פילוסופיה של הלשון

פילוסופיה של הלשון או פילוסופיה של השפה היא תחום בפילוסופיה החוקר את השפה על היבטיה השונים, כולל היחס בין מבנה לוגי לביטוי הלשוני, יכולתה של השפה להביע אמת, משמעותם של משפטים ומילים, אפשרות ותנאי התרגום הנאות, מקורם של פרדוקסים, היחס בין מובן לשימוש, החפיפה בין שפה ומחשבה ועוד. התנועה הפילוסופית המכונה פילוסופיה האנליטית התמקדה בתחילתה בעיסוק בשאלות הנוגעות לשפה ותפסה כתנאי בל יעבר שללא האפשרות לבטא, באופן חד-משמעי, עמדות בנוגע לנושא מסוים, לא ניתן לקבל נושא זה כחלק מן הדיון הפילוסופי.

פילוסופים בולטים שעסקו בפילוסופיה של השפה הם גוטלב פרגה, ברטראנד ראסל, לודוויג ויטגנשטיין, וילארד ואן אורמאן קוויין, מייקל דאמט, ג'ון סירל, דונלד דייווידסון, סול קריפקה וסטיבן ניל.

פילוסופיה של השפה לפני המאה התשע עשרה

מאז ומעולם עסקה הפילוסופיה בשפה, במילים ובמשמעותן. עוד בעת העתיקה פיתח אפלטון בדיאלוגים שכתב את תורת האידיאות, שהיוותה בעצם תורת משמעות, שעל-פיה התופעות הפיזיות הן בעלות מובן רק במידה שהן מגלמות בתוכן תכונות אידיאליות, שיש להן קיום עצמאי - האידיאות. נראה, אם כן, כי תורת האידיאות מונעת על ידי האינטואציה הפילוסופית הקובעת כי מאחורי מושגים תופעתיים שונים עומדת מהות משותפת. על המהות המשותפת בין שני סוסים שונים למשל אפשר ללמוד מהדמיון בצורתם ובקולם אך גם מעצם העובדה כי אנו משתמשים באותה המילה "סוס" בשביל לייצג שני פרטים נבדלים אלו.

אריסטו עסק בשפה במקומות שונים, למשל בספריו "על הפירוש" וב"רטוריקה". גם אוגוסטינוס דן בשפה בספרו "וידויים", ואף העמיד תאוריה שמתארת כיצד נקשרות המילים למושגים. בימי הביניים נערכו דיונים רבים על הקשר שבין שפה למשמעות ובין השפה למציאות. מחלוקות רבות סבבו סביב השאלה אם השפה היא טבע או הסכמה כלומר אם השפה מתארת את המהות של העצמים עליהם היא דנה או אם ניתנו לאותם עצמים שמות בדרך שרירותית. הדיון ב"כוללים" שעסק במשמעותם של מושגים מופשטים, הוא אחד הצירים המרכזיים בפולמוס זה.

פילוסופיה אנליטית של השפה

גוטלוב פרגה

נקודת המוצא לדיון המודרני בשפה היא עבודתו של גוטלוב פרגה. בספרו כתב מושגים הציג פרגה את השאיפה לשחרר את הפילוסופיה מהבלבול שמקורו בחוסר הדיוק המאפיין את השפה הטבעית. לשם כך פיתח פרגה מערכות אקסיומטיות המתארות שתי שפות בעלות דרגת מורכבות שונה - תחשיב הפסוקים ותחשיב הפרדיקטים. השאיפה של פרגה, אותה ירש מלייבניץ, הייתה ליצור שפה מדעית מושלמת שאין בה חוסר בהירות, ושמאפשרת ניתוח לוגי של כל מושג ומשפט המראה כיצד הוא קשור ביחסי היסק עם כל משפט אחר בשפה. הפילוסופיה של הלשון של פרגה מכוונת כולה לחשיפת מבנים לוגיים ולדיון בשאלה כיצד השפה מאפשרת להביע אותם. במאמרו הידוע "על מובן והוראה" מ-1892 ניסח פרגה תורת משמעות חדשה שבבסיסה מספר עקרונות חדשים ליחס שבין מילים למושגים ולדברים שאותם הן מציינות.

עיקרון ההקשר, מובן והוראה

על פי עקרון ההקשר (עקרון הקונטקסט) של פרגה, לא ניתן להבין מילים אלא במסגרת הקשר של משפט שלם. פרגה תופס את המשפטים כמורכבים מפונקציה - הפרדיקט או הנושא - אשר פועלת על אובייקטים - המיוצגים על ידי הנושא - ומחזירה ערכי אמת, דהיינו אמת או שקר. ערך האמת של משפט נקבע על ידי היחסים הלוגיים בין המושגים והאובייקטים, או, כאשר מדובר במשפט מורכב הכולל קשרים לוגיים, ערך האמת של המשפט הראשי נקבע על ידי היחסים בין ערכי האמת של המשפטים היסודיים. למשל: שני משפטים יסודיים המחוברים על ידי הקשר "וגם" יתנו ערך אמת חיובי רק אם כל אחד מהם נותן ערך אמת חיובי בפני עצמו - "אחד ועוד אחד הם שתיים וגם השמש זורחת במזרח".

פרגה הבחין בין שני אופנים בהם תורם ביטוי לשוני ל"משמעות" - מובן והוראה. בעבור ביטוי כמו שם, המובן הוא התוכן המחשבתי -המושג -המקושר אליו וההוראה (רפרנט) היא הדבר החיצוני שאליו השם מצביע (ההוראה מכונה גם דנוטציה או אקסטנציה). כך למשל המובן של המילה "חד-קרן" היא אוסף התכונות המקושרות עם החד-קרן, אך למילה אין הוראה, שכן הקבוצה בעולם אליה המילים מתייחסות היא קבוצה ריקה. ברמת המשפט, המובן הוא המחשבה השלמה, אולם מהי הוראת המשפט?

הצורך המקורי בהבדלה בין מובן והוראה עלה כתגובה לחידה של פרגה בנוגע לזהות - כיצד ניתן להבחין בין המשפטים "א' הוא א'" ו-"א' הוא ב'", במקרה בו שני המשפטים אמיתיים? נהוג לומר כי המשפט הראשון נכון תמיד עקב המבנה הלוגי שלו והמשפט השני נכון בגלל שא' הוא שם לאותו דבר שאנו מכנים בשם ב'. מכיוון שבלוגיקה של פרגה כל ביטוי בעל משמעות תורם לקביעת ערך האמת של המשפט בו הוא מופיע, וההחלפה בין שני ביטויים בעלי הוראה זהה, א' וב', באותו משפט, אינה משנה את ערך האמת שלו, הרי שזו ההוראה של המשפט בה אנו מעוניינים כשאנו מעוניינים בערך האמת. מכאן גוזר פרגה שמה שמבדיל בין המשפטים, ומאפשר לנו בכל זאת למצוא ערך בגילוי כי "כוכב הבוקר הוא כוכב הערב", למשל, אינו ההוראה של הביטויים ושל המשפט עצמו, אלא המובן שלהם, קרי התוכן המחשבתי שהם מחוללים. ההוראה של המשפט אינה אלא ערך האמת שלו.

ברטראנד ראסל

ההבחנה בין מובן והוראה הובילה את פרגה לטעון שהוראתם של כל המשפטים היא ערך האמת שלהם ושהמשפטים נבדלים רק במובניהם. למשל למשפטים "כדור הארץ מקיף את השמש" ו-"2=1+1" ישנה אותה הוראה, ערך האמת החיובי. המשפטים נבדלים בכך שהמחשבה שהם יוצרים שונה. במאמרו משנת 1905, על ההוראה (On Denoting) הציג ראסל פתרון משלו לבעיות אלו.

ראסל טען שהתפיסה של פרגה לפיה לכל ביטוי יש הוראה ומובן מציעה פתרון חלקי בלבד לשלוש חידות לוגיות, שתורתו של ראסל אמורה לפתור באופן מספק:

• הצבת זהים: כאשר מחליפים מונחים שיש להם את אותה ההוראה המשפט אמור שלא להשתנות מבחינת הוראתו. "יצחק" זהה בהוראתו ל-"הבן של אברהם", אבל המשמעות של שני המשפטים "המורה שאלה האם יצחק הוא הבן של אברהם" ו-"המורה שאלה האם יצחק הוא יצחק" אינה זהה.
• השלישי הנמנע: באופן כללי או ש-א' אמיתי או ש-א' שקרי ולא תיתכן אפשרות אחרת. אבל שני המשפטים "המלך הנוכחי של צרפת קרח" ו-"לא נכון שהמלך הנוכחי של צרפת קירח" הם שקריים, מכיוון שאין לצרפת מלך. על פי תורתו של פרגה, ביטויים אלו אינם אמיתיים או שקריים, אלא חסרי מובן.
• בעיית אי הקיום: ניתן לדבר על דברים שאינם קיימים, למשל "לפגסוס יש צבע לבן" הוא משפט שכולל מושג שמתייחס למשהו שאינו קיים, אך אם אינו קיים לא ניתן להתייחס אליו. כיצד ניתן לפיכך לומר ש"פגסוס אינו קיים"?

הפתרון של ראסל היה לקבוע שישנם ביטויים בשפה שאינם שלמים בפני עצמם, ולכן אינם תורמים הוראה למשפט השלם, אלה הם מחליפים ביטויים מורכבים יותר, שרק באמצעותם נקבעת ההוראה. המשפט "לפגסוס יש צבע לבן" מורכב למעשה מכמה חלקים עצמאיים, ויש לנתחו כ"יש דבר אחד בלבד שהוא פגסוס, ויש לו צבע לבן", ומשפט זה הוא שקרי משום שחלקו הראשון ("יש דבר אחד...") הוא שקרי. "המלך של צרפת" הוא ציון המקצר את הביטוי "קיים דבר אחד בלבד שהוא המלך הנוכחי של צרפת" וערך האמת של זה הוא שקרי (ומכאן שערך האמת של המשפט "לא נכון שהמלך הנוכחי של צרפת קרח" הוא אמיתי, ואינו חסר מובן). גם שמות ממשיים כמו "הומרוס" הם ביטויים מציינים, במקרה זה: "מחברן של האילדיאה והאודיסאה". למעשה רק כינויי הגוף כמו "הוא" או "זה" הם שמות לוגיים טהורים, שיש לנו היכרות ישירה עם נושאיהם.

מאמרו של ראסל נחשב, בעיני רבים, כפרדיגמטי עבור הפילוסופיה האנליטית ובפרט עבור הפילוסופיה של הלשון. הוא מראה כיצד ניתן, באמצעות ניתוח לוגי, להראות כי התחביר של השפה הטבעית אינו המדריך הטוב ביותר עבור הפרשן הפילוסוף.

ראו גם

• טיעון השפה הפרטית
• סמנטיקה בפילוסופיה
• לוגיקה

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא פילוסופיה של הלשון בוויקישיתוף

• ירדן ניר-בוכבינדר, גילוי וחיטוי בלשון, באתר "האייל הקורא"
• או. קיי. בואוסמה, "מונחי השפה הרגילה הם...", באתר "האייל הקורא"

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

22185839פילוסופיה של הלשון