השכל הפועל
השכל הפועל בפילוסופיה, היא ישות תבונית המופיעה בשני מקומות בקודקס האריסטוטלי, ב"על הנפש" וב"מטאפיזיקה"[1]. בפילוסופיה של אריסטו, מתפקידו של השכל הפועל הוא "לגשר" בין האינטלקט הפסיבי (האנושי) לבין הנוכחות המתמדת (בפועל) של מושאי ההשכלה על ידי הוספה של שכל אלוקי ש"מעצב" את כל הדברים (מקנה להם צורה) או "חושב" אותם. אריסטו מוכיח את קיומו ב"על הנפש" מתוך מה שנראה בטבע של הזמן שהאדם קודם חושב "בכוח" ורק לאחר מכן "בפועל" (מה שעלול לרמוז שהאפשרות לחשוב היא תנאי לקיום של מושאי החשיבה וזה אבסורד לשיטת אריסטו), ולכן אריסטו טוען שהכרח הוא שיהיה שכל שחושב את כל הדברים (או מעצב את כל הדברים כנחשבים-בפועל ועל-כן קיימים) קודם לפעילות החשיבה האנושית. דבר זה הוא "השכל הפועל" שב"על הנפש" אריסטו אינו מייחס לו חשיבות אלוקית. ב"מטאפיזיקה" אריסטו טוען מהקדימות האונטולוגית של הדברים "בפועל" ומהקדימות המוסרית של החשיבה כטוב העליון לנוכחות של "שכל פועל" שמקבל את כלל הפרדיקטים האלוקיים של אריסטו.
היסטוריה של המושג
המושג נחשב לראשונה בקודקס האריסטוטלי בשני מקומות בודדים. לאחר מכן, הפרשנים היוונים ובמיוחד אלכסנדר מאפרודיסיאס הקנו לשכל הפועל מקום הרבה יותר רחב בפילוסופיה האריסטוטלית. בימי הביניים המוקדמים הפרשנים הנאו-אפלטוניזם איחדו בין פרשנותם לאפלטון ותפיסת האלוקות הנוצרית מחד לבין התפיסה היוונית-מאוחרת לגבי מקום "השכל הפועל" בפילוסופיה האריסטוטלית מאידך. לאחר מכן, לקראת סוף ימי הביניים המוקדמים ולאחר מפעל התרגום המוסלמי אימצו הפילוסופים הערבים את "השכל הפועל" בפרשנותו הנאו-אפלטונית. בתחילת ימי הביניים האמצעיים הסכולסטיקה הנוצרית החלה גם היא לפתח את המושג במקביל. באופן כללי, ניתן להבחין ב"חיצוניות" (טרנסצנדנטיות) של השכל הפועל בקרב הפילוסופים המוסלמים והיהודים על-מנת להבטיח ידע אובייקטיבי שווה לכל לבין ה"פנימיות" (אימננטיות) של השכל הפועל לאנושיות המאפיינת בדרך כלל את הסכולסטיקה הנוצרית.
קישורים חיצוניים
הערות שוליים
- ^ עיין ב"על הנפש", ספר III, פרק 5, 430a10-25, כמו כן - "מטאפיזיקה" 1072b.
22607892השכל הפועל