פסיכולוגיה
|
עיינו גם בפורטל
פורטל פסיכולוגיה הוא שער לכל הנושאים הקשורים בפסיכולוגיה. ניתן למצוא בו קישורים אל תחומי המשנה של הענף, מושגי יסוד בתחום, תאורטיקנים וגישות בפסיכולוגיה ועוד.
|
פְּסִיכוֹלוֹגְיָה היא תחום ידע במדעי החברה החוקר את הדעת (מיינד) ואת ההתנהגות.[1][2] הדעת מתייחסת לחוויה הפרטית והפנימית שהיא זרם התודעה הכולל תפיסות, מחשבות, זכרונות ורגשות.[1] התנהגות מתייחסת לפעולות של בני אדם וחיות אחרות הניתנות לצפייה.[1] הפסיכולוגיה החלה כתחום פילוסופי והפכה לתחום מדעי מגוון הכולל בתוכו ענפי מחקר שונים (למשל, ביולוגי, קוגניטיבי, חברתי) המשתמשים בכלי מחקר כמו תצפיות, סקרים וניסויים.[2] ניתן ליישם את הידע הפסיכולוגי לצרכים יישומיים במקצועות כמו פסיכולוגיה קלינית, ארגונית, חינוכית, רפואית, נוירופסיכולוגיה ועוד.[2]
הפסיכולוגיה חוקרת תופעות במספר רמות.[3][4] רמת המחקר הבסיסית ביותר היא המולקולרית, בה לדוגמה, חוקרים את ההבדלים הגנטיים הקשורים להתנהגות. הרמה השנייה היא הרמה הנוירוכימית, בה לדוגמה ניתן לחקור את השפעתם של המעבירים העצביים במוח. הרמה השלישית היא הרמה הנוירולוגית או הפיזיולוגית, ברמה זו ניתן לחקור הבדלים בין אנשים במבנה ותפקוד של אזורים מוחיים. הרמה הרביעית היא הרמה המנטלית, בה ניתן לחקור למשל מחשבות ורגשות. הרמה החמישית היא הרמה ההתנהגותית והרמה השישית היא הרמה החברתית. הרמות הנמוכות יותר קרובות יותר לחקר המוח והאמצעיות קשורות יותר לדעת והגבוהות להתנהגות. עם זאת, אלה הן רק דרכים שונות להתייחס לאותן התופעות.[3]
מקור השם "פסיכולוגיה" הוא ביוונית (Ψυχολογία): "פסיכה" (ψυχή) – נפש, ו"לוגיה" (λογία) – תורה.
פסיכולוגיה פופולרית
ערכים מורחבים – פסיכולוגיה פופולרית, פסאודו-מדע
רעיונות פסיכולוגיים קיימים גם מחוץ למחקר המדעי, בתחומים של פסיכולוגיה פופולרית ופסאודו־מדע. תעשיית הפסיכולוגיה הפופולרית היא עצומה וגדלה בקצב מהיר.[3] מכיוון שהפסיכולוגיה הפופולרית לא פועלת בכלים מדעיים, הביקורת שמופעלת עליה היא באיכות נמוכה. משוער שכ-95% מספרי העזרה העצמית לא נבדקו וחלקם אף עלולים להזיק לקוראים אותם.[3] גם בתחום הטיפולי קיימות שיטות רבות של פסיכותרפיה שלא נבחנו באופן מדעי וידוע שחלקן מזיקות. פסיכותרפיה שלא מבוססת על עדויות מדעיות יכולה להזיק בכך שהיא מונעת מאנשים לגשת לטיפולים מבוססים יותר, ולפעמים עלולה לגרום גם לנזק ישיר.[3] רבים מאמינים בפסיכולוגיה פופולרית ובפסאודו־מדע פסיכולוגי. לדוגמה, כ־30% מהאמריקאים מאמינים ברוחות רפאים, טלפתיה ואסטרולוגיה.[3] הבעיה אינה באמונה עצמה, שכן פתיחות מחשבתית היא מרכיב מרכזי בחשיבה המדעית, הבעיה היא בהיאחזות באמונה בעלת עדויות מדעיות חלשות.[3]
היסטוריה
שורשי הפסיכולוגיה בהגות הפילוסופית
העת העתיקה
רבים רואים את תחילתה של הפסיכולוגיה כבר בתקופת יוון העתיקה, בהגותם של סוקרטס, אפלטון, אריסטו והיפוקרטס, בשאלות כמו מהות נפשו של האדם, מודעותו ודרכי התנהגותו. היפוקרטס מתחיל את ספרו בכך שיש לאדם שלוש נפשות: טבעית, חיונית ושכלית.
גם אצל אפלטון (427/8–347 לפנה"ס) הנפש כישות תופסת מקום מרכזי, ומופיעה חלוקה של הנפש לשלושה מרכיבים: הרציונלי, הרגשי והיצרי. מחלת נפש נתפסת אצלו כקונפליקט וכקרע בין חלקי הנפש השונים, הנובעים עקב בורותו של האדם, ובהתאם לכך היא צריכה להיות מטופלת באמצעות הפילוסופיה וידיעת האמיתות של ההוויה באמצעות דיאלוג אפלטוני.
תלמידו הידוע ביותר, אריסטו (322–384 לפנה"ס), כתב למעשה את ספר הפסיכולוגיה הראשון ("על הנפש"). בספרו הוא סיווג את כל ההוויה לחומר וצורה, וראה בנפש האדם את "צורתו" של האדם. אריסטו דירג את כוחות החיות של היצורים בצורה של פירמידה, כאשר הנפש האנושית עומדת מעל לנפש החייתית (של בעלי החיים), שעומדת מעל לנפש הצמחית (של הצמחים). בנוסף לחמשת החושים קיים לדעתו של אריסטו חוש שישי, "החוש המשותף", שהוא החוש המעבד את כלל הגירויים הנמסרים מחמשת החושים למידע משמעותי. אריסטו ראה בדרך האמצע שבה האדם מאמץ תכונות נפש "אמצעיות", שמתרחקות מהביטויים הקיצוניים של התכונות, כתכונות הנפש הטובות שהאדם האתי צריך לאמץ לו באמצעות חינוכו האישי.[5]
הרמב"ם (1138–1204), מגדולי הפוסקים היהודים, פילוסוף ורופא, קבע בהקדמת פירושו למסכת אבות, המכונה "שמונה פרקים", כי נפש האדם היא ישות אחדותית, ורק בעלת ביטויים שונים, ולכן חיוניות הנפש האנושית מתפשטת על פני כל שיעור קומתו של האדם, כך שאפילו הכוח הביולוגי של האדם נבדל מהכוחות הביולוגיים של בעלי החיים. הוא הסביר כי האדם נולד כלוח חלק, אבל עם מוכנות לקבלת נטיות מסוימות,[6] ומושפע בדעותיו ומעשיו בעיקר מחבריו ומנהג אנשי מדינתו. בהקשר לתורת המידות, הוא הרחיב את תפיסת דרך האמצע כמצפן למידות הראויות והתקינות, וטען כנגד אפלטון, כי לימוד פילוסופיה כשלעצמו לא יגרום לאדם לאזן את תכונות נפשו, והדרך העיקרית צריכה להיות בתרגול בעשייה מתקנת, שמשמעותה לעשות מעשים מעין התכונה המבוקשת, כך שהמעשים יטביעו את חותמם בנפשו, בדומה לאמרתו של בעל ספר החינוך – "אחרי המעשים נמשכים הלבבות".[7]. עוד הוסיף, כי המיפוי הנכון לדרך האמצע קיים במצוות התורה שמכוונות להביא את האדם לאיזון, בכל ההיבטים השונים של תכונות נפשו.
ראשית העת החדשה
רנה דקארט (1596–1650), פילוסוף ומתמטיקאי צרפתי, שנחשב לאחד ההוגים החשובים והמשפיעים בהיסטוריה המערבית, הניח יסודות משמעותיים לפסיכולוגיה המודרנית. הוא היה הראשון שהצביע על המוח ומערכת העצבים כאזורים האחראיים להתנהגותו של האדם, ודגל בניתוח מכניסטי של תופעות פסיכולוגיות. בהקשר לנפש האדם, דגל דקארט בתפיסה המכונה רציונליזם. הוא המשיך תפיסה קדומה כי לא רק שקיים דואליזם של נפש וגוף, שבו לנפש יש קיום עצמאי משלה, אלא הנפש מגיעה לעולם עם מטען של ידע ותודעה, ומכילה את רעיונותיה ותכונותיה כבר עם היווצרה, וישנה חשיבות גדולה לחשיבה טהורה מאשר לחוויות וניסיונות חושיים. עוד הוסיף על פילוסופים שקדמו לו, שישנה אינטראקציה של גוף ונפש, ולא רק שהנפש משפיעה על הגוף, אלא גם הגוף משפיע על הנפש.
כתגובת נגד לתפיסות של דקארט, צמח באיים הבריטיים זרם המכונה אמפיריציזם, על פיו כל ידע הוא אפוסטריורי (ידע הנובע מהניסיון) או בהסקה אינדוקטיבית. תומאס הובס (1588–1679), הוגה דעות ופילוסוף פוליטי אנגלי, סבר כי בני האדם כמו בעלי החיים הם "מכונות", ונופלים תחת החוקיות הדטרמניסטית של חוקי הטבע. ג'ון לוק (1632–1704), אבי הדרישה לפילוסופיה של "השכל הישר", סבר כהובס כי האדם איננו מגיע לעולם עם רעיונות מולדים, אלא "טאבולה ראסה", שבו היילוד הוא "דף חלק" אשר צובר מידע אך ורק מהסביבה וניסיון חייו; עם זאת, לוק לא היה אמפריציסט קיצוני כהובס, וסבר כי השכל מסוגל לניתוח ורפלקסיה עצמיים של תוכני החושים. ג'ורג' ברקלי (1685–1753), פילוסוף אירי שהמשיך את הקו של "הלוח החלק", סיכם את תורתו שנקראה אידיאליזם, במשפט "להיות, זה להיות נתפש"; הוא חלק על לוק וטען שלא חייב להיות קשר בין האובייקטים הפיזיקליים הממשיים לבין הייצוג התפיסתי והמנטלי בנפש האדם, ואין אפשרות לאדם לחוות באופן ישיר את העולם הפיזיקלי.
הזרם המטריאליסטי, שבין הוגיו ניתן למנות את פייר גסנדי (1592–1655), ג'וליאן דה למטרי (1709–1751) וקונדילק (1715–1780), לקח את האמפיריציזם צעד נוסף אחד קדימה, וטען שאין להזדקק כלל למהות של נפש או שכל, העומדים בפני עצמם ומוטבעים מחוויותיו של האדם, אלא שהאדם הוא מכונה לא פחות מכך שהחיה היא מכונה, ושניתן להסביר את התנהגותו על פי עקרונות מכניסטיים ופיזיקליים. למטרי אף כתב ספר בשם "האדם מכונה", שבו טען כי אין הבדל מהותי בין אדם לחיה, אלא רק דרגות של שכלול.
מיסוד הפסיכולוגיה המודרנית
תחילתה של הפסיכולוגיה כדיסציפלינה רפואית הייתה בספרו של תומאס ויליס משנת 1672 – De Anima Brutorum – שבו התייחס לפסיכולוגיה בעקבות דקארט במונחים של פעולת המוח. תפישת המוח כאחראי להתנהגות, לא היה דבר טריוויאלי בעבר. התנהגות הייתה מיוחסת לאיברים אחרים, כגון כליות ולב.
עד לשלהי המאה ה־19, פסיכולוגיה נחשבה לענף של הפילוסופיה. הענף של הפסיכופיזיקה נוסד הלכה למעשה על ידי גוסטב פכנר ב־1860, בפרסום ספרו "יסודות הפסיכופיזיקה". אחת התמות המרכזיות בספרו היא שנושאים תודעתיים ופסיכולוגים יכולים להימדד באופן ניסויי ומדויק. בשלהי המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20 נוסדו חמש פרספקטיבות תאורטיות שעיצבו את מדע הפסיכולוגיה.[3]
סטרוקטורליזם
- ערך מורחב – סטרוקטורליזם (פסיכולוגיה)
ייסודה של הפסיכולוגיה הניסויית והפסיכולוגיה המודרנית בכללה, מיוחסת על ידי רבים לווילהלם וונדט מאוניברסיטת לייפציג בשנת 1879. וונדט פרסם את ספרו "עקרונות הפסיכולוגיה הפיזיולוגית" ב־1874, וייסד את אסכולת הסטרוקטורליזם – ניתוח של מבנים נפשיים ובידודם למרכיבים בסיסיים.[3] הוא היה הראשון בעולם שהקים מעבדה לחקר התנהגות, וחידש את מתודת המחקר "אינטרוספקציה", התבוננות עצמית. בכך שינה את התפישה כלפי הפסיכולוגיה מתחום פילוסופי, לתחום מדעי לכל דבר. הוא גם עסק בפסיכולוגיה חברתית ותרבותית ובחקר הפסיכולוגיה של השפה, וקדם בכך בחצי מאה לתורותיו של נועם חומסקי. וונדט העמיד שורה של תלמידים, ביניהם קרפלין (שנחשב אבי הפסיכיאטריה המודרנית), ספירמן, טיצ'נר, וקאטל. הסטרוקטורליזם תרם למדע הפסיכולוגיה את החשיבות של תצפיות שיטתיות.[3]
פונקציונליזם
- ערך מורחב – פונקציונליזם (פסיכולוגיה)
במקביל, עמיתו ומתנגדו הגדול של וונדט שמעבר לאוקיינוס, ויליאם ג'יימס האמריקני ("עקרונות הפסיכולוגיה" – 1890), נחשב ל"אבי הפסיכולוגיה האמריקנית", ולמייסד זרם הפונקציונליזם, שרואה את התודעה האנושית כפונקציה ולא כמבנה, ומתרכזת בחקירת הדרך שבה פועלת הנפש בתפקודה בסביבתה. תפיסתו של ג'יימס שחררה את הפסיכולוגיה מהמעבדה, ועסקה בבעיות של אנשים בסביבתם הטבעית. בעקבותיו הלכו פסיכולוגים רבים, בהם סטנלי הל, ג'ון דיואי וג'יימס אנגל. דמות חשובה נוספת שהתנגדה לוונדט היה פרנץ ברנטנו (1838–1917). ברנטנו, פילוסוף ופסיכולוג אוסטרי ("פסיכולוגיה של התנועה"), נחשב לחלוץ הזרם הקרוי פנומנולוגיה, וטען כי הפסיכולוגיה צריכה לתאר תהליך דינמי ולא לפרק את החוויה ההכרתית למרכיבים ותגובות. בין תלמידיו היו מרטין היידגר מאבות האקזיסטנציאליזם המודרני, אדמונד הוסרל אבי הפנומנולוגיה, וזיגמונד פרויד אבי הפסיכואנליזה.
התומכים בפרספקטיבה הפונקציוליסטית ששאפו להבין את הפונקציה ההסתגלותית של מאפיינים פסיכולוגיים כמו רגשות, מחשבות והתנהגויות.
בדומה לסטרוקטורליזם, גם הפונקציונליזם לא קיים כיום בצורתו המקורית במדע הפסיכולוגיה, אך הוא כן השפיע על האופן בו הוא התפתח.[3]
פסיכואנליזה
- ערך מורחב – פסיכואנליזה
בשנות התשעים של המאה ה־19 החל זיגמונד פרויד לעסוק בשיטת תרפיה החושפת מאוויים כמוסים, שנקראה פסיכואנליזה. הפרספקטיבה הפסיכואנליטית מתמקדת בתהליכים פנימיים, במיוחד דחפים, מחשבות וזכרונות לא מודעים.[3] בבסיס הפרספקטיבה הפסיכואנליטית נמצא מודל הנפש הפרוידיאני המסביר את אופן פעולת הנפש. לפי גישה זו, החיים הפסיכולוגים מכילים סמלים נסתרים, מטרת הפסיכולוג היא לפרש את הסמלים הללו ולזהות את השורשים הלא מודעים של קונפליקטים עמוקים.[3] שיטותיו של פרויד לא היו כרוכות במדע אמפירי הכולל תצפיות וניסויים, ולא היו ניתנות לאישוש או הפרכה. בין תלמידיו ותלמידי תלמידיו היו כאלו שנשארו נאמנים לפסיכואנליזה והמשיכו לפתחה, בהם בתו אנה פרויד, מלאני קליין, ודונלד ויניקוט. תלמידים אחרים דוגמת קרל יונג, אלפרד אדלר, ויקטור פראנקל ואריך פרום, פיתחו והרחיבו אותה לכיוונים שלא היו מקובלים על פרויד ועל הזרם המרכזי בפסיכואנליזה. השפעתו של פרויד ושל אסכולת הפסיכואנליזה על מדע הפסיכולוגיה נתונה עדיין במחלוקת. המבקרים טוענים שהגישה מנעה את התקדמות המדע הפסיכולוגי, מכיוון שהתמקדה בתהליכים לא־מודעים שאינם ניתנים להפרכה. המצדדים טוענים שהגישה תרמה מושגים חשובים למדע הפסיכולוגיה.[3]
ביהביוריזם
- ערך מורחב – ביהביוריזם
הביהביוריזם (או פסיכולוגיה התנהגותית) התפתח במידה רבה כריאקציה לגישות הפרוידיאניות, שהדגישו תהליכים תת-הכרתיים ונראו כספקולציות פילוסופיות שכמעט לא ניתן היה להעמידן במבחן אמפירי, ולפיכך מדעיותן הייתה מוטלת בספק. הביהביוריסטים, לעומת זאת, שאפו להפוך את הפסיכולוגיה למדע מדויק, אשר ניתן לבחון ולמדוד אותו באופן אובייקטיבי. ביהביוריסטיים חשובים הם ג'ון ווטסון, פרדריק סקינר ואיוואן פבלוב. האסכולה הביהביוריסטית התמקדה בתחום הלמידה.[3] האסכולה תרמה למדע הפסיכולוגיה בכך שהדגישה את התהליך המדעי.[3]
קוגניטיביזם
- ערך מורחב – פסיכולוגיה קוגניטיבית
בשנות החמישים והשישים של המאה ה־20, החלו פסיכולוגים רבים להדגיש את חשיבותה של הקוגניציה בתהליכים פסיכולוגיים.[3] זאת כתגובה לגישה הביהביוריסטית, שהתמקדה בהתנהגות נצפית, והתעלמה מתהליכי חשיבה פנימיים.[3] לטענתם, קיימת חשיבות גבוהה לאופן בו הפרט תופס ומפרש את המציאות.[3] פסיכולוגים קוגניטיביים חשובים הם ז'אן פיאז'ה ואולריק נייסר.[3]
הגישה הקוגניטיבית משגשגת גם כיום. היא דומיננטית בתחומים כמו שפה, פתרון בעיות, אינטליגנציה וגם פסיכותרפיה.[3] בעשורים האחרונים, הגישה פיתחה קשרים חזקים עם מדעי המוח.[3]
תחומי מחקר
פסיכולוגיה ביולוגית
- ערכים מורחבים – פסיכוביולוגיה, מדעי המוח, נוירוביולוגיה
פסיכולוגיה ביולוגית היא תחום מחקר העוסק בבסיס הביולוגי של התנהגות, מחשבות ורגשות. בתחום זה עוסקים ביחסים בין תהליכים ביולוגיים לפסיכולוגיים.[2] בין השאר, נחקרים בתחום זה נושאים כמו תאי העצב, מערכת העצבים, המערכת האנדוקרינית, פעילות מוחית וגנטיקה התנהגותית(אנ').[8]
חישה ותפיסה
חישה ותפיסה הם תחומי מחקר העוסקים בתהליכים ובתוצאות של זיהוי והבחנה.[2] פעולות אלה מאפשרות לארגניזמים לארגן ולפרש את הגירויים שסביבם לידע בעל משמעות.[2] בין השאר, נחקרים בתחום זה נושאים כמו מערכת הראייה, השמיעה, חוש הטעם והריח, מישוש, ופרופריוספציה.[9]
תודעה
- ערך מורחב – תודעה
תודעה היא החוויה הסובייקטיבית שלנו את העולם ואת עצמנו.[10] בין השאר, נחקרים בתחום זה נושאים כמו שינה, חלומות, הזיות, היפנוזה וסמים פסיכואקטיביים.[10]
למידה
- ערך מורחב – למידה
למידה היא תחום המחקר העוסק ברכישה של מידע, התנהגותיות וכישורים חדשים, לאחר אימון, תצפית או חוויות אחרות. את הלמידה רואים בעזרת שינויים שחלו בהתנהגות, בידע, או בתפקוד מוחי.[2] בין השאר, נחקרים בתחום זה נושאים כמו התניה קלאסית ואופרנטית, למידה תצפיתית(אנ') ותאי מראה.[11]
זיכרון
- ערך מורחב – זיכרון
זיכרון הוא תחום המחקר העוסק ביכולת לשמור מידע או ייצוג של חוויות עבר, על סמך למידה, קידוד, אחסון ושליפה.[2] בין השאר, נחקרים בתחום זה נושאים כמו אמנזיה וזכרונות שגויים(אנ').[12]
שפה וחשיבה
- ערכים מורחבים – שפה, חשיבה, פסיכולוגיה קוגניטיבית
שפה וחשיבה הם תחומי מחקר קוגניטיביים העוסקים באופן בו מילים, רעיונות ודימויים נחווים או מתופעלים.[2] בין השאר, נחקרים בתחום זה נושאים כמו הסקה, קבלת החלטות, פתרון בעיות ורכישת שפה.[13]
אינטליגנציה
- ערך מורחב – אינטליגנציה
אינטליגנציה היא תחום המחקר העוסק ביכולת להפיק מידע, ללמוד מניסיון, להסתגל לסביבה, להבין ולחשוב בהגיון.[2] בין השאר, נחקרים בתחום זה נושאים כמו חשיבה מופשטת, אינטליגנציה נוזלית ומגובשת, מבחני אינטליגנציה, מנת משכל, תורשה ואינטליגנציה.[14]
פסיכולוגיה התפתחותית
- ערך מורחב – פסיכולוגיה התפתחותית
פסיכולוגיה התפתחותית היא תחום המחקר העוסק בשינויים גופניים, מנטליים והתנהגותיים המתרחשים מרגע ההתעברות ועד לגיל הזיקנה.[2] תחום זה חוקר גורמים ביולוגיים, גנטיים, פסיכולוגיים, חברתיים, תרבותיים וסביבתיים המשפיעים על ההתפחות במהלך החיים.[2] בין השאר, נחקרים בתחום זה נושאים כמו סביבה ותורשה, התפתחות פרה־נטלית, התפתחות מוטורית, התפתחות שפה, התפתחות קוגניטיבית והתפתחות האישיות.[15]
רגשות ומוטיבציה
רגשות ומוטיבציה הם תחומי מחקר העוסקים בדחפים המניעים התנהגות.[2] רגשות מרכזיים אותם חוקרים הם כעס, פחד, עצב ושמחה. הדחפים נחלקים לדחפים פיזיולוגיים או ראשוניים, כמו רעב, צמא והצורך בשינה ולדחפים אישיים, חברתיים או שניוניים, כמו שייכות, תחרות, ועניין ויעדים אישיים.[2] בין השאר, נחקרים בתחום זה נושאים כמו שפת גוף, אושר והפרעות אכילה.[16]
פסיכולוגיה חברתית
- ערך מורחב – פסיכולוגיה חברתית
הפסיכולוגיה החברתית חוקרת איך מחשבות, רגשות ופעולות של הפרט מושפעות מנוכחותם האמיתית, המדומיינת או הסמלית של אנשים אחרים.[2] ככלל, הפסיכולוגיה החברתית מיישמת מונחים וממצאים מתחום הסוציולוגיה, יותר מכל תחום פסיכולוגי אחר. פסיכולוגיה חברתית עוסקת ביחסי הגומלין שבין הפרט וסביבתו, תוך התמקדות בפרט (לעומת הסוציולוגיה אשר מתמקדת בסביבה החברתית). בין השאר, נחקרים בתחום זה נושאים כמו השפעה חברתית, התנהגות פרו־חברתית, אגרסיביות, עמדות, שכנוע, דעות קדומות, אפליה וסטריאוטיפים.[17]
אישיות
- ערך מורחב – אישיות
אישיות היא תחום המחקר העוסק במאפיינים והתנהגויות מתמשכים המרכיבים את ההסתגלות של הפרט לחיים. אלה כוללים תכונות אופי, תחומי עניין, דחפים, ערכים, דימוי עצמי, יכולות ודפוסים רגשיים.[2] תחום זה חוקר דפוסים חשיבתיים רגשיים והתנהגותיים הייחודים לאדם, היציבים מעבר לזמנים ומצבים שונים. כמו כן התחום חוקר את מקורותיהם הביולוגיים והסביבתיים של דפוסים אלו. בין השאר, נחקרים נושאים כמו מודל הנפש הפרוידיאני, מודלים ביהביוריסטיים, מודלים הומניסטיים, מודלים של תכונות אופי, חמש התכונות הגדולות, ומבחני אישיות.[18]
פסיכופתולוגיה
- ערך מורחב – פסיכופתולוגיה
פסיכופתולוגיה (או פסיכולוגית אבנורמלית) היא תחום המחקר של הפרעות נפשיות, כולל גורמים, סימפטומים, אבחנה וטיפול. תחום זה משלב מידע ממדעי הפסיכולוגיה, ביוכימיה, פרמקולוגיה, פסיכיאטריה, נוירולוגיה ואנדוקרינולוגיה.[2] בין השאר, נחקרים בתחום זה נושאים כמו אבחון פסיכיאטרי, תרבות ופסיכופתולוגיה, הפרעות חרדה, הפרעות במצב הרוח, אובדנות, הפרעות אישיות, סכיזופרניה והפרעות המאובחנות בילדות (אנ').[19]
טיפול
.jpg)
- ערכים מורחבים – פסיכותרפיה, טיפול פסיכיאטרי
בפסיכולוגיה התחום הטיפולי כולל טיפול ביורפואי ופסיכותרפיה.[20] בפסיכותרפיה הכוונה היא לשירות פסיכולוגי הניתן על־ידי איש מקצוע שהוכשר לשם כך. שירות זה כולל צורות של תקשורת ואינטראקציה שמטרתם להעריך, לאבחן ולטפל בהתנהגויות, דפוסי חשיבה ותגובות רגשיות לא מועילות.[2] בין השאר, נחקרים בתחום זה נושאים כמו פסיכותרפיה מבוססת תובנה, טיפול קבוצתי ומשפחתי, טיפול קוגניטיבי־התנהגותי, אפקטיביות של פסיכותרפיה, פסיכופרמקולוגיה (אנ'), גרייה חשמלית (אנ') וניתוחים פסיכיאטריים (אנ').[20]
שיטות מחקר
בדומה למדענים אחרים, כמו פיזיקאים, כימאים, ביולוגים וסוציולוגים, גם פסיכולוגים משתמשים בשיטות מחקר אמפיריות כדי לחקור את תחומי הדעת המעניינים אותם.[4] השיטה המדעית מאופיינת באיסוף נתונים, מדידה וניתוח שלהם וניסיון להסיק מהם מסקנות תקפות לגבי האוכלוסייה. שיטה זו שואפת גם לאובייקטיביות, כך שכל חוקר שיחזור על המחקר המדעי במתכונתו המקורית יוכל להגיע לאותן המסקנות. אך הפסיכולוגיה עוסקת במחשבות וברגשות הקשים למדידה. פסיכולוגים מנסחים הגדרות אופרציונליות למשתני המחקר, המאפשרות מעבר מהרמה התאורטית אל הרמה התצפיתית שמאפשרת חקירה מדעית. כך למשל, אינטליגנציה מוגדרת לעיתים בצורה אופרציונלית כציון במבחן משכל (מבחן IQ).
מחקר מדעי בפסיכולוגיה נעשה כמו בתחומים אחרים של המדע. ראשית יש ליצור היפותזה מדעית בתחום, שגם צריכה להסביר את כל הממצאים שהתקבלו בעבר על ידי התאוריות הקודמות. לאחר מכן יש להוכיח את תקפות ההיפותזה בעיקר באמצעות ניסוי ותצפית מדעית, אשר לכל אחד יתרונות וחסרונות לעומת השני. יתרון הניסוי הוא האפשרות לברר קשר סיבה ומסובב בין הגורמים במערכת הנחקרת. יתרון התצפית הוא ההתנהלות החופשית של הטבע, ללא המעורבות המלאכותית של המדען שעלולה לגרום להטית התוצאות. דרכים נוספות לבחינת התאוריה הם מילוי שאלונים וראיונות, סיפור חיים של האדם ואף סקירה ספרותית.
תחומי המחקר בפסיכולוגיה הם רבים, החל ממחקרים בבחינת יכולות מנטליות, הפרעות התפתחויות, ליקויי למידה, דרך קבלת החלטות, זיכרון ובקרה, וכלה בהפרעות נפשיות, דרכי טיפול, ומחקר באנשים בעלי פגיעות מוחיות קונקרטיות.
מכיוון שהמחקרים נעשים בבני אדם ובעלי חיים נדרשת הגדרה של אמות מידה לאתיקה ניסויית. הקריטריונים העיקריים בניסויים בבני אדם הם סיכון מינימלי לאדם, יידוע האדם לניסוי וקבלת הסכמתו לכך, כולל אפשרות לפרישתו בכל שלב של הניסוי, וחיסיון המידע ואי חשיפת ופרסום נתונים פרטיים של הנסיינים. בניסויים בבעלי חיים השאלה הנוגעת לאתיקה, היא בעיקר בכאב ובסבל שמותר לעורכי הניסויים להסב לבעלי החיים. בניסויים מפורסמים בתולדות הפסיכולוגיה המודרנית בבעלי חיים, נעשו ניסויים הגורמים כאב וסבל לבעלי חיים, במידה כזו ואחרת.
פסיכולוג
- ערך מורחב – פסיכולוג
פסיכולוג הוא אדם שלמד פסיכולוגיה במוסד אקדמי מוכר, בדרך כלל בעל תואר שני לפחות, ושאושר לו לאחר לימודיו, על ידי משרד הבריאות הרשמי של מדינה אחת לפחות, לעסוק בפסיכולוגיה במדינה זו ואולי אף במדינות נוספות. פסיכולוגים מבצעים פעולות שונות, בהתאם לתחום העיסוק שלהם. בין השאר, פסיכולוגים נותנים אבחון, טיפול, וייעוץ פסיכולוגיים, חוות-דעת מדיקו-ליגאליות, המלצה רשמית לטיפול תרופתי (בתרופות פסיכוטרופיות) ובחלק מהמדינות אף מרשמים לתרופות במישרין. ברוב המדינות מותנית הזכאות לקבלת רישיון "פסיכולוג" בסיום תואר שני לפחות, אך בחלק מהמדינות, כגון אנגליה וארצות הברית, רק מי שהשלים תואר שלישי (כלומר, הגיש עבודת דוקטורט בנושא מסוים הקשור בתחום הפסיכולוגיה) יוכל לשאת בתואר "פסיכולוג" במדינתו.
פסיכולוג בישראל
בישראל מתיר חוק הפסיכולוגים את השימוש בתואר "פסיכולוג", ואת העיסוק בפסיכולוגיה, רק למי שבעל תואר "מוסמך" (כלומר תואר שני – .M.A) ומעלה בפסיכולוגיה, ממוסד אקדמי המוכר על ידי המועצה להשכלה גבוהה. האדם צריך להיות רשום בפנקס הפסיכולוגים שמנהל משרד הבריאות, וייתכן שהוא בעל היתר זמני מהמשרד לעסוק בפסיכולוגיה. החוק בישראל קובע: "לא יעסוק אדם בפסיכולוגיה אלא אם הוא פסיכולוג".
פסיכולוגים בישראל יכולים לזכות לתואר "פסיכולוג מומחה" אחר ההתמחות באחד מהתחומים הפסיכולוגיים היישומיים שלפי שעה, משרד הבריאות מציע מסלול התמחות בהם. אחר ההתמחות נדרש הפסיכולוג לעבור בהצלחה בחינת מומחיות. ההתמחות אורכת לפחות שנתיים במשרה מלאה או ארבע שנים בחצי משרה ונערכת בבית חולים פסיכיאטרי או במרפאה לבריאות הנפש בבית חולים כללי (ברוב המסלולים).
תחומי עיסוק
פסיכולוגים מקצועיים משתמשים בתוצאות המחקר הפסיכולוגי על מנת לפתור בעיות יישומיות. הם פועלים בתחומים טיפוליים, חינוכיים, רפואיים וגם במשטרה ובחברות עסקיות.[1] כשליש מהפסיכולוגים הם עצמאיים, כ־28% עובדים בסביבה אקדמית, כ־20% עובדים בתחום הרפואה, והשאר בסביבות חינוך עסקים ספורט ועוד.[21]
פסיכולוגיה קלינית
- ערך מורחב – פסיכולוגיה קלינית
פסיכולוגים קליניים מנסים להפחית מצוקה נפשית הנובעת ממחלות נפשיות, בעיות ביחסים והתמודדות עם אירועי חיים. פסיכולוגים קליניים עורכים אבחונים ולאחר מכן מקיימים טיפול פסיכותרפי או ייעוץ.[1]
פסיכולוגיה חינוכית
- ערך מורחב – פסיכולוגיה חינוכית
פסיכולוגים חינוכיים מיישמים גישות וטכניקות פסיכולוגיות כדי לסייע לילדים ולנוער עם קשיים חברתיים או לימודיים. הם מאבחנים ומשפרים את הלמידה ומנחים את המורים והמורות לגבי גורמים המשפיעים על הוראה ולמידה.[1] פסיכולוגיה חינוכיים עוסקים גם ביחסי הגומלין בין הפרט ובית הספר.
פסיכולוגיה התפתחותית
- ערך מורחב – פסיכולוגיה התפתחותית
פסיכולוג התפתחותי מטפל בבעיות התנהגותיות, חברתיות ונפשיות אצל ילדים ובמקביל מלווה את הורי הילד במהלך הטיפול.
פסיכולוגיה חברתית ארגונית תעסוקתית
- ערך מורחב – פסיכולוגיה ארגונית
פסיכולוגיה ארגונית ופסיכולוגיה תעשייתית – עוסקת בדינמיקות ארגוניות הנובעות מהאינטראקציה בין החברים בארגון. חופפת במידה רבה עם פסיכולוגיה חברתית, אך מתמקדת ביישום. בין היתר עוסקת במוטיבציה, מנהיגות, עריכת בחינות מיון וקבלה לעבודה, ייעוץ למפעלים וייעול שיטת העבודה.
נוירופסיכולוגיה
- ערך מורחב – נוירופסיכולוגיה
נוירופסיכולוגיה היא תחום בפסיכולוגיה העוסק בניסיון להבין כיצד מבנה המוח ותפקודו קשורים לתהליכים פסיכולוגיים ספציפיים. המחקר הנוירופסיכולוגי מבוסס על המידע המגיע מתחום הנוירוביולוגיה כך שהוא מהווה את הבסיס, ומשם אופן ההתייחסות והמחקר הוא כמו במחקרים פסיכולוגיים (עם בוחנים ונבדקים). נוירופסיכולוגיה משיקה כתחום מחקר למדעי העצב ופסיכולוגיה קוגניטיבית. בהיבטיה הקליניים קרובה הנוירופסיכולוגיה לתחומים ברפואה כמו נוירולוגיה ופסיכיאטריה ולמקצועות פארא-רפואיים כמו ריפוי בעיסוק וקלינאות תקשורת. בהיבטים יישומיים אחרים – להנדסת אנוש וחקר ביצועים. מעצם טיבו מדובר בתחום התמחות בינתחומי.
בפועל עוסקים נוירופסיכולוגים בחקר תהליכי עיבוד מידע במוח האנושי בבריאים ובחולים, אבחון, טיפול ושיקום חולים עם אבדנים קוגניטיביים נרכשים וכשלים קוגניטיביים התפתחותיים ומעורבים בתכנון סביבות אינטראקטיביות אדם-מכונה עתירות מידע. ייחודה של הנוירופסיכולוגיה הוא בחתירה המדעית והקלינית להבנת וניסוח התופעות שהיא חוקרת במונחים קוגניטיביים מתחום הפסיכולוגיה ובה בעת במונחים מקבילים, שמקורם מדעי העצב והמתארים תהליכים מוחיים מנקודת הראות של המערכת הפועלת – מערכת העצבים.
פסיכולוגיה שיקומית
- ערך מורחב – פסיכולוגיה שיקומית
פסיכולוגי שיקומי מתמחה בטיפול באנשים שנפגעו ממחלות או תאונות, עיבוד אבל וטראומות אחרות.
פסיכולוגיה רפואית
- ערך מורחב – פסיכולוגיה רפואית
פסיכולוגים רפואיים מיישמים ממצאים מחקריים ושיטות פסיכולוגיות כדי לקדם בריאות ולמנוע מחלות. הם מתמודדים עם התנהגויות מזיקות כמו צריכת אלכוהול וסמים אחרים, ומקדמים התנהגויות בריאות כמו תזונה בריאה והקפדה על בדיקות שגרתיות.[1]
פסיכולוגיה מחקרית
פסיכולוגים מחקריים עוסקים בקידום מחקר בפסיכולוגיה. הם משתמשים בשיטות מחקר כמו סקרים, ניסויים ותצפיות. הם מועסקים בדרך־כלל באוניברסיטאות ומכוני מחקר.
ביקורת
מבקרי התחום טוענים לעיתים קרובות כי הפסיכולוגיה היא מדע "מעורפל". במאמר ביקורת של הפילוסוף תומאס קון מ־1962 נטען כי הפסיכולוגיה באופן כללי אינה מבוססת על פרדיגמה הדומה לתחומי מדע כדוגמת כימיה ופיזיקה, אלא כי פסיכולוגים, בדומה לפילוסופים, עוסקים בנושא בדרכים מגוונות ללא תאוריה המקיפה את כולם. הפילוסוף קרל פופר טען נגד הפסיכואנליזה שהיא איננה מדעית כי התאוריות שבה לא ניתנות להפרכה ובכך היא דומה למרקסיזם. ביקורת מהותית נוספת על התחום מגיע מכיוון האובייקט הנחקר על ידי הפסיכולוגיה, הנפש:
בסופו של דבר נמצא שבשני דברים לפחות – שהם עקרוניים ויסודיים – חורגת הפסיכולוגיה מן ההיתפסות במיתודה המדעית: שנושאיה שייכים לרשות־היחיד ולא לרשות־הרבים של הידיעה וההכרה, ושאינם ניתנים למדידה ולהערכה כמותית. שלילת ההכללה של הפסיכולוגיה במדע (במובנם של מדעי־הטבע) נובעת לא רק מכך, שאי-אפשר לענות באמצעות המיתודה המדעית על השאלות המוצגות בפסיכולוגיה: אי־אפשר לשאול בתחום הפסיכולוגיה שאלה "מדעית"!
— י. ליבוביץ (1972), הפסיכולוגיה - מדע ? פורסם ב"מדע", ו'.
מבקרים רבים טוענים כי לא פעם הפסיכולוגיה היא בעלת אופי לא מדעי, בין השאר משום שמספר תחומים בה מבוססים על שיטות מחקר כמו סקרים ושאלונים, מהם ניתן להסיק בעיקר על מתאמים, ולא על סיבתיות. בעיה מתודולוגית נוספת היא שתופעות שונות שפסיכולוגים עוסקים בהם, כדוגמת אישיות, חשיבה ורגשות, לא יכולות להימדד באופן ישיר, ולעיתים קרובות חוקרים מגיעים למסקנה על בסיס של דיווחים אישיים שהם סובייקטיביים. עם זאת, עקב ההתפתחויות המשמעותיות בחקר המוח של השנים האחרונות, תחומים אלו נהפכים נגישים יותר למחקר.
קיימת ביקורת גם בין תאורטיקנים שונים הבאים מתוך תחום הפסיכולוגיה, על ההבדלים בין התאוריות הפסיכולוגיות השונות ועל אופן יישומם ומידת יעילותם בטיפול פסיכולוגי. נטען כי חלק מהשיטות המיושמות בשטח בטיפול באנשים, אינן מבוססות על מחקרים אמפיריים מספקים המוכיחים את יעילותן.[22]
ראו גם
לקריאה נוספת
- ריצ'רד גריג ופיליפ זימברדו, מבוא לפסיכולוגיה, האוניברסיטה הפתוחה, 2010.
- דניאל אלגום, ההיסטוריה של הפסיכולוגיה, האוניברסיטה הפתוחה, 2019.
- לורן סלייטר, לפתוח את התיבה של סקינר - עשרת הניסויים הפסיכולוגיים הגדולים של המאה העשרים, הוצאת אריה ניר, 2004.
- לודי ט. בנג'מין, היסטוריה של הפסיכולוגיה המודרנית, רסלינג, 2010.
קישורים חיצוניים
| מיזמי קרן ויקימדיה |
|---|
 ערך מילוני בוויקימילון: פְּסִיכוֹלוֹגְיָה |
 ציטוטים בוויקיציטוט: פסיכולוגיה |
 ספר לימוד בוויקיספר: פסיכולוגיה |
 תמונות ומדיה בוויקישיתוף: פסיכולוגיה |
פסיכולוגיה, דף שער בספרייה הלאומית- פנקס הפסיכולוגים במשרד הבריאות
- מבוא למדעי הפסיכולוגיה, קורס מקוון של אוניברסיטת תל אביב, באתר קמפוס IL
- פסיכולוגיה, פלייליסט בערוץ Crash Course (באנגלית)
- פסיכולוגיה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
הערות שוליים
- ^ 1.0 1.1 1.2 1.3 1.4 1.5 1.6 Daniel L, Schacter, Daniel T. Gilbert, Daniel M. Wegner, Chapter 1, Psychology, European Edition, New York: Palgrave, 2012
- ^ 2.00 2.01 2.02 2.03 2.04 2.05 2.06 2.07 2.08 2.09 2.10 2.11 2.12 2.13 2.14 2.15 2.16 2.17 APA Dictionary of Psychology, dictionary.apa.org (באנגלית)
- ^ 3.00 3.01 3.02 3.03 3.04 3.05 3.06 3.07 3.08 3.09 3.10 3.11 3.12 3.13 3.14 3.15 3.16 3.17 3.18 3.19 3.20 3.21 Scott O. Lilienfeld, Steven Jay Lynn, Laura L. Namy, Nancy J. Woolf, Chapter 1, Psychology: From inquiry to understanding, 3rd ed., Essex, England: Pearson, 2015
- ^ 4.0 4.1 1.1 Psychology as a Science, אוניברסיטת מינסוטה, 2015
- ^ המידות, ספר ד', פרק ב'. ספר ב', פרק ח', 5-8
- ^ שמונה פרקים, תחילת פרק ח'
- ^ ספר החינוך, מצווה ט"ז.
- ^ Scott O. Lilienfeld, Steven Jay Lynn, Laura L. Namy, Nancy J. Woolf, Chapter 3, Psychology: From inquiry to understanding, 3rd ed., Essex, England: Pearson, 2015
- ^ Scott O. Lilienfeld, Steven Jay Lynn, Laura L. Namy, Nancy J. Woolf, Chapter 4, Psychology: From inquiry to understanding, 3rd ed., Essex, England: Pearson, 2015
- ^ 10.0 10.1 Scott O. Lilienfeld, Steven Jay Lynn, Laura L. Namy, Nancy J. Woolf, Chapter 5, Psychology: From inquiry to understanding, 3rd ed., Essex, England: Pearson, 2015
- ^ Scott O. Lilienfeld, Steven Jay Lynn, Laura L. Namy, Nancy J. Woolf, Chapter 6, Psychology: From inquiry to understanding, 3rd ed., Essex, England: Pearson, 2015
- ^ Scott O. Lilienfeld, Steven Jay Lynn, Laura L. Namy, Nancy J. Woolf, Chapter 7, Psychology: From inquiry to understanding, 3rd ed., Essex, England: Pearson, 2015
- ^ Scott O. Lilienfeld, Steven Jay Lynn, Laura L. Namy, Nancy J. Woolf, Chapter 8, Psychology: From inquiry to understanding, 3rd ed., Essex, England: Pearson, 2015
- ^ Scott O. Lilienfeld, Steven Jay Lynn, Laura L. Namy, Nancy J. Woolf, Chapter 9, Psychology: From inquiry to understanding, 3rd ed., Essex, England: Pearson, 2015
- ^ Scott O. Lilienfeld, Steven Jay Lynn, Laura L. Namy, Nancy J. Woolf, Chapter 10, Psychology: From inquiry to understanding, 3rd ed., Essex, England: Pearson, 2015
- ^ Scott O. Lilienfeld, Steven Jay Lynn, Laura L. Namy, Nancy J. Woolf, Chapter 11, Psychology: From inquiry to understanding, 3rd ed., Essex, England: Pearson, 2015
- ^ Scott O. Lilienfeld, Steven Jay Lynn, Laura L. Namy, Nancy J. Woolf, Chapter 13, Psychology: From inquiry to understanding, 3rd ed., Essex, England: Pearson, 2015
- ^ Scott O. Lilienfeld, Steven Jay Lynn, Laura L. Namy, Nancy J. Woolf, Chapter 14, Psychology: From inquiry to understanding, 3rd ed., Essex, England: Pearson, 2015
- ^ Scott O. Lilienfeld, Steven Jay Lynn, Laura L. Namy, Nancy J. Woolf, Chapter 15, Psychology: From inquiry to understanding, 3rd ed., Essex, England: Pearson, 2015
- ^ 20.0 20.1 Scott O. Lilienfeld, Steven Jay Lynn, Laura L. Namy, Nancy J. Woolf, Chapter 16, Psychology: From inquiry to understanding, 3rd ed., Essex, England: Pearson, 2015
- ^ ריצ'ארד גריג, פיליפ זימברדו, רות פזי גולדברג, פרופ' רות בייט-מרום (ע), כרך 1, תרגום: תמי דומאי, 1, מבוא לפסיכולוגיה, אוגוסט 2017, האוניברסיטה הפתוחה, 2010, עמ' 28
- ^ ד"ר גיל גרינגרוז, פסיכולוגיה קלינית: מדע או שרלטנות?, באתר ynet, 2 בפברואר 2010
| מדעי החברה | |
|---|---|
|
40035647פסיכולוגיה