ כפוסק, באתר רציו
    הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
    רשימת התורמים
    רישיון cc-by-sa 3.0

    31922613דוד צבי הופמן

    אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=רבי_דוד_צבי_הופמן&oldid=2633156"