מרטין היידגר

מרטין היידגר

היידגר בשנת 1960.
זרם	אקזיסטנציאליזם
תחומי עניין	מטאפיזיקה, תורת ההכרה, פנומנולוגיה, אונטולוגיה
הושפע מ	אפלטון, אריסטו, ג'ון דונס סקוטוס, מרטין לותר, עמנואל קאנט, גיאורג וילהלם פרידריך הגל, סרן קירקגור, פרידריך ניטשה, אדמונד הוסרל
השפיע על	הנס גאורג גדמר, ז'אן-פול סארטר, חנה ארנדט, ז'אק דרידה, מישל פוקו, מוריס מרלו-פונטי, עמנואל לוינס, ז'אק לאקאן, גרהם הרמן, הנס יונאס

מרטין היידגר (גרמנית: Martin Heidegger; ‏26 בספטמבר 1889 - 26 במאי 1976), פילוסוף גרמני, מאבות האקזיסטנציאליזם המודרני.

יצירתו העיקרית היא החיבור "הוויה וזמן" (1927), שאותו הקדיש לאדמונד הוסרל, מורו לפילוסופיה. היידגר הצטרף למפלגה הנאצית והיה הרקטור של אוניברסיטת פרייבורג. במסגרת זו אסר על הוסרל (שהיה ממוצא יהודי) להשתמש בספריית האוניברסיטה ופוטרו המורים היהודים באוניברסיטה.

חייו

היידגר נולד בעיירה מסקירש, במדינת באדן-וירטמברג שבגרמניה. הוא היה בנו של חבתן שהתנדב גם כשמש הכנסייה המקומית, התחנך כקתולי ולמד בסמינר של מסדר הישועים. בין 1909 ל-1911 למד תאולוגיה באוניברסיטה של פרייבורג, ואחר כך למד פילוסופיה באותה אוניברסיטה. ב-1914 השלים את עבודת הדוקטורט שלו בנושא "פסיכולוגיזם". ב-1916 כתב את תזת ההביליטציה שלו על ג'ון דנס סקוטוס אשר הסמיכה אותו לשמש למשרה באוניברסיטה. בתזה זו הוא ביקש להראות כי עקרונות פנומנולוגים מרכזיים מופיעים כבר אצל סקוטוס תוך עיגונם במערכת המטאפיזית שלו. לימד ללא שכר עד שהפך לפרופסור מן המניין.

בשלהי מלחמת העולם הראשונה התגייס לצבא הגרמני ושירת כחזאי וכסמל דואר. אחרי המלחמה שימש כעוזרו של אדמונד הוסרל באוניברסיטה של פרייבורג עד 1923 כאשר נבחר לשמש כפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטת מרבורג. בין הסטודנטים שלו שם היו חנה ארנדט והנס יונאס. .

ב-1928, עם פרישתו של אדמונד הוסרל, נבחר מרטין היידגר למלא את מקומו כפרופסור לפילוסופיה באוניברסיטה של פרייבורג. הוא נשאר שם במשך כל ימי חייו אף על פי שהיו לו הצעות לשמש באותו תפקיד באוניברסיטאות אחרות, לרבות האוניברסיטה של ברלין (היום אוניברסיטת הומבולדט).

בסוף 1932 תקף היידגר את ה"ייהוד" (Verjudung) הגובר, לטענתו, של האוניברסיטה הגרמנית. ב-1 במאי 1933 הצטרף למפלגה הנאצית ובעקבות זאת מונה לרקטור של אוניברסיטת פרייבורג. במהלך כהונתו אסרה האוניברסיטה על מורו, הפילוסוף היהודי המומר אדמונד הוסרל, להשתמש בספריית האוניברסיטה, זאת במסגרת חוקי הגזע הנאציים. בפברואר 1934 הוא התפטר מתפקידו כרקטור והפסיק ללכת לאסיפות של המפלגה הנאצית, אך המשיך להיות חבר מפלגה.

במהדורה השנייה של "הוויה וזמן", שיצאה לאור בשנת 1941, הסיר היידגר את ההקדשה להוסרל. לאחר המלחמה, כאשר יצאה לאור מהדורה שנייה לספרו "מבוא למטפיזיקה", אשר ראה אור לראשונה בשנת 1935, סירב היידגר באופן עקרוני לשנות בה דבר ולכן סירב להסיר ממנה דברי תמיכה בנאציזם. בשנת 2014 התפרסמו גם מחברותיו הפרטיות, המכונות "המחברות השחורות" אותן כתב בשנים 1931– 1941 ושם נמצאו גילויי אנטישמיות נוספים. לאחר המלחמה לא הביע היידגר בפומבי חרטה על תמיכתו בנאציזם, אך בשיחה פרטית אמר כי היה זה "הדבר הטיפשי ביותר שעשה בחייו."

על תמיכתו במשטר הנאצי וחוסר מוכנותו לחזור בו ולהודות בפומבי בטעות, כתב לו במכתב תלמידו לשעבר הרברט מרקוזה, בשנת 1948: "פילוסוף עלול ללכת שולל אחר עניינים הנוגעים לפוליטיקה; במקרה זה עליו להודות בגלוי בטעותו. אך הוא לא יכול ללכת שולל אחר משטר שהרג מיליוני יהודים - רק משום שהם יהודים. דבר זה הופך את הטרור לתופעה שגרתית של יום יום וכן הופך רעיונות דגולים כמו רוח, חירות ואמת להיפוך רווי הדמים שלהם; משטר שבכל היבט אפשרי אותו ניתן להעלות על הדעת היה קריקטורה רצחנית של המסורת המערבית, שאתה עצמך מסביר ומאיר בהתלהבות כה רבה לפרטי פרטיה."

בשנת 1966 הסכים היידגר להתראיין בנושא לעיתון דר שפיגל וטען כי תמך במפלגה הנאצית מכיוון שרצה להציל את האוניברסיטה ומשום שהאמין אז כי הנאציזם מציע דרך לאומית וחברתית חדשה בין קומוניזם לקפיטליזם. כמו כן ציין שבזמן כהונתו כרקטור סירב לבקשת הנאצים להסיר ממדפי הספרייה באוניברסיטה ספרים של מחברים יהודים.

הגותו

הגותו של היידגר ניתנת להבנה לאור השאלה המנחה אותה, היא "שאלת הישות". שאלת הישות היא מן הנושאים הסבוכים בפילוסופיה המערבית, והיידגר מקדיש מאמצים רבים על-מנת לחשוב על עצם השאלה והניסוח שלה. "שאלת הישות" יכולה להישאל רק בהנחת משמעות מסוימת לישות, שרק דרך ההבנה הנאותה שלה, שאלת הישות יכולה בכלל להישאל. טענתו היא שהקיום האנושי באשר הוא, הוא "פרשנות" מסוימת לישות, או לחלופין, משמעות מסוימת של הישות, שבלעדיה אינו מה שהוא. כך כאשר אדם מבין דברים מסוימים כישנם ואחרים כאינם, או כאשר האדם מעדיף ישים מסוימים על-פני ישים אחרים הוא בעל פרשנות קיומית מסוימת לישותם של אותם הישים.

הניסיון של היידגר הוא להבין את המבנה של הופעת הישות בישים. השאלה שהיידגר עוסק בה בהוויה וזמן היא בעיקר "כיצד נראית כל עמדה\פרשנות אפשרית של הישות?". כך אם אמרנו שכל אדם הוא בעל פרשנות קיומית מסוימת, היידגר טוען שהפרשנות הזו "חורגת אל מעבר" למציאות הישים על ידי זה שהיא בעלת עמדה מסוימת כלפי הישות של אותם ישים. החריגה הזאת "אל מעבר" היידגר מסביר כ"יישותו של האדם" אותו הדבר לו הוא קורא "קיום". לאורך חייו היידגר מנסה להבין את אותו "קיום" כתצורות מסוימות של "חריגה אל מעבר לישים". דבר המאפשר את הופעת הישות של הישים, את משמעותם. ההיסטוריה של הישות היא ההיסטוריה של התנאים המאפשרים את החריגה הזאת, כלומר של הפרשנויות הדומיננטיות שבכל מצב מתנות את פרשנותו של כל אדם יחיד בכל זמן נתון, וברוב המצבים הן הן המאפשרות את הופעת הישות של הישים כפי שהיא ולא האדם הבודד.

לטענתו, ההוויה "נשכחה" לאורך רוב ההיסטוריה של הישות. כדי להבין את האמירה הזאת, עלינו להבין כיצד היידגר מבין את ההיסטוריה. לדידו, ההיסטוריה היא זירת ההתרחשות של ההוויה והיא מתחוללת מתוך יחסו של ה-Dasein (ה"נמצא-שם", האדם) עם הישות. על כן, התהליך ההיסטורי, ובכללו ההיסטוריה הפילוסופית בפרט, נעוצים ב"קשב" של האדם לישות. דוגמה לדבר אפשר למצוא במגנום אופוס שלו "הוויה וזמן": לדידו, רנה דקארט, שקבע את מהלכה של הפילוסופיה המודרנית, הביא לידי ביטוי תצורה מסוימת של "שכחת" הישות. על ידי כך שדקארט זיהה את הישות עם ההכרה, הוא התחיל את הסובייקטיביות המודרנית שאינה מכירה למעשה בישות אחרת מלבדה מחד, ומאידך את האובייקטיביות המודרנית בכך ככל שהיא נתפשת לאופי האוניברסלי של מושגי ההכרה. הבנתו של דקארט את המחשבה תרמה לשכחת הישות עצמה, כמשהו שחוצה (transcend) את כל הישים ולא רק את ההכרה באופן מיוחד.

נהוג לחלק את הגותו של היידגר לשתי תקופות מרכזיות: החלק הראשון מאפיין את היידגר בספרו "הוויה וזמן": בספר זה היידגר מבסס את המבנה שלו לקיום האדם בתור היש שדואג לישות. האדם "דואג" לישים, מה שמאפשר את חשיפתה האפשרית של ישותם, בהתאם לאופן הדאגה שלו לישות; הדבר המרכזי לו הוא למעשה דאגה לקיום (ישות האדם), המגלה את עצמו בכל דאגה. בדאגה הכוונה היא לכל יחס לישים שנובע מעצם הקיום האנושי, מדובר בכל יחס של האדם לישות של הישים באשר הם. חשיפת ההוויה של האדם נקראת אצל היידגר אותנטיות. בעצם היות האדם בעל פרשנות עצמאית לקיום של עצמו, הוא מגיע להוויה אותנטית שאינה "מושפעת" מדברים אשר אינם שייכים לה. ההגעה לאותנטיות נעשית באמצעות כלים שמקבלים אצל היידגר פרשנות פנומנולוגית, כגון עמידה בפני המוות, המצפון והניגוד ל"הם".

החלק השני של הגותו מאופיין בהפנמה של הבנת הישות מתוך עצמה, על כן הוא נוטש מושגים אנטרופוצנטריים לטובת מושגים מתוך הפנומנולוגיה שהוא עצמו פיתח, שקשורה קשר הדוק לפרשנות שלו את הפרה-סוקרטיים. בחלק השני היידגר מתייחס יותר להופעת הישות בישים, ה"איבטוח" שלה בהתחשב באופן החשיפה הטמפורלית שנגיש לבני אנוש. ב"מכתב על הומניזם" (שמסמן את המפנה הנ"ל) היידגר ממשיל את האדם לרועה צאן שההוויה היא הצאן שלו. על האדם לדאוג להיות ההוויה על מנת שהיא תתרחש במלואה.

ההבדל האונטו-אונטולוגי

בית המשפחה במסקירש, שבו גדל היידגר

אחד מהרעיונות המרכזיים שבהגותו של היידגר שנשמרים במידה מסוימת לאורך כל הקריירה שלו הוא ההבדל האונטו-אונטולוגי. היידגר מבקש להבחין בין ישים פרטיקולריים, אונטיים, לבין הישות ("הוויה") האונטולוגית שלהם. טענתו המרכזית של היידגר היא שככול שהייתה אונטולוגיה מערבית מאז ימי אפלטון ואריסטו, אופייה נטה ללבוש צורה אונטית. כך למשל נטען שמהותו של האדם היא היותו יש רציונלי. אליבא דהיידגר, יש כאן "שכחה" של הישות האנושית עצמה, על ידי צמצום שלה והבנתה דרך תופעה שהיא משנית בקשר שלה לאדם (תופעת ההכרה).

טמפורליות

אחד הנושאים הסבוכים ביותר בהגותו של היידגר הוא הטמפורליות. טענתו המרכזית בנושא היא שלאורך ההיסטוריה המערבית הדרך להבנת הישות של הדברים עוברת דרך תפיסת הזמן. במערב, מימיי יוון ועד מדע הלוגיקה של הגל היה נהוג לזהות את הישות עם ההווה. לפי התזה הזו, העבר והעתיד הם או שיכפולים חיוורים של ההווה או שאינם בעלי ישות כלל. היידגר מנסה להעביר את תפיסת הזמן המערבית תחת משוכת הביקורת בזיהויו את הישות כמשמעות. הבנתו זו של הישות, פתחה פתח לתפיסת זמן שונה שהעיקר המרכזי שלה אינו הוודאות שמאפשר ההווה הפשוט, כי אם הסיכון שפותח בפנינו העתיד. קיום האדם נעוץ באופי העתידי שלו ("futurity"), שמתוכו העבר יכול להענות או לא להענות לציפיותיו. בהתאמה, כל קיום אנושי כעתידי כבר נמצא עם הדברים בעבר ("pastness") ועל כן מוגבל להקרנת ("projecting") אפשרויות קיומיות-עתידיות מסוימות ומוגבלות. המעגליות בין העבר-עתיד מאפיינת את הקיום האנושי, ובתורה מכוננת את מומנט ההווה כמשהו שתמיד חורג לעבר ולעתיד, במודוס שהיידגר מכנה אקסטטיות.

המעגל ההרמנויטי

עוד רעיון מרכזי שזכה אחרי היידגר להשפעה רבה הוא המעגל ההרמנויטי. השפעתו של הרעיון התחילה אצל תלמידו של היידגר הנס גדמר, והגיע לשיאה ב"תאוריה הביקורתית" של שנות ה-60. אצל היידגר ההרמנויטיות מתבטאת בפרשנות הקיומית של העתיד מתוך העבר ושל העתיד את העבר. כך לדוגמה כאשר אני קורא טקסט אני מגיע עם פרשנות קיומית מסוימת אל הטקסט אותה אני "משליך-קדימה" לעתיד ומבין את הטקסט לאור הציפייה הקיומית שלי ממנו. ועל אותו המשקל, כאשר אני קורא את הטקסט הטקסט פועל עליי באופן כזה שאני נאלץ לשנות את הפרשנות הקיומית הראשונית שלי אותו. הטקסט, בתור מה "שכבר היה" משפיע על הבנתי את מה "שעוד לא" ובתור מה "שעוד לא" משפיע על הבנתי את "שכבר היה".

השפעתו

חשובי תלמידיו של היידגר היו יהודים: חנה ארנדט, ז'אק דרידה, עמנואל לוינס, הרברט מרקוזה ואחרים; אך למרות "התפכחותו של היידגר" מהתקווה לגבי תפקידו ההיסטורי של הנאציזם, הוא מעולם לא חזר בו מבגידתו במורהו הגדול הוסרל.

היידגר השפיע על הפוסטמודרניזם השפעה מכרעת. לאקאן לקח מהיידגר את הצורך שהמטפל יכבד את החלקים הלא-מילוליים של המטופל. מישל פוקו לקח מהיידגר את הקשר בין המילים והדברים ואת סדר הדברים. ליוטאר לקח ממנו את ביקורת הנראטיבים הגדולים.

ההיסטוריונית גרטרוד הימלפארב, בספרה On Looking Into the Abyss: Untimely Thoughts on Culture and Society, ביקרה בחריפות את הנטייה של הוגים פוסטמודרניסטים להעריץ את היידגר: הן משום ש"מכר נפשו לשטן הנאצי" ובגד בחבריו ובפילוסופיה שלו עצמו, והן בשל הדלות והשטחיות של רעיונותיו שמוצגים, לדעתה, בשפה כבדה ומורכבת שמכסה על השרלטנות ההיידגריאנית.

אך היידגר לא רק השפיע, אלא גם הושפע ממקורות שונים, ולעיתים בלתי צפויים. לצד ההשפעה הברורה של אריסטו והוסרל, אבנר בן-זקן הראה כי עבודת הפוסט-דוקטורט של היידגר - ״על הקטגוריות והמשמעויות אצל דון סקוטוס״ עסקה בוויכוחים פילוסופים מימי-הביניים אשר התמקדו בהבחנה בין ״היות״ ל״מהות״. ויכוחים אלה שהתגלגלו מתחילת ימי הביניים, מהפילוסופיה הערבית, לסוף ימי-הביניים, לסכולסטיקה האירופאית, ואשר קבעו כי האל הוא הישות היחידה שהיותה ומהותה זהות, היוו למעשה קרש הזינוק ומקור השראה לשאלה הפילוסופית ״מה זה להיות?״ ולכתיבת הוויה וזמן.

מפרסומיו

קברו של היידגר במסקירש

• הוויה וזמן (Sein und Zeit), ‏1927
• קאנט ובעיית המטאפיזיקה (Kant und das Problem der Metaphysik)‏, 1929
• על מהות האמת (Vom Wesen der Wahrheit)‏, 1930
• מקורה של יצירת האמנות (Der Ursprung des Kunstwerkes)‏, 1935
• מכתב על ההומניזם (Brief über den Humanismus)‏, 1946
• השאלה על אודות הטכניקה (Die Frage nach der Technik)‏, 1949
• זמן והוויה (Zeit und Sein)‏, 1962
• קץ הפילוסופיה ומלאכת החשיבה (Das Ende der Philosophie und die Aufgabe des Denkens)‏, 1964

תרגומים לעברית

• מרטין היידגר, מקורו של מעשה-האמנות, תרגום: שלמה צמח, הוצאת דביר, 1968
  • בתרגום חדש: מקורו של מעשה האמנות, תרגום: אדם טננבאום, הוצאת הקיבוץ המאוחד, 2017
• מרטין היידגר, מאמרים (1929–1959): הישות בדרך - מן האין (מבעד לטכניקה) אל השפה, ערך, תרגם מגרמנית, בצירוף הערות ומבוא - אדם טננבאום, תל אביב: מפעלים אוניברסיטאיים להוצאה לאור, 1999
• מרטין היידגר, השפה, תרגום: דנית דותן, מיכאל פרידמן, מהדורה דו-לשונית בצירוף הערות ומבוא, חיפה: פרדס, 2016.
• מרטין היידגר, איגרת על ה"הומניזם", תרגום: דרור פימנטל, הוצאת מאגנס, 2018

לקריאה נוספת

• הוגו ברגמן, הפילוסופיה של מרטין הידגר, בתוך: הוגי הדור, תל אביב: הוצאת מצפה, תרצ"ה 1935
• אברהם מנסבך, קיום ומשמעות: מרטין היידגר על האדם, הלשון והאמנות, ירושלים: הוצאת מאגנס, תשנ"ח
• טימותי קלרק, מרטין היידגר - מבוא, (תרגום: יאיר אור, עריכה מדעית: אלעד לפידות), הוצאת רסלינג, 2007
• ג'ורג' שטיינר, משנתו של מרטין היידגר, ירושלים ותל אביב: הוצאת שוקן, 1988
• מיכאל רובק, אונטולוגיה ומתמטיקה במחשבתו של מרטין היידגר, חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית, 1997
• מרטין היידגר, 'רק אל עוד יכול להצילנו', הראיון ב-'דר שפיגל', דחק - כתב עת לספרות טובה, כרך א'. נוסח עברי: מיכל סגל
• מרק לילה, 'מרטין היידגר, חנה ארנדט, קרל יאספרס', בתוך הנפש הנמהרת - אינטלקטואלים בפוליטיקה, תל אביב: הוצאת עם עובד, 2001
• דרור פימנטל, "חלום הטוהר, היידגר עם דרידה", הוצאת מאגנס - פילוסופיה, 2009

קישורים חיצוניים

• יוסף דן, "ילדיו" היהודיים של מרטין היידגר, באתר הארץ, 6 בספטמבר 2002
• מרטין היידגר, מהניסיון לחשיבה, באתר הארץ, תרגום: מנחם שכטר, 17 ביולי 2009
• גבריאל רעם, מרטין היידגר - תחנות בזמן ביוגרפיה דרך תמונות באתר אימגו
• על מרטין היידגר, באתר טקסט
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
  פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים יוסי סוכרי, מהו כוחה המהותי של האמנות?, באתר הארץ
• 
  שגיאות פרמטריות בתבנית:הארץ
  פרמטרי חובה [ 4 ] חסרים יצחק לאור, למה לא לנסות את ה"לא"?, באתר הארץ
• פטרישיה כהן, ניו יורק טיימס, תורת הרשע של מרטין היידגר, פורסם בעברית בעכבר העיר, 18 בנובמבר 2009
• אדמיאל קוסמן: איפה לחפש את עצמנו?, (מאמר, שעוסק בבובר והיידגר על הבדידות). רבעון לפסיכולוגיה ממזרח וממערב, גיליון 1, פברואר 17, 2012.
• ד"ר דרור פימנטל, היד של המבט: היידגר בין תאוריה לפרקטיקה היחידה להיסטוריה ותאוריה, בצלאל // גיליון מספר 1 - קווים מקבילים, חורף 2005
• גיל וייסבלאי, בין מרטין הגרמני למרדכי היהודי: המפגש בין בובר להיידגר, 1957, באתר הספרייה הלאומית
• בעז נוימן, המקרה של היידגר. מתוך האוניברסיטה המשודרת בגלי צה"ל, 2015.
• דוד בנון, דליה מנור, התלמידים היהודים מרדו בהיידגר, באתר הארץ, 10 ביולי 2014
• עפרי אילני, מדוע אין טעם להחרים את הפילוסוף הנאצי החשוב ביותר מהמאה ה-20, באתר הארץ, 13 בספטמבר 2017
• אבנר בן־זקן, אין מקום לחרטות, באתר הארץ, 28 בדצמבר 2017