ז'אן-פול סארטר

ז'אן-פול סארטר
Jean-Paul Sartre

לידה	21 ביוני 1905 פריז, הרפובליקה הצרפתית השלישית
פטירה	15 באפריל 1980 (בגיל 74) פריז, הרפובליקה הצרפתית החמישית
זרם	אקזיסטנציאליזם
תחומי עניין	מטאפיזיקה, תורת ההכרה, אתיקה, מדע המדינה, אונטולוגיה, פנומנולוגיה
הושפע מ	דקארט, קירקגור, קאנט, הגל, ניטשה, מרקס, הוסרל, היידגר, דה-בובואר, קאמי
השפיע על	דה-בובואר, קאמי, לוי, לוינס, ז'נה, לאינג, צ'ה גווארה
מדינה

ז'אן-פול סארְטְר (בצרפתית: Jean-Paul Sartre‏; 21 ביוני 1905 – 15 באפריל 1980) היה פילוסוף, סופר, מחזאי, מבקר ומשורר צרפתי. נחשב לדמות מפתח בפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית.

ביוגרפיה

ילדותו

ז'אן-פול סארטר נולד בפריז ב-21 ביוני 1905. בגיל שנה התייתם מאביו, שהיה קצין ימי, והמשיך לחיות עם אמו וסבו (אבי אמו). בילדותו נפגעה קשות עינו הימנית ממחלה, דבר שגרם לפזילה קשה ולעיוורון חלקי, שהותירו את פניו מוזרות למראה. בשנת 1917 נישאה אמו שנית לבעל מספנות, והמשפחה עברה להתגורר בלה רושל. הסב, שדיכא את בניו שלו, אהב ופינק את ז'אן פול, ונתן לו לעשות כרצונו בספרייתו הגדולה. כשהיה בן ארבע לקה בעינו הימנית ומאז לא שב לראות בה. כשהגיע לבית הספר גילה שאמו שיקרה לו בדבר יופיו. פניו היו כעורים ועינו החולה שיוותה לו מראה גרוטסקי. הוא ספג מכות, השיב לחבריו בבוז, לעג והלצות. הוא קנה לעצמו את המנהג, עליו שמר במשך שנים רבות, לקרוא שלוש מאות ספרים בשנה.

נעוריו

בשנת 1920 חזר לפריז. בשנת 1924 החל ללמוד ב"אקול נורמל סופרייר", שם פגש (בשנת 1929) את חברתו לחיים, סימון דה בובואר. בשנים 1933–1934 למד בברלין, ועסק בכתביהם של הפילוסופים אדמונד הוסרל ומרטין היידגר. בתקופת לימודיו חבר אל סטודנטים אחרים שהיו עתידים להיות אנשי רוח בעלי השפעה דוגמת פול ניזן ורמון ארון.

לאחר תום לימודיו התקבל לעבודה במסגרת מערכת החינוך הצרפתית כמורה בבית ספר תיכון. כמורה צעיר בתיכון לה-הבר בשנת 1938, פרסם סארטר את הרומן "הבחילה" (La nausée), שמשמש מבחינות מסוימות כמניפסט של האקזיסטנציאליזם והוא עדיין אחד מספריו המפורסמים ביותר.

מלחמת העולם השנייה

בשנת 1939 גויס סארטר לצבא הצרפתי, ושירת כעוקב רוחות ומזג אוויר במסגרת סוללת תותחים בקו מאז'ינו. חיילים גרמנים שבו אותו בשנת 1940 בפדוקס, והוא בילה תשעה חודשים בכלא, תחילה בנאנסי ומאוחר יותר בטריר, עד ששוחרר באפריל 1941 בשל בריאותו הרופפת (הוא טען כי ראייתו החלשה השפיעה על שיווי המשקל שלו). ניתן לו מעמד אזרחי, והוא ברח לפריז שם גילה סימפתיה כלפי תנועת ההתנגדות הצרפתית, והשתתף בייסוד קבוצת ההתנגדות הסוציאליסטית, "סוציאליזם וחירות". לאחר התפוררות הקבוצה הוא התמסר לכתיבה ולהוראה, ובין השאר פרסם את מחזהו "הזבובים" אשר בו הגניב מחאה סמויה כלפי השלטון הנאצי. בזמן שהיה פעיל בהתנגדות, החל לגלות נטייה לכיוון קומוניסטי, בין השאר עקב ההערכה שחש כלפי המחתרת הקומוניסטית בצרפת.

לאחר המלחמה

לאחר תום מלחמת העולם השנייה, פרץ סארטר לתודעה הציבורית הצרפתית בעקבות פרסום ספרו "האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם". סארטר פגש בתקופה זאת את אלבר קאמי, פילוסוף וסופר שאחז בדעות דומות. הם נותרו חברים קרובים עד אשר סארטר התקרב אל כמה מרעיונות הקומוניזם בעוד קאמי התאכזב מהקומוניזם. מחלוקת זו הפרידה ביניהם בסופו של דבר בשנת 1951, והגיעה לשיאה כאשר פרסם קאמי את "האדם המורד". כשהמלחמה הסתיימה ייסד, יחד עם דה בובואר, את כתב העת הפילוסופי-ספרותי "זמנים מודרניים" (Les Temps Modernes). גיליון אפריל 1966 של כתב עת זה הוקדש לסכסוך הישראלי-ערבי והוצגו בו דעותיהם של יהודים וערבים. הוא החל לכתוב במשרה מלאה וגם המשיך בפעילותו הפוליטית. חוויות המלחמה שלו סיפקו חומרים לטרילוגיה הגדולה שלו, "דרכי החירות" (1945–1949).

בשנות הארבעים והחמישים, היו אוהדים רבים לרעיונותיו של סארטר, והאקזיסטנציאליזם היה לפילוסופיה אופנתית. התפיסה הפופולרית נטתה לדמות שוני וניגוד בין הדעות בהן החזיק סארטר לדעותיו של אלבר קאמי. בשנת 1948, הכליל הוותיקן את כתביו ברשימת הספרים האסורים, יחד עם כמה מגדולי הפילוסופים של העת החדשה, כמו ניקולא מלבראנש ואנטואן ארנו.את ירושתו הספרותית השאיר לאישה יהודייה צעירה שאותה אימץ לבת, ארלט אלקיים.

סארטר וקומוניזם

התקופה הראשונה של הקריירה של סארטר, שהתאפיינה ביצירתו "הישות והאין" (L'être et le néant) משנת 1943, הסתיימה, וסארטר הפך לאקטיביסט פוליטי. הוא תמך בקומוניזם, אף שמעולם לא הצטרף רשמית למפלגה הקומוניסטית, והיה לו תפקיד משמעותי במאבק נגד הקולוניאליזם הצרפתי באלג'יריה. הוא נעשה לאחד התומכים החשובים ביותר של האלג'יראים במלחמתם לעצמאות.

כקומוניסט אדוק, הגן סארטר על עמדותיה של ברית–המועצות, ודבק בתמיכה בסטלין ובפעולותיה של ברית המועצות. רק בשנות השבעים הסתייג מסטלין והוקיע את פשעיו (וזאת לאחר שכבר בשנות החמישים המאוחרות דלף הנאום הסודי של חרושצ'וב, ראש ממשלת ברית המועצות, אודות משטרו של סטלין).^{[דרוש מקור]}

יצירתו העיקרית מתקופה זו היא "ביקורת התבונה הדיאלקטית", שפורסמה בשנת 1960, ומארמזת ל"ביקורת התבונה הטהורה" של קאנט. הדגש של סארטר על ההומניזם של מרקס המוקדם ב"כתבי השחרות" שלו, הובילה לוויכוח מפורסם עם האינטלקטואל הקומוניסט המוביל בצרפת בשנות השישים, לואי אלתוסר. אלתוסר חילק את הגותו של מרקס לתקופה מוקדמת, פרה-מרקסיסטית, שיש בה הכללות אקזיסטנציאליסטיות על האנושות, ולתקופה מאוחרת, בוגרת, מדעית ומרקסיסטית, המתחילה ב"הקפיטל".

שנות ה-60 וה-70

סארטר, 1967

באוקטובר 1964 נודע לסארטר כי יש אפשרות שהוא יזכה בפרס נובל לספרות. לאחר בירור קצר בין ידידיו, ששללו כולם את הרעיון, כתב סארטר מכתב לוועדת הפרס בו ביקש שלא יעניקו לו את הפרס. אולם המכתב לא הגיע ליעד הנכון וב-22 באוקטובר 1964 הודיעה הוועדה על הענקת הפרס לסארטר. סארטר סירב לקבל את הפרס. במאמר לעיתון שוודי הסביר סארטר כי ככותב הוא מבקש להיות חופשי מהכרה חיצונית העלולה להשפיע על כתיבתו ולכן סירב לקבל את אות לגיון הכבוד ולהיות חבר בקולז' דה פראנס. סארטר הוסיף כי על אף שאין בפרס בעיה כשלעצמו, הוא ניתן בתוך מסגרת בורגנית המזוהה עם ערכי המערב. סארטר ציטט טענה בלה פיגארו, שהפרס הוענק לו לאחר שהתברר מהאוטוביוגרפיה שלו שעברו הפוליטי כבר אינו מעצור משמעותי. מאוחר יותר גילה סארטר נאמנות פחותה לאידאולוגיה שלו. כפי שמגלה האוטוביוגרפיה של לארס גילנסטן, אחד מחברי ועדת פרס נובל, פנה סארטר בחשאי לוועדה וסיפר כי שינה את דעתו ביחס לפרס או, ליתר דיוק, ביחס לקבלת הכסף המוענק על ידי ועדת הפרס.^{[דרוש מקור]}

במרץ 1967 ביקר בישראל, סייר גם ביישובים בצפון הארץ והתעניין במיוחד באופי החיים בקיבוץ. סארטר המשיך להיות פעיל למען מטרות שונות בשארית חייו כגון במרד הסטודנטים בפריז במאי-יוני 1968. בשנת 1972, אחרי טבח הספורטאים באולימפיאדת מינכן, מחה נגד הזעזוע שביטאה העיתונות הצרפתית מן המעשה, וכינה את יחסה "שערורייתי". לטענתו, היה הטרור נשק נורא המופעל על–ידי מי שאין להם ברירה אחרת. ^{[דרוש מקור]}

בשנת 1975, כאשר נשאל כיצד הוא רוצה שיזכרו אותו, ענה סארטר: "הייתי רוצה שאנשים יזכרו את 'הבחילה', ואת מחזותי 'בדלתיים סגורות' ו'השטן והאל הטוב', וכן את שתי יצירותיי הפילוסופיות, ובעיקר השנייה – 'ביקורת התבונה הדיאלקטית', ואת המאמר שלי על ז'אן ז'נה. אם יזכרו את יצירותיי אלה, זאת תהיה הצלחה מרשימה, ואני לא מבקש יותר. כאדם, אם יזכרו את ז'אן-פול סארטר, אני רוצה שאנשים יזכרו את הסיטואציה ההיסטורית שבה חייתי... כיצד חייתי אותה, מבחינת השאיפות שניסיתי לעצב בתוך עצמי".^{[דרוש מקור]}

עם הזמן, חלה הידרדרות במצבו הבריאותי של סארטר. עם זאת המשיך לעבוד בקצב על יצירותיו האחרונות, "הביקורת", וביוגרפיה אנליטית רחבת היקף של הסופר גוסטב פלובר ("האידיוט של המשפחה"), שאותן לא סיים. הוא נפטר ב-15 באפריל 1980 מבצקת בריאות ונקבר בבית הקברות מונפרנאס בפריז. בלווייתו השתתפו כ-50,000 איש.

סארטר וספרות

סיפוריו הקצרים, שהתפרסמו בסביבות תחילת שנות ה-40 וחלקם נכללו אחר כך בקובץ הסיפורים "אינטימיות", זכו להצלחה מסחררת, אך עוררו עליו את ביקורת הכנסייה ושמרנים אחרים, כסופר המנסה לעורר מכירות באמצעות הפרובוקציה, אפילו גורמים מתונים יותר גרסו שהוא נטפל למכוער. כל אלה רק תרמו לפופולריות של ספריו. בעקבות סיפורים קצרים אלה, נסחף מבקר ספרותי מאלג'יר בזרם והפך להוגה אקזיסטנציאליסטי מוכר בעצמו - אלבר קאמי, שסירב להגדיר עצמו אקזיסטנציאליסט.

הוא האמין כי רעיונות תמיד מיוסדים על מצבי חיים אמיתיים, וכי לרומנים ולמחזות יש ערך לא פחות מלמאמרים מסובכים בביטוים של רעיונות פילוסופיים. הרומן, שמושפע מיצירתו של קפקא, עוסק בחוקר מדוכא בעיירה הדומה ללה-הבר, שבטוח כי חפצים דוממים ומצבים מאיימים על יכולתו להגדיר את עצמו, ואת החרות הרוחנית והאינטלקטואלית שלו. הדגשה זו על הכוח של דברים לא מודעים על פני דברים מודעים וחיים מזכירה את הביקורת של קרל מרקס כלפי הכוח של מוצרים על בני אדם ("פטישיזם מסחרי"), מה שרומז לכיוון שאליו פסע סארטר, לכיוון מהפכני ודיאלקטי-מרקסיסטי. הסיפורים ב"החומה" מדגישים את ההיבטים המקריים של המצבים שאנשים מוצאים עצמם בהם, ואת האבסורדיות של מאמציהם להתמודד עימם בצורה רציונלית. אסכולה שלמה של ספרות אבסורד צמחה ממצע זה.

רבים ממחזותיו הם סימבוליים מאד, ומשמשים כלי להמחשת הפילוסופיה שלו. המחזה הידוע ביותר, "בדלתיים סגורות", כולל את השורה המפורסמת: "הגיהנום, הוא הזולת" (L'enfer, c'est les autres).

מלבד ההשפעה הברורה של "הבחילה", התרומה העיקרית של סארטר לספרות הייתה הטרילוגיה "דרכי החרות", שמציגות כיצד מלחמת העולם השנייה השפיעה על מחשבתו. בטרילוגיה "דרכי החירות" ("גיל התבונה", "אורכה" ו"מוות בלב") הוא מעמיד את דמויותיו בבעיות מוסריות הקשורות לעולמן הפרטי ולעולם בכלל, בעיות המתמקדות במחויבות, אהבה, בחירה, שנאה ובנושא המעסיק אותו ביותר - החירות. את הספר הרביעי לא השלים משום שלא מצא טעם ועניין להשלימו, לפי דבריו שלו.

בשנת 1964 ביקר סארטר את הספרות בתיאור חריף וציני של שש שנות חייו הראשונות, "המילים". ספר זה הוא ניגוד אירוני לסופר מרסל פרוסט, שהמוניטין שלו עקף בצורה מפתיעה את זה של הסופר אנדרה ז'יד, שהיה דגם החיקוי לספרות ה"מעורבת" של דורו של סארטר. לדעתו של סראטר ספרות יכולה לשמש כתחליף הבורגני להתמודדות אמיתית עם העולם.

הגותו

הגותו טמונה עמוק בתוך הרציונליזם, אך לא זה של המאה השבע עשרה שאפיין את כתבי הפילוסופים דקארט ולייבניץ. יש בו סלידה עמוקה מהגזמה, שבאה לידי ביטוי למשל בדברים אלה שכתב: "גאוניותו של פרוסט היא סך הכול עבודותיו, גאוניותו של ראסין הן סדרת הטרגדיות שכתב. חוץ מזה אין ולא כלום. למה לייחס לראסין את היכולת לכתוב טרגדיה נוספת בזמן שלא כתב אותה?".

סארטר נבחר^{[דרושה הבהרה]} לשבת בבית דין אשר ישפוט את האמריקאים בפשעי מלחמה לאחר מלחמת העולם השנייה^{[דרושה הבהרה]}. הוא גם שלל את תקפותם של משפטי נירנברג באומרו שההיסטוריה נכתבת על ידי המנצחים והמנצחים צריכים להצדיק את ניצחונם ("אם הנאצים היו מנצחים על דוכן הנאשמים היו יושבים צ'רצ'יל וטרומן" - מתוך תיעוד טלוויזיוני: סארטר ובובואר).^{[דרוש מקור]} בנוסף שלל נחרצות את האנטישמיות. בעצרת למען יהודי ברית המועצות, שנערכה בשנת 1971, נשא נאום חריף נגד האנטישמיות בברית המועצות.

בערוב ימיו שימש את סארטר מזכירו בני לוי (כונה אז פייר ויקטור). בעזרת הלימוד המשותף שלהם בכתבי הקלאסיקה ההגותית המערבית ובכתבי עמנואל לוינס, בחנו השניים את שאלת הישרדותם של היהודים לאורך זמן כה רב בהיסטוריה האנושית. הם הגיעו למסקנה שישנו מקום נכבד לתקווה לעתיד טוב יותר לאנושות כולה, מה שהביא את שניהם להבין את רעיון הגאולה היהודית שפניו אל העתיד. סארטר, סיפר לוי בערוב ימיו, "התרשם והתלהב מאוד מהתוכן העצום שמצא ברעיון הגאולה היהודית, תובנה המביאה אותו, בין השאר, לשינוי נקודת המבט על עצם היהדות".^{[דרוש מקור]}

בין ספריו

כתבים פילוסופיים:

• תקווה עכשיו - השיחות של 1980 בין סארטר ובני לוי, תרגום: דניאלה יואל, אלעד לפידות ואלי שיינפלד; עריכה מדעית ואחרית דבר: אלי שיינפלד, כרמל, ירושלים 2009.
• המבט, תרגום: אבנר להב, עריכה מדעית: ד"ר עירן דורפמן, סדרת ליבידו לתרגום, רסלינג תל אביב, 2007.
• היש והאין (1943)
• האקזיסטנציאליזם הוא הומניזם, (1946), תרגם, ערך והוסיף אחרית דבר יעקב גולומב, הוצאת כרמל, ירושלים, תש"ן 1990. תרגום חדש ואחרית דבר: ד"ר עירן דורפמן, הוצאת כרמל, 2014.
• ארבעה מאמרים, מצרפתית - תהילה ואיתי דור-סנד, ספרית פועלים, תל אביב, תשמ"ד 1984.
• ארכה, תרגמה מצרפתית והוסיפה אחרית-דבר - יונת סנד, ספרית פועלים, תל אביב, תשמ"ו 1986.
• הרהורים בשאלה היהודית, (1946), תרגום, הארות ואחרית דבר - מנחם ברינקר, ספרית פועלים, תל אביב, תשל"ח 1978.
  • מחשבות על השאלה היהודית, תרגם מולי מלצר, אחרית דבר - יהודה מלצר, ידיעות ספרים וספרי עליית הגג, 2019.
• ביקורת התבונה הדיאלקטית (1960)
• לשאלת המתודה, תרגמו דרור ינון ורוני קליין, הוצאת כרמל, 2019.

כתבים ספרותיים:

• הבחילה, (1938), תרגמה מצרפתית הדרה לזר, תל אביב תשל"ח 1978.
• גיל התבונה, תרגמה מצרפתית יונת סנד, תל אביב תשל"ח 1978.
• החומה (1939)
• הטרילוגיה דרכי החירות (גיל התבונה, אורכה ומוות בלב) (1949-1945)
• אינטימיות, (1954), תרגום - יהושע קנז, ואחרים, הדר, תל אביב, 1982.
• המילים (1964): יצירה אוטוביוגרפית
• שני סיפורים : יום בבית הסוהר ; בחדר, עברית - מירי דור, מרחביה 1945.

מחזות:

• הזבובים, (1943), מבוסס על הסיפור המיתולוגי אלקטרה, נדפס בעברית בשנת 1968.
• בדלתיים סגורות, (1944), תרגום - אלי ביז'אווי, הביאה לדפוס רחל עזרא, רמת גן : בית צבי - בית הספר לאמנויות הבמה, 2004.
• בדלתיים סגורות, מצרפתית-חיה ומיכאל אדם, אור עם, תל אביב, תשמ"ב 1982.
• ידיים מזוהמות, מצרפתית יהושע סובול, אור עם, תל אביב, תשמ"ג 1983.
• מתים ללא קבורה (1946): על לוחמי מחתרת ומשתפי פעולה.
• הזונה המכובדת, (1946), על אפלית השחורים בארצות הברית, מצרפתית - עדה בן-נחום, רמת גן : המרכז הישראלי לדרמה ליד "בית צבי", תשמ"ז 1987.
• נידוני אלטונה
• השטן וא-לוהים הטוב (1951).

כתבים בתחום תורת הספרות:

• ז'נה הקדוש, שחקן ומעונה
• בודלר, עברית - אבי וימר, כתר, ירושלים, 1986.
• ספרות מהי

לקריאה נוספת

• שרה בייקוול, בבית הקפה האקזיסטנציאליסטי: חירות, ישות וקוקטייל משמש, הוצאת עם עובד, 2019.
• מנחם ברינקר, ז’ן פול סרטר: דרכי החירות - ספרות, פילוסופיה ופוליטיקה ביצירת סרטר, האוניברסיטה המשודרת, תשנ"ב 1992.
• אני כהן-סולל, סארטר, תרגם מיכה פרנקל, הוצאת דביר, 1996.
• פול סטראת'רן, שעה קלה עם סארטר, תרגמה עפרה אביגד, הוצאת מודן, 2000.
• הייזל רולי, בארבע עיניים, ז'אן-פול סארטר וסימון דה בובואר - חייהם, אהבתם ואהבותיהם, תרגמו עפרה אביגד וטל ארצי, כתר ספרים והוצאת עברית, 2007.
• רונלד ארונסון, קאמי וסארטר, סיפורה של ידידות והריב אשר שם לה קץ, תרגם רפי קינן, ספרי עליית הגג, 2008.
• יפה וולפמן, התיאטרון של סארטר, הוצאת רסלינג, 2009.
• רועי קלי, סארטר: אקזיסטנציאליזם ורומנטיקה, הוצאת אוניברסיטת בר-אילן, 2013.

מאמרים על יצירתו:

• ישראל מרגלית, "השאלה היהודית במשנתו של ז’אן פול סארטר", בתפוצות הגולה ח'(4), תשכ"ז 1967.
• תיאודור דרייפוס, "בחינות בזיקת "האני-הזולת" לפי מ"מ בובר וז’אן פאול סארטר", שנתון בר-אילן י"ב, תשל"ד 1973.
• מנחם ברינקר, "המפגש בין האנטישמי ליהודי על פי סרטר", בתפוצות הגולה י"ט, 1978.
• יהודית אוריין, "היהדות כאימפריאליזם של התבונה", מעריב, דצמבר 1978.
• זאב לוי, "הרהוריו של סארטר בשאלה היהודית", מבפנים מ"א(2), תשל"ט 1979.
• צבי מגן, "סארטר והשאלה היהודית", כיוונים 2, תשל"ט 1979.
• דניאל בן נחום, "האמנם סארטר אביו הרוחני של הטרור הבינלאומי?", על המשמר, פברואר 1981.
• ישראל אלדד, "כמה הערות על הפילוסופיה של סרטר והבעיה היהודית", כיוונים 32, תשמ"ו 1986.
• רוני קליין, "המילים של סארטר: ניצחונה האולטימטיבי של הילדות", דפים למחקר בספרות, 20, 2017. עמ' 64–82. (המאמר זמין לצפייה במאגר JSTOR לאחר הרשמה)

קישורים חיצוניים

• ג'ק ריינולדס וז'אן-פייר רנודי, ז'אן-פול סארטר, באנציקלופדיה לפילוסופיה של סטנפורד (באנגלית)
• ג'יימס א' אורמסון (עורך), בן עמי שרפשטיין (עורך המהדורה העברית), סרטר ז'אן-פול, בספר "פילוסופיה" באתר מט"ח
• נפתלי אילתי, סארטר על אנטשימיות, יהדות, ציונות וישראל
• ז'אן-פול סארטר, באתר פרס נובל (באנגלית)
• ראיון עם סארטר, דבר, 30 באוקטובר 1964
• ז'אן-פול סארטר, באתר "Find a Grave" (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

28727715ז'אן-פול סארטר