היסטוריציזם
היסטוריציזם (מגרמנית: Historizismus) הוא מונח המתייחס לתאוריות של התפתחות תרבותית, הגורסות כי ההתפתחויות ההיסטוריות נובעות זו מזו באופן אורגני, כשלעיתים נלווית להשקפה זו גם הטענה כי ההתפתחויות ההיסטוריות מתפתחות בכיוון מוגדר מסוים, לפי דפוסים או ריתמוס מוגדרים, או מכוחו של עקרון מנחה מסוים. ההגות ההיסטוריציסטית החשובה והמשפיעה ביותר נוצרה במאה התשע עשרה, תחילה בכתביו של הגל, ומאוחר יותר אצל קרל מרקס, שהושפע עמוקות מהגל, מהאסכולה ההיסטורית הגרמנית, מההיסטוריציזם האנגלי ומהאסכולה המוסדית בארצות הברית. גרסה חדשה של הגישה ההיסטוריציסטית שעלתה בשנות החמישים ידועה בשם היסטוריציזם חדש. עם המתנגדים המוכרים ביותר לאסכולה נמנים האסכולה האוסטרית בכלכלה וקרל פופר בספרים "דלות ההיסטוריציזם" ו"החברה הפתוחה ואויביה".
ההיסטוריציזם ההגליאני
הפילוסוף הגרמני הגל, שחי בתחילת המאה ה-19, טען כי כל חברה אנושית וכל פעילות אנושית מוגדרים על ידי ההיסטוריה שלהם, כך שניתן לעמוד על מהותה העמוקה של כל חברה באמצעות הבנת ההיסטוריה שלה. כל מאמץ אנושי, טען הגל, לא רק נבנה על בסיס מה שקדם לו, אלא גם מגיב ומתנגד לו. כך נוצרת התפתחות היסטורית דיאלקטית שבה באה תחילה תזה, אחריה אנטי-תזה, ולבסוף נוצרת ביניהם סינתזה.[1]
לתפישתו של הגל, אין משמעות להתייחסות לפרט כדבר לעצמו. שפתו, דעותיו, עולמו וקשריו עם הסובבים אותו נבנים ומעוצבים על פי ההיסטוריה של החברה בה הוא חי. לכן, כדי להבין את הפרט, יש להתעלם ממנו ולהתייחס רק לחברה שבתוכה הוא חי, שעיצבה אותו להיות מה שהוא. "צייטגייסט" (גרמנית: Zeitgeist - רוח הזמן) היא ההתגלמות הממשית של הגורמים החשובים ביותר הפועלים בהיסטוריה האנושית בכל זמן נתון. ההתרחשויות אינן מודרכות על ידי פעילות של פרטים הבוחרים ועושים כרצונם, אלא על ידי רוח הזמן, המנחה אותם במעין "יד נעלמה" לכיוונים מסוימים.
התפישה ההגליאנית, השמה דגש בעיקר על החברה האנושית כיישות חיה וממשית ולא על הפרט, פותחה במספר כיוונים. ההגליאניות הימנית פיתחה את רעיונותיו של הגל כדרך להצדיק את הייעוד ההיסטורי של המוסדות הלאומיים הקיימים. קרוב לוודאי שתפישותיהם היו הקרובות ביותר לאלו של הגל,[דרוש מקור: לטענה שהתפיסות הגליאניות הימניות הם הקרובות ביותר להגל.] שראה במדינה הפרוסית תחת שלטון בית הוהנצולרן את ההתגלמות המושלמת והאידיאלית של הייעוד ההיסטורי.
ההגליאנים הצעירים, לעומתם, לא קיבלו את הדעה כי הרייך הפרוסי הוא התגלמות האידאה המושלמת וקץ ההיסטוריה. לתפישתם, החברות האנושיות המשיכו להתעצב ולהתפתח באמצעות עימות פנימי וחיצוני בין כוחות חברתיים לקראת יעד עתידי אחר. אחד מהם, קרל מרקס, בנה על בסיס התפישה ההגליאנית את המטריאליזם ההיסטורי, תורה הגורסת כי ישנן התפתחויות בלתי נמנעות בהיסטוריה, ושאלו מובילות ליעד ברור - ובמקרה של מרקס, מהפכה אלימה וכינון דיקטטורה של הפרולטריון.
התפתחות ההיסטוריציזם
היסטוריציזם וגישות היסטוריציסטיות היו המתודה המובילה בכמה וכמה תחומי חקר חשובים, ובמיוחד באלו שהתפתחותם אירעה בסוף המאה ה-19.
השפעה חשובה הייתה לגישות היסטוריציסטיות על החקר בתחום הכלכלה והסוציולוגיה. גישות כאלו רווחו אצל כלכלנים היסטוריציסטים מוקדמים כמו וילהלם רושר, ברונו הילדברנד או קרל קניס; מאוחרים יותר כמו שמולר, קנאפ, ברנטנו, אנגל, ובוכר; כלכלנים בעלי תפישות סוציאליסטיות כאלו ואחרות כמו מרקס, אנגלס, וגנר, או לאסאל; הוגים היסטוריציסטים מאוחרים יותר כמו ובר, זומברט, ובלן והאסכולה המוסדית, אסכולת קיל ולווה; ונימות דומות באסכולת האנאל ואצל כותבים כמו ברודל ופירן. כותבים אלו נבדלו במובנים רבים זה מזה, אך היו שותפים לכמה תפישות היסטוריציסטיות בסיסיות.
עבור כולם, חקר ההתפתחות ההיסטורי היה חיוני להבנת הכלכלה והחברה ואופן התפתחותה. משותפת לכולם הייתה התפישה כי ההתפתחות החברתית אינה מונעת על ידי פעולות של פרטים, המונעים קודם כל על ידי רצונם בדבר זה או אחר, אלא על ידי כוחות, רעיונות, מצב חומרי או תפישת עולם מסוימת המוטמעת באופן כלשהו בתוכם של פרטים וגם קיימת מחוצה להם. הבעיה העיקרית הדורשת פתרון, לתפישת ההיסטוריציסטים, הייתה איתור מדויק של אותו כוח.
כך, לדוגמה, טען זומברט בחיבורו "קפיטליזם מודרני" משנת 1902 כי הקפיטליזם נולד מאידיאל ההגיון והשליטה בטבע של תקופת ההארה. מאוחר יותר, שינה את טעמו וטען ב"היהודים והכלכלה", המסה האנטישמית הגסה והבוטה, שזכתה לפופולריות רבה, בשנת 1911 כי היהודים הם האחראים להופעת הקפיטליזם.[2] שנתיים אחרי פרסום "היהודים והכלכלה" שינה זומברט את טעמו פעם נוספת וגרס כי התפתחות הקפיטליזם נבעה מהתפתחות המסחר והערים, ואילו כמה שנים אחרי כן נמצא לזומברט גורם שונה: נשים בורגניות שכפו על בעליהן לקנות מתנות יקרות ערך ומיותרות והביאו אותם, מכאן, לאמץ את רוח הרכושנות הקפיטליסטית.
בתחום אחר, אנתרופולוגיה, הוביל פרנץ בועז את תפישת הפרטיקולריזם ההיסטורי, שדחתה את התפישות הרווחות של דרוויניזם חברתי לפיו יש רק אופן התפתחות נורמטיבי אחד, ולפיכך עמים הנמצאים בדירוג נמוך יותר על סולם זה נחותים במובן כלשהו מאחרים. בועז גרס כי לפני שניתן יהיה לערוך הכללות כאלו, יש לתעד באופן מדוקדק את ההתפתחות ההיסטורית של כל קבוצה חברתית, כאשר הניתוח של כיוון ההתפתחות צריך לבוא רק לאחר מיפוי ההתרחשות ההיסטורית. מאוחר יותר, פותחו תפישות אלו לסוג של רלטיביזם, שדחה את הרעיון כי יש מכנים משותפים לכל בני האדם, וגרס כי לכל קבוצה חברתית נורמות משלה, שיש לקבלן מן הטעם הפשוט שהתקבלו על דעתה של הקבוצה החברתית.
השפעת התפישות ההיסטוריציסטיות חרגה מתחום האקדמיה והפכה גישה מקובלת בפרסומים היסטוריים, חברתיים, וכלכליים רבים; וכן גם בכתיבה פופולרית יותר כמו בעיונים מטא-היסטוריים וברומנים בדיוניים רבים. החל ברבע האחרון של המאה התשע עשרה ועד מחצית המאה העשרים הייתה גישה היסטוריציסטית לניתוח החברה וההיסטוריה התקן המקובל. רבים מהפרסומים בתחום מדעי החברה התבססו על ההנחה כי גילוי המגמה ההיסטורית יכול להוביל לניבוי ההתפתחות העתידית של החברה.
התבדות תחזיותיו של מרקס באשר למהפכה הקומוניסטית העולמית הבלתי-נמנעת, כמו גם הפרכתן של רבות מהתאוריות ההיסטוריציסטיות הגזעניות והאנטישמיות, לא ריפתה את ידיהם של המחזיקים בגישה זו אלא דחפה אותם, כפי שאירע לזומברט, לחפש ביתר שאת אחר המפתח שיאפשר את פיענוח הסוד הטמון בהיסטוריה ובעקבותיו, את רזי העתיד. רעיונות כאלו ממשיכים להלך קסם על חוקרים רבים, ומחקרים ברוח היסטוריציסטית ממשיכים להתפרסם על ידי הוגים כסמואל הנטינגטון ("התנגשות הציביליזציות"), פרנסיס פוקויאמה ("קץ ההיסטוריה") ועל ידי הוגים נאו-מרקסיסטים.
ביקורת על ההיסטוריציזם
ביקורת חריפה הוטחה בהיסטוריציזם על ידי פילוסוף המדע קרל פופר, במיוחד בספרו "דלות ההיסטוריציזם" וב"החברה הפתוחה ואויביה". לפי פופר, כל תאוריה המציבה "ניבוי היסטורי" כמטרה עיקרית ומניחה כי ניתן לערוך ניבוי כזה באמצעות חשיפת קצבים, דפוסים, חוקים או מגמות בהיסטוריה אינה אלא מיסטיקה והניסיונות לפתח תפישה מיסטית או אסנציאליסטית זו לכלל מתודה מדעית דינם להסתיים בכל מקרה בסוג של פסבדו מדע, מדענות או פשוט אמונה דתית המנוסחת בלשון פסבדו-מדעית. ב"ניבוי ונבואה במדעי החברה"[3] טען פופר כי היסטוריציזם במדעי החברה נגזר מ-"תיאורית קשר של החברה... השקפה לפיה כל מה שקורה בחברה - כולל דברים שאנשים סולדים מהם בדרך כלל, כמו מלחמה, אבטלה, עוני, מחסור - הוא תוצאה של תכנון ישיר של פרטים או קבוצות רבי עצמה." בגרסתה המודרנית, סבר פופר, תפישה כזו היא "סקולריזציה של אמונות טפלות.... את האלים באולימפוס אצל הומרוס מחליפים זקני ציון, המונופוליסטים, או הקפיטליסטים או האימפריאליסטים".[4]
מתקפה דומה נגד ההיסטוריציזם, במיוחד בתצורה המרקסיסטית שלו, ערך פרידריך האייק בספרו "בדרך לשעבוד". האייק קבל בספר על אימוץ גישות היסטוריציסטיות וניבוי היסטוריציסטי שאין לו למעשה בסיס במציאות. מתקפה חריפה יותר ערך לודוויג פון מיזס, שהצביע בספרו "פעולה אנושית" על כך שההיסטוריציזם הוא תוצר של "פולי-לוגיזם", תאוריה הגורסת כי המבנה הלוגי של המוח האנושי משתנה בהתאם לחלוקה כזו או אחרת של המין האנושי, וכתוצאה מכך הרעיונות והלוגיקה של בני האדם שונים אף הם בהתאם למיונים השונים של בני האדם. לפי מיזס, הפעולה האנושית מונעת מכוח יסודות מסוימים המשותפים לכל פעולה אנושית, ופעולת אלים, רוח התקופה או גורמים אפמרליים יותר גם מונחת מראש כקיימת וגם מוצעת כהסבר להתרחשות, למרות שאינה מתבקשת.
הביקורת על ההיסטוריציזם של פופר, האייק, מיזס ואחרים אינה דוחה כמובן את הרעיון לפיו ישנן התפתחויות ומגמות שניתן לאתרן כהתפתחויות היסטוריות או חברתיות, אלא רק את הרעיון לפיו התפתחויות ומגמות כאלו יכולות להתקיים במנותק ואף במנוגד מהשאיפות והפעולות הקונקרטיות של הפרטים בחברה. לדוגמה, אם ייטען כי הורדת מחירי המכוניות הביאה להתגברות במגמה לרכישת מכוניות, או לשימוש רב יותר במכוניות, לא תהיה זו טענה היסטוריציסטית. לעומת זאת, טענה שהורדת מחירי המכוניות הביאה להתגברות ברדיפת הבצע והראוותנות תחשב לכזו, משום שהיא מניחה כי שינוי בתנאים החיצוניים מוביל בהכרח לשינוי בשאיפות הבסיסיות של האדם.
ראו גם
| עיינו גם בפורטל: | |||
|---|---|---|---|
|
פורטל היסטוריה | ||
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ המונחים הללו לא שימשו את הגל אלא למעשה את קודמו, פיכטה.
- ^ ראו: באתר socserv2.
- ^ Prediction and Prophecy in the Social Sciences, 1959.
- ^ Karl R. Popper, Prediction and Prophecy in the Social Sciences, 10th International Congress of Philosophy at Amsterdam, 1948
בשפת המקור: ” conspiracy theory of society. It is the view that whatever happens in society— including things which people as a rule dislike, such as war, unemployment, poverty, shortages—are the results of direct design by some powerful individuals or groups. This view is very widespread, although it is, I have no doubt, a somewhat primitive kind of superstition. It is older than historicism (which may even be said to be a derivative of the conspiracy theory); and in its modern form, it is the typical result of the secularization of religious superstitions. The belief in the Homeric gods whose conspiracies were responsible for the vicissitudes of the Trojan War is gone. But the place of the gods on Homer’s Olympus is now taken by the Learned Elders of Zion, or by the monopolists, or the capitalists, or the imperialists.”
26551238היסטוריציזם