פנומנולוגיה

הוסרל

היידגר

מרלו-פונטי

פֵנוֹמֵנוֹלוֹגְיָה (מיוונית: φαινόμενον (פֶנוֹמֶנוֹן) "מה שמופיע", ו-λόγος "לוגוס") הוא זרם או שיטה בפילוסופיה של סוף המאה ה-19 ותחילת המאה ה-20; מאוחר יותר, המונח "פנומנולוגיה" החל לשמש בפי כלל הזרמים בפילוסופיה לציון מה שלמעשה מהווה מושא המחקר של הפנומנולוגיה כשיטה - החוויה הסובייקטיבית עצמה.

הפנומנולוגיה כשיטה היא פילוסופיה תיאורית של הניסיון שמטרתה היא תיאור התהליך שבו התנסות (experience) מסוימת מגיעה להכרתנו באופן ישיר, ללא צורך להיעזר בתאוריות, דעות קדומות, מסקנות או השערות מתחומים אחרים, כמו מתחומי מדעי הטבע. הדברים שהתנסותנו היומיומית מביאה לידי הכרתנו מכונים פנומנה (phenomena, תופעות). מכאן המונח פנומנולוגיה - חקר תהליך הגעת הפנומנה להכרתנו. אבי גישה זו הוא הפילוסוף אדמונד הוסרל.

כאמור, כיום המונח "פנומנולוגיה" משמש גם לציון החוויה הסובייקטיבית עצמה, או בניסוח המקובל יותר: ה-"איך זה מרגיש" של החוויה (The "what it is likeness" of experience).

הגדרה

יש המגדירים את הפנומנולוגיה כתורת ההופעות של מושאי החושים. אחד המרכיבים הבסיסיים של הפנומנולוגיה הוא "ההתכוונותיות" (intentionality) - הכרתנו כסובייקטים תמיד מכוונת לעבר אובייקט מסוים.

בדוגמה: "אדם רואה סוס" קיים ה"אדם" שהוא הסובייקט שבו מתרחש התהליך, "רואה" הוא התהליך, אותו חוקרת הפנומנולוגיה, שבו מגיעה התנסות חושית (ראייה) להכרת האדם (הסובייקט), ואילו ה"סוס" - הוא האובייקט אליו הכרתו של האדם מכוונת כעת. מכאן נובע של"דברים" (אובייקטים) אין קיום מחוץ להכרתנו ולמודעותנו והתהליכים החלים על האובייקטים, חלים למעשה ברוחנו, ללא קשר לתכונותיהם של האובייקטים "כשלעצמם".

עמנואל קנט הבדיל בין חקר האובייקטים והאירועים כפי שהם משתקפים ברוחנו בעקבות התנסויותינו (phenomena) לבין האובייקטים והאירועים כפי שהם מחוצה לנו, "כשלעצמם" (noumena). הגל (Hegel) ראה בפנומנולוגיה את המדע החוקר את הנפש (mind). לדבריו, החושים מביאים את האובייקט להכרתנו והופכים אותו לתודעה חושית. תודעה חושית זו הופכת ברוחנו לתודעה מדעית (או אמנותית, או דתית וכדומה). תודעה מדעית זו הופכת בהמשך הדרך ל"דעת המוחלטת", כלומר להכרה פילוסופית אמיתית ושלמה.

אדמונד הוסרל

אדמונד הוסרל הוא הפילוסוף שהפך את הפנומנולוגיה למדע פילוסופי תיאורי (descriptive) בסיסי בחיבוריו - "הפילוסופיה של האריתמטיקה" (1891) ו"מחקרים לוגיים" (1900). הוא רצה לתאר כיצד העולם מורכב ונחווה (experienced) דרך הכרתנו ללא קשר לתאוריות ולדעות קדומות. התאוריות והדעות הקדומות (לדעתו) היו הפסיכולוגיזם, הטוען שההכרה המדעית תלויה במבנה הנפשי של החוקר, וההיסטוריציזם, הטוען שההכרה תלויה בהתפתחות מהלך ההיסטוריה האנושית. לפי הוסרל הפנומנולוגיה היא קיומית (existential phenomenology) בכך שהיא מתארת את מודעותנו הטבעית לעולם שאנו קיימים בו (lifeworld, lebenswelt). במילים אחרות, הפנומנולוגיה מתארת את הקיום האנושי (human existence).

הוסרל דן בתודעה בשני היבטים - ההיבט האפיסטמולוגי וההיבט הפסיכולוגי. במישור האפיסטמולוגי הוא רצה ליצור שיטה פילוסופית חפה ממשגי השיטות הפילוסופיות הקודמות. לפיו, דרך תודעתו הפרטית של החוקר אנו יכולים להגיע לתודעה אנושית כללית המציגה את העולם ואת המציאות היומיומית בצורת עיבוד שיטתי. עיבוד שיטתי זה מבוצע בעזרת טכניקה אותה כינה "רדוקציה פנומנולוגית". טכניקה זו אומרת שכאשר מושא מסוים מתגלה לתודעתנו, אנו מתעלמים ממושאים אחרים המגיעים לתודעה בעקבות אותו מושא ספציפי ו"שמים אותם בסוגריים". תודעתנו מתרכזת ומתכוונת למושא הספציפי בלבד. כאן אנו רואים שוב את החשיבות של מושג ה"התכוונותיות". במילים אחרות, טוען הוסרל שתודעה אינה אפשרית ללא קיום של מושא אליו היא מתכוונת. בעזרת טכניקה זו ניתן, לדברי הוסרל, להגיע לתודעה כללית לגבי העולם ומכלול מושגיו אליהם תודעת החוקר מכוונת. הוא מכנה תודעה כללית זו כ"תודעה טרנסצדנטלית" ואת מכלול מושגיה בשם COGITATA. מכאן שהפנומנולוגיה עוסקת בשני מישורים. המישור הראשון נקרא NOESIS והוא מתאר את התודעה עצמה כלומר את ארגון הנתונים החושיים ויצירתן של הקטגוריות המדעיות בתוך אותה תודעה של החוקר. המישור השני מכונה NOEMATA, הוא המישור בו נחקר עולם המושאים עצמו על ידי ארגונו למבנים בסיסיים ולשדות-תופעות. הוא חילק שדות תופעות או אזורים בסיסיים אלו לשלושה סוגים:

• האזור האונטולוגי-פורמלי שבו קיימות האמיתות הלוגיות והמתמטיות
• אזור המהות הפסיכית, הנפשית, של המושאים
• אזור המהות הפיזית של המושאים.

הוסרל עצמו לא היה מרוצה מחלוקה זו וחשב שיש עוד אזורים ותת-אזורים.

בשלב זה שאף הוסרל לשיטה פילוסופית מדעית טהורה הרחוקה מכל מטפיזיקה (על כן, יש שכינו אותה "פוזיטיביזם טרנסצדנטלי"). בשלבים יותר מאוחרים של חייו חל שינוי בשאיפה זו. בחיבורים שונים, בייחוד ב"הגיונות קרטזיאניים" (1931) מופיע גורם שלישי נוסף לתודעה ולעולם על מכלול מושאיו. הגורם הזה הוא ה"אני הטרנסצדנטלי" שהוא גורם מתווך בין התודעה והמושאים. למעשה, "אני" זה הוא המייסד והבונה את העולם המגיע לתודעתנו באמצעותו. ה"אני" הזה הוא טרנסצדנטלי היות שהוא נמצא בתוך העולם כחלק ממנו אך באותו הזמן גם מייסד ובונה את אותו עולם עצמו. גישה זו כונתה "מיתוס בריאה מחודש" ואתאיסטי, והיא השפיעה על הגישה האקזיסטנציאליסטית של היידגר וסארטר.

בשנותיו האחרונות עסק הוסרל ברעיונות החברה הבינסובייקטיבית ו"עולם החיים" (lebenswelt). הוא סבר שהמשברים הפוקדים את אירופה הם תוצאה של התנכרות האדם לעולם בו הוא קיים ופנייתו לעולם מדעי בלתי אישי וחסר ערכים ורוחניות. שיטתו הפנומנולוגית עשויה לקרב שוב את בני אירופה לרוח של קרבה רוחנית בין בני האדם, ליחס אחר למדע שלא יודרך על ידי שיקולים טכניים-מעשיים אלא על ידי הרצון לשרת את האדם. האנושות תתגבר, על ידי כך, על יאושה הנובע מחוסר אמונה ביעודה.

פנומנולוגיה אחרי הוסרל

היידגר הגדיר את הפנומנולוגיה כאונטולוגיה המסבירה מה גורם לאובייקט להיות הוא עצמו. אין זה הסבר פיזי (הגדרת "סוס" מבחינה אנטומית וזואולוגית), אלא הסבר טבעו ומובנו הפנימיים של המושג. בתהליך אנליטי-פנומנולוגי זה האדם חייב להתנתק מתאוריות ומדעות קדומות כדי שיוכל להתייחס לפנומנום "כפי שהוא". כלומר, עליו להגיע לתמציתו ולטבעו הפנימי של האובייקט, לדבר ההופך את האובייקט למה שהוא, ושבלעדיו הוא יהיה דבר אחר. יש להבדיל בין פנומנולוגיה לבין אתנוגרפיה שהיא התייחסות להתנסויות היומיומיות לאור תרבותנו, השכלתנו והשכל הישר (common sense).

אקזיסטנציאליסטים כמו סארטר ומרלו-פונטי כינו עצמם בתקופות שונות כפנומנולוגים ואף הרחיבו את הפנומנולוגיה שתכלול גם הוגים כמו קירקגור, ניטשה, מרקס ופרויד. מאוחר יותר השפיעה הפנומנולוגיה בתחומים שונים כמו - הפסיכיאטריה הפנומנולוגית של רונאלד לאינג, היסטוריה של המדע של אלכסנדר קוירה, סוציולוגיה של אלפרד שוץ או האנתרופולוגיה המבנית של קלוד לוי-שטראוס.

תיאור למול פרשנות

הנאמר עד כאן עוסק בזרוע התיאורית של הפנומנולוגיה. הזרוע התיאורית נותנת לאובייקט להופיע בהכרתנו ולדבר בעד עצמו ("אני רואה סוס" כלומר, יש כרגע בהכרתי מושג של סוס כפי שהוא בתמציתו היסודית והפנימית, לא בהכרח בצורתו האנטומית). אך דבר זה יהיה חסר מובן אם לא "אתרגם" לעצמי ולאחרים את המושג שבהכרתי. הזרוע המתרגמת הזו היא הזרוע ההרמנויטית (hermeneutic - פרשני) של הפנומנולוגיה. ההרמנויטיקה היא התאוריה של האינטרפרטציה של המושגים שבהכרתנו. בלעדיה הניסיון שלנו יהיה חסר מובן. האינטרפרטציה (התרגום) פרושה המעבר ממושג מופשט בהכרתנו, למושג מובע בשפת דיבור (מעבר מהמושג התמציתי "סוס" למילה "סוס" המובנת לכול).

הזרם הפנומנולוגי בפסיכולוגיה

ערך מורחב – פנומנולוגיה (פסיכולוגיה)

החיבור שבין הפסיכולוגיה לפילוסופיה הוליד בשנות ה-60 את הזרם הפנומנולוגי בפסיכולוגיה. אדמונד הוסרל הוא אבי הגישה הפנומנולוגית, שהיא אחת מהגישות במחקר האיכותני. גישה זו מחפשת אחר מהות (essence) של תופעה/מושג. התופעה/מושג כמושא החקירה. ב"פסיכולוגיה הפנומנולוגית" ראה הוסרל כעיסוק בתיאור מבני תודעה שונים כמו זיכרון, תחושה, דמיון, יצירה אמנותית, הערכה אסתטית, הערכה מוסרית ואמוציות. כדי לתאר מבני תודעה אלו, הציע הוסרל לבצע אינטרוספקציה לתוך תודעת החוקר עצמו. בעזרת האינטרוספקציה נדע כיצד תודעת החוקר תופסת את מהות התופעה. עליו לתפוס מהות זו מתוך התבוננות חוזרת שוב ושוב במושא, בוואריאציות שלו ושל תופעות שונות מאותו סוג. הכלים שעומדים לרשות התודעה הן התחושה והדמיון ואין צורך בכלים אחרים כגון הפשטה ואינדוקציה. כך נוצרת "תודעה מהותית" של הסגולות ההכרחיות של אותה תופעה. לשיטה פסיכולוגית ניסויית זו, השואפת להביא את ריכוז תשומת הלב במהותי ולהתעלמות מן המקרי והפרטי, הוא קרא בשם "רדוקציה אידטית" (מהמילה היוונית eidos - מהות). המהויות ששיטה זו מנסה להגיע אליהן מושגות בצורת התבוננות פנימית (כמוסבר מעלה) ללא כל קשר לניסיון מדעי ותוך בידוד התודעה מכל הגורמים המשפיעים על החלק הפיזי של האורגניזם. רק אחרי השגת המהויות, ארגונן במבנים, השוואת המבנים ביניהם וחקר הקשרים בין המבנים השונים (למשל הקשר בין הזיכרון לתחושה) יוכל החוקר להגיע לשלב החקירה המדעית של הפסיכולוגיה הניסויית.

בשנות ה-60 גובשה הגישה הפנומנולוגית בכתביהם של מספר תאורטיקנים, שביקרו את הגישות הדטרמניסטיות של אותם ימים - במיוחד, גישתו של זיגמונד פרויד. ההבדל המהותי הוא ויתור על ההנחה שניתן להגיע לפתרון בעיות ההווה מתוך התבוננות במקורות הבעיה בעבר. לחלופין - להכיר את האופן שבו באות לידי ביטוי התופעות והאופן שבו ניתן להכירן בהווה - במה שמכנה פריץ פרלס "כאן ועכשיו".

אחת הדילמות המרכזיות בפנומנולוגיה, היא האם ניתן להישאר "חוקר טהור" בתחום הנפש או - כמו שביטאה עמדה שניצניה מופיעים כתוצאה מתורת הקוואנטים - כי עצם התצפית כבר משנה את התוצאות. כאן נכנס הפער שבין הגישה של הוסרל והיידגר - האם ניתן להגיע למהות הטהורה, או שעצם ההשתתפות של האדם הצופה, יוצרת מהות דינמית - ועל כן, במקום לנסות לטהר את המציאות מה"הפרעה" של מרכיבי התצפית, יש להכיר בסובייקטיביות של המהות.

פנומנולוגיה בפיזיקה

בפיזיקה, הגישה הפנומנולוגית שואפת להסביר תופעות נצפות, ללא הקפדה על בניית תורה שלמה ואלגנטית מבחינה מתמטית. בכך היא שונה מהגישה שרווחה בפיזיקה במרבית המאה ה-20 אשר שאפה לבנות את חוקי הטבע מתוך עקרונות יסוד מתמטיים כגון סימטריה. דוגמה בולטת היא תחום הפנומנולוגיה בפיזיקת חלקיקים, אשר נבדל מפיזיקה תאורטית קלאסית גם בירחונים בהם מתפרסמים המאמרים.

לקריאה נוספת

• אדמונד הוסרל, על הפנומנולוגיה של הבין-סובייקטיביות, תל אביב: רסלינג, 2016
• ירון סנדרביץ, פנומנולוגיה של הזמן - תודעת זמן וסובייקטיביות, תל אביב: רסלינג, 2017
• הערך: "פנומנולוגיה", אנציקלופדיה למדעי החברה, כרך רביעי.
• הערך: "פנומנולוגיה", האנציקלופדיה לפילוסופיה מערבית, כרך 2
• יוחאי עתריה, לא על המוח לבדו, מאגנס, 2019.

קישורים חיצוניים

• Online-Newsletter of Phenomenology
• יוחאי עתריה, הגישה הפנומנולוגית לחקר התודעה: תאוריה ומחקר אמפירי-פנומנולוגי, פסיכולוגיה עברית.
• פנומנולוגיה, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

34234452פנומנולוגיה