תועלתנות

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

תּוֹעַלְתָּנוּת (באנגלית: Utilitarianism - יוּטִילִיטַרְיָאנִיזְם) היא תורה פילוסופית, הנוגעת לתחום האתיקה וקובעת כי ערכה של פעולה נקבע על פי תרומתה לתועלת הכללית. בכך מהווה התועלתנות תורה הבוחנת את המעשים על פי תוצאתם, ולא על פי חשיבותם הערכית, וזאת בניגוד לתורות דאונטולוגיות המתייחסות לחשיבותם הערכית של המעשים כשלעצמם, ורואות טוב או רוע מוסרי במעשים מסוימים, בלי קשר לתוצאתם. על פי התועלתנות, התוצאה מצדיקה את האמצעים. אותה תועלת אותה יש להשיג - הוגדרה במספר דרכים על ידי הוגים שונים. ישנם הוגים כפיטר סינגר, המגדירים את ה"טוב" כהשגת המטרות.

כל מעשה נבחן, על פי התפיסה התועלתנית, באבן הבוחן הבודקת האם הוא "מביא את הטוב הרב ביותר למספר הגדול ביותר של אנשים", אף כי בחינה מסוג זה כרוכה במספר בעיות מוסריות ואחרות. כך, למשל, אם פגיעה אנושה באדם אחד מביאה תועלת רבה לאחרים, הרי שכאבו נבלע, בחישוב הסופי, בעונג הנגרם לאנשים רבים יותר, ובכך מוצדקת הפגיעה בו.

העקרונות התועלתניים, שנוסחו לראשונה לכלל תורה אחידה על ידי ג'רמי בנת'ם בן המאה ה-19, זכו לתשומת לב ולפיתוח פילוסופי על ידי פילוסופים בולטים כג'ון סטיוארט מיל, אך גם לביקורת רבה מכיוונים שונים, הן מכיוון פילוסופים דאונטולוגים כג'ון רולס, והן מפילוסופים כקרל מרקס, פרידריך וילהלם ניטשה ומישל פוקו.

היסטוריה

ג'רמי בנת'ם

את מקורותיה הפילוסופיים של הגישה התועלתנית ניתן למצוא כבר בכתבי ההוגים הקדמונים היוונים אריסטיפוס ואפיקורוס. ניתן למצוא את ניצני החשיבה התועלתנית בהגותם של פילוסופים אנגלים בני המאה ה-17 והמאה ה-18, כריצ'רד קמברלנד (אנ'), ג'וזף פריסטלי, דייוויד יום ותומאס הובס, בהגותם של צ'זארה בקאריה וקלוד אדריאן הלווטיוס, והגותו של פרנסיס האצ'סון כוללת כבר את עיקרי התאוריה, ואת השימוש במשפט "הטוב הרב ביותר למספר הרב ביותר של אנשים", אך הגישה קיבלה את ניסוחה המוכר ואת ייחודה משיטות חשיבה אחרות על ידי ג'רמי בנת'ם. בספרו "מבוא לעקרונות המוסר והחקיקה" (Introduction to the Principles of Morals and Legislation), שיצא לאור ב-1789, קובע בנת'ם כי:

הטבע הניח את בני האנוש תחת ממשלתם של שני אדונים ריבוניים, הכאב והעונג. הם לבדם יצביעו על אשר עלינו לעשות, ויקבעו את אשר נעשה. מצד אחד הטוב והרע, ומן הצד השני שרשרת תוצאות הסיבה והמסובב, מרותקים לכס מלכותם. הם שולטים בכל אשר נעשה, בכל אשר נחשוב: כל מאמץ בו ננקוט להשתחרר מכפיפותנו לאדונים אלו, יביא רק לאישורה ולהוכחתה. במילים יוכל האדם לנסות ולכפור בממשלתם, אך במציאות נישאר כפופים לה כל העת. עקרון התועלת מכיר בכפיפות זו ומניח אותה בבסיס שיטה זו, שמטרתה להציב את מרקם האושר על ידי התבונה והחוק. מערכות שינסו לסתור אותה דנות בקולות ולא בחוש המידה, בגחמה ולא בתבונה, בחושך ולא באור.

על פי בנת'ם, כל מעשה נמדד לפי כמות העונג או הכאב שהוא יוצר, ומספר האנשים שעליהם הוא פועל את פעולתו. העונג (או הכאב) נמדד בכלים מדויקים ומדעיים על פי קריטריונים כעוצמתו, משכו, ודאותו או אי ודאותו, קרבתו או ריחוקו, היותו פורה (הסיכוי שיבואו אחריו תחושות מאותו סוג עצמו) והיותו טהור (הסיכוי שלא יבואו לאחריו תחושות מן הסוג השני). מעשה מביא תועלת אם הוא מביא למקסימום הטוב למספר הרב ביותר של אנשים.

ג'ון סטיוארט מיל

על תלמידיו המובהקים של בנת'ם נמנו הכלכלן דייוויד ריקארדו והפילוסוף ג'יימס מיל, אביו של ג'ון סטיוארט מיל. ג'ון סטיוארט מיל חונך על פי עקרונותיו של בנת'ם, ואף ערך ותמצת את עבודת אביו בעודו בגיל העשרה. מיל הוא שטבע את המונח "תועלתנות", שלטענתו מצא באחד מספרי ג'ון גיי.‏[1]

מיל הצעיר עסק בתועלתנות בספרו הנודע "תועלתנות", בו טען שהנאות תרבותיות, אינטלקטואליות ורוחניות הן בעלות ערך רב יותר מהנאות הגוף, כיוון שאלו תהיינה מוערכות באופן גבוה יותר על ידי שופטים "בני סמך". שופטים אלו, על פי מיל, הם אלו שהתנסו הן בחוויות הרוח והן בחוויות הגוף. מיל, כבנת'ם, עוסק באושר כעקרון מנחה, ומנסח עיקרון אתי יחיד, "עקרון התועלת" (או "עקרון האושר הגדול ביותר"), שממנו נגזרים כל העקרונות האתיים התועלתניים.

התורה המקבלת כיסוד המוסר את התועלת, או את עקרון האושר היותר גדול, אומרת שהמעשים הם ישרים [נכונים] במדה שהם נוטים להגדיל את האושר, ובלתי־ישרים [שגויים] במדה שהם נוטים ליצור את היפוכו של האושר. האושר פירושו הנאה והעדר הכאב; אי־האושר פירושו כאב ומניעת ההנאה.

המקור באנגלית
The creed which accepts as the foundation of morals, Utility, or the Greatest Happiness Principle, holds that actions are right in proportion as they tend to promote happiness, wrong as they tend to produce the reverse of happiness. By happiness is intended pleasure, and the absence of pain; by unhappiness, pain, and the privation of pleasure.
— התועלתיות, פרק ב', עמוד 16

בספרו הידוע "על החירות" מבסס מיל עקרונות ליברליים ודמוקרטיים כחופש הביטוי, בין היתר על בסיס תועלתני. כבר בפתיחת הספר הוא כותב:

ראוי שאצהיר כי אני מוותר על כל יתרון שהיה יכול לבוא לעזרת הטיעון שלי מרעיון הזכות המופשטת כדבר שאינו תלוי בתועלת. אני רואה בתועלת ערכאה עליונה בכל שאלות המוסר; אבל זו צריכה להיות תועלת במובנה הרחב ביותר, כזאת המבוססת על האינטרסים הקבועים של האדם כיֵשות של קידמה.

— על החירות, תרגום: עֹפר קובר, ספרי עליית הגג

עם זאת, התועלתנות של מיל ב"על החירות" שונה באופן מהותי מזו של בנת'ם, שכן מיל רואה בחירות היחיד משום ממלכה נפרדת, שאינה כפופה לעקרונות של תועלת הרבים. על פי מיל, העילה היחידה בה יכולים הרבים להתערב בענייניו הפרטיים של היחיד היא על מנת למנוע ממנו מלהזיק לאחרים. עיקרון זה, "עקרון הנזק", נחשב לעיקרון מנחה בחשיבה הליברלית והדמוקרטית. במקום בו ראה בנת'ם את היחיד ככפוף לתועלת הרבה יותר של הרבים, מנע מיל את הפגיעה ביחיד בשם תועלת הרבים, וצמצם את תחולת עקרון התועלת.

התועלתנות הקלאסית של בנת'ם ומיל השפיעה על פילוסופים רבים בהתפתחות המושג הרחב יותר של "תוצאתנות" (קונסקואנטיאליזם) (באנגלית: Consequentialism). כתוצאה מכך נוצרו צורות רבות לבחינת ה"טוב" אותו אמור לקדם המעשה התועלתני, ועל כן קיימות פילוסופיות רבות לצד התועלתנות, השייכות לאותו זרם מחשבתי. כך, למשל, פילוסופים מסוימים דוחים את חשיבות העונג או השמחה, וטוענים כי ערכים כידע או אוטונומיה הם הערכים שאותם יש לקדם.

עם הפילוסופים שעסקו בתועלתנות נמנים ויליאם גודווין, הנרי סידג'וויק (אנ') והרברט ספנסר, ובהמשך ג'יימס רייצ'לס, ר. מ. הייר, פיטר סינגר וטורביורן טנסיו (אנ').

לודוויג פון מיזס השתמש בנימוקים תועלתניים לתמיכה באידאולוגיה הליברטריאנית[דרוש מקור], וכך גם הוגים סוציאליסטים, על אף ביקורתו המפורשת של מרקס על בנת'ם. אידאולוגיות וגישות נוספות הושפעו מהתועלתנות או נולדו ממנה, בהן אלטרואיזם אפקטיבי[דרוש מקור], ואידאולוגיות שונות שתומכות בזכויות בעלי חיים.

סוגי תועלתנות

תועלתנות של המעשה לעומת תועלתנות של הכלל

תועלתנות של המעשה היא ראיית עולם תועלתנית הטוענת כי המעשה הנכון הוא זה שמביא את כמות העונג הגדולה ביותר למספר הגדול ביותר של אנשים. תועלתנות של הכלל, לעומתה, טוענת כי המעשה הנכון הוא זה שאם יפעלו לפיו באופן כללי, ייווצר עונג גדול יותר למספר גדול יותר של אנשים.

למעשה, על פי תועלתנות-מעשה, כאשר מוצגת בפנינו בחירה בין נתיבי פעולה אפשריים, עלינו לשקול קודם לכן את התוצאות האפשריות של כל פעולה, ולבחור בפעולה שאנו מאמינים שתניב את כמות העונג הגדולה ביותר. תועלתנות-כלל תבחר באותו המקרה בחיפוש אחר כלל אוניברסלי, שפעולה עקבית לפיו תניב את כמות העונג הגדולה ביותר. ההבחנה בין תועלתנות-כלל ותועלתנות-מעשה מבוססת, אם כן, על השוני באובייקט של הבחינה התועלתנית - מקרה פרטי או מרבית המקרים.

תועלתנות-כלל ספגה ביקורת בשל כך שאם ינהגו לפיה עלולים להיווצר כללים אוניברסליים שבמקרים מסוימים יקטינו את כמות העונג ולא יגדילו אותה. כך, לא להרוג אדם לעולם יכול להיחשב לכלל טוב, אך הוא יגרום לבעיה במקרים של הגנה עצמית. תועלתן של כלל יוכל לטעון שניתן לחשב לכל כלל את חריגיו, אך למעשה הדבר יביא להפיכת התועלתנות של כלל לתועלתנות של מעשה, והכללים יהיו חסרי משמעות. לכך ישיב תועלתן של כלל כי גם החוקים מסדירים התנהגות על פי כללים וחריגים, והם אינם חסרי משמעות, וכי ישנה הבחנה ברורה בין רצח לבין הריגה מוצדקת בשל הגנה עצמית.

אין לבלבל תועלתנות של כלל עם היוריסטיקה - ניסוחם של כללים האמורים להיות תקפים בכל הזדמנות. רבים מן התועלתנים של כלל יסכימו כי יש לנסח כללים היוריסטיים במקרה בו חישוב התוצאות המדויק הוא קשה, יקר או גוזל זמן. אך במקרים אחרים, אם ניתן לחשב את תוצאות הכלל באופן יחסית ברור וללא ספקות רבים, הרי ניתן להתעלם מהכללים ההיוריסטיים.

תועלתנות דו-שלבית

הפילוסוף ר. מ. הייר פיתח את תורת התועלתנות הדו-שלבית. לפי גישה זו יש להשתמש לרוב בחשיבה מוסרית "אינטואיטיבית" התואמת את התועלתנות של הכלל, ומביאה להשׂאת העונג. עם זאת, ישנם מצבים בהם יש להתייחס לחשיבה גבוהה יותר על מנת להחליט כיצד לפעול, וכאן יש לפעול על פי תועלתנות של המעשה. על פי הייר, לו היינו כולנו מלאכים, היינו פועלים תמיד על פי תועלתנות המעשה, כי היינו יכולים לחזות מראש את תוצאותיו של כל מעשה. אך אנו איננו מלאכים, ואנו נתונים לנְטַאי מסוגים שונים, ואיננו יכולים לחזות את תוצאות מעשינו, ולכן אנו זקוקים לקווי מתאר מוסריים, ולפעולה על פי תועלתנות הכלל. כאשר העקרונות המוסריים על פיהם אנו פועלים מתנגשים, עלינו לחשוב כמלאכים, ולדבוק בתועלתנות המעשה.

תועלתנות שלילית

רוב התורות התועלתניות עוסקות ביצירת הכמות הגדולה ביותר של טוב, למספר הגדול ביותר של אנשים. תועלתנות שלילית מנסה למנוע את הכמות הגדולה ביותר של הרע מהמספר הגדול ביותר של אנשים. תומכי ראייה זו טוענים כי המדובר בנוסחה יעילה יותר מבחינה אתית, שכן הרוע הגדול ביותר הוא בעל תוצאות רבות יותר מן הטוב הגדול ביותר.

תועלתנות של סכום ותועלתנות של ממוצע

תועלתנות של סכום מודדת את הפעולה על פי כמות התועלת הכללית שהיא מביאה לאוכלוסייה. על פי שיטה זו, פעולה המביאה עונג ברמה של "5" לעשרה אנשים עדיפה על פעולה המביאה עונג ברמה של "6" לשמונה אנשים מכיוון ש-50 (5*10) גדול מ-48 (6*8). הקושי בגישה זו הוא ביצירת פרדוקס, לפיו פעולה המביאה תועלת נמוכה לכמות גדולה מאוד של אנשים, עדיפה על פעולה המביאה תועלת גבוהה יותר לכמות קטנה יותר של אנשים. במצב זה ניתן להגיע לפעולות המביאות תועלת קטנה יותר ויותר למספר גדל והולך של אנשים, ולמעשה להעדיף פעולות חסרות משמעות והמוניות, על פעולות משמעותיות למספר מצומצם של אנשים.

תועלתנות של הממוצע מודדת את הפעולה על פי הממוצע של התועלת שהיא מביאה לאוכלוסייה, וכך היא נמנעת מן הפרדוקס האמור. עם זאת, היא פגיעה לטענה כי בסופו של דבר יועדפו הפעולות המביאות תועלת רבה מאוד למספר מועט של אנשים, וכך אנשים בעלי היכולת לנצל את משאביהם יהיו בעלי יתרון רב על אחרים.

תועלתנות בין-מינית

פיטר סינגר ופעילי זכויות בעלי החיים טוענים, כי בקביעת תועלתן של פעולות יש להתחשב לא רק בבני אדם, אלא בכל בעלי החיים המסוגלים להרגיש כאב או עונג. גרסה שונה מעט של טיעון זה טוענת כי גרימת סבל לחיות סופה לגרום סבל לבני אדם, ולכן גם אם אין מייחסים ערך לתחושות החיה עצמה, הרי שיש לקחת את סבלה בחשבון.

ביקורת התועלתנות

על אף שהתועלתנות זכתה לתומכים רבים ושימשה בסיס לתורות שונות בפילוסופיה של המוסר ובמדע המדינה, היא זכתה גם לביקורת אם ברעיונות הבסיס ואם בשיטה בה היא מיושמת.

ביקורת כללית

דניאל דנט
  • השוואת העונג - התועלתנות הקלאסית, מבית מדרשו של בנת'ם, מבוססת על השוואה כמעט מתמטית של עונג וכאב, לפי קריטריונים קבועים, כעוצמה, משך וכיוצא באלו. כנגד גישה זו נטען כי העונג או האושר של אנשים שונים אינו ניתן למדידה ולהשוואה, לא רק באופן מעשי אלא גם באופן עקרוני.
  • ניבוי התוצאות - נטען כי ניבוי התוצאות הנדרש על מנת להעריך מעשים בשיטה התועלתנית, הוא בלתי אפשרי. יותר מכך, נראה כי יש אירועים שהם מורכבים מכדי להעריכם בצורה תועלתנית. הפילוסוף דניאל דנט נותן כדוגמה את התקרית המפורסמת באי שלושת המיילים שבה כמעט והותך כור גרעיני. לדעת דנט גם לאחר 28 שנים, לא ניתן לדעת האם הרווח שהתקבל מהאירוע בידע ובמודעות לאסונות גרעיניים רב יותר מהנזק הישיר שנגרם לאנשים ולסביבה.[2]
את הסכנה, בניסיון לנבא את תוצאות המעשים ולהעריכם מראש, חושף ג'ון סטיוארט מיל בספרו "על החירות". בספר הוא מביע חשש כי הטיעון התועלתני עשוי לשמש כלי בידי מתנגדי חופש הדיבור, להשתקת דעות מסוימות בסיווגן כ"בלתי מועילות", זאת בשעה שאיש אינו יודע ואינו יכול לדעת את התועלת שיש בדעה זו או אחרת:

התועלת שיש בדעה זו או אחרת, גם היא נתונה לשיקול דעת; גם היא שנויה במחלוקת ונותנת מקום לוויכוח, ואף זקוקה לוויכוח לא פחות מן הדעה גופא. דין אחד לתועלת הדעות ולאמיתותן. גם כאן וגם כאן יש צורך בפוסק הלכה שאינו עלול לשגות, אם איננו נותנים לבעלי הדעה הפסולה רשות גמורה להגן עליה.

— [3]
  • חשיבות הכוונות - ביקורת התועלתנות מתייחסת גם לכך שאנשים מעריכים לא רק את תוצאות המעשה, אלא גם את כוונות העושה. מעשה שנועד להזיק, אך מביא תועלת בסופו של דבר, לא יישפט כאותו מעשה עצמו שנעשה מתוך כוונה להועיל. התועלתן הנרי סידג'וויק השיב לטיעון זה, בספרו "The Methods of Ethics"‏ (1874) כי גם התועלתנים משתמשים במוסר כמדריך לפעולה, כיוון שלעולם לא ניתן לדעת מראש את תוצאות הפעולה.

ביקורת הנוגעת לזכויות האדם

כיוון שהתועלתנים שופטים את הפעולות על פי יכולתן להשׂיא תוצאות טובות, כל נזק שנגרם ליחיד מפעולה מסוימת, יכול להיות מוצדק על ידי רווח שנגרם לרבים כתוצאה ממנה. זאת גם אם הנזק שנגרם ליחיד הוא גדול, והרווח לרבים הוא זניח. כך, נראה כי התועלתנות מנוגדת לתפיסה שלפיה לכל אדם ישנן זכויות אדם שאינן ניתנות להפרה.

חישוב גודלה של התועלת אינו פשוט. על פי בנת'ם, לא די בכך שהטוב ישפיע על די אנשים, אלא שמידתו תהיה גדולה. התועלת בפעולה מסוימת נמדדת על פי הכמות הכוללת של טוב שהיא מייצרת, ולא על פי מספר האנשים שעליהם היא משפיעה. כך, למשל, אפילו אם אדם אחד נפגע ומאה אנשים מרוויחים מכך, הרי שייתכן שנזקו של האדם הוא כה גדול, והרווח לאחרים כה קטן, שהפעולה תיחשב כבלתי תועלתנית בסופו של דבר.

ראייה זו של התועלתנות, המתעלמת מהיחיד ומזכויותיו, ומכפיפה אותם לדעת הכלל, מנוגדת לתורות שונות במדע המדינה, ובמיוחד לליברליזם, הרואה בזכויות היחיד את הבסיס שעליו יש להשתית את החברה. ג'ון סטיוארט מיל, שהיה אף הוא תועלתן, יצר את "עקרון הנזק", שלפיו אין לפגוע בזכויות הפרט של היחיד, אלא במידה שיש בה כדי למנוע ממנו להזיק לאחרים. בכך "תיקן" את תורתו של בנת'ם, והתאים אותה לשיטות המייחסות חשיבות לזכויות הפרט.

תורתו של בנת'ם, המתייחסת אך לעונג ולכאב ואינה מתייחסת לזכויות אדם, הביאה לניסויים חברתיים באנגליה של המאה ה-19, שתוצאותיהם היו כישלון חברתי. בספרו של בנת'ם "Pauper Arrangements Improved", תיאר בנת'ם שיטה לשיפור מצב העוני, באמצעות עידוד העניים לעבודה יצרנית, ביצירת "בתי עניים" שמרכיב הכאב בשהייה בהם יגרום לעניים לרצות לעבוד, ולו גם בעבודות הגרועות ביותר. שיטה זו, משיושמה, הביאה לתוצאות חברתיות קשות.[4]

מישל פוקו מבקר את בנת'ם ואת תורתו מנקודת ראות שונה. ביצירתו "לפקח ולהעניש", מתאר פוקו את החברה המודרנית כמעין פנאופטיקון. הפנאופטיקון הוא מבנה שהגה בנת'ם, ובעיקרו הוא מגדל המשקיף סביב אל מעגל של תאים שבהם מצויים אסירים, תלמידים, עובדים או חולים. האנשים שבתאים אינם רואים את המשקיף במגדל, אך נמצאים בתחושה שהם נצפים ללא הרף. על-פי פוקו, החברה המודרנית משולה לפנאופטיקון של בנת'ם. האדם בה נשקל ונמדד כל העת על ידי מעין "סוהר" בלתי נראה, המווסת את פעולתו של האדם על ידי מנגנון כפייה חברתי, היוצר מידות מדויקות של כאב ועונג, ושולט בבני האדם באמצעות רצונם להימנע מסבל.

ביקורת דאונטולוגית

עמנואל קאנט

התועלתנות עומדת בניגוד לתורות מוסר דאונטולוגיות, כגון הצו הקטגורי של קאנט, שכן אלה מייחסות ערך מוסרי למעשים כשלעצמם ולא לתוצאותיהם. קאנט דחה את התועלתנות כמרחיבה באופן לא ראוי את עקרון הבחירה מאדם אחד לחברה בכללותה.

ג'ון רולס טוען כי התועלתנות מנסה להרחיב באופן שגוי את המודל של התנהגות רציונלית של אדם בודד לחברה שלמה, ובכך היא "אינה לוקחת ברצינות את ההבדלים בין יחידים". כתוצאה מכך, היא מצדיקה הקרבת חירותו של מיעוט למען תועלת הרוב.[5] אף על פי שנקודת המוצא של רולס אינה תועלתנית, ניתן לראות ב"כלל המקסימין" הרחבה ראויה של המודל מהפרט לכלל. לפי כלל זה, כאשר נתונות מספר חלופות יש להעדיף את החלופה שתפעל לטובת אלה שמצבם הוא הגרוע ביותר בחברה באופן מקסימלי.

ביקורתו של מרקס

קרל מרקס

בספרו "הקפיטל" כינה קרל מרקס את בנת'ם "אותו ארכיקרתן, נקרן מפוכח, מלמלן בכבדות, ששימש אורים ותומים לשכל הבורגני ההמוני של המאה ה-19". וכתב עליו ועל התועלתנות:

ירמיה בנתאם תופעה אנגלית טיפוסית הוא. גם בלא להוציא מהכלל את הפילוסוף שלנו כריסטיאן וולף - אי אתה מוצא לעולם, בשום זמן ובשום ארץ, שקמחא טחינא מתוצרת בית גרועה ביותר יהא מתרברב כל כך להנאת עצמו. עקרון התועלת לא היה המצאתו של בנתאם. הוא רק חזר וטען, בלא רוח ונפש, את אשר אמרו ברוח ונפש הלווציוס וצרפתים אחרים מן המאה ה-18. אם רוצים, למשל, לדעת: מה הדבר המועיל לו לכלב? הרי צריך תחילה לחקור ולהעלות את טבעו של הכלב. ואי אתה יכול להסיק מתוך "עקרון התועלת" מה בעצם טבעו זה של הכלב. נשתמש בכך לגבי בני אדם: רוצים לחרוץ משפט על כל פעולה, תנועה, יחסים וכו' של בני אדם לפי עקרון התועלת - הרי מדובר תחילה בטבעו של האדם בכלל, ואחר כך בטבע האדם שנשתנה בכל תקופה היסטורית. בנתאם אינו מבחין ואינו מחמיר, במידה יתרה של יובשת ותמימות הוא מניח כי הבורגני התגר שבימינו, ובייחוד הבורגני התגר האנגלי, הוא הוא האדם התקין, ומה שמועיל לו, לאותו אדם תקין מוזר ולעולמו - זה מועיל לחלוטין. לפי אמת מידה זו הוא חורץ משפט על עבר, הווה ועתיד...

— [6]

מרקס מבקר את תורתו של בנת'ם משתי נקודות ראות. ראשית, הוא אומר שהתורה התועלתנית נכונה על פי הגדרתה, אך אינה אומרת דבר בעל משמעות. עבור מרקס, חקירה בעלת משמעות תצטרך לבדוק איזה סוג של דברים הם טובים עבור האנשים, על פי תפיסתו, הרואה את הניכור של האדם הפשוט במסגרת השיטה הקפיטליסטית. שנית, מרקס אומר שבנת'ם אינו מתייחס לאופי המשתנה של האדם, ומכאן האופי השונה של "הטוב". ביקורת זו חשובה במיוחד עבור מרקס, שהאמין כי טבע האדם הוא דינמי, והאמין בתהליך היסטורי דטרמיניסטי המבוסס על דיאלקטיקה, כך שתפיסה של טוב אחיד לכל בני האדם בכל עת ובכל מקום היא חד-צדדית ואינה ראויה.

מרקס טוען שהתועלתנות משמשת את הקפיטליסט ביצירת האשליה שוויתורו של העובד על הערך המוסף של עבודתו הוא מרצון. בשוק הקפיטליסטי, טוען מרקס, אין שוררים אלא "חירות, שוויון, קניין ובנת'אם", אך התוצאה הסופית היא כי המעביד יוצא כש"בת צחוק רבת חשיבות על פניו" ואילו העובד "משול לאדם שהוליך לשוק את עורו של עצמו, ועתה שוב אין הוא רואה לפניו ולא כלום בלתי אם פשיטת עורו".[7]

ביקורתו של ניטשה

פרידריך וילהלם ניטשה

על פי ניטשה, "הרצון לעוצמה" הוא המניע העיקרי של "רוח ההיסטוריה". ניטשה ראה בתורות המנסות לבסס את מעשי האדם על בסיס שונה, משום "מוסר עבדים" ובתועלתנות ראה, כמו במוסר הנוצרי או היהודי, חישוב המחפש את ה"טוב" במקום שבו אינו יכול להימצא. וכך כתב ב"גנאלוגיה של המוסר":

'הטובים' עצמם, משמע, נדיבי עם, אדירי עם, רמי המעלה ורמי הדעת, הם עצמם תפסו וקבעו את עצמם ואת מעשיהם כ'טובים' כלומר כראשונים במעלה בניגוד לכל מה שהוא נמוך, שפל דעת, נקלה והמוני! רק מתוך פאתוס זה של המרחק נטלו לעצמם את הרשות ליצור ערכים, לטבוע שמות לערכים. מה להם ולתועלתיות? נביעה לוהטת זאת של משפטי ערך הקובעים דרגות ומעלים דרגות, היא הפוסלת את הראייה התועלתנית כזרה ככל האפשר ופוגמת ביותר. כאן דווקא נתקל הרגש בניגוד זה שבמידת החום הנמוכה שהיא תנאי ראשון לכל שיקול תועלתני, לכל פקחות מחשבנת, ולאו דווקא לשעה קלה, למקרה יוצא דופן כי אם לתמיד. פאתוס האצילות והרחק, כאמור, זו תחושת היסוד הכוללת, המכרעת, של סוג אנשי מעלה שליטים לגבי הסוג הנמוך יותר, לגבי איזה 'מטה' - זהו מקור הניגוד בין 'טוב' ל'רע'.

— [8]

ביקורתו של ברנרד ויליאמס

ברנרד ויליאמס, פילוסוף בן המאה ה-20, ידוע אף הוא בביקורתו על התועלתנות. אחד מטיעוניו המפורסמים של ויליאמס נגד התועלתנות מתמקד בג'ים, מדען העורך מחקר במדינה דרום-אמריקאית המונהגת על ידי דיקטטור אכזר. ג'ים מוצא עצמו בכיכר המרכזית של עיירה קטנה, ולנגד עיניו הוא רואה 20 מורדים כפותים. קצין-המשמר שלכד את המורדים אומר לו שאם ימית בעצמו אחד מהם, אזי השאר ישתחררו בזכות מעמדו של ג'ים כאורח, אך אם יסרב, יומתו כולם עד אחרון.[9] על פי התועלתנות כפשוטה, על ג'ים להמית את אחד השבויים במטרה להציל את חיי שאר השבויים. בהתנגדו לכך, טען ויליאמס כי ישנה הבחנה מוסרית מכרעת בין המתת אדם במו ידיי, ובין מותו בידי אדם אחר עקב מעשי שלי. התועלתנות מחמיצה הבחנה חיונית זו, טען, ובכך גוזלת מאִתנו את עובדת היותנו פועֵל-מוסרי נפרד, ומכאן גם את אנושיותנו, בהופכה אותנו לכלים ריקים שדרכם מתרחשים האירועים, במקום לשמור על מעמדנו כסוכנים-מוסריים המקבלים-החלטות ביושרה. על החלטות מוסריות לשמר את יושרתנו ואת זהותנו הפסיכולוגית, כך טען.

הדוגל בתועלתנות ישיב שאין לבטלה בקלות כזאת. למשל, אמרטיה סן, הפילוסוף הכלכלי חתן פרס נובל לכלכלה, טען שהסוכנות-המוסרית (יכולתו של אדם לבצע שיפוטים מוסריים ולפעול בהתאם), ענייני היושרה ונקודות ההשקפה האישיות יכולים להתמזג לתוך תחשיב-הדברים הטלאולוגי; כלומר, ניתן להחשיבם כסיבות ותוצאות לכל דבר ועניין.[10] בתגובה, הציג ויליאמס דוגמה לפיה, כדי לפתור את בעיות החניה בלונדון, ייאלץ התועלתן לבכר איומים בירי על כל מי שיחנה את רכבו באזורים אסורים. לו יירו בשל כך במספר אנשים, תיפסק החניה הבלתי-חוקית בהקדם; הירי יהיה מוצדק, כמובן, על פי תועלתנות מעשה פשוטה, בשל האושר שהיעדר בעיות החניה יסב למיליוני לונדונאים. על כל תאוריה המצדיקה מעשה שכזה, טען ויליאמס, להידחות כלאחר יד, בלא כל תלות במידת התקבלותה על הדעת של התחושה האינטואיטיבית, כי אנו אכן שופטים מעשים אך ורק על פי תוצאותיהם. איננו עושים כן, טען ויליאמס, ואל לנו לעשות כן.

אולם, סן ואחרים טענו שתועלתנות-כלל תבקש ליצור כלל שיפתור את בעיית החניה. אין זה סביר להניח שהכלל "המבצע עבירת חניה - ירׁה יירה", לטווח-הארוך ולאחר שקילת כל השלכותיו, ישׂיא תוצאות טובות. בעבור ויליאמס, מנגד, סוג כזה של טיעונים דווקא נמצא מחזק את טענתו. למעשה, טען, איננו צריכים לחשב האם איום בירי על אנשים בשל עבירות חניה ישׂיא תוצאות טובות. אנו כבר יודעים מראש שאיום בירי על אנשים בשל בעיות חניה הוא מעשה מגונה ופסול, ושכל מערכת שתתבע מאִתנו לבצע חישוב שכזה היא מערכת שעלינו לדחות משום שבהתעלמה מידיעה א-פריורית זו שלנו, היא איננה תופסת כראוי ואף מעוותת את שיקול דעתנו המוסרי.

עמדתו של הראי"ה קוק

הרב קוק אף הוא שלל את המוסר התועלתני:

"הַמּוּסָר אֵינֶנּוּ מִתְרַכֵּז רַק בְּמַעֲשִׂים טוֹבִים שֶׁל הַמּוּבָן הַחֶבְרָתִי בִּלְבַד. הַמּוּסָר הוּא רֵאשִׁית־הַכֹּל תְּכוּנָה פְּנִימִית עֲדִינָה, שׁוֹכֶנֶת בַּנְּשָׁמָה לְבַקֵּשׁ אֶת הַטּוֹב, אֶת הַטּוֹב הַמֻּחְלָט, לִהְיוֹת בְּעַצְמוֹ טוֹב, לִהְיוֹת דָּבֵק אֶל הַטּוֹב"[11]

ראו גם

לקריאה נוספת

  • Adams, Robert Merrihew (באוגוסט 1976). "Motive Utilitarianism". The Journal of Philosophy. 73 (14): 467. doi:10.2307/2025783. JSTOR 2025783. {{cite journal}}: (עזרה)
  • Alican, Necip Fikri (1994). Mill's Principle of Utility: A Defense of John Stuart Mill's Notorious Proof. Amsterdam and Atlanta: Editions Rodopi B.V. ISBN 978-90-518-3748-3.
  • Anscombe, G. E. M. (בינואר 1958). "Modern Moral Philosophy". Philosophy. 33 (124): 1. doi:10.1017/s0031819100037943. JSTOR 3749051. {{cite journal}}: (עזרה)
  • Ashcraft, Richard (1991). John Locke: Critical Assessments. Routledge.
  • Bayles, M. D. (1968). Contemporary Utilitarianism. Anchor Books, Doubleday.
  • Bentham, Jeremy (בינואר 2009). An Introduction to the Principles of Morals and Legislation (Dover Philosophical Classics). Dover Publications Inc. ISBN 978-0486454528. {{cite book}}: (עזרה)
  • Bentham, Jeremy (2001). The Works of Jeremy Bentham: Published under the Superintendence of His Executor, John Bowring. Volume 1. Adamant Media Corporation. ISBN 978-1402163937.
  • Bentham, Jeremy; Dumont, Etienne; Hildreth, R (בנובמבר 2005). Theory of Legislation: Translated from the French of Etienne Dumont. Adamant Media Corporation. ISBN 978-1402170348. {{cite book}}: (עזרה)
  • Brandt, Richard B. (1979). A Theory of the Good and the Right. Clarendon Press. ISBN 0-19-824550-5.
  • Bredeson, Dean (2011). "Utilitarianism vgs. Dentological Ethics". Applied Business Ethics: A Skills-Based Approach. Cengage Learning. ISBN 978-0-538-45398-1.
  • Broome, John (1991). Weighing Goods. Oxford: Basil Blackwell.
  • Dancy, Jonathan (2000). "Mill's Puzzling Footnote". Utilitas. 12: 219. doi:10.1017/S095382080000279X.
  • Dennett, Daniel (1995). Darwin's Dangerous Idea. Simon & Schuster. ISBN 0-684-82471-X.
  • Feldman, Fred (במאי 1993). "On the Consistency of Act- and Motive-Utilitarianism: A Reply to Robert Adams". Philosophical Studies: An International Journal for Philosophy in the Analytic Tradition. 70 (2): 201–12. doi:10.1007/BF00989590. {{cite journal}}: (עזרה)
  • Gauthier, David (1963). Practical Reasoning: The Structure and Foundations of Prudential and Moral Arguments and Their Exemplification in Discourse. Oxford University Press. ISBN 978-0198241904.
  • Gay, John (2002). "Concerning the Fundamental Principle of Virtue or Morality". In Schneewind, J. B. (ed.). Moral Philosophy from Montaigne to Kant. Cambridge University Press. ISBN 978-0521003049.
  • Goodin, Robert E. (במאי 1995). Utilitarianism as a Public Philosophy. Cambridge University Press. ISBN 978-0521468060. {{cite book}}: (עזרה)
  • Goodstein, Eban (2011). "Chapter 2: Ethics and Economics". Economics and the Environment. Wiley. ISBN 978-0-470-56109-6.
  • Habib, Allen (2008), Promises, in the Stanford Encyclopedia of Philosophy.
  • Halevy, Elie (1966). The Growth of Philosophic Radicalism. Beacon Press. ISBN 0-19-101020-0.
  • Hall, Everett W. (1949). "The 'Proof' of Utility in Bentham and Mill". Ethics. 60: 1–18. doi:10.1086/290691. JSTOR 2378436.
  • Hardin, Russell (במאי 1990). Morality within the Limits of Reason. University Of Chicago Press. ISBN 978-0226316208. {{cite book}}: (עזרה)
  • Hare, R. M. (1972–1973). "The Presidential Address: Principles". Proceedings of the Aristotelian Society, New Series. 73: 1–18. doi:10.1093/aristotelian/73.1.1. JSTOR 4544830.{{cite journal}}: תחזוקה - ציטוט: postscript (link)
  • Hare, R. M. (1981). Moral thinking: its levels, method, and point. Oxford New York: Clarendon Press Oxford University Press. ISBN 9780198246602.
  • Harsanyi, John C. (Winter 1977). "Morality and the theory of rational behavior". Social Research, special issue: Rationality, Choice, and Morality. The New School. 44 (4): 623–56. JSTOR 40971169.{{cite journal}}: תחזוקה - ציטוט: postscript (link)
Reprinted as: Harsanyi, John C. (1982), "Morality and the theory of rational behaviour", in Sen, Amartya; Williams, Bernard (eds.), Utilitarianism and beyond, Cambridge: Cambridge University Press, pp. 39–62, ISBN 9780511611964.

קישורים חיצוניים

מיזמי קרן ויקימדיה
ויקימילון ערך מילוני בוויקימילון: תועלתנות

הערות שוליים

  1. ^ Borchard, Ruth (1957), John Stuart Mill, The Man. London: Watts.
  2. ^ Dennett, Daniel (1995), Darwin's Dangerous Idea, Simon & Schuster, מסת"ב 0-684-82471-X.
  3. ^ ג'ון סטיוארט מיל, על החירות, תרגום אריה סימון, הוצאת מאגנס, תש"ו, עמ' 45.
  4. ^ גל גרזון, ליברליזם - קשרים, הקשרים, ביקורות, הוצאת האוניברסיטה הפתוחה, 2004, עמ' 53 - 54
  5. ^ יוסי דהאן, תאוריות של צדק חברתי, (ישראל: משרד הביטחון, 2007), עמ' 94–95
  6. ^ קרל מרקס, הקאפיטל, ביקורת הכלכלה המדינית, ספר ראשון, תהליך הייצור של ההון, תרגם צבי וויסלבסקי, הוצאת ספרית פועלים, 1953, עמ' 501, הערת שוליים 63.
  7. ^ קרל מרקס, הקאפיטל, ביקורת הכלכלה המדינית, ספר ראשון, תהליך הייצור של ההון, תרגם צבי וויסלבסקי, הוצאת ספרית פועלים, 1953, עמ' 142.
  8. ^ פרידריך וילהלם ניטשה, מעבר לטוב ולרע, לגנאלוגיה של המוסר, תרגם ישראל אלדד, תל אביב, הוצאת שוקן, 1965, עמ' 231.
  9. ^
    Williams, Bernard. Utilitarianism: For and Against, 1973.
  10. ^
    Sen, Amartya, and Bernard Williams (eds),Utilitarianism and Beyond. Cambridge University Press, 1982.
  11. ^ מאמר 'ערך התחיה' ספר 'אורות', עמ' קלו, מוסד הרב קוק, תשנ"ג


פילוסופיה
תחומים
אונטולוגיה • אסתטיקה • אפיסטמולוגיה • אתיקה • לוגיקה • מטאפיזיקה • מטאפילוסופיה • מטא-אתיקה • פילוסופיה פוליטית • פילוסופיה של ההיסטוריה • פילוסופיה של החינוך • פילוסופיה של הלשון • פילוסופיה של המדע • פילוסופיה של המתמטיקה • פילוסופיה של הנפש • פילוסופיה של הפסיכולוגיה • תאולוגיה • פילוסופיה של המשפט • פילוסופיה של המוזיקה • פילוסופיה של הקולנוע
זרמים/אסכולות
דאואיזם • האסכולה הפיתגוראית • האסכולה האלאטית • האסכולה האטומיסטית • מוהיזם • לגליזם • נטורליזם • האסכולה הפריפטטית • האסכולה הסטואית • האסכולה הצינית • נאופלאטוניזם • האסכולה האפיקוראית • קונפוציאניזם • סכולסטיקה • רציונליזם • אמפיריציזם • אקזיסטנציאליזם • פילוסופיה של הדיאלוג • נאו-קונפוציאניזם • פנומנולוגיה • פילוסופיה אנליטית • פרגמטיזם • פוסט-סטרוקטורליזם • פילוסופיה בודהיסטית • פילוסופיה הינדואיסטית • פילוסופיה ג'ייניסטית • פילוסופיה יהודית
אישים בולטים
פילוסופים של העת העתיקה לאו דזה • קונפוציוס • תאלס • פיתגורס • הרקליטוס • מו דזה • הבודהה • פרמנידס • פרוטגורס • דמוקריטוס • סוקרטס • אפלטון • אריסטו • זנון מקיטיון • טימון מפליוס • פירון מאליס • פלוטינוס • סון דזה • מנציוס • שו'ן קואנג • ג'ואנג דזה • נגרג'ונה
פילוסופים של ימי הביניים שנקרה • אוגוסטינוס • ג'ון סקוטוס אריגנה • אבן סינא • אבן רושד • ג'ו שי • דוגן • תומאס אקווינס • ויליאם איש אוקאם
פילוסופים מודרניים ניקולו מקיאוולי • תומאס הובס • פרנסיס בייקון • רנה דקארט • ברוך שפינוזה • גוטפריד לייבניץ • ג'ון לוק • ג'ורג' ברקלי • דייוויד יום • ז'אן-ז'אק רוסו • עמנואל קאנט • ג'רמי בנת'ם • גאורג וילהלם פרידריך הגל • ג'ון סטיוארט מיל • ארתור שופנהאואר • סרן קירקגור • קרל מרקס • פרידריך ניטשה
פילוסופים בני המאה ה-20 גוטלוב פרגה • ג'ון דיואי • אדמונד הוסרל • ברטראנד ראסל • לודוויג ויטגנשטיין • מרטין היידגר • רודולף קרנפ • קרל פופר • קרל המפל • ז'אן-פול סארטר • חנה ארנדט • עמנואל לוינס • סימון דה בובואר • וילארד ואן אורמאן קוויין • אלבר קאמי • ג'ון רולס • תומאס קון • ז'יל דלז • מישל פוקו • יורגן הברמאס • ז'אק דרידה • מרתה נוסבאום • ג'ודית באטלר
מונחים
מונחים בסיסיים אינסוף • אמת ושקר • אפוסטריורי • אפריורי • דיאלקטיקה • הנחה • זמן • חומר ורוח • חוק הזהות • טוב ורע • ישות • כשל לוגי • לוגוס • מהות • מציאות • סיבתיות • ערך • פרדוקס • צדק • תכונה • יום הפילוסופיה העולמי
תאוריות/תפיסות אגואיזם אתי • אוניברסליזם • אימננטיות • אינטואיציוניזם • אמנה חברתית • בחירה חופשית • בעיית הראוי-מצוי • הבעיה הפסיכופיזית • דאונטולוגיה • דואליזם • נהנתנות • הוליזם • היסטוריציזם • הרצון לעוצמה • השכל הפועל • טיעון השפה הפרטית • כשל נטורליסטי • לוגיציזם • מטריאליזם • מוניזם • מונאדה • מכניזם • נטורליזם מטאפיזי • ניהיליזם • נומינליזם • סובייקטיביזם • סוליפסיזם • ספקנות • על-אדם • עשרת הכבלים • פוזיטיביזם • פטליזם • פנאנתאיזם • פנתאיזם • הפרא האציל • הצו הקטגורי • הקוגיטו • ריאליזם • רדוקציוניזם • רלטיביזם • תועלתנות • תערו של אוקאם
פורטל פילוסופיה
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

37740103תועלתנות

אוחזר מתוך "https://www.hamichlol.org.il/w/index.php?title=תועלתנות&oldid=2456505"