רמב"ם

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף רבי משה בן מימון)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
אנא אל תסירו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
עריכה
בערך זה חסרה אספקלריה תורנית. המידע בערך זה מוצג מנקודת מבט של חול ללא אספקלריה תורנית מספקת.
אנא אל תסירו את ההודעה כל עוד לא תוקן הדף. אם אתם סבורים כי אין בדף בעיה, ניתן לציין זאת בדף השיחה.
פירוש נוסף ערך זה עוסק ברבי משה בן מימון. אם התכוונתם למשמעות אחרת, ראו רמב"ם (פירושונים).

רבי משה בן מימון
דיוקנו הנפוץ של הרמב"ם, המבוסס על תמונה, ככל הנראה דמיונית, מן המאה ה-18
דיוקנו הנפוץ של הרמב"ם, המבוסס על תמונה, ככל הנראה דמיונית, מן המאה ה-18
דיוקנו הנפוץ של הרמב"ם, המבוסס על תמונה, ככל הנראה דמיונית, מן המאה ה-18
לידה 1138
ד'תתצ"ח
האימפריה המוראביטונית קורדובה, האימפריה המוראביטונית
פטירה 13 בדצמבר 1204 (בגיל 66 בערך)
כ' בטבת ד'תתקס"ה
הסולטנות האיובית פוסטאט, הסולטנות האיובית
כינוי הרמב"ם, הר"מ, הנשר הגדול
מקום קבורה קבר הרמב"ם, טבריה
מדינה אל-אנדלוס, מרוקו, מצרים
מקום פעילות קהיר,פוסטאט
תפקידים נוספים יועץ ורופא אישי של מלך מצרים
רבותיו אביו רבי מימון הדיין, רבי יוסף אבן מיגאש, רבי יהודה הכהן אבן סוסאן.
תלמידיו בנו רבי אברהם בן הרמב"ם, רבי יוסף בן יהודה אבן עקנין, רבי חננאל בן שמואל ורבים אחרים
חיבוריו מילות ההגיון, פירוש המשנה, משנה תורה, אגרות, תשובות הלכתיות, מורה הנבוכים, כתבים רפואיים וכתבים שאבדו או נשמרו רק בחלקם.
רמב"ם
זרם אריסטוטליאניזם (אנ'), יהדות רבנית
תחומי עניין הלכה, תאולוגיה, מטאפיזיקה, לוגיקה, אתיקה, רפואה, אסטרונומיה
הושפע מ אריסטו, אל-פאראבי, אבן באג'ה, אבן סינא
השפיע על כמעט כל הוגה יהודי שקם אחריו. תומאס אקווינס, גוטפריד לייבניץ ואחרים
פסלו של הרמב"ם בקורדובה, ספרד

רבי משה בן מימון (נולד: ד'תתצ"ח, 1138[1], נפטר: כ' בטבת ד'תתקס"ה, 13 בדצמבר 1204), מכונה גם בראשי תיבות רמב"ם (בערבית מוכר כמוסא בן מימון או כאבן עבד אללה, ובלשונות אירופה כמיימונידס) היה מגדולי הפוסקים בכל הדורות, אחד האישים החשובים והנערצים ביותר ביהדות. אמרה מפורסמת עליו היא "ממשה עד משה לא קם כמשה"[2]. היה ממעמידי עיקרי הדת והאמונה והוכתר בכינוי "הנשר הגדול". לפי משנת הרמב"ם, יש למעט לפרש את המקראות על דרך נס, "ולברוח משינוי מעשה בראשית"[3]. בנוסף לגדלותו התורנית, הוכר כאחד מחשובי הפילוסופים בימי הביניים, איש אשכולות ורופא, גם בתרבויות הערבית והאירופית.

קורות חיים

לידתו

הרמב"ם נולד בקורדובה שבאל-אנדלוס (לימים ספרד), לרבי מימון הדיין, שכיהן כדיין הקהילה בעיר.

על תאריך הולדתו קיימות עדויות סותרות. בסוף פירושו למשנה כתב הרמב"ם: ”אני משה בר מימון הדיין... התחלתי לחבר פירוש זה הספר ואני בן שלוש ועשרים שנה והשלמתיו במצרים ואני בן שלושים שנה שהיא שנת ט' וע' לשטרות”[4]. כוונתו שסיים בשנת א'תע"ט למניין השטרות, המקבילה לשנת ד'תתקכ"ח ליצירה (1168). אם נולד שלושים שנה לפני סיום כתיבת הספר, הרי שנולד בשנת ד'תתצ"ח (1138). לעומת זאת, באיגרת המיוחסת לנכדו של הרמב"ם, רבי דוד הנגיד, נכתב שהרמב"ם נולד כ-3 שנים קודם לכן, בי"ד בניסן ד'תתצ"ה (30 במרץ 1135). איגרת זו ומקבילותיה נחשבות פחות מדויקות ומהימנות לעומת דברי הרמב"ם עצמו בסוף פירושו למשנה[5]. כיום חוקרים רבים מעדיפים את התאריך של שנת ד'תתצ"ח[6].

שמו ומוצאו

משפחתו של הרמב"ם נקראה 'בן עובדיה' (בערבית: 'אבן עבד אללה'), על שם אבי המשפחה הראשון ברשימות היחס של הרמב"ם, ר' עובדיה דיין קורדובה. יש הממשיכים את שושלת היוחסין של הרמב”ם עד רבי יהודה הנשיא, חותם המשנה, המתייחס לזרעו של דוד המלך[7]. בין הרמב"ם לר' עובדיה דיין קורדובה 7 דורות:

  1. ר' עובדיה הדיין
  2. ר' שלמה
  3. ר' עובדיה הדיין
  4. ר' יוסף הדיין
  5. ר' יצחק הדיין
  6. ר' יוסף החכם
  7. ר' מימון הדיין
  8. הרמב"ם

בערבית הוא מוכר כמוסא בן מימון (موسى بن ميمون), או בשמו הערבי המלא: ابو عمران موسى بن ميمون بن عبد الله القرطبي الإسرائيلي, אבּו עמראן[8] מוסא בן מימון בן עבדאללה אל-קרטבי אל-אסראא'ילי (איש קורדובה הישראלי). בלשונות אירופה מקובל לכנות את הרמב"ם Maimonides (מיימונידס), על שם האופן בו נכתב שמו ביוונית: Μωησής Μαϊμονίδης (מואיסיס מאימונידיס), בוויכוח עם הרמב"ן הוזכר בשם "מאישטרי משה די גיפטי" (האדון משה ממצרים).

קורות חייו בצעירותו

את חינוכו והשכלתו רכש הרמב"ם מאביו רבי מימון הדיין[9], שהשפיע רבות על הגותו, ומכתבי מורו המובהק של רבי מימון – רבי יהוסף אבן מיגאש, אשר שימש כדיין בקורדובה והעיד עליו הרמב"ם: "כי לב האיש ההוא בתלמוד מבעית למי שיסתכל בדבריו ועומק שכלו בעיון עד אשר כמעט נאמר בו 'וכמוהו לא היה לפניו מלך' במנהגו ובדרכו". הרמב"ם ראה עצמו גם כתלמידו של רבו של הר"י מיגאש - רבי יצחק אלפסי, הרי"ף. למרות הערצתו לרבותיו לא נמנע לימים מלחלוק עליהם בהלכה אף בחריפות[10]. בקרב החוקרים יש הסבורים כי למד את כתבי רב שמואל בן חפני גאון, ושהשפיע עליו בשיטתו[11].

הרמב"ם שקד על לימוד התורה, הגה יומם ולילה בכתבי הקודש, בתלמוד ובגאונים, ותוך זמן קצר יצא לו שם של עילוי. לפי עדותו של הרמב"ם גם שררה חברות בינו לבין בנו של ג'אבר אבן אפלח (אנ') האישביליי[12], חכם מוסלמי, והם למדו יחד מתמטיקה, רפואה ופילוסופיה.

בשנת 1148, כשהיה הרמב"ם בן עשר (או שלוש עשרה), נאלצה משפחתו לעזוב את קורדובה שבספרד בעקבות פלישתם של אל-מֻוַוחִידוּן מצפון אפריקה ורדיפתם את יהודי האזור.

לאחר מסע נדודים שארך כעשר שנים, ניסתה המשפחה להתיישב בעיר פאס שבמרוקו, אך גם שם לא האריכו ימי שלוותם, וכעבור חמש שנים נאלצו לעזוב את העיר, עקב התפשטות שלטונם של האל-מֻוַוחִידוּן. לפי חלק מהמקורות הם עזבו את העיר כאשר הוצא להורג רבי יהודה הכהן אבן סוסאן, מהחכמים הגדולים של העיר פאס ולדבריהם הוא היה רבם של רמב"ם ואחיו דוד[13]. מקורות מוסלמיים, שמהימנותם שנויה במחלוקת בין החוקרים,[14] אף מספרים כי הרמב"ם אולץ להתאסלם למראית עין באותה התקופה. ההיסטוריון הערבי אבן אלקפטי (אנ') (בערך 1172–1248), שהיה חברו הקרוב של יוסף אבן שמעון, תלמידו המובהק של הרמב"ם, מתאר כי במהלך אותן גזרות חי הרמב"ם כאנוס וקיים מצוות אסלאם מסוימות, כקריאת הקוראן והתפילה, עד שהתאפשר לו לצאת למצרים ולחזור ליהדותו בגלוי[15]. גם אבן אבי אֻצַיבִּיעה (אנ') מספר ש”הראיס מוּסַי התאסלם במגרב, שינן קוראן ועסק בפִקְה”"[16]. מאיגרת שכתב הרמב"ם באותו הזמן ליהודים הנרדפים, איגרת השמד, עולה כי הוא התיר לומר את השהאדה, הצהרת האמונה האיסלמית, שהייתה הדרישה מצד האל-מֻוַוחִידוּן, במקרים של פיקוח נפש. אמנם, גם משמעות דברי הרמב"ם באיגרת השמד עצמה נתונה במחלוקת בין החוקרים[דרוש מקור].

העלייה לארץ ישראל

בשנת 1165 הפליגו הרמב"ם ומשפחתו מסבתה (מאוחר יותר מרוקו הספרדית, כיום ספרד), אל עכו שבארץ ישראל, בה התיישבו. הקהילה היהודית בעכו הייתה בימים ההם מהגדולות בארץ ישראל, וקיבלה בכבוד רב את משפחת הרמב"ם. רב העיר עכו, רבי יפת בן רבי אליהו, התקשר בקשרי ידידות עם הרמב"ם, ידידות שנמשכה גם לאחר שנים באמצעות קשרי מכתבים, ולבסוף על ידי מינויו של רבי יפת כאחד הדיינים בקהילת אלכסנדריה, שהייתה תחת מרותו של הרמב"ם כראש רבני מצרים. חמישה חדשים לאחר העלייה לארץ ביקרו הרמב"ם, אביו ורבי יפת בירושלים, שהו שם שלושה ימים, משם הם נסעו לחברון, והתפללו במערת המכפלה.

את ביקורו בארץ תיאר הרמב"ם כך:

בליל אחד בשבת בארבעה ימים לחודש אייר נכנסתי לים, וביום שבת, עשירי לאייר שנת תתקכ"ה עמד עלינו נחשול שבים לטבענו והיה זעף גדול בים, ונדרתי עלי: שני ימים אלו אצום בהם ואתענה בהם.. ואצווה על בני לעשות כן עד סוף כל הדורות, ויתנו צדקה כפי כוחם... בליל אחד בשבת, ג' ימים לירח סיוון, יצאתי מן הים בשלום ובאתי לעכו ונצלתי מן השמד והגענו לארץ ישראל. יום זה נדרתי שיהיה יום ששון ושמחה... וביום שלישי בשבת, ד' חשוון, יצאנו מעכו לעלות לירושלים תחת סכנה, ונכנסתי לבית הגדול והקדוש והתפללתי בו, ביום חמישי, ששה ימים לירח מרחשון. ובאחד בשבת, ט' בחודש חשוון יצאתי מירושלים לחברון, לנשק קברי אבותי במערה, ואותו יום עמדתי במערה והתפללתי, שבח לא-ל יתברך על הכל. ושני הימים האלו - שהם שישי ותשיעי במרחשון - נדרתי שיהיו לי כמו יום טוב ותפילה ושמחה בה' ואכילה ושתייה... וכשם שזכיתי להתפלל בה בחורבנה, כך אראה אני וכל ישראל בנחמתה מהרה, אמן.

— ציטוט מכתב יד הרמב"ם המובא בספר חרדים מצות התשובה פרק ד (פרק סה)[17].

יש סוברים ש"הבית הגדול והקדוש" הוא הר הבית, אך אחרים כתבו שזהו כינוי לבית המקדש, שבו ודאי לא היה הרמב"ם, ועל כן ייתכן שכוונתו לבית כנסת אחר בירושלים[18].

מרכז חייו במצרים

בית הרמב"ם במרוקו

כעבור חמישה חודשים, בעקבות המצב הקשה בארץ ישראל, ירדה המשפחה והשתקעה במצרים. תחילה התגוררה המשפחה באלכסנדריה, וכעבור שנים ספורות עקרה לפוסטאט (כיום חלק מקהיר). שם נשא הרמב"ם את בתו של ר' מישאל הלוי בן ר' ישעיהו החסיד הלוי אלתקא, חתנו של רבי דוסא בן יעקב, ושם גם נולד בנו אברהם (1186–1238). כתבי יד רבים של הרמב"ם נתגלו בגניזה הקהירית. במצרים הוא אף הוכתר פעמיים במשרה "ראיס אל-יהוד" (=ראש היהודים) של יהודי מצרים, הפעם הראשונה עם הגעתו, והפעם השנייה בערוב ימיו, בשנים 1196–1204[19].

הרמב"ם שימש כמנהיג הדתי של קהילת פוסטאט, ובמשך שנים רבות התפרנס מהשקעת כספיו בידי אחיו, דוד, שהיה בעל ספינה וסחר באבנים יקרות[20]; אך לאחר שטבע האח בהודו, בשנת 1177 לערך, דבר שגרם לרמב"ם לאבל כבד וכתוצאה מכך נפל למשכב במשך שנה שלמה, נאלץ הרמב"ם להתפרנס מיגיע כפיו, והפך לאחד מטובי הרופאים בקהיר. את ידיעותיו הרפואיות שאב הרמב"ם מהספרות היוונית הקדומה, בעיקר מכתבי גלנוס, אך גם מספריהם של חכמי מצרים העתיקה שהראו ידע רפואי רב.

בשל מומחיותו הרבה ברפואה, החל הרמב"ם בשנת 1185 לשמש כרופאו של הווזיר אל-פדיל, המשנה למלך, ומאוחר יותר אף של אלאפדל בנו של המלך צלאח א-דין[21]. כתוצאה מכך בילה חלק ניכר מזמנו בארמון המלוכה בקהיר. סיפורים עממיים רבים עוסקים בתקופה זו בחיי הרמב"ם, וברקעם נמצאים תככי החצר וקנאת השרים המוסלמים ברופא היהודי המצליח. על פי ההיסטוריון הערבי אל-קיפטי, סירב הרמב"ם לקבל תפקיד דומה שהוצע לו על ידי "מלך הפרנקים באשקלון", שמקורות מאוחרים – החל מהיינריך גרץ – זיהו בתור ריצ'רד הראשון, מלך אנגליה. ברנרד לואיס סבור שמדובר באמלריך הראשון, מלך ירושלים ושהאירוע התרחש ב-1167. מקורות מאוחרים יותר שהזכירו את הסיפור טענו כי המלך הציע לרמב"ם ללוותו חזרה ללונדון, והסבירו שסירובו של הרמב"ם נבע מסיפוקו ממעמדו בחצר המלך במצרים, וכן מחשש מהתנאים בלונדון, אך הסברים אלו אינם מופיעים בטקסט של אל-קיפטי[22].

מלבד עבודתו בחצר המלך, העניק הרמב"ם מזור להמונים שצבאו על דלתותיו, יהודים ונכרים כאחד. המשורר הערבי אל-סעיד אבן סינא אלמולך כתב עליו:
”גלנוס ריפא את הגוף/ והרמב"ם גוף ונפש./
ידיעותיו קנו לו שם כרופא הדור/ הוא ידע לשכך את כאב הבערות/
לוּ באה הלבנה לידיו/ היה מרפא את כתמי פניה...”

השיטה שאומצה על ידי הרמב"ם בטיפוליו המקצועיים הייתה להתחיל עם טיפול פשוט, תוך שהוא משתדל לרפא על ידי תוכנית תזונה שנקבעה עוד לפני מתן תרופות. במכתב שמיען לתלמידו החביב יוסף אבן שמעון, שלמענו חיבר את מורה נבוכים, כותב הרמב"ם: "הנך יודע כמה קשה המקצוע הזה עבור מי שפועל במדויק ולפי המצפון, ועבור מי שקובע רק את אשר הוא יכול לתמוך בטיעון או בסמכות". במכתב נוסף, שהופנה אל שמואל אבן תיבון, הוא מתאר את תפקידו המקצועי המפרך, שמעסיק אותו כל היום ולעיתים קרובות בחלק גדול של הלילה[23].

עם זאת, במקביל לעבודתו הרפואית, אפשרה לו שקידתו להפיק יצירות מונומטליות, וכן לשמש כפוסק ומנהיג לקהילה היהודית. שמו יצא למרחוק ונשלחו אליו שאלות רבות בהלכה ובאמונה מכלל יהדות התפוצות. אחת הקהילות שעמדה עמו בקשר רציף הייתה יהדות תימן, שקיבלה על עצמה את הרמב"ם כפוסק וכמנהיג. בעקבות הפרעות הקשות שנערכו בתימן, כתב הרמב"ם את איגרתו המפורסמת איגרת תימן, בה הוא מדריך אותם בעקרונות האמונה. יהודי תימן העריצו את הרמב"ם ותרמו לישיבתו במצרים תרומות משמעותיות[24] ועל פי עדותו של הרמב"ן[25] אף הוסיפו לנוסח הקדיש את שמו של הרמב"ם: "בחייכון וביומיכון ובחיי דרבנא משה בן מימון"[26].

מותו ולאחר מותו

ערך מורחב – קבר הרמב"ם
מראה קבר הרמב"ם בתחילת שנות החמישים

הרמב"ם נפטר בפוּסטאט (כיום חלק מקהיר) שבמצרים בכ' בטבת ד'תתקס"ה (13 בדצמבר 1204) בגיל 66. בנו רבי אברהם מילא את מקומו בהנהגת יהודי מצרים. הוא וצאצאיו כיהנו כנגידים ועמדו בראש זרם דתי-חסידי, המוכר במחקר בשם חסידי מצרים. המסורת אומרת שלפי דרישתו המפורשת של הרמב"ם "אל נא תקברוני במצרים", הועברה גופתו ממצרים לטבריה ובה אכן עומד ציון שמקובל כמקום קבורתו. בחלקה זו קבורים אף השל"ה הקדוש ורבן יוחנן בן זכאי.

בשנת 2009 נחנך בסמוך לקברו של הרמב"ם מרכז מבקרים חדש, מרכז מורשת הרמב"ם, המציג את פועלו.

תלמידיו

בין תלמידי הרמב"ם:

ציוני דרך עיקריים בחייו

תקופת חייו של רמב"ם על ציר הזמן
ציר הזמןתקופת הזוגותתנאיםאמוראיםסבוראיםגאוניםראשוניםאחרונים
ציר הזמן


ספריו וכתביו

כתבי הרמב"ם - רבי משה בן מימון
כתבים הלכתיים פירוש המשנה • ספר המצוות • תשובות הרמב"ם • משנה תורה: ספר המדע • ספר אהבה • ספר זמנים • ספר נשים • ספר קדושה • ספר הפלאה • ספר זרעים • ספר עבודה • ספר קרבנות • ספר טהרה • ספר נזיקין • ספר קניין • ספר משפטים • ספר שופטים
כתבים פילוסופיים מילות הגיון • מורה הנבוכים
הקדמות לפירוש המשנה הקדמה לפירוש המשנה • הקדמה לפרק חלק • הקדמה למסכת אבות - "שמונה פרקים"
איגרות איגרת השמד • איגרת תימן • איגרת תחיית המתים
כתבים רפואיים פרקי משה • קיצורי גלינוס • על שמות הרפואות • תשובות רפואיות • ספר הסמים וההישמרות מפני הסממנים הקטלניים

מקום נכבד תופסים ספרי הרמב"ם וכתביו בספרות התורנית. הרמב"ם היה האדריכל הגדול של ההלכה היהודית לדורותיה ואמן התִמצות והסדרנות. הוא הרבה להשתמש בעט הסופר אשר בידו וכתביו המרובים עוסקים בענפים שונים: ביאורים לדברי חז"ל, פסקי הלכה, פילוסופיה, רפואה, תשובות ואגרות לקהילות יהודיות שונות ועוד.

חיבורים מוקדמים

בבחרותו כתב הרמב"ם בשפה "רבנית" (עברית מתובלת בארמית) מספר חיבורים. חיבורים אלו נכתבו כטיוטות, והרמב"ם לא הספיק להגיהם ולהוציאם לאור; רובם אבדו, ונותרו רק שרידים מהם.

פירוש המשנה

ערך מורחב – פירוש המשנה לרמב"ם

בגיל 23 (בשנת ד'תתקכ"א, 1161), בהיותו במרוקו, החל הרמב"ם בחיבור פירושו למשנה[30], שכונה על ידי תלמידיו כתב אל-סראג (בערבית: "ספר המאור"). החיבור הוא פירוש מקיף ובהיר על כל מסכתות המשנה. בדרך כלל פירש הרמב"ם את המשנה לפי מסקנת התלמוד באשר לפירושה, ואף ציין את פסק ההלכה. לעיתים רחוקות ישנן סתירות בין פסק ההלכה שפסק הרמב"ם בפירוש המשנה, לבין פסק ההלכה שפסק בספר "משנה תורה". הרמב"ם כתב בתשובה כי יש לסמוך על משנה תורה שנכתב מאוחר יותר, וכשכתב את המהדורה הראשונה של פירוש המשנה סמך על דברי הגאונים ובפרט רב חפץ גאון, ולאחר בירור חזר בו ותיקן את הדברים במהדורות מאוחרות של פירוש המשנה[31].

בתחילת פירוש המשנה כתב הרמב"ם הקדמה היסטורית, שבה הוא סוקר את השתלשלות התורה שבעל פה. בתחילת פרק חלק במסכת סנהדרין ישנו פירוש ארוך שזכה לשם "הקדמת הרמב"ם לפרק חלק", בה הוא קבע את שלושה עשר עיקרי האמונה היהודית וענייני שכר ועונש. למסכת אבות כתב הרמב"ם הקדמה שזכתה לשם "שמונה פרקים לרמב"ם", בה סוקר הרמב"ם את מבנה נפש האדם, טעמי המצוות, תורת הנבואה, ידיעת הא-ל ונושאים נוספים. שילובם של עקרונות הדת בפירוש לקודקס הלכתי מופשט לא היה מקרי. הרמב"ם מדגיש זאת בסוף פירושו למסכת ברכות, לאחר שהוא דן בהתאמה שבין הפילוסופיה והדת:

ועוד נדבר בקצת העניין הזה במסכת אבות, ואראך קצת מהסכמת בקיאי הפילוסופים לדברי הכתוב בכל העניינים, ואין זה מקום להביא שם הדבר הזה, לולי אשר כוונתי כשיבוא זכר דבר בעניין האמונה לבאר בו מעט, כי יקר בעיני ללמד עיקר מעיקרי הדת והאמונה יותר מכל אשר אלמדהו

פירוש המשנה נכתב בערבית-יהודית, במשך שנות נדודיו של הרמב"ם[32], ונחתם במצרים בשנת 1168 (ד'תתקכ"ח)[30].

משנה תורה

ערך מורחב – משנה תורה
עמוד השער (עם נוסח ההקדמה "כל המצות שנתנו לו למשה בסיני" וכו') לכתב-יד של "משנה תורה" מ-1296.

תפארת גדולתו, וגולת הכותרת של הגותו ההלכתית היא יצירתו המונומנטלית משנה תורה או כפי שנקראה בפי הרבים שהתקשו לקבל את נועזות השם "משנה תורה" כשני לתורה ובחרו בשם: היד החזקה (על שם י"ד, 14, הספרים שבחיבור). עוד בזמן חיבורו של פירוש המשנה, החל בכתיבת ספר המצוות (בערבית) כמפתח ותוכנית לחיבור המתוכנן. בספר זה מנה הרמב"ם באריכות ארבעה עשר כללים (נקראו גם שורשים) המבארים איזו מצווה ראויה להימנות במניין תרי"ג המצוות, ועל פיהם ביסס את "היד החזקה".

בחיבור "משנה תורה" עסק הרמב"ם עשר שנים, מתחילת שנת ד'תתקכ"ח (1167) עד שנת ד'תתקל"ז (1177). בשלהי ד'תתקל"ח (1178) הוסיף הרמב"ם לחיבורו את החלק האחרון של הלכות קידוש החודש, שהיה אז כעין חיבור עצמאי. העתקתו ושכלולו של החיבור נמשכו עוד מספר שנים, ולפי מסורת אחת נסתיימו בכסלו ד'תתקמ"א (1180), אף כי במשך כל חייו לא פסק הרמב"ם מלהגיה ולתקן את חיבורו (כמו גם את פירושו למשנה). החיד"א בספרו "שם הגדולים" הביא אגדה מאביו של ר' דוד הנגיד בנוגע לכתיבת משנה תורה: ”כי עשר שנים היה יושב רבינו משה בחדרו ולא יצא מהפתח עד שסיימו, ובלילה שהשלימו בא לו בחלום רבינו מיימון אביו עם אדם אחר עמו ואמר לו רבינו מיימון אביו הנה לך זה משה רבינו ונבהל, ואמר לו באתי לראות מה שעשית וכשראה אמר יישר כחך.”[33]

בחיבור זה, המחולק לפי נושאים, קיבץ וסידר הרמב"ם את כל ההלכות שבתלמודים לפי נושאים ותת-נושאים, בעברית משנאית צחה, מדויקת ובהירה. מפעל אדיר זה דרש ידע עצום בכל מכמני התלמודים, הבנה מפליגה ויכולת של ברירת העיקר מהטפל ותמצותו במילים ספורות (פעמים רבות תוך תרגומו מארמית, שפת התלמודים). אף שבתחילה קמו עליו עוררים מבני דורו, בעיקר בשל העובדה שלא כתב את מקורותיו לספרו כנוהג המקובל, הפך ספר זה להיות עמוד השדרה של ההלכה לדורותיה, ונלמד בכל תפוצות ישראל. אף לאחר התקבלות חיבורו ההלכתי של רבי יוסף קארו, "שולחן ערוך", המשיך "משנה תורה" לשמש מקור לפסיקת הלכה וללימוד פלפלני[34]. היקפם העצום של הנושאים הכלולים בו, הלכה והגות, מעשה וחזון, והמתח ביניהם יחד עם האחדות והסדר המאפיינים אותו - הם סוד קסמו של הספר, אשר מספר מפרשיו הישירים והעקיפים הדנים בהלכות הספר - עולה על אלפים רבים.

השם שבחר הרמב"ם לספרו - "משנה תורה" - מתבאר בדבריו בהקדמתו לספר:

לפיכך קראתי שם חיבור זה "משנה תורה", לפי שאדם קורא בתורה שבכתב תחילה, ואחר כך קורא בזה ויודע ממנו תורה שבעל פה כולה, ואינו צריך לקרות ספר אחר ביניהם

עם פרסומו של הספר הוא הועתק פעמים רבות מכתבי יד ונתרבו בו השיבושים שהחמירו עם השנים, "תיקוני" חכמים, והשמטות הצנזורה הנוצרית. בימינו הודפסו כמה וכמה מהדורות שתוקנו על פי כתבי יד ודפוסים ישנים (במיוחד מהדורות הרב יוסף קאפח, רבי שבתי פרנקל, הרב נחום אליעזר רבינוביץ' והרב יצחק שילת בהן נעשו השוואות בין כתבי יד). מהדורת פרנקל אף ההדירה את כל נושאי הכלים של הרמב"ם על פי כתבי יד מדויקים. כמו כן נתפרסמה מהדורה זו בעיקר בגלל "ספר המפתח" שבו צוינו מראי מקומות לאלפי ספרים הדנים בדבריו.

מורה נבוכים

ערך מורחב – מורה נבוכים
כתב יד תימני של מורה נבוכים, מהמאות ה-13–14

ציון דרך משמעותי ביותר הוא ספרו הפילוסופי-הדתי הידוע מורה נבוכים (בערבית: "דלאלת אל-חאירין"), שהפך לנכס צאן ברזל של הפילוסופיה היהודית. הרמב"ם החל לכתוב את החיבור, הכתוב בערבית-יהודית, בשנת ד'תתקמ"ז (1187), וסיימו עד שנת ד'תתקנ"א (1191). בספר זה, שבו הרמב"ם פונה אל תלמידו - ר' יוסף בן יהודה אבן שמעון, מתווה הרמב"ם את הדרך לאדם "הדתי הנבוך", שעיונו התורני והפילוסופי אינם מתחברים בידיו למקשה אחת. ספר זה נכתב על ידי הרמב"ם לאחר שניסה לכתוב ספרי מחשבה במתכונת אחרת ('ספר הנבואה' ו'ספר ההשוואה'), שלא מצאה חן בעיניו בתוצאתה הסופית[35]. מקובל כי הספר כולל את הספרים האלה בעריכה שונה, כאשר העניינים העמוקים מפוזרים בספר במעין 'צופן' שרק המשכיל יוכל לחדור אל תוכו.

הספר "מורה נבוכים", הוא חכמת התורה על האמת, כלשונו של הרמב"ם בפתיחה לספר. כמו הגותו של הרמב"ם בכללה, ניתן למצוא מקבילות בתאולוגיה האסלאמית המכונה "כלאם", ובפרט מזרם המועתזילה, שדגל בהסברים לוגיים למצוות הדת ולמהות העולם[36]. "מורה נבוכים" הוא מעין מקבילה יהודית של הניסיון הזה.

כתיבת הספר בערבית, שהייתה שפתם של מרבית יהודי העולם באותו הזמן יצרה צורך לתרגמו לעברית עבור יהודי צרפת וממלכת ספרד הנוצרית. הספר תורגם לעברית לראשונה בידי ר' שמואל בן יהודה אבן תיבון מפרובאנס. תרגום זה בוצע על־פי הנחיותיו של הרמב"ם עצמו, שאף כתב לו מכתב עם פירושיו לספר[37]. תרגום זה היה לתרגום העיקרי במשך מאות שנים, והוא אף לווה בפירוש נרחב של המתרגם. במרוצת הדורות תורגם הספר למספר שפות (בעיקר אנגלית, גרמנית וצרפתית), ובנוסחים שונים. ב-1972 פרסם הרב יוסף קאפח תרגום מקיף הכולל פירוש מקיף לספר[38] וזכה על כך בפרס ישראל. ב-2002 תרגם פרופ' מיכאל שוורץ את הספר לעברית מודרנית בתוספת הפניות למאמרים מחקריים[39]. על פרסום ספר זה זכה גם הוא לפרס ישראל[40].

איגרות הרמב"ם

ערך מורחב – איגרות הרמב"ם
כתב יד של כתבי הרמב"ם בערבית-יהודית באותיות עבריות

איגרות הרמב"ם הוא שם כולל לשורה ארוכה של איגרות ומכתבים ששלח הרמב"ם לאישים וקהילות שונות מימי בחרותו ועד לשנותיו האחרונות. המדובר באיגרות ומאמרים העוסקים בנושאים מחשבתיים-אמוניים וכן בנושאים אישיים או ציבוריים אחרים; מאות התשובות שהשיב הרמב"ם לשאלות הלכתיות, מכונסות בשם "תשובות הרמב"ם", או שו"ת "פאר הדור".

באיגרות המפורסמות שיועדו לציבור הרחב נכללות "איגרת השמד", "איגרת תימן", "איגרת תחיית המתים", ועוד. כמו כן, בקובצי האיגרות הללו ניתן למצוא גם תכתובות בין הרמב"ם לבין אישים בני תקופתו מכל רחבי העולם היהודי. מטבע הדברים, שמות האיגרות הללו לא ניתנו להן על ידי כותבן אלא הוענקו להן על ידי מעתיקים, מתרגמים ומדפיסים מאוחרים יותר. חלק מהשמות המקובלים כוללים רק את שם המכותב וחלקם רומז גם לתוכנה של האיגרת. כמו כן, יש כי לאיגרת אחת ניתנו במהלך הדורות שמות שונים.

מרבית האיגרות נכתבו במקורן בערבית יהודית, שפת הדיבור והכתיבה של הרמב"ם, אך חלק מהן נכתבו עברית במקורן, או בשילוב של שתי השפות. הפילוסוף והמתרגם שמואל אבן תיבון, בעצמו מכותב של הרמב"ם, תרגם כמה מכתבי הרמב"ם לעברית, בהם גם חלק מאיגרותיו, עוד בחייו של הרמב"ם.

ספרי רפואה

הרמב"ם, שנודע כרופא מומחה ומפורסם, כתב ספרות ענפה במדע הרפואה. בספריו דן הרמב"ם במגוון רחב של בעיות רפואיות: אסתמה, אלרגיה, טוקסיקולוגיה, סוכרת, רפואה מונעת, מיניות ועוד. ספריו מבוססים על ניסיונו העשיר ברפואה, על ספרי קודמיו ואף על חכמי התלמוד. עם זאת, באותם מקומות שחז"ל תלו תסמינים מסוימים בשדים ורוחות, משמיט הרמב"ם את דבריהם (לפעמים את התסמין כולו ולפעמים רק את ההסבר החז"לי). ספריו הפכו לאבן יסוד בלימודי הרפואה באסיה, באפריקה ובאירופה בדורות שלאחריו.

בין המלצותיו הרפואיות של הרמב"ם ישנן רבות המקובלות עד ימינו: רפואה מונעת וטיפול בבריא, רפואת גוף-נפש הוליסטית, הצורך בהתעמלות, אכילה מסודרת ומתונה, הקפדה על שינה מספקת ועל היגיינה אישית, ועוד.

הרמב"ם כתב אחד עשר ספרי רפואה בשפה הערבית. חלקם תורגם לעברית (שהו"ל במהדורת זיסמן מונטנר), ללטינית ולשפות אחרות:

  1. "קיצורי גלנוס" (או פתגמי גלנוס ("אל מוכתסרת")) - לקט מסודר מכתבי גלנוס. בספר זה ליקט הרמב"ם רק את המחלות ודרכי הטיפול שהוכחו ונוסו בהצלחה, והשמיט מידע ותיאורים שנראו לו לא הגיוניים ובלתי מבוססים.
  2. "פירוש לפרקי אבוקרט" - לקט של תפיסות העולם של היפוקרטס, בעיקר בנושאי רפואה מונעת והיגיינה. בהקדמתו לספר הרמב"ם נותן את כללי פרשנות הטקסט.
  3. "ספר הקצרת" - חיבור בנושא האסתמה והטיפול בה. הספר תורגם לעברית על ידי שמואל בנבנישתי ולרומית.
  4. "הנהגת הבריאות" - חיבור כללי בענייני רפואה. בספר זה פורס הרמב"ם את משנתו הרפואית ומרחיב על הקשר הפסיכוסומטי שבין מצבו הנפשי של החולה לבין תחושותיו הגופניות. בספר זה הוא מטיף לרפואה מונעת ולתפיסה הוליסטית. בנוסף הוא שולל בו אמצעי ריפוי של קמיעות, לחשים ושאר תרופות אליל. תורגם לעברית על ידי משה אבן תבון.
  5. פרקי משה - לקט של כ-1,500 הנחיות בריאותיות בכל ענפי הרפואה. הספר מבוסס בעיקר על משנתו של חכם הרפואה גלנוס, אך האחרון והארוך שבהם (המאמר החמישה ועשרים) מוקדש כולו לביקורת עקרונית ופראקטית על מורשת גלנוס. במיוחד חשובות הפסקות האחרונות בו, המעודדות את הקורא-המתלמד למחקר עצמאי ולביקורת חריפה נגד דעות קדומות ואמונות שוא. הוא כתב זאת חצי מאה לפני רוג'ר בייקון וכארבע מאות שנה לפני פאראצלסוס. הספר תורגם פעמיים על ידי זרחיה בן שלתיאל ונתן המאתי, התרגום הלטיני ידוע בשם "אפוריסמי מדיצי"[41].
  6. "מאמר הטחורים" - חיבור בנושא מחלות דרכי העיכול, הטיפול בהן ומניעתן.
  7. "ספר הסמים וההישמרות מפני הסממנים הקטלניים" - ספר העוסק בעיקר בטוקסיקולוגיה, בהרעלות ובהכשות נחשים.
  8. "מאמר ההכרעה".
  9. "שמות התרופות" - (לכסיקון רפואי ערבי-יווני-ארמני-פרסי-ברברי וספרדי), לקט של כ-2,000 תרופות והתוויות רפואיות, מעולם הצומח, החי והמחצבים.
  10. "על קץ החיים" - תיאור מפורט של גורמי תמותה שונים.
  11. "תשובות רפואיות" - כפי הנראה החיבור הרפואי האחרון של הרמב"ם. נכתב עבור מאלכ אלאפדל, בנו של הסולטן צלאח אלדין. בחיבור זה מציע הרמב"ם דרכים לשיפור אורחות החיים ודרכים לטפל בתסמיני החולי השונים של בן הסולטן, כולל: הפרעות עיכול, טחורים, כאבי ראש, חולשת הלב, דיכאון ועוד (בין השאר ממליץ על אכילת בשר ארנבת כמאכל בריא במיוחד).

החשיבות שייחס הרמב"ם לרפואה, הביאה אותו לכלול בחיבורו ההלכתי משנה תורה (בספר המדע, הלכות דעות, פרקים א-ו) מספר פרקים העוסקים ברפואה מונעת ובהתנהגות בריאותית נכונה המהווים תמצית של הדרכותיו הרפואיות לאנשים בריאים. מנגד, כחלק מתפיסתו הדוגלת בקשר הפסיכו-פיזי וכמתחייב מאישיותו, כלל הרמב"ם בכתביו הרפואיים דיונים רבים בנושאים פילוסופיים, מוסריים ואמוניים - החל משאלת חידוש העולם, וכלה בעיסוק רחב במידת הגאווה.

כיום, כתביו הרפואיים של הרמב"ם מצויים בשתי מהדורות מלאות: א. בשפה העברית - מהדורתו הפופולרית, אך הבלתי-מדויקת, של זיסמן מונטנר, ארבעה כרכים, בהוצאת מוסד הרב קוק; ב. בשפה האנגלית - מהדורתו המדעית של פרד רוזנר, בשבעה כרכים[42]. חלק מכתבי הרפואה של הרמב"ם ("פרקי משה ברפואה", "ספר האסתמה") יצאו במהדורה מדעית נוספת Gerrit Bos[43]. חיים גמליאל פרסם מונוגרפיה הבוחנת את תקפות הקביעות הרפואיות של הרמב"ם נוכח המדע המודרני[44]. אוריה לוי ליקט את דברי האמונה והמוסר מכתביו הרפואיים של הרמב"ם[45]. זהר עמר וירון סרי תרגמו את "ספר הסמים" לעברית מודרנית והוסיפו מבוא[46].

חיבורים נוספים שתכנן רמב"ם לכתוב

רמב"ם מזכיר בכתביו ספרים שתכנן לכתוב ולא הגיעו לידינו, ועל כן לא ברור אם אכן כתבם:

  • תרגום פירוש המשנה לעברית - באיגרת ליוסף אבן-ג'אבר[47] הרמב"ם מביע כוונה לתרגם את פירושו למשנה מערבית לעברית.
  • מקורות למשנה-תורה - באיגרת לר' פנחס הדיין[48], רמב"ם כותב שהוא עצמו לעיתים לא מוצא את המקור להלכה שכתב והמקור שלה אינה נמצא באחת מהסוגיות המרכזיות הדנות באותו נושא. לכן כתב שבכוונתו לחבר ספר-עזר שבו ילקט מקורות מסוג זה.
  • ספר האגדתות - בהקדמה למשנה ובהקדמה לפרק חלק[49] הרמב"ם מביע כוונה לחבר ספר שבו יפרש את הרבדים הנסתרים שבאגדתות המובאות בדברי חז"ל, שבמבט שטחי נראות כסיפורים תמוהים.
  • ספר הנבואות - שם ושם, כותב הרמב"ם שהוא מתכנן לכתוב ספר שיפרש את הנבואות הסתומות. למעשה, הרמב"ם חזר בו במפורש[50] מן התכנון על שני הספרים האחרונים, בנימוק שאם לא יסתיר את הסודות הריהו חוטא בכך, ואם יסתיר לא יועיל בכך כלום.

ההרמנויטיקה של הרמב"ם

בהקדמתו לפירוש לפרקי אבוקרט מנה הרמב"ם ארבע סיבות לקיומה של פרשנות טקסט (הרמנויטיקה). שתי הסיבות הראשונות מעידות דווקא על כישוריו היתרים של מחבר הספר, השלישית – אינה נוגעת ישירות למחבר עצמו, ורק הרביעית מקורה בפגמיו של החיבור[51]. בעצם כתיבתו על הנושא הקדים הרמב"ם את ראשוני ההוגים בהרמנויטיקה במאות שנים.

  • 1. הסיבה הראשונה מקורה דווקא ב"שלמות מעלת המחבר" על כישוריו היתרים: "שהוא, לטוב הבנתו, ידבר בעניינים עמוקים, נסתרים ורחוקים להשגה בדברים קצרים, מכיוון שהם ברורים אצלו ואינם מצריכים תוספת". הפירוש בא לקראת הקוראים את הספר אשר "יקשה עליהם מאד" "להבין אותם העניינים מן הדברים ההם הקצרים" וזאת על ידי "תוספת מלים במאמר". הפרשן אמור אם כן להבין יותר מן הקורא המצוי את הטקסט המתפרש, וגם להצליח יותר מן המחבר להבהיר את כוונת המחבר.
  • 2. הצורך השני בקיומה של הפרשנות נעוץ דווקא בפער השכלתי, במקרה שהקוראים אינם יודעים את "ההקדמות הידועות אצל מחבר הספר". הפרשן המשכיל השכן יודע את ההקדמות, אמור להשלים את הידע הבסיסי החסר.
  • 3. הסיבה השלישית נובעת מכך שכל חיבור כתוב בשפה הטבעית שהיא רב-משמעית במהותה, ולפיכך "יהיה אפשר שיובן מן המאמר ההוא עניינים מתחלפים" (פירושים שונים או אף סותרים). תפקידו של הפרשן כאן הוא "להכריע לאחד הביאורים, ולהביא ראיה אל אמיתתו וביטול זולתו".
  • 4. הנימוק האחרון לצורך בתיווך בין המחבר לקורא הנו אי-תקינות הכתוב בספר המפורש. בהקשר זה הפרשן הופך למעשה למבקר, והנכתב על ידו איננו "פירוש באמת אלא השגה והערה".

מתפיסותיו העקרוניות

בריאת העולם

עמדתו התקיפה של הרמב"ם היא, כי עיקר התורה כפי המסור לנו מהנביאים, שהקב"ה הוא ראשון להכל, וברא את העולם יש מאין, וכל מי שמפקפק בזה הרי הוא "כפר בעיקר וקצץ בנטיעות" כלשונו[52]. במקום אחר הוא כותב: ”ומאמין הקדמות אינו מעדת משה ואברהם עליהם השלום, כמו שבארנו במורה הנבוכים”. במורה נבוכים (ב, כה) מייסד הרמב"ם את השקפה זו על פשטי המקראות, ועל כך שהמאמין בקדמות העולם, מוכרח לכפור בניסים. גם בשמונה פרקים לרמב"ם הוא מתקיף את המצדדים בקדמות העולם, והוא מונה את האמונה בבריאת העולם כאחד מעיקרי האמונה. ביד החזקה[53] הוא מכליל בין המינים את המצדד בקדמות העולם.

שלילת ההגשמה

הרמב"ם התמסר לשלילת ההגשמה (ממשות פיזיקלית, גוף) ושלילת התארים (תכונות חיצוניות; רגשות, לדוגמה) מהאלקים מכל וכל. רובו המוחלט של החלק הראשון מספרו מורה נבוכים נועד לטהר את המחשבה היהודית משתי תפיסות אלו. שלילת שתי תפיסות אלו נגזרת לדעתו מהפסוק "שמע ישראל ה' אלקינו ה' אחד", שכבר בתקופות קדומות היווה פסוק מכונן[54], וזו הסיבה שכה הרבה ללחום בהן ואף קבע את "ייחוד ה'" ו"שלילת ההגשמה" לשניים משלושה עשר העיקרים שניסח. תפיסת גשמות הא-ל הייתה נפוצה בקרב ההמון היהודי כמו גם אצל מיעוט מחכמי ישראל (דוגמה מפורסמת: ר' משה תקו, בן תקופתו של הרמב"ם שתפס את העניין כ"צמצום"), ומפרספקטיבה של זמן ניתן לקבוע שמלחמתו של הרמב"ם בתפיסה זו נחלה הצלחה מוחלטת. התפיסה שעמה התעמת הרמב"ם בנושא תוארי ה' רווחה הרבה יותר בקרב ההמון ובקרב החכמים, והצלחת הרמב"ם לגביה הייתה מועטה.

הרמב"ם הדגיש רבות שיש לפרש את הפסוקים כך שביטויי ההגשמה אינם אלא לשון מושאלת, ושאת רבות מאגדות חז"ל יש לקבל שלא כפשוטן (בפרט אם הן סותרות ברובד זה את השכל), אלא להבינן כמשלים, בניגוד לרוב העם והחכמים בדורו.

הכת הראשונה היא רוב מי שראיתי חיבוריו ומי ששמעתי עליו, תקבל אותם כפשטם, ולא תפרשם פירוש נסתר[...] זאת הכת מאבדת הדרת הדת ומאפילה זהרה, ושמה דת ה' בהפך המכוון בה[...]ורוב מי שיעשה זה הם הדרשנים המבארים לבני אדם את אשר לא יבינוהו הם, והלואי היו שותקים.

— הקדמות הרמבם למשנה, הקדמה לפרק חלק, מהדורת הרב שילת קלג

עוד מעקרונותיו

הרמב"ם מנה את האמונה באלוקים ובכך שהתורה ניתנה מהשמים כחלק מי"ג העיקרים, שהכופר בהם "הרי יצא מן הכלל וכפר בעיקר"[55].

הרמב"ם סבר שלכל המצוות יש גם טעמים שיכולים להיות מובנים לנו. ובכללם הקניית השקפות נכונות, מידות טובות, וסילוק העושק והעוולה מהעולם. הוא אף הקדיש למעלה מעשרים פרקים ב"מורה נבוכים"[56] לבניית שיטה מסודרת לטעמי מצוות רבים.

הרמב"ם ביקר בספריו קשות לומדי תורה[57] שנסמכו על קופת הציבור, וראה בזה איסור מן התורה: ”כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה, ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה - נטל חייו מן העולם. ועוד ציוו ואמרו: לא תעשם עטרה להתגדל בהם, ולא קורדום לחפור בהם. ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה, ושנוא את הרבנות. וכל תורה שאין עימה מלאכה, סופה בטילה, וסוף אדם זה, שיהא מלסטם את הבריות.”[58]

את ייעודו הסופי של האדם, ראה בידיעתו את ה' ובהפניית כל מעשיו למען השגתו. מדרגתו של אדם המפנה את כל מעשיו להשגת ה', קרובה בתפיסת הרמב"ם למדרגת הנביאים[59].

את הנבואה ראה כדרגה העליונה ביותר שאליה יכול האדם להגיע, ואליה עליו לשאוף כל חייו. הגעה לדרגה זו היא באמצעות השכל. הנביא שנבואתו היא השלמה ביותר הוא משה רבנו, שבו ראה הרמב"ם מופת ודגל לכל הדורות.

הרמב"ם התנגד נחרצות לתפיסה הדטרמיניסטית (ובכלל זה שלל גם את האסטרולוגיה כהבל), וטען שלאדם יש יכולת בחירה חופשית לשנות את תכונותיו[60].

כמו כן שלל הרמב"ם אמיתותם של פעולות מאגיות כמו העלאה באוב. בניגוד לרמב"ן שסבר שיש בדברים אלו אמת, אלא שהתורה אסרתם, סבר הרמב"ם שאלו אשליות ותעתועים, ואין בהם ממש, כך כתב לדוגמה בי"ד החזקה: ”הכת הראשונה היא רוב מי שראיתי חיבוריו ומי ששמעתי עליו, תקבל אותם כפשטם, ולא תפרשם פירוש נסתר[...] זאת הכת מאבדת הדרת הדת ומאפילה זהרה, ושמה דת ה' בהפך המכוון בה[...]ורוב מי שיעשה זה הם הדרשנים המבארים לבני אדם את אשר לא יבינוהו הם, והלואי היו שותקים”[61].

בריאות הגוף והנפש

הרמב"ם היה מראשוני המטיפים לרפואה מונעת. בספריו הרפואיים ואף ב"משנה תורה" הוא מדריך לתזונה נכונה והתעמלות. לרמב"ם הייתה ידיעה גם בפסיכולוגיה. אפשר לראות בו מראשוני הדוגלים ביהדות בטיפול פסיכולוגי. כפי שקבע ב"שמונה פרקים"[62], שהחולה בנפשו שתכונותיו נוטות אל הקיצוניות, צריך להתייעץ עם החכם - רופא הנפש, שיעזור לו לאבחן את מצבו וייעץ לו כיצד לאזן את תכונותיו ולהגיע לשביל הזהב, באמצעות עשייה מתמדת והפוכה לתכונה הקיצונית הקיימת בו - שיטה הבנויה על דברי פילוסופים כדברי אריסטו בספר אתיקה, ועל דברי חז"ל, כפי שהרמב"ם מעיר בעצמו בהקדמתו לשמונה פרקים.

  • תזונה נכונה - הרמב"ם מנחה את האדם לבחור את המזון לא על פי טעמו, אלא על פי יעילותו. הרמב"ם גם קורא שלא לאכול אלא על קיבה ריקה, להשתדל שלא לאכול מטעמים שונים בארוחה אחת, אלא רק מין אחד, לא לשתות בזמן האוכל ולהקפיד להימנע מן השובע: "כי אם נתמתחה האיצטומכה (=קיבה) ביותר ממה שבטבע, יחלשו פעולותיה..." (קצרת, פרק 1, 59).
  • התעמלות - שמירה על כל עקרונות הבריאות, ללא התעמלות, אינה מספיקה לפי הרמב"ם ובמוקדם או במאוחר יאלץ הנוהג כך לקחת תרופות, ככתוב "ואם יטרידהו להתעמל, אז לא יספיקהו טוב ההנהגה, עד שיצטרך לזה לקיחת הרפואות המבריאות" (פרקי משה, מאמר 1,18) וכן "ובהתעמלות ידחה נזק רוב ההנהגות הרעות" (הנהגת הבריאות, שער 1, 3).
  • הנהגת בריאות הנפש ברפואת הרמב"ם - "ויחשוב הרופא כי כל חולה ליבו צר, וכל בריא רחב הנפש... והוא הקודם ברפואת כל חולה" {הנהגת הבריאות, בריאות הנפש, 13}. רפואת הנפש היא יסוד מכריע בחשיבותו, כאשר מדובר ברפואת הרמב"ם. הוא ראה בשלמות הנפש של האדם חלק בלתי נפרד מבריאותו ובעת חולי תבע לטפל בנפש ובגוף כבמקשה אחת.

הערכה וביקורת

הרמב"ן באיגרתו לחכמי צרפת מהלל את הרמב"ם בחרוזים: ”הרב הגדול, אשר בנה בתלמוד מגדול, מגדול עוז לשם ה', ומקדש להמוני, המון עם הארצות, העולים בפרצות. ובית תלמודנו השמם, שממות עולם יקומם. בכל גלות החל הזה בספרד ובארץ המערב, ואל המזרח ואל הצבי היה מושיע ורב. כמה נדחי אמונה קבץ, כמה בתי מדרשות רבץ, לכמה רעבי תושיה לחמו נתן מימיו נאמנים, וכמה אפיקרוסים ומגלי כנגד תלמודנו פנים השיב בדבריו הנבונים... השיב לבצרון אסירי התקוות, ומוכרחי התאוות, השביעם באמונתינו ובקבלתינו נפשותם רוות”.   גם בדורות שלאחריו נערץ הרמב"ם מאוד. הבית יוסף מכלילו כאחד מבין שלושת עמודי ההוראה אשר בית ישראל נשען עליהם[63]. החזון איש[64] מעמידו בשורת מוסרי התורה מכל הדורות: משה רבינו, עזרא הסופר, רבינו הקדוש, רב אשי, הרמב"ם עצמו ובדורות שאחריו - הגר"א.  


ערך מורחב – פולמוס הרמב"ם

לגבי ספריו, לצד הרבים שמצאו חשיבות רבה בהם, היו גם שהתנגדו להם. לספרו משנה תורה לא כתב הרמב"ם מקורות והתבסס על פרשנותו לתלמוד, מה שקומם חכמים אחרים, בהם הראב"ד. נוסף על כך, עוררו חלק מפסקיו התנגדות בחלק מקהילות ישראל, בעיקר באירופה. התנגדות זו שככה מעט לאחר שהראב"ד כתב סדרה של השגות על דברי הרמב"ם. למעשה רק יהודי תימן הסתמכו על הרמב"ם כפוסק יחיד, אם כי חלק גדול מפסקי ההלכה המקובלים בקהילות היהודיות מתבססים בעקיפין על פסקיו, שכן רבי יוסף קארו ראה ברמב"ם את אחד משלושת מקורות הפסיקה המרכזיים של השולחן ערוך (לצד הרי"ף והרא"ש).

בשונה מהאופן המתון למדי של ההתנגדות ל"משנה תורה", ההתנגדות ל"מורה נבוכים" הייתה חריפה הרבה יותר, בפרט בקרב יהדות צרפת וממלכת ספרד הנוצרית, שלא הייתה קרובה להגות המוסלמית ועסקה פחות בפילוסופיה. בין המתנגדים היו שראו בספר את "הרע במיעוטו", כתשובה לכופרים שלא יכלו לקבל את האמת הטהורה[65]. מתנגדים חריפים יותר סברו שיש בספריו דברי כפירה וביקרו גם את השפעתם של אריסטו והפילוסופיה היוונית בכלל על הרמב"ם. היו בהם גם כאלו שהחרימו או שרפו את ספריו.

ל"מורה נבוכים" נודעה השפעה על הוגים נוצרים באירופה, ובפרט תאולוגים נוצרים (כמו תומאס אקווינס, שהעריך אותו במיוחד, האפיפיור הונוריוס הרביעי, שהוציא כתב הגנה על "מורה נבוכים", גוטפריד לייבניץ ועוד) שהתעניינו בפילוסופיה היוונית הקלאסית, ובאופן שבו היא נתפסת בקרב מאמינים מונותאיסטים. פילוסופים מודרניים, יהודים ונוצרים, עסקו בהגותו ופיתחו אותה.

על ההערצה לרמב"ם יעידו דברי המשורר יהודה אלחריזי: "בגללך אמר א-להים: נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", והאמרה המפורסמת (החרותה על מצבתו): "ממשה (בן עמרם) עד משה (בן מימון) לא קם כמשה!".

תמונתו של הרמב"ם

ערך מורחב – תמונתו של הרמב"ם

דיוקנו המפורסם של הרמב"ם, המופיע על גבי מדליות, בולים, תבליטים ועוד, מקורו באיור המופיע בספר Thesaurus antiquitatum sacrarum ("אוצר העתיקות המקודשות") מן המאה ה-18, של בלסאוס אוגולינוס, המבוסס, לעדות הכותב, על "תחריט עתיק". לפרסומו של הדיוקן הביא יצחק שמואל רג'יו (יש"ר מגוריציה), ובעקבותיו המומר איש המיסיון משה מרגליות, שהביא את הדיוקן לאנגליה. אולם מקובל כי דמות זו היא דמיונית, ואינה מתארת את דיוקנו המקורי של הרמב"ם, בין השאר מפני שפאותיו נראות בה מגולחות בתער.

מספר תמונות דיוקן עממיות נוספות נפוצו במהלך העת החדשה, אולם הן לא התפרסמו כמו זאת ממהדורתו של בלסאוס.

בבית הנבחרים האמריקאי מוצג תבליט דיוקנו של הרמב"ם (בדמות פילוסוף יווני) שנעשה בשנת 1953, והוא אחד מבין 23 התבליטים (ובהם גם תבליט של משה רבנו) המוצגים, של מי שעבודתם הייתה אבן יסוד לחוקת ארצות הברית.

  • הדיוקן המקורי, כפי שהופיע ב-Thesaurus antiquitatum sacrarum
    הדיוקן המקורי, כפי שהופיע ב-Thesaurus antiquitatum sacrarum
  • דיוקן הרמב"ם בכניסה לבית החולים רמב"ם שבחיפה
    דיוקן הרמב"ם בכניסה לבית החולים רמב"ם שבחיפה
  • דיוקנו של הרמב"ם על בול ישראלי משנת 1953
    דיוקנו של הרמב"ם על בול ישראלי משנת 1953
  • ציור מתוקן של הרמב"ם עם פאות בצידי הראש
    ציור מתוקן של הרמב"ם עם פאות בצידי הראש

ראו גם

לקריאה נוספת

רשימת פרסומים על רמב"ם באתר הספרייה הלאומית

חיבורים בעלי אופי תורני
חיבורים בעלי אופי אקדמי

כתביו

מאמרים שונים על משנת הרמב"ם

הערות שוליים

  1. ^ ויש אומרים י"ד בניסן ד'תתצ"ה, 1135. ראו להלן ובדברי שילת שם.
  2. ^ לרשימת מקורות הפתגם ראו: אלפא ביתא קדמיתא דשמואל זעירא, עמודים 606–610. המקור הראשון הוא כנראה רבי יצחק אבן לטיף (נפטר בערך ה'נ') בסוף הקדמתו ל"שער השמים" (כ"י מינכן 46, דף 17 ע"א), היעב"ץ בספר מטפחת ספרים פרק ט התנגד לאימרה זו וסבר שהיא מביעה זלזול בגדולי הדורות שהיו ביניהם וראה בשם הגדולים ערך רב משה גאון.
  3. ^ איגרת תחיית המתים.
  4. ^ על פי כל כתבי היד והדפוסים. לא השתמר אוטוגרף לסדר טהרות
  5. ^ הרב פרופ' שלמה זלמן הבלין, "לתולדות הרמב"ם", בתוך: דעת, חוברת 15, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, קיץ תשמ"ה, עמ' 67–79; הרב יצחק שילת, אגרות הרמב"ם, מבוא לאיגרת ל"ה, ירושלים תשנ"ה, עמ' תקכ"א.
  6. ^ הרב יוסף קאפח, הקדמה לספר מורה נבוכים ("בשער"), הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים תשכ"ג-תשכ"ט, עמ' 5, ובהערותיו לרמב"ם בסוף פירוש המשנה; פרופ' שלמה דב גויטיין, "ר' חננאל הדיין הגדול ברבי שמואל הנדיב, מחותנו של הרמב"ם", בתוך תרביץ, ספר היובל, כרך נ', תשמ"א, עמ' 376, הע' 19; הרב פרופ' שלמה זלמן הבלין, "לתולדות הרמב"ם", בתוך: דעת, חוברת 15, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, קיץ תשמ"ה, עמ' 79; הרב יצחק שילת, אגרות הרמב"ם, מבוא לאיגרת ל"ה, ירושלים תשנ"ה, עמ' תקכ"א. מסקנה זו מופיעה על ידי הבלין גם באנציקלופדיה העברית, בערך על הרמב"ם, ובעקבותיה - לדבריו - גם בנוסח השטר שקל אחד חדש עם דיוקן הרמב"ם שהונפק על ידי בנק ישראל. יצוין כי עם קביעה זו נשללת גם מהימנות התאריך י"ד בניסן כיום הולדתו של הרמב"ם, שכן במקור המביא יום זה מוזכר שהוא חל בשבת, ועל פי חשבון הלוח העברי הדבר התרחש בשנת ד'תתצ"ה ולא בשנת ד'תתצ"ח; על כך ראו אצל הרב יצחק שילת, אגרות הרמב"ם, מבוא לאיגרת ל"ה, ירושלים תשנ"ה, עמ' תקכ"א.
  7. ^ על פי עדותו של נכדו המובאת בסדר הדורות ובשם הגדולים לחיד"א, ולפי איגרת של רבי אהרון הכהן מלוניל לרבי מאיר הלוי אבולעפיה.
  8. ^ אבו עמראן (עמרם) הוא כינוי ערבי ל"משה".
  9. ^ מיימוּן, מערבית: ميمون, Maymun, "בר מזל"
  10. ^ ראו הלכות שחיטה, יא י, הלכות אישות, ה טו, הלכות טוען ונטען, ג ב, והלכות זכייה ומתנה, ג ח
  11. ^ יהודה צבי שטמפפר, "השפעת כתבי ההלכה של רב שמואל בן חפני גאון על הרמב"ם", אביעזר רביצקי (עורך), הרמב"ם; שמרנות, מקוריות, מהפכנות, ירושלים: מרכז זלמן שזר לתולדות ישראל, תשס"ט עמ' 199-210
  12. ^ מורה הנבוכים, ב, ט
  13. ^ המקור הידוע לדברים הוא רבי סעדיה אבן דנאן, "סדר הדורות", בתוך: חמדה גנוזה, עמוד 30, באתר היברובוקס. רבי יעקב משה טולידאנו, בנר המערב, עמ' 225, באתר היברובוקס, הטיל ספק בדברי רבי סעדיה בעיקר משום שחשב כי רבי סעדיה מקור בודד לדברים. אך בחלק השני של ספרו, שנדפס בקובץ מקבציאל ל"ז, מכון אהבת שלום, ירושלים תשע"א, עמ' תרנ"ג, הוא קיבל את דברי רבי סעדיה. יצוין כי תיאוריו של רבי סעדיה תואמים למקור נוסף בכתב יד המיוחס לבן דורו של הרמב"ם, פורסם ב-REJ ,כרך 4, עמ' 174, מובא גם אצל בן ציון דינור, רמב"ם חייו וספריו, עמוד 8, באתר היברובוקס שקיבל את הדברים. וראו גם: חיים זאב הירשברג, "מקומה של אפריקה הצפונית בימי הגאונים" בתוך: חורב יג, ניו יורק, (תשי"ט). ביוגרפים וחוקרים נוספים מקבלים את העובדה שהרמב"ם למד אצל אבן סוסאן, אולם הביוגרף יואל קרמר, בעקבות סאלו בארון, דוחה את האפשרות הזו וקובע שהיא מסתמכת על מקורות מאוחרים ולא מהימנים. ראו: יואל קרמר, הרמב"ם - ביוגרפיה, רסלינג, 2019, עמ' 91 והערה 287. שם מפורטות הדעות השונות.
  14. ^ הפסקה הבאה היא על פי שרה סטרומזה, האם היה הרמב"ם הוגה מווחדי?, בתוך: דניאל י' לסקר וחגי בן-שמאי (עורכים), עלי עשור: דברי הוועידה העשירית של החברה לחקר התרבות הערבית-היהודית של ימי-הביניים, באר-שבע, אוניברסיטת בן-גוריון בנגב, תשס"ט, עמ' 155.
    להרחבה; ראו: הרצאתו של פרופ' מנחם בן ששון, האם הרמב"ם התאסלם?, הרצאה ב"סדרת מדוע?", האוניברסיטה העברית, ירושלים. ספרו של מרדכי עקיבא פרידמן, הרמב"ם, המשיח בתימן, והשמד, הוצאת מכון בן צבי לחקר קהילות ישראל במזרח, ירושלים תשס"ב 2002, עמ' 31–37. אמיר מזור, התאסלמותו מאונס של הרמב"ם: ידיעה חדשה, פעמים, 110 (תשס"ז), עמ' 8-5.
    המפקפקים בשמועה זו מציינים את העובדה שאילו היה זה נכון, לא היו נמנעים מתנגדי הרמב"ם מלעשות בכך שימוש. ראו למשל בספרו של משה הלברטל, הרמב"ם: רבי משה בן מיימון, מרכז זלמן שזר, ירושלים 2009. באנציקלופדיה העברית למשל מתייחסים לשמועה זו בביטול (שלמה זלמן הבלין (ש.ז.ה),"(רבינו) משה בן מימון", האנציקלופדיה העברית (כרך כד, עמ' 538), חברה להוצאת אנציקלופדיות, , תשל"ב.).
  15. ^ אבן אלקפטי (قفطی), תאריח' אל–חכמאא (تاريخ الحكماء, תולדות החכמים; בגרמנית: Ibn al-Qifṭīs Ta’rikh al-Ḥukamā’, auf Grund der Arbeiten Aug. Müllers), מהדורת יוליוס ליפרט (Julius Lippert), לייפציג 1903, עמ' 317-319.
  16. ^ עיון אלאנבא פי טבקאת אלאטבא, בירות, עמ' 285.
  17. ^ ספר חרדים, מצות התשובה פרק ד (פרק סה), באתר היברובוקס
  18. ^ הרב עמיחי אליאש, יום עליית הרמב"ם להר הבית: איזו פרשנות נכונה?, באתר כיפה, ‏26-10-2017
  19. ^ לפניו, ובין כהונתו הראשונה לשנייה, נשא משרה זו גאון ישיבת ארץ ישראל, שר שלום הלוי. להרחבה על אותה תקופה, ראו: מרדכי עקיבא פרידמן, ‏מקורות חדשים מן הגניזה לתקופת הצלבנים ולבית הרמב"ם, קתדרה 40, עמ' 80-72
  20. ^ איגרת לרבי יפת הדיין, באגרות הרמב"ם י' שילת, איגרת י"א, עמ' קצ"ח, רכ"ד. "האסון הנורא ביותר שאירע לי בחיי... היה מותו של הקדוש, זכרו לברכה שטבע בים הודו. הוא נסע עמו כסף וסחורות שנועדו לי, לעצמו ולאחרים ... הוא סחר בשווקים והרוויח ונשא ונתן ואני יכולתי לשבת לבטח בביתי"
  21. ^ אף שמספר מקורות בדור שאחרי הרמב"ם סברו שהוא היה גם רופאו של צלאח א-דין עצמו, ברנרד לואיס חלק על כך: Bernard Lewis, Islam in History: Ideas, People, and Events in the Middle East, Open Court, 2011, Chapter 14: "The Sultan, the King, and the Jewish Doctor", pp. 183–185
  22. ^ Bernard Lewis, Islam in History: Ideas, People, and Events in the Middle East, Open Court, 2011, Chapter 14: "The Sultan, the King, and the Jewish Doctor", pp. 175–185. ראו גם: אתר למנויים בלבד אדמיאל קוסמן, מדרש של יום | ריצ'רד לב הארי והרמב"ם, באתר הארץ, 26 באוגוסט 2019
  23. ^ איגרת הרמב"ם לר' שמואל אבן תבון, בתוך אגרות הרמב"ם, ליפסיה 1861, עמ' 28.
  24. ^ ש.ד. גוייטין, תמיכתם של יהודי תימן בישיבות בבל וא"י ובישיבת הרמב"ם (מקורות חדשים מן הגניזה), תרביץ תמוז תשכ"ז, עמ' 357
  25. ^ באיגרתו לחכמי צרפת ראו ח"ד שוועל, כתבי רבינו משה בן נחמן, ירושלים תשכ"ג כרך א' עמוד שמא
  26. ^ ראו: מ"ע פרידמן, "בחייכון וביומיכון ובחיי דרבנא משה", ציון, ס"ב א', עמ' 75, המעלה שמקור מנהג זה במנהג מתקופת הגאונים לברך את ראש הגולה בקדיש. ראו עוד כאן
  27. ^ ראו אוצר הגדולים אלופי יעקב - חלק ב, באתר היברובוקס עמוד כב, אות עט
  28. ^ ראו אוצר הגדולים אלופי יעקב - חלק ד, באתר היברובוקס עמוד יז, אות ג
  29. ^ "The Guide to the Perplexed". World Digital Library. נבדק ב-22 בינואר 2013. {{cite web}}: (עזרה)
  30. ^ 30.0 30.1 כדבריו, ”אני משה בר מימון הדיין [...] התחלתי לחבר פירוש זה הספר ואני בן שלוש ועשרים שנה, והשלמתיו במצרים ואני בן שלושים שנה, שהיא שנת [אלף ארבע מאות ו]תשע ושבעים לשטרות. [...]” (הרמב"ם, בחתימת פירושו למשנה)
  31. ^ שו"ת הרמב"ם, סימן רי"ז מהדורת בלאו
  32. ^ כדבריו: ”יודע הוא יתעלה, כי יש הלכות מהם שכתבתי פירושן במסעותי בדרכים, ומהם עניינים רשמתים בהיותי על גבי האוניות בים הגדול. [...]” (הרמב"ם, בחתימת פירושו למשנה).
  33. ^ שם הגדולים, חלק "גדולים", מערכת מ, אות קנ.
  34. ^ Allan Nadler, "The "Rambam Revival" in Early Modern Jewish Thought: Maskilim, Mitnagdim, and Hasidim on Maimonides’ Guide of the Perplexed", In: Jay Michael Harris (ed.), Maimonides After 800 Years: Essays on Maimonides and His Influence, Harvard University Press, 2007, pp. 36–37
  35. ^ בהקדמתו ל"מורה נבוכים", מציין הרמב"ם שהחל לכתוב את 'ספר הנבואה', אך הפסיק כאשר הבין כי אם יסביר את משלי הנבואה בצורה מפורשת יבינו זאת גם "המון העם" ולא רק הראויים לכך, ואם יסתיר את הפירוש על ידי משלים לא תועיל הכתיבה מאומה
  36. ^ "כלאם", כפי שמעיד שמה, שהוא תרגום לערבית של המונח היווני "לוגיקה", הייתה אסכולה ששאפה ליישב בין הפילוסופיה היוונית הקלאסית של אפלטון ואריסטו לבין עקרונות הדת המונותאיסטית.
  37. ^ שו"ת פאר הדור להרמב"ם, הוצאת מכון ירושלים סי' קמג, המכתב נכתב בח' תשרי ד'תתק"נ
  38. ^ רמב"ם - תרגום הרב יוסף קאפח, מורה נבוכים
  39. ^ תרגום: מיכאל שוורץ, מורה נבוכים, הוצאת אוניברסיטת תל-אביב, 2002
  40. ^ משרד החינוך, נימוקי השופטים למתן פרס ישראל לפרופ' מיכאל שוורץ
  41. ^ ד"ר א. גולדשטיין, ד"ר מ. שכטר, "אוצר הרפואה והבריאות - לכסיקון רפואי", הוצאת דביר, תל אביב, 1955, "גדולי הרפואה בעולם", רמב"ם, עמודים 1435-1436
  42. ^ Fred Rosner, Medical Writings of Maimonides, The Maimonides Research Institute, Haifa, 1990-1995
  43. ^ Gerrit Bos, Maimonides Medical Aphorisms, Brigham Young University, 2004-2017
  44. ^ חיים גמליאל, רפואת הרמב"ם במבחן המדע בן זמננו, הוצאת מכון מש"ה, קריית אונו, 2014.
  45. ^ רופא הנפשות: לקט דברי אמונה ומוסר מהכתבים הרפואיים לרמב"ם, ליקוט וההדרה: אוריה לוי, בתוספת פירוש מאת הרב שלמה אבינר, הוצאת ספרית חוה
  46. ^ זהר עמר, ירון סרי, ספר הסמים- וההישמרות מפני הסממנים הקטלניים, קריית אונו: מכון משנת הרמב"ם, תשע"ט
  47. ^ אגרות הרמב"ם, הרב י. שילת, מעליות, עמ' תט
  48. ^ אגרות הרמב"ם, הרב יצחק שילת, מעליות, עמ' תמה
  49. ^ הקדמות הרמב"ם למשנה, הרב י. שילת, מעליות
  50. ^ בהקדמה למורה הנבוכים.
  51. ^ הפירוט שלהלן מבואר בהרחבה במאמרה של חנה כשר: 'דרך הפרשנות הראויה על פי פירוש הרמב"ם לפרקי אבוקראט' חנה כשר, מכלול-פרדס – גיליון א תשע"ו 2016 עמ' 96–97. שם היא מסבירה לפי עקרונות אלו של הרמב"ם, מדוע בצעירותו תכנן לפרש את ספר 'שיעור קומה' (הסיבה השלישית), ובזקנותו חזר בו (כי היה לו חבל 'לבזבז את זמנו' על פירוש מהסוג הרביעי - כשאפשר פשוט להמליץ על 'מחיקת הספר וכריתת זכרו' (כלשונו במכתב המפורסם הנוגע לספר שיעור קומה)
  52. ^ אגרת על גזירת הכוכבים, אגרות הרמב"ם מהדורת שילת.
  53. ^ תשובה ז, ג.
  54. ^ פסוק זה פותח את קריאת שמע, וחז"ל ראו בפסוקים שאתו ובו בפרט את תמצית "קבלת עול מלכות שמים".
  55. ^ מתוך שלושה עשר עיקרי אמונה, באתר דעת
  56. ^ חלק שלישי, פרקים כ"ו-מ"ט (באתר דעת והלאה).
  57. ^ למשל, פירוש המשניות על מסכת אבות פרק ד משנה ה
  58. ^ משנה תורה, הלכות תלמוד תורה פרק ג' הלכה י.
  59. ^ שמונה פרקים, פרק ה'
  60. ^ התייחסות לנושא מצויה בפרק ח' של "שמונה פרקים"ùîåðä ôø÷éí, www.daat.ac.il ובפרק ה' בהלכות תשובה שב"משנה תורה", אך הרמב"ם לא שב לנושא בספרו הפילוסופי "מורה נבוכים".
  61. ^ הקדמות הרמבם למשנה, הקדמה לפרק חלק, מהדורת הרב שילת קלג
  62. ^ פרק שלישי ו רביעי
  63. ^ הקדמה לספר בית יוסף.
  64. ^ קובץ אגרות א, לב.
  65. ^ ראו לדוגמה שו"ת הריב"ש, סוף סימן מה.
  66. ^ השערים וחלקים מן הספר
  67. ^ אתר למנויים בלבד אברהם בורג, "הרמב"ם": ביוגרפיה ללא כל פגם על המלומד היהודי החשוב ביותר בכל הזמנים, באתר הארץ, 11 במרץ 2021


פרשני התלמוד בימי הביניים בספרד ובצפון אפריקה
בית המדרש הקדום בספרד המוסלמית רבי שמואל הנגיד • רי"צ אבן גיאת
בית המדרש של צפון אפריקה שנדד לספרד רבנו נסים בן יעקב • רבנו חננאל • רי"ף מעבר לספרד • ר"י מיגאש • רמב"ם מעבר לצפון אפריקה
בית המדרש בעיר טולדו רמ"ה • רבי יצחק מאיר אבן מיגאש (בנו של הר"י מיגאש) • (ראב"ן הירחי) • רבנו יונה • רא"ש • רבי יהודה בן הרא"ש (בנו של הרא"ש)
בית מדרשו של הרמב"ן בצפון ספרד הנוצרית הרמב"ן • רא"ה • רשב"א • ריטב"א • ר"ן • רבי פרץ הכהן • הריב"ש מעבר לצפון אפריקה • הרשב"ץ • רבי יצחק קנפנטון • רבי יצחק אבוהב (גאון קסטיליה) • רבי יעקב בירב מעבר לצפון אפריקה בגירוש ספרד
ראשונים
ראשוני אשכנז רבי משולם בן קלונימוס • רבנו גרשום מאור הגולה (רגמ"ה) • רבינו מכיר • רבי שמעון הגדול • רבי מאיר בן רבי יצחק • רבינו יעקב בר יקר • רבינו יצחק בן רבי יהודה הלוי • רבינו יצחק מוינה (רבי יצחק אור זרוע - ריא"ז) • מהר"ם מרוטנבורג • רבי יהודה ב"ר נתן (ריב"ן) • רבי יצחק בן אליקים • רבי חיים אור זרוע (מהר"ח אור זרוע) • רבי אליעזר בן יואל (ראבי"ה) • רבי אליעזר ב"ר נתן (ראב"ן) • רבינו אשר (רא"ש) • רבי יעקב לנדו (האגור) • רבי אלעזר מגרמייזא • רבי יהודה החסיד • רבי יעקב וייל (מהר"י ווייל, מהרי"ו) • רבי ישראל מברונא (מהר"י ברונא) • רבי יצחק ב"ר אשר (ריב"א) • רבי מרדכי בן הלל • רבי יעקב מולין (מהרי"ל) • רבי ישראל איסרלן (מהרא"י)
ראשוני אנגליה תוספות חכמי אנגליה • רבי יעקב מאורליינש • רבי יוסף מניקול • רבי יצחק בן פרץ מנורהטון • רבי משה מלונדריש • רבי ברכיה מניקולא • רבי אליהו מנחם מלונדריש • רבי יעקב חזן מלונדון • ראשונים נוספים
ראשוני צרפת רש"י • בעלי התוספות • רשב"ם • רבנו תם • ר"י הזקן • ריצב"א • רבי שמשון משאנץ • רבי אליעזר מטול • רבינו יצחק בעל העיטור • רבי ברוך מגרמייזא • רבי שמשון מקוצי • רבנו פרץ • רבי משה מקוצי • רבי יצחק מקורביל • רבי יעקב מקינון • רבי אליעזר ממיץ • רבי יוסף בכור שור • רבי חזקיה בן מנוח (חזקוני) • רבינו חיים הכהן • רבי שמחה מויטרי • חכמי איוורא • רבי אליעזר מטוך
ראשוני פרובנס רבי דוד בונפיל (רבינו דוד) • רבינו אברהם מן ההר • רבינו זרחיה הלוי (רז"ה) • רבינו שלמה ממונטפליר • רבי אהרן הכהן מלוניל • רבי יוסף קמחי • רבי משה הכהן מלוניל (רמ"ך) • רבי דוד קמחי (רד"ק) • רבי אברהם אב בית דין (ראב"ד השני- בעל האשכול) • רבי אברהם בן דוד מפושקיירא (ראב"ד השלישי) • רבי מאיר מטרינקטלייש • רבי לוי בן גרשום (רלב"ג) • רבי מנחם המאירי • רבי משה הדרשן • רבי אברהם בן נתן הירחי (ראב"ן הירחי) • רבי אשתורי הפרחי • רבי יהודה אבן תיבון
ראשוני ספרד רבי חנוך בן משה • רבינו ירוחם • רבי חסדאי קרשקש • רמ"ה • רבי יצחק עראמה • רי"ץ גיאת • רבי שמואל הנגיד • רבי יצחק אבוהב • מהר"ם חלאווה • רמב"ן • רא"ה • רשב"א • ריטב"א • רבי יהודה בן הרא"ש • רבי דוד בן זמרא (רדב"ז; יש מגדירים אותו כאחרון) • רבי דונש בן לברט • רבי וידאל די טולושא • רבי אברהם אבן דאוד (ראב"ד הראשון) • רבי מיימון הדיין • רבי שלמה אבן גבירול (רשב"ג) • רבנו נסים גירונדי (ר"ן) • ר"י מיגאש • רבינו יונה גירונדי • רבי משה ב"ר חנוך • רבי יצחק אלפסי (רי"ף) • רבי יהודה הלוי (ריה"ל) • רבינו בחיי בן פקודה • רבי דוד אבודרהם • רבי אברהם אבן עזרא • רבי יצחק הברצלוני • רבי יהודה הברצלוני • רבינו בחיי בן אשר • רבי יוסף אלבו • רבי שם טוב אבן שם טוב • רבי שמואל הסרדי • רבי יעקב בעל הטורים • רבי יוסף חביבא • רבי שמואל ירונדי (אוהל מועד)
ראשוני אטליה רבי נתן מרומי (הערוך) • רבי ישעיה די טראני • אליעזר בן שמואל • ריבב"ן • שבלי הלקט • ריא"ז • מהרי"ק • רבי שבתי דונולו • רבי משה מינץ (מהר"ם מינץ) • רבי יהודה מינץ (מהר"י מינץ) • רבי יוסף קולון (מהרי"ק) • רבי מנחם ריקאנטי • ראשונים נוספים
ראשוני צפון אפריקה ארבעת השבויים • רבנו חננאל • רב ניסים גאון • רי"ף • רבנו אפרים • רבי יהודה הכהן אבן סוסאן • רמב"ם • רבי יוסף בן יהודה אבן עקנין • רבי זכריה בן יהודה אגמאתי • רבי חננאל בן שמואל • רבי פרחיה בן ניסים • רבינו זכאי • ריב"ש • רשב"ץ • רבי ישועה בן יוסף הלוי • רבי אפרים אנקווה • רבי אברהם בן הרמב"ם • רבי שלמה בן שמעון דוראן (רשב"ש)
ראשוני תימן רבי חנניה בן ישועה • רבי נתנאל בן ישעיה • רבי דוד עדני • רבי אברהם בן שלמה • רבי זכריה הרופא • רבי סעדיה עדני • רבי דוד הלוי חמדי
ראשונים נוספים
היסטוריה של עם ישראלאירועים ותאריכים על פי המקרא והמסורתספירת הנוצריםמדינת ישראלתחילת הציונות והעליות לפני קום המדינהבית המקדש הראשוןבית המקדש השניגלות אשור (עשרת השבטים)גירוש ספרד ופורטוגלתקופת השופטיםתקופת המלכיםתקופת הזוגותתנאיםאמוראיםסבוראיםגאוניםראשוניםאחרוניםתקופת בית ראשוןגלות בבלתקופת בית שניסוף תקופת בית שני - מחורבן בית המקדש (שנת ג'תת"ל 70) ועד ולסוף מרד בר כוכבא (שנת ג'תתצ"ה 135)השואהגלות רומיתקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בגלותתקופות של עליה לארץ ישראלתקופות בהן חלק נכבד מהעם היה בארץ ישראל, עם עצמאות מלאה או חלקיתתקופות בהן היה קיים בית המקדש
היסטוריה של עם ישראל


פילוסופיה
תחומים
אונטולוגיה • אסתטיקה • אפיסטמולוגיה • אתיקה • לוגיקה • מטאפיזיקה • מטאפילוסופיה • מטא-אתיקה • פילוסופיה פוליטית • פילוסופיה של ההיסטוריה • פילוסופיה של החינוך • פילוסופיה של הלשון • פילוסופיה של המדע • פילוסופיה של המתמטיקה • פילוסופיה של הנפש • פילוסופיה של הפסיכולוגיה • תאולוגיה • פילוסופיה של המשפט • פילוסופיה של המוזיקה • פילוסופיה של הקולנוע
זרמים/אסכולות
דאואיזם • האסכולה הפיתגוראית • האסכולה האלאטית • האסכולה האטומיסטית • מוהיזם • לגליזם • נטורליזם • האסכולה הפריפטטית • האסכולה הסטואית • האסכולה הצינית • נאופלאטוניזם • האסכולה האפיקוראית • קונפוציאניזם • סכולסטיקה • רציונליזם • אמפיריציזם • אקזיסטנציאליזם • פילוסופיה של הדיאלוג • נאו-קונפוציאניזם • פנומנולוגיה • פילוסופיה אנליטית • פרגמטיזם • פוסט-סטרוקטורליזם • פילוסופיה בודהיסטית • פילוסופיה הינדואיסטית • פילוסופיה ג'ייניסטית • פילוסופיה יהודית
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזה • קונפוציוס • תאלס • פיתגורס • הרקליטוס • מו דזה • הבודהה • פרמנידס • פרוטגורס • דמוקריטוס • סוקרטס • אפלטון • אריסטו • זנון מקיטיון • טימון מפליוס • פירון מאליס • פלוטינוס • סון דזה • מנציוס • שו'ן קואנג • ג'ואנג דזה • נגרג'ונה
פילוסופים של ימי הביניים שנקרה • אוגוסטינוס • ג'ון סקוטוס אריגנה • אבן סינא • אבן רושד • ג'ו שי • דוגן • תומאס אקווינס • ויליאם איש אוקאם
פילוסופים מודרניים ניקולו מקיאוולי • תומאס הובס • פרנסיס בייקון • רנה דקארט • ברוך שפינוזה • גוטפריד לייבניץ • ג'ון לוק • ג'ורג' ברקלי • דייוויד יום • ז'אן-ז'אק רוסו • עמנואל קאנט • ג'רמי בנת'ם • גאורג וילהלם פרידריך הגל • ג'ון סטיוארט מיל • ארתור שופנהאואר • סרן קירקגור • קרל מרקס • פרידריך ניטשה
פילוסופים בני המאה ה-20 גוטלוב פרגה • ג'ון דיואי • אדמונד הוסרל • ברטראנד ראסל • לודוויג ויטגנשטיין • מרטין היידגר • רודולף קרנפ • קרל פופר • קרל המפל • ז'אן-פול סארטר • חנה ארנדט • עמנואל לוינס • סימון דה בובואר • וילארד ואן אורמאן קוויין • אלבר קאמי • ג'ון רולס • תומאס קון • ז'יל דלז • מישל פוקו • יורגן הברמאס • ז'אק דרידה • מרתה נוסבאום • ג'ודית באטלר
מונחים
מונחים בסיסיים אינסוף • אמת ושקר • אפוסטריורי • אפריורי • דיאלקטיקה • הנחה • זמן • חומר ורוח • חוק הזהות • טוב ורע • ישות • כשל לוגי • לוגוס • מהות • מציאות • סיבתיות • ערך • פרדוקס • צדק • תכונה • יום הפילוסופיה העולמי
תאוריות/תפיסות אגואיזם אתי • אוניברסליזם • אימננטיות • אינטואיציוניזם • אמנה חברתית • בחירה חופשית • בעיית הראוי-מצוי • הבעיה הפסיכופיזית • דאונטולוגיה • דואליזם • נהנתנות • הוליזם • היסטוריציזם • הרצון לעוצמה • השכל הפועל • טיעון השפה הפרטית • כשל נטורליסטי • לוגיציזם • מטריאליזם • מוניזם • מונאדה • מכניזם • נטורליזם מטאפיזי • ניהיליזם • נומינליזם • סובייקטיביזם • סוליפסיזם • ספקנות • על-אדם • עשרת הכבלים • פוזיטיביזם • פטליזם • פנאנתאיזם • פנתאיזם • הפרא האציל • הצו הקטגורי • הקוגיטו • ריאליזם • רדוקציוניזם • רלטיביזם • תועלתנות • תערו של אוקאם
פורטל פילוסופיה
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

רמב"ם32024557Q127398

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=רמב%22ם&oldid=2697669"