הצו הקטגורי
הצו הקטגורי (בגרמנית: Kategorischer Imperativ, ויש המתרגמים: הציווי המוחלט) הוא מונח מתורתו של הפילוסוף הפרוסי עמנואל קאנט, שעבודתו בתורת המידות נחשבת לאחת החשובות ביותר בתחום.
.jpg)
הצו הקטגורי הוא המושג המרכזי סביבו נסובה האתיקה של קאנט, והוא דורש מהאדם ליצור אוניברסליזציה של פעולותיו, לשפוט אותן כאילו היה שופט חוק כללי.
החוק עצמו, כפי שניסחו לראשונה קאנט, הוא:
- "עֲשֵׂה מַעֲשֶׂיךָ רַק עַל פִּי אוֹתוֹ הַכְּלָל הַמַּעֲשִׂי אֲשֶׁר, בְּקַבֶּלְךָ אוֹתוֹ, תּוּכַל לִרְצוֹת גַּם כֵּן כִּי יִהְיֶה לְחֹק כְּלָלִי."[1]
כלומר, הצו דורש שהעקרון שנובע מפעולת האדם יהיה עקרון מנחה לכל אדם.
על פי הצו, חוקי המוסר שאני חי על פיהם צריכים להיות מסוגלים להיות אוניברסליים. חוקים שאותם אני יכול לרצות שכל בני האדם יאמצו. דוגמה: אסור להפר הבטחות כי "הפרת הבטחה" אינה יכולה לההפך לחוק כללי. לטענת קאנט לא ניתן לרצות את הפעולה ("הפרת הבטחה") בו זמנית עם רציית הפיכת הפעולה לחוק כללי ("מותר להפר הבטחות") כי במקרה כזה משתנה הגדרת ההבטחה (מ-"דבר שצריך לקיים" ל-"דבר שניתן לקיים או לא לקיים") וכך מאבד המושג "להפר" מתוכנו ומתגלה הסתירה. מתוך הסתירה הפורמלית בין הכלל המעשי לחוק הכללי יקבע קאנט כי חובה עלינו לקיים הבטחות.
יש לשים לב שזהו קריטריון צורני בלבד (כלומר, איננו מטיל שום הגבלה על התוכן של אותו מוסר) וקאנט היה מודע לכך. קאנט ראה והסביר, שצורניות גרידא מובילה בעצם לניהיליזם מוסרי (כי כל עקרון - לא משנה כמה הוא רע ואכזרי - אפשר לנסח בצורה כזאת שיהיה עקבי כחוק כללי ויתאים לצו). כדי למנוע ניהיליזם זה, הוסיף קאנט טיעון בדבר היותו של כל יצור בעל תבונה (בניסוחים אחרים, כל "יש רציונלי") תכלית כשלעצמו ולכן תכלית מוחלטת. באמצעות ההכנסה המפורשת הזאת של תוכן לחוק הציווי הקטגורי, הצליח קאנט להציל את תורת המידות שלו מניהיליזם מוסרי שמקבל כל תורת מוסר שהיא, בתנאי שהיא עקבית. מלומדים ופילוסופים רבים ביקרו את קאנט על התוספת הזאת וטענו שהיא מנוגדת לחלוטין לכל המטאפיזיקה והאתיקה שפיתח. הפילוסופים שבאו אחריו - כדוגמת הגל ואחר כך היידגר - הסירו את העקרון התוכני של "האדם כתכלית", והשאירו מתורתו רק את כלל הצורני, אותו הם מילאו בתוכן שהתיישב עם תפיסתם הפילוסופית הרחבה. במקרה של הגל הייתה זו התפיסה הדיאלקטית בדבר "רוח הזמן" ובמקרה של היידגר, הניסיון של האדם "להשתלב" במציאות ולהשפיע עליה ולא רק להגדירה ולנתחה.
האתיקה של קאנט הייתה מהפכנית. כל הפילוסופיה של המוסר לפני קאנט ואף הרבה מהפילוסופיה אחריו, דורשות להתאים את רצון האדם כלפי הטוב המוסרי העליון. כלומר, מתוך כל האופציות הנתונות לפנינו עלינו לבחור באותו דבר שיביא אותנו לידי התוצאה הטובה. מהפכתו של קאנט הייתה שהוא הפך את הסדר. מעתה, הרצון האנושי מכונן את הטוב המוסרי כלומר, הרצון האנושי קובע מהו הטוב המוסרי ואף שואף אליו.
הניסוחים השונים
| עמנואל קאנט |
 |
| אנשים |
| ג'ורג' ברקלי • רנה דקארט • יוהאן גוטליב פיכטה • פרידריך היינריך יעקבי • גאורג וילהלם פרידריך הגל • דייוויד יום • ארתור שופנהאואר • ברוך שפינוזה |
| עבודות חשובות |
| ביקורת התבונה הטהורה • ההקדמות • מהי נאורות? • הנחת יסוד למטפיזיקה של המידות • ביקורת התבונה המעשית • ביקורת כוח השיפוט • הדת בגבולות התבונה בלבד • מטפיזיקה של המידות • לשלום הנצחי |
| קאנטיאניזם ואתיקה קאנטיאנית |
| אידיאליזם טרנסצנדנטלי • פילוסופיה ביקורתית • סכמה • אפריורי ואפוסטריורי • אנליטי וסינתטי • נואומנה • הדבר כשלעצמו • קטגוריות • הצו הקטגורי • צו היפותטי • מקסימה • "ממלכת התכליות" • אפרצפציה טרנסצנדנטלית • אסתטיקה טרנסצנדנטלית |
| נושאים קרובים |
| אידיאליזם גרמני • נאו-קאנטיאניזם |
דרך עממית מקובלת להסביר את הרעיון שעומד מאחורי "הצו הקטגורי" היא שהאדם צריך לשאול את עצמו לפני כל מעשה 'ומה אם כולם היו נוהגים באותה דרך?' - הצו הקטיגורי מחייב את האדם להסתכל על עצמו כמחוקק "מוסרי" גם ביחס לשאר בני האדם. קאנט טוען כי ציווים לא מוסריים הם מותנים - הם תלויים במטרה שברצונך להשיג. לדוגמה, הציווי ללחוץ על דוושת הדלק תלוי במטרה לקדם את מכוניתך קדימה - אם תהיה מעוניין בקידום המכונית תלחץ על הגז, ואם לא, לא. "הצו הקטגורי" אינו תלוי בדבר אלא בעצם רעיון הציווי ולכן, לדעת קאנט, הוא ציווי מוסרי לכל בעל תבונה[2]. הציווי התועלתני (העומד במסגרת התועלתנות), שקאנט ביקר אותו, הוא ציווי שמטרתו היא בסיסית עבור כל בני האדם, אך הוא עדיין ציווי מותנה.
נוסח זה של הצו הקטיגורי (שכונה נוסח "החוק הכללי") הוא רק אחד מחמישה נוסחים שהציע קאנט לצו זה. קאנט טען שחמשת הנוסחים מבטאים למעשה את אותו צו מוסרי, אך מבקרים רבים טוענים כי קאנט לא ממש הראה זאת בכתביו, ושחמשת הנוסחים לא ממש קשורים זה לזה אלא מבטאים מרכיבים שונים באתיקה הקאנטיאנית. הנוסחים הנוספים שטבע קאנט לציוויו כונו (על פי ניסוחו של קאנט את הצווים בספר "הנחות יסוד למטאפיזיקה של המידות"): "חוק הטבע", "האוטונומיה", "האדם כתכלית" ו"ממלכת התכליות".
"חוק הטבע"
נוסח "חוק הטבע" דומה מאד לנוסח הראשון ותובע מהאדם לעשות את מעשהו אך ורק אם יסכים שמעשהו זה יהא לחוק-טבע (במקום חוק כללי). למעשה, קאנט בעצמו עומד על הדמיון ביניהם ומסביר כי הנוסח השני נועד להחיל את כלליות הצו הקטיגורי על "מציאות הדברים אם זו קבועה על פי חוקים כלליים", דהיינו - לנטוע את מעמד הצו הקטיגורי במציאות שסביבו.
"האוטונומיה"
"פעל רק על פי אותם חוקים שאתה נותן לעצמך והם כלליים"
נוסח "האוטונומיה" דורש מהאדם לעשות כל מעשה אך ורק על פי מחשבתו האוטונומית, ולא על פי מוסכמות חברתיות או חוקים חברתיים. כמו כן, דורש הנוסח שהיסוד לשיקולי האדם יהיה תבוני ושאינו תלוי בניסיון. קאנט טען כי ציווים המבוססים בחלקם על הניסיון ובחלקם על התבונה אינם יכולים ליצור מערכת מוסרית שיטתית מלאה, ולכן אין להסתמך על נימוקים התלויים בניסיון, אלא רק בנימוקים אפריוריים.
"האדם כתכלית"
נוסח "האדם כתכלית" נחשב לאחד החשובים ביותר בנוסחיו של קאנט לצו הקטיגורי (אולי החשוב ביותר מלבד נוסח "החוק הכללי"). על פי נוסח זה, על האדם לעשות כל מעשה כלפי האחר אך ורק אם במעשה זה הוא רואה באחר תכלית לשמה ולא אמצעי בלבד. העקרון שעומד מאחורי ציווי זה הוא שכל אדם הוא בעל התבונה המשמשת כתכלית כשלעצמה, ולכן אין להתייחס אליו אך ורק ככלי לאדם אחר. קיים קשר בין ההסתכלות של קאנט בנושא זה (ראיית האדם כתכלית כשלעצמה) לבין השקפתו על ההיסטוריה האנושית, בה קיימת תבונה המתגלית בהדרגה. יש הטוענים כי המושג הרחב של כבוד האדם, שהתפתח בפילוסופיה המערבית מאוחר יותר, נגזר מעקרון זה של קאנט.
"ממלכת התכליות"
הנוסח החמישי, "ממלכת התכליות", הוא הרחבה של הנוסח הרביעי ותובע מהאדם לעשות כל מעשה אך ורק אם מדובר במעשה שניתן היה לעשות ב"ממלכת התכליות", היינו, בחברה בה נוהגים הכול על פי הנוסח הרביעי של הצו הקטיגורי (האדם כתכלית). יש הרואים ב"ממלכת התכליות" חזונו של קאנט לחברה מוסרית (בדומה ל"מדינה הצודקת" ו"המדינה המתוקנת" של אפלטון ואריסטו) ולא נוסח נוסף לצו הקטיגורי. יש הרואים בתורותיהם של הפילוסופים של המאה ה-20 ג'ון רולס ורוברט נוזיק מימוש לחזון "ממלכת התכליות" של קאנט.
הביקורת על הצו הקטגורי
הציווי הקטגורי בנוסחו הראשון ("החוק הכללי") הוא כלל צורני בלבד. קאנט דורש כי ציווי זה לא ייבחן בראי הניסיון אלא באופן אפריורי, תוך שקילת הנימוקים העקרוניים שאינם תלויים בניסיון עבר. לדעת כמה מפרשניו של קאנט, ניתן להצדיק כל פעולה באמצעותו.
הדוגמה הקיצונית ביותר להמחשת הטענה היא העובדה שפושעי מלחמה נאצים השתמשו בו להצדקת מעשיהם. דוגמה לכך היא עדותו של אדולף אייכמן, בה הוא השתמש בציווי הקטגורי כדי להצדיק את האידאולוגיה הנאצית. אייכמן היה מעוניין שחוקיו של הפיהרר יהיו חוקי טבע ומוסר לכלל האנושות. אמנם אייכמן טען שהוא השתמש בצו הקטגורי להצדקת מעשיו, אך הוא לא פירש את החוק בצורה הנכונה. הטיעון של אייכמן סותר את הצו הקטגורי, וזאת מפני שאחד העקרונות החשובים ביותר עליהם עמד קאנט בצו הקטגורי היה עקרון האוטונומיה. על האדם המוסרי לפעול רק על פי חוקים שהוא בעצמו קבע ולא מקור סמכות אחרת. האידאולוגיה הנאצית וחוקי הפיהרר הם בגדר ניסיון אמפירי ולא עקרונות טהורים והחשוב מכל, הם אינם מקור תבוני אלא חיצוני. לכן אם מנסים להחיל את הצו הקטגורי על אותם חוקים נתקלים בסתירה. מנגד טען ד"ר אלדד טענה הפוכה במאמר בשם זה: 'אכן, כך הוליד קאנט את איכמן' בירחון סולם ערב ר"ה תשכ"ב.
בעיה נוספת עם הצו הקטגורי הראשון היא הקושי שבניסוח הכלל הנבדק. לדוגמה, אדם שנדרש ממנו למסור אדם אחר למות או שהוא ימות, יכול לנסח את הכלל הנבדק בצורות הבאות: "האם ראוי שאדם יציל את חייו?", "האם ראוי שאדם יגרום למותו של אדם אחר?", "האם ראוי שאדם יגרום למותו של אדם אחר על-מנת להציל את חייו שלו?". שלושת הניסוחים מתאימים למקרה, אך בדיקתם בצו הקטגורי הראשון נותנת תוצאות שונות - והרי לכל מקרה צריך להיות פתרון אחד ויחיד, אחרת אין לנו מערכת מוסרית מסודרת, מה שמראה לנו שהצו הקטגורי הראשון אינו יכול להיות כלל מוסרי אוניברסלי.
ראו גם
הערות שוליים
22686707הצו הקטגורי