שמעון ויזנטל

שמעון ויזנטל

שמעון ויזנטל
לידה	בוצ'אץ', גליציה המזרחית, ממלכת גליציה ולדומריה - נחלת הכתר האוסטרי, האימפריה האוסטרו-הונגרית
פטירה	וינה, אוסטריה

שִׁמְעוֹן וִיזנְטל (בגרמנית: Simon Wiesenthal;‏ 31 בדצמבר 1908, בּוּצ'אץ', גליציה – 20 בספטמבר 2005, וינה) היה אדריכל יהודי שנודע כ"צייד נאצים". כניצול השואה, הקדיש את חייו לאיסוף ותיעוד מידע אודות פושעי מלחמה נאצים במטרה להביאם לדין. הוא הצליח להביא לדין יותר מ-1,100 פושעי מלחמה שהיו אחראים לרציחות המוניות בעת השואה. חי ופעל בווינה, אוסטריה.

תולדות חייו

שנותיו הראשונות

שמעון ויזנטל נולד ב-31 בדצמבר 1908, לאָשֵׁר (אנשיל) ויזנטל ולרוזה ויזנטל לבית ראפ אף על פי שנולד לפני חצות הליל, הוא הוכתר כיילוד היהודי הראשון של בוצ'אץ' לשנת 1909, דבר שסבו וסבתו מצד האם האמינו שיביא לו מזל. אביו של ויזנטל, שהיה פליט מפרעות רוסיה הצארית (1869–1917), הפך לתושב בוצ'אץ' שבגליציה (אז בשליטת אוסטרו-הונגריה, כיום חלק מאוקראינה) ועסק בסחר בסוכר ובסחורות אחרות. בוצ'אץ' הייתה בימים ההם עיירה בת כ-10,000 תושבים, שרובם (כ-60 אחוזים) יהודים. שמעון ויזנטל הצעיר גדל בסביבה יהודית מסורתית, שתרבותה הושפעה עמוקות מהחסידות. משפחתו דיברה יידיש בבית ופולנית ברחוב. אמו, רוזה, שהייתה בקיאה בספרות הגרמנית, לימדה את שמעון גרמנית (מאוחר יותר בחייו למד גם צ'כית, רוסית ואנגלית, אם כי עברית לא ידע לדבר מעולם). בשנים הראשונות לילדותו הוא נהנה מחיים נוחים באופן יחסי, מאחר שאביו היה בעל הכנסה שנחשבה גבוהה יחסית לעוניו של אזור מגוריהם.

ילדותו בצל מלחמת העולם הראשונה

עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה בשנת 1914, אביו, במסגרת תפקידו כחייל מילואים בצבא האוסטרו-הונגרי, גויס לשירות פעיל ונפל בקרב בחזית המזרחית בשנת 1917. במהלך תקופה זו, כשהרוסים קיבלו שליטה בגליציה, וקוזאקים אנטישמיים ורודפי-יהודים פלשו לבוצ'אץ', רוזה ויזנטל נאלצה להימלט יחד עם שמעון ואחיו הצעיר, הִלֵּל, והם מצאו מקלט בווינה, אוסטריה. הם התגוררו אצל קרובי-משפחה רחוקים, ברובע לאופולדשטאדט, שהיה מאוכלס בתושבים עניים וביהודים דתיים יותר. שם שמעון והלל למדו בבית-הספר היסודי. מיד כשהרוסים נסוגו מגליציה, בשנת 1917, השאירה האם את הלל בווינה, וחזרה עם שמעון לבוצ'אץ', כדי לנסות להחזיר את מה שנותר מרכושם הפרטי: מחסן ובית-מגורים. שמעון, שהיה קשור רגשית לאחיו, כה התגעגע עד שאמו שלחה אותו חזרה לווינה.

בין שתי מלחמות העולם

שישה חודשים לאחר חזרת שמעון לווינה, עם התמוטטות האימפריה ההבסבורגית, כל בני המשפחה שבו לבוצ'אץ', שבתקופה זו סופחה לפולין. היו שינויים מתמשכים בשלטון: הרוסים הבולשביקים הניסו את הפולנים; הפולנים קראו לסיוע מצד חיל-הפרשים הברוטלי של סימון פטליורה. "היינו קמים בבוקר מבלי לדעת מי היום בשלטון" נזכר ויזנטל. בוצ'אץ' סבלה מאוד מהתעללויות אלימות מצד חיל-הפרשים של פטליורה, אחד המקרים שזכור היטב לוויזנטל היה כשיום אחד הקוזאקים איימו לשרוף עד עפר את העיירה אם לא ייוצרו 100 ליטרים של שנאפס עד רדת החשכה. שני יהודים קשישים נאלצו לגרור עגלה ולעבור מבית לבית במטרה לאסוף כמה שיותר משקאות חריפים. כאשר היה ילד בן 10 שנים, שמעון חצה את הכביש בריצה בשביל שליחות לאמו, התנפל עליו קוזאק גדול ודקרו ברגל. רגלו נחתכה בצורה חמורה, והפגיון ננעץ כה עמוק שהוא נעצר רק בעצם.

בשנת 1923 התקבל ויזנטל לגימנסיה של בוצ'אץ', בית-ספר תיכון שהיה ברובו מאוכלס בתלמידים יהודים. מאוחר יותר באותה השנה, האח הצעיר הלל נפגע מתאונה, גבו נשבר, והוא נפטר מפצעיו לאחר מכן. בשנת 1926 אמו נישאה בשנית ליהודי בשם יצחק הלפרין ועברה לגור בדולינה, עיירה קטנה למרגלות הרי הקרפטים, שם לבעלה היה מפעל ללבנים. ויזנטל הוסמך כמהנדס - אדריכל בפראג ב-1932. הוא עבר ללבוב שבפולין, ועבד שם כאדריכל. בשנת 1936 נישא לצילה מילר (Mueller), אותה פגש בבית הספר התיכון.

במלחמת העולם השנייה

ויזנטל חי בלבוב כאשר פרצה מלחמת העולם השנייה. במסגרת הסכם ריבנטרופ–מולוטוב, מערב אוקראינה ובו לבוב סופח לברית המועצות ב-17 בספטמבר 1939. אביו ואחיו החורגים של ויזנטל נרצחו על ידי סוכנים של נ.ק.וו.ד., כחלק מטיהור אנטי-פולני שנועד להשמיד את כל "האויבים הפולנים של העם" שבוצע גם בלבוב. על ויזנטל נכפה לסגור את החברה העסקית שלו ולעבוד במפעל מזרנים. הוא שיחד קומיסר של נ.ק.וו.ד. על מנת למנוע את גירושו וגירוש אשתו ואמו לגולאג בסיביר. כאשר גרמניה הנאצית פלשה לברית המועצות ביוני 1941, כחלק ממבצע ברברוסה ויזנטל ומשפחתו נתפסו.

ויזנטל עבר את שנות המלחמה כשהוא שורד בין מחנות ריכוז ומחנות השמדה רבים. ראשית שהה בגטו לבוב, אליו עבר עם אשתו ואמו. בסוף 1941 נכלאו ויזנטל ואשתו במחנה ינובסקה שבפאתי לבוב, שם עבדו בכפייה בפסי הרכבת המקומית. שמעון וצילה עבדו במגרש תיקון הרכבות של לבוב שבו שמעון נאלץ בין היתר לצייר צלבי קרס ומגיני עיט על קטרים סובייטיים שנפלו שלל. חייל האס אס הראשי היה אדם בשם היינריך גונתר. במקרה אחד, גונתר שאל את ויזנטל אם הוא משכיל. ויזנטל, שידע שעל פי התזה הנאצית: "יהודי משכיל הוא יהודי מת", שיקר ואמר שהוא בוגר בית-ספר מקצועי. מספר אנשים העידו כי שיקר וגונתר התעמת עמו. כשנשאל מדוע שיקר, ויזנטל הודה באמת. למרבה הפתעתו של ויזנטל, גונתר כיבד אותו על חינוכו ונתן לו תפקיד של עיצוב ארכיטקטוני.

אמו של ויזנטל, שלא יכלה לעבוד בשל גילה ובשל תת-תזונה בה לקתה, נשלחה מהגטו למחנה ההשמדה בלז'ץ, שבו נספתה באוגוסט 1942. בערך באותו הזמן, צילה ויזנטל גילתה שאמה נורתה בבוצ'אץ' במרפסתה הקדמית על ידי שוטר אוקראיני בעודה מפונה בכוח מביתה. צילה ושמעון ויזנטל איבדו 89 קרובי משפחה במהלך השואה. בעקבות רציחתה של אמו פנה ויזנטל אל מכר בארמייה קריובה, תנועת המחתרת הפולנית, והאחרונה עזרה לצילה ויזנטל לברוח מהמחנה, וסיפקה לה מסמכים מזויפים בתמורה לתרשימים של צומתי הרכבת ששורטטו על ידי בעלה, שמעון. לצילה ויזנטל היה מעט קל יותר להסתיר את זהותה היהודית מהנאצים בזכות שיערה הבלונדיני, והיא שרדה את תלאות המלחמה כפועלת-בכפייה בחבל הריין. עד סוף המלחמה האמין שמעון כי היא נספתה במרד גטו ורשה. לאחר המפגש המפתיע שלהם, הם הביאו לעולם את בתם פאולינה, בשנת 1946.

ויזנטל, שהוחזק כעובד כפייה לצורך תחזוקת הרכבות המזרחיות, שרטט תוכניות הנדסיות לאדולף קולראוץ, מפקח בכיר ברכבת, וזה היה מגיש אותן לצורך הכנת חוזים. קולראוץ נהג לקבל שוחד מחברות בנייה, וויזנטל קיבל מידע על קווי הרכבת, אותו העביר למחתרת.

ב-20 באפריל 1943, לציון יום הולדתו ה-54 של היטלר, החליטו שומרי ינובסקה לירות למוות ב-54 יהודים בחגיגה, יהודי מת אחד על כל שנה לחייו. שני שומרי אס אס בחרו בוויזנטל ובשני אסירים נוספים והובילו אותם לאתר ההוצאה להורג. ויזנטל זכר שבאותה העת הביט אל עבר גונתר, וגונתר משך בכתפיו. שלושת האנשים נעמדו בשורה ואסירים אחרים אשר באותה העת הופשטו מבגדיהם והובלו בדממה דרך "הצינור": מעבר ברוחב של 6'–7' שהוביל לאזור של מכרה חול שבו נמצאו גופות רבות שכבר הושלכו. האסירים הועמדו בשורה עם הידיים על עורפם. חמישה אנשי אס אס ומפקד אס אס הגיעו כשהם נושאים עמם תת-מקלעים. ויזנטל שמע יריות, ומנה חמש כשאסיר אחד נפל. ויזנטל הפסיק לספור ואסירים המשיכו ליפול. נשארו רק שלושה אנשים כשהרמקול נצטלצל. "ויזנטל נדרש לחזית" קרא הכרוז. בחזית המחנה עמד קולראוץ ששכנע את מפקד המחנה שיהיה זה מהלך חיוני לשמור את ויזנטל בחיים בציור מודעות הקוראות "!Wir lieben unseren Führer" ("אנו אוהבים את הפיהרר שלנו"!). הוא ניצל, שוב. ב-2 באוקטובר 1943, על-פי ויזנטל, קולראוץ גילה לו את הבאות: המחנה על כל אסיריו יחוסלו בקרוב. קולראוץ נתן לוויזנטל ולחברו מסמך אישור יציאה כדי לבקר בחנות מכשירי כתיבה בעיר, בלווית שומר אוקראיני. הוא הצליח להימלט מהחלק האחורי של החנות בעוד האוקראיני המתין בחלק הקדמי.

אחרי בריחתו הוא הצטרף למחתרת הפולנית שבה מומחיותו בהנדסה וארכיטקטורה סייעה רבות לפרטיזנים הפולנים בהקמת בונקרים וקווי ביצורים נגד הכוחות הגרמנים.

הוא נתפס שוב ביוני בשנה לאחר מכן, 1944, על ידי קציני גסטפו והועבר לגרוס-רוזן, מחנה ליד ורוצלב. על-פי ויזנטל, הוא עבד במחצבה, עד אשר שומר מבוהל הפיל סלע על רגלו והוא אושפז. לאחר שהבוהן הראשונה ברגל נקטעה וכף רגלו נמקה, 6,000 אסירים פונו מקמניץ. הוא השתמש במקל מטאטא כמקל הליכה והיה אחד מ-4,800 איש אשר שרדו את הצעדה בת ה-275 קילומטרים. מקמניץ האסירים הוצעדו למחנה הריכוז מאוטהאוזן, והגיעו לשם ב-15 בפברואר 1945. ויזנטל התמוטט בשלג כאשר המשאיות הגיעו לאסוף את אלו שמתו בצעדה. הוא הורם ונלקח אל המשרפה. העובדים במשרפה אשר היו אמורים להשליך את גופתו לכבשן, שמו לב שהוא עוד חי, ושלחו אותו ל"בניין המוות", מקום לטיפול בחולים אנושות. שם, הנמק שאיכל את כף רגלו התפשט עד לברך, ולא היה ביכולתו לעמוד על רגליו, עד אשר באה המלחמה אל סופה. במשך כל העת ההיא, שרד ויזנטל על תזונה דלה. אף על פי שגובהו היה 1.80 מטרים, משקלו היה פחות מ-45 קילוגרמים. כאשר המחנה מאוטהאוזן שוחרר לבסוף, ב-5 במאי 1945, ויזנטל צלע אל עבר החיילים האמריקאים בשביל לברכם.

תיעוד חומר והבאת נאצים למשפט

לאחר שיחרורו, בגיל 37, החל ויזנטל לעבוד עבור צבא ארצות הברית באיסוף חומר לצורך העמדת פושעי מלחמה לדין. הוא החל בעבודתו זו עוד בשטח מחנה מאוטהאוזן המשוחרר, שאותו לא יכול לעזוב בשל מצבו הבריאותי הקשה. במקביל לעובדות שסייע לו זיכרונו החד לתעד בפירוט רב ובצירוף שמות מלאים ותאריכים, עסק ויזנטל גם באיור אמנותי להמחשת העובדות.

עקב העובדה שברית המועצות וארצות הברית החלו לאבד עניין בהמשך העמדת נאצים לדין, הקימו ויזנטל ומתנדבים נוספים, ב-1947 את "המרכז לתיעוד יהודי" בלינץ, אוסטריה. עקב ירידת העניין העולמי בנושא, הקבוצה לא הצליחה לגייס עוד כספים לפעילותה והתפרקה. ויזנטל סגר את המשרד בלינץ ב-1954. בין השאר, נאלץ לנטוש את תוכניתו לשכירת סוכן דובר ספרדית לסיוע בחיפושיו אחר אדולף אייכמן בארגנטינה. תיקי המידע של המשרד נשלחו למדינת ישראל, וויזנטל המשיך בחלק מפעילות המשרד לצד פרנסת המשפחה כמורה ועיתונאי.

ויזנטל הרבה להאשים את ארצות הברית על אובדן העניין של הרשויות האמריקניות בהבאת פושעים נאצים לדין, ויותר מכך, על הענקת מקלט לבעלי עבר נאצי שסברה שתוכל לנצל לטובתה במלחמה הקרה שפרצה בסוף שנות ה-40. ויזנטל עצמו המשיך באופן פרטי באיסוף ותיעוד החומר, במקביל לעבודתו בסיוע לקרבנות המלחמה.

ויזנטל לא עסק מעולם בציד פיזי של פושעי מלחמה. שיטת עבודתו התבססה על איסוף קפדני של כל פיסת נייר ופריט מידע אפשרי על אודות הפושעים, ריכוז ותיעוד החומר במשרדיו הצנועים בווינה, והעברתו לידי הרשויות המתאימות לצורך הליכי איתור, הסגרה והעמדה לדין. ויזנטל אף העיד במשפטם של כמה נאשמים. במקרים רבים עשה שימוש באמצעי התקשורת כדי לבנות דעת קהל ולהביא את הרשויות, הממשל האמריקני והממשלות האירופיות, לפעול. ויזנטל אף הצליח להביא את מערכת המשפט של מערב גרמניה לכך שתדרוש את הסגרתם של פושעים ממוצא גרמני ותעמיד אותם לדין, וגם ניהל מסע לחצים בינלאומי שגרם לפרלמנט המערב-גרמני לבטל את חוק ההתיישנות על פשעי הנאצים. בסך הכול הצליחו ויזנטל ואנשיו להביא למשפט כאלף פושעי מלחמה נאצים.

באפריל 2003, בגיל 94, הודיע ויזנטל על השלמת עבודתו ופרישתו. לדבריו "מצאתי את רוצחי ההמונים אותם חיפשתי, וחייתי אחרי מותם. אם יש כמה מהם שנותרו, עכשיו הם קשישים מדי לעמוד למשפט. עבודתי הושלמה".

ב-20 בספטמבר 2005 נפטר בביתו שבווינה בגיל 96. נטמן בבית העלמין בהרצליה בישראל.

תרומתו של ויזנטל לאיתור פושעי מלחמה מפורסמים

אדולף אייכמן

תיק החקירה של אייכמן היה כפסיפס. תריסרי אנשים תרמו את חלקם. אני מכיר את תרומתי שלי. אלא שבשל תיק החקירה של אייכמן, התפרסמתי.

— שמעון ויזנטל, I Have Never Forgotten You (‏2006)

ויזנטל מעולם לא טען שהביא ללכידתו של אדולף אייכמן. הוא טען כי סיפק את התמונות שסייעו ללוכדי אייכמן בזיהויו וטען שמידע שהעביר כבר ב-1954 לנשיא הקונגרס היהודי העולמי, נחום גולדמן, שהצביע על כך שאייכמן מתגורר בארגנטינה יכול לשמש ללכידתו. אלא שבמידע זה לא נעשה שימוש.

את התמונות של אייכמן השיג ויזנטל לאחר מאמץ ממושך. תחילה פשט ויזנטל עם משטרת גרמניה המערבית על בית הוריו של אייכמן ולא מצא שום תמונה שלו בביתם, אף לא תמונות מילדותו המוקדמת. ההורים השמידו ככל הנראה כל ראיה וכל חומר עזר שיכול לעזור באיתור בנם. בהמשך שלח ויזנטל מתנדבים להתיידד עם חברי ילדותו ונעוריו של אייכמן ואחד המתנדבים, שחיזר אחרי חברתו לשעבר של אייכמן, השיג את תמונותיו ממנה.

את המידע על מיקומו של אייכמן ייחס ויזנטל לברון אוסטרי, עמית לתחביבו, איסוף בולים, שהראה לו מעטפות נושאות בולים מארגנטינה וסיפר לו שאחת מהן מכילה מכתב מחבר ארגנטינאי שמדווח על הימצאות אייכמן בבואנוס איירס. שנים מאוחר יותר, לאחר מותו של גולדמן, הכחיש הקונגרס הציוני העולמי שמידע שכזה הועבר אי פעם. לאחרונה התאפשרה הגישה לארכיונו של נחום גולדמן בארכיון הציוני המרכזי בירושלים, ושם נמצא מכתבו של ויזנטל משנת 1954 ובו הדיווח על מגוריו של אייכמן בבואנוס איירס, ארגנטינה. וכך מתיישבת גרסתו של איסר הראל, ראש המוסד, לפיה לא היה ויזנטל מעורב באיתורו של אייכמן לקראת לכידתו ב-1960, עם גרסתו של ויזנטל.

קרל זילברבאואר

לאחר ששאב עידוד ממשפט אייכמן חזר וייסד את ארגונו, "המרכז לתיעוד של אגודת הקורבנות היהודים של המשטר הנאצי", (Dokumentationszentrums des Bundes jüdischer Verfolgter des Nazi Regimes) הפעם בווינה, שעסק באיתור פושעי מלחמה נאצים. הוא התפרסם במיוחד עם גילויו ומעצרו של קרל זילברבאואר (Silberbauer), קצין הגסטפו שעצר את אנה פרנק ומשפחתה, ובכך הזם טענות של מכחישי שואה כי יומנה של אנה פרנק הוא שקרי.

זילברבאואר מעולם לא טרח להתחבא למרות עברו הנאצי ואף על פי שהיומן של אנה פרנק, שבו הופיע שמו בשיבוש קל, הפך לרב מכר. הוא המשיך לגור עד לתפיסתו בפרוורי וינה והודה בחקירתו כי הוא זה שעצר את פרנק ומשפחתה. אוטו פרנק העיד לטובתו, והוא לא הורשע כפושע מלחמה.

פרנץ שטנגל

פרנץ שטנגל – מפקד מחנות ההשמדה טרבלינקה וסוביבור ומפקד הניסיונות הראשונים ב-"טיהור הגזע" בטירת הרטהיים ליד לינץ, שהועמד לדין בגרמניה ונידון למאסר עולם. הוא התחבא בברזיל. את המידע על זהותו הבדויה של שטנגל ועל מקום מגוריו החדש קנה ויזנטל מאדם שהתייצב במשרדו, לאחר שוויזנטל ערך מסיבת עיתונאים בתא הגזים לשעבר שבטירת הרטהיים וביקש מהציבור מידע על שטנגל. אי-שחרורו ממעצר בברזיל דרש את התערבותו של התובע הכללי של ארצות הברית, רוברט קנדי. שטנגל היה אחראי על מותם של בין 400,000 ל-900,000 יהודים, ישירות ובעקיפין, ומת מאוטם בשריר הלב, מספר חודשים לאחר תחילת מאסרו בכלא.

יוזף מנגלה

אף על פי שהמידע שוויזנטל סיפק נמצא מועיל בסיוע בתפיסתם של פושעי מלחמה נאצים רבים, המידע שסיפק על מקום הימצאו של יוזף מנגלה התברר כשגוי. מידע זה הוביל את המחפשים אחרי מנגלה לפרגוואי במקום לברזיל, שם ככל הנראה גר וטבע למוות בשנת 1979. שגיאה זו עוררה ביקורת כלפי ויזנטל, אף על פי שהתברר בדיעבד שאחת הסיבות לאי הדיוק במידע הייתה סירוב ממשלת גרמניה לצותת לקווי הטלפון של בני משפחתו, שכפי שוויזנטל צפה, היו עם מנגלה בקשר קבוע - בין היתר, מכיוון שמנגלה סייע לנהל את העסק המשפחתי ממקום מחבואו.

אחרים

• גוסטב ואגנר – פעל כרב-סמל תחת פיקודו של פרנץ שטנגל בטרבלינקה, ולאחר מכן כסגן מפקד מחנה ההשמדה סוביבור. התגלה תוך כדי חקירת שטנגל וראיון שהעניק בו אמר שווגנר מתגורר בברזיל. ויזנטל הפיץ לעיתונים תמונה מפוברקת של וגנר וטען שזוהי תמונה מעודכנת מסאן פאולו שם הוא מסתתר, על מנת שהוא ייבהל ויסגיר את עצמו וכך באמת קרה. מערכת המשפט של ברזיל נאלצה לשחררו בשל שגיאות תרגום בחקירתו, אולם לאחר מכן הוא התאבד באוקטובר 1980.
• הרמינה בראונשטיינר ("הסוסה ממיידאנק") – אחראית להפרדה ברוטלית בין ילדים לאמהותיהם ושליחת מאות ילדים אל מותם במיידאנק. לאחר מחקר ממושך של ויזנטל ומתנדבים שונים שנשלחו על ידו, היא נעצרה ברובע קווינס שבניו יורק, שם חייתה כעקרת בית. מקרה זה שינה את מדיניות רשויות ההגירה של ארצות הברית והביא לתפיסתם של נאצים נוספים שהיגרו אליה, ושל פושעי מלחמה רבים אחרים.
• אדוארד רושמן (Eduard Roschman, הקצב מריגה) – ויזנטל נתן את התיק העוסק ברושמן לסופר פרדריק פורסיית', שכתב עליו את רב המכר "תיק אודסה", אשר עובד גם לסרט קולנוע. הסרט הפך לרב מכר גם הוא, ובעקבות כך שכניו של רושמן בפרוור של בואנוס איירס זיהו את שמו ואת תמונותיו, והסגירו אותו. משטרת בואנוס איירס פנתה לשגרירות גרמניה בדרישה לקבלת צו מעצר, ובינתיים רושמן ברח לפרגוואי, אך לקה שם בהתקף לב ואיבד את הכרתו. הוא מת במעצר אשפוזי.
• ולטר ראוף - ראש מחלקה ב-RSHA של האס אס, וממפתחי משאית הגז. היה אחראי לרציחתם של כ-100,000 איש במהלך מלחמת העולם השנייה. הוא התחבא בצ'ילה, שהייתה אז תחת שלטונו של אוגוסטו פינושה. לאחר שנחשף, סירב פינושה להסגירו למערב גרמניה. ויזנטל ומרכז ויזנטל שבארצות הברית הפעילו לחץ ציבורי על צ'ילה בעזרת חלוקת מיליוני גלויות עם תמונתו של האיש וקורבנותיו, ובקשו ממקבלי הגלויות לכתוב עליהן דרישה לפינושה להסגרת ראוף. ממשלת צ'ילה לא נכנעה ללחץ, וראוף מת בנסיבות טבעיות בסנטיאגו דה צ'ילה במאי 1984. לווייתו כללה סממנים נאצים מובהקים.

מורשתו

מרכז שמעון ויזנטל בלוס אנג'לס

קברו של שמעון ויזנטל, הרצליה

ויזנטל תרם לזיכרון השואה בישראל ובעולם. הוא יזם את טקס קבורת אפר יהודי אוסטריה בירושלים (1949) – טקס הזיכרון הראשון לנספי השואה לאחר קום המדינה שנשא צביון ממלכתי. הקדיש את פועלו למען המלחמה באנטישמיות, בגזענות ובנאו-נאציזם ולמען הנחלת לקחי השואה בעולם.

ב-1977 נפתח מרכז שמעון ויזנטל בלוס אנג'לס, שנקרא על שמו כהוקרה למפעל חייו. המרכז עוסק במעקב אחר אנטישמיות ותנועות נאו-נאציות ומפעיל מוזיאונים לסובלנות. בסוף שנות השבעים של המאה העשרים הפעיל המרכז, בשיתוף ויזנטל עצמו, מסע הסברה מצליח בבונדסטג לביטול חוק ההתיישנות על מעשי הנאצים. בשנים האחרונות עסק המרכז גם במאבק ציבורי כנגד הטרור וכנגד ההסתה האנטי-ישראלית. בראש המרכז עומדים הרבנים אברהם קופר ומרווין הייר. למרכז גם סניף בירושלים, העוסק בציד נאצים (ראו להלן).

מרכז קטן בהרבה פעיל בקריית מוצקין, בשם "מרכז משמעו"ת להוראת השואה על שם שמעון ויזנטל".

בווינה כיום פועל מרכז שמעון ויזנטל המנציח את מורשתו.

ויזנטל פרסם 12 ספרים בתחום עבודתו ומחקרו. בנוסף, תרם חומר לספר רב המכר "תיק אודסה" (1969) שעובד גם לסרט קולנוע. בסרט "תיק אודסה" (1974), דמותו מגולמת על ידי שמואל רודנסקי. ויזנטל שימש השראה לדמותו של "עזרא ליברמן" ברומן המתח של איירה לוין "הנערים מברזיל". הרומן עובד לסרט תחת אותו שם (1978), שבו משחק לורנס אוליבייה את תפקיד ליברמן. כמו כן, ויזנטל הופיע במספר סרטים תיעודיים.

ויזנטל זכה במספר אותות כבוד, בהם מדליית הזהב של הקונגרס האמריקני (1980), אות לגיון הכבוד הצרפתי (1986), מדליית החירות הנשיאותית מידי נשיא ארצות הברית, ביל קלינטון (2000), ואבירות כבוד ממלכת אנגליה (2004).

ויזנטל היה מהראשונים לדון בפומבי בחלקם של הצוענים בין קורבנות הנאצים, והיה בין האנשים שהפעילו לחץ פומבי על ממשלת ברית המועצות לחשוף את עקבותיו של ראול ולנברג.

כיום ממשיך את דרכו "צייד הנאצים האחרון", ד"ר אפרים זורוף, מנהל מרכז ויזנטל בירושלים.

יריבים

ויזנטל צבר אויבים מכמה סיבות. היו אנשים שחששו כי יתפוס אותם או את יקיריהם בשל עברם הנאצי. חשש זה הלך והתגבר בשנות השבעים כאשר הובהר שוויזנטל לא יפסיק את פעילותו ולא יסתפק רק בהבאה לדין של מדגם פושעי מלחמה בכירים בלבד, אלא יפעל להבאה לדין של כל פושע מלחמה נאצי באשר הוא. היו גם אנשים, ארגונים ומדינות שאותם הוא האשים באי עשייה מספקת לאיתור והסגרת פושעים נאצים, או אפילו בסיוע מכוון להחבאתם. מעבר לזאת, גם נאו-נאצים ואנטישמים אחרים עניינו אותו משום שהם אהדו את רעיון השמדת היהודים. נאו-נאצים ניסו להתנקש בחייו ובחיי בתו כשחזר לפעילות בשנות ה-60 של המאה העשרים. בתו הלכה במשך שנים ארוכות אל בית הספר כשהיא מלווה בשומר ראש צמוד מטעם משטרת אוסטריה.

מלבד אלה, היו אנשים שטענו כי הוא לא נתן הכרה מספקת לתרומתם-שלהם באיתור נאצים, ואי גרסו כי ויזנטל ניכס את הישגיהם. ויזנטל נמנע מלפרסם פרטים על אודות פעילות המוסד הישראלי וציידי נאצים אחרים אתם עבד על חקירות שונות, בעיקר על זו של אייכמן. ככל הנראה, הימנעות זו נבעה מהרצון שלא לחשוף את שיטות העבודה של ציידי הנאצים השונים ושל שירותי הריגול הישראליים. אולם, היא עוררה רושם שוויזנטל טוען למונופול על ההצלחות המשותפות, והדבר הביא לו מבקרים. ראש המוסד לשעבר איסר הראל טען, כאמור, כי לוויזנטל לא היה כל חלק באיתור ותפיסת אדולף אייכמן, אם כי מסמכים שנתגלו בעזבונו מראים כי לעיתים פעל בשירות המוסד. צייד הנאצים טוביה פרידמן, שעבד תקופה מסוימת עם ויזנטל, כינה אותו שקרן, נוכל ואנטי-ציוני, וטען שהתפרסם והתעשר מסיפורי בדים על לכידת אייכמן ונאצים אחרים.

יחסי ויזנטל עם ממשלות שונות

על הרקע הזה היו לוויזנטל תקופות של יחסים מתוחים עם ממשלות בדרום אמריקה, עם ממשלת ארצות הברית, ממשלת ישראל וממשלת אוסטריה. במרבית הפעמים שוויזנטל דרש להוציא צו מעצר לאדם החשוד בפשעי מלחמה נאציים, הוא פנה אל ממשלת גרמניה המערבית. אולם, גם עם ממשלה זו היו לו לפעמים חילוקי דעות, כמו בקשר לדרישתו ממנה שתאזין לטלפונים של קונצרן הציוד החקלאי הגרמני שבבעלות משפחתו של יוזף מנגלה.

עם ממשלת ישראל סירב לתאם את מאבקיו ולהכפיף אותם לצרכיה המדיניים. כמו כן התנגח עם מוסדותיה על שלל נושאים, למשל פרשות טקס הקבורה והתרומה ללכידתו של אייכמן. כמו כן, סירב ויזנטל לעלות לישראל, למרות בקשותיה של אשתו ולמרות עלייתם של בתו, חתנו ונכדיו. אולם, לפי צוואתו, הוא נקבר בהרצליה.

את ארצות הברית האשים ויזנטל לאורך השנים בזניחת המאבק ללכידת הנאצים ומשתפי הפעולה עמם, וזאת לאחר עבודה משותפת עם האמריקאים מיד לאחר המלחמה ולמרות קיום המרכז בלוס אנג'לס הנושא את שמו כהוקרה למפעל חייו. כאשר חשף ויזנטל את פושעת המלחמה הרמינה בראונשטיינר שחיה כעקרת בית שלווה ברובע קווינס שבניו יורק - בירתה הכלכלית של ארצות הברית, הדבר הוכיח אי סדרים אצל רשויות ההגירה האמריקניים והביך את הממשלה. ארצות הברית שינתה את מדיניות ההגירה ויצאה מחוזקת מהמשבר.

משבר נוסף עם ממשלות ארצות הברית וישראל היה כאשר ויזנטל דרש שלא להכריז על קורט ולדהיים כאישיות בלתי רצויה, משום שראה בו זכאי מחוסר הוכחות. במשבר זה, אפילו מרכז ויזנטל שבקליפורניה תמך בדעת ממשלת ארצות הברית ולא בדעתו של ויזנטל.

יחסי ויזנטל - אוסטריה

באוסטריה, שבה התגורר וממנה פעל מאז תום מלחמת העולם השנייה ועד מותו, היה ויזנטל יעד להתקפות קשות במהלך שנות ה-50 עקב רדיפתו המתוקשרת אחר נאצים, שרבים מהם היו אוסטרים. למרות זאת, ויזנטל ראה עצמו אוסטרי – הוא נולד באימפריה האוסטרו-הונגרית, אביו נהרג במלחמת העולם הראשונה כשנלחם בשורות הצבא האוסטרו הונגרי, הוא דיבר גרמנית והרגיש חלק מן החברה האוסטרית – עד כדי סירוב לעזוב את וינה אף בתקופה שבה נאלצה בתו להגיע לבית הספר בליווי משטרתי מחשש לפגיעה בה. היחס אליו התחיל להשתנות רק באמצע שנות ה-60, עם צמיחתו של דור חדש באוסטריה וגרמניה. ואולם ב-1975, האהדה אליו בקרב קהל האוסטרי דעכה בעקבות ויכוח פומבי עם הקנצלר האוסטרי ברונו קרייסקי.

קרייסקי, אוסטרי ממוצא יהודי, אשר כיהן כקנצלר אוסטריה בין השנים 1970–1983, איים לתבוע את ויזנטל למשפט דיבה, לאחר שוויזנטל הצביע על כמה מחברי ממשלתו כבעלי עבר נאצי. ויזנטל טען כי פרידריך פיטר, מנהיג מפלגת העם האוסטרית שאתו קרייסקי רצה להקים קואליציה, היה אחראי למותם של עשרות אלפי יהודים כמפקד כוח שרצח אותם באוקראינה. קרייסקי טען גם שוויזנטל הקים באוסטריה גוף אנטי דמוקרטי, דמוי מאפיה, שמתערב באופן לא חוקי בהליכי השלטון, ושוויזנטל ניצל מהשמדה בשואה משום ששיתף פעולה עם הגסטפו. אולם, במהרה שינה קרייסקי את גרסתו וטען כי לא אמר שוויזנטל שיתף פעולה עם הגסטפו, אלא שוויזנטל מעליב את קרייסקי כשהוא מאשים אותו בשיתוף פעולה עם פוליטיקאים בעלי עבר נאצי, משום שקרייסקי עצמו היה קורבן של הגסטפו, שנחקר בעינויים. קרייסקי הבהיר שההיסטוריה האישית של ויזנטל אינה מעניינו שלו.

ויזנטל הפסיד בשל הוויכוח את חיבתה של דעת הקהל האוסטרית וההתנכלויות האלימות לו ולבני ביתו הלכו וגברו עד ששכניו הפצירו בו לעבור דירה ובריאותה של אשתו התרופפה.

יחס דעת הקהל האוסטרית לוויזנטל נותר עוין גם בשנות ה-80, כאשר הסתייג בנחרצות מהמסע שישראל והקונגרס היהודי העולמי ניהלו נגד מזכ"ל האו"ם לשעבר קורט ולדהיים. ולדהיים כיהן כמזכ"ל האו"ם בין 1972–1981 וכנשיא אוסטריה בין 1986–1992. ויזנטל סבר שההוכחות נגד וולדהיים אינן חזקות מספיק כדי להעמידו לדין. הוא טען שוולדהיים לא היה ראוי לכהן כנשיא אוסטריה, וקרא לו שוב ושוב להתפטר, אך גם טען שהוא אינו פושע מלחמה מובהק. עמדתו זו של ויזנטל הייתה קשה להסברה בתקשורת, ולא סייעה ליחסי הציבור שלו באוסטריה (כמו גם מחוצה לה).

רק בשנות ה-90, לאחר שפעילותו הנמרצת של ויזנטל החלה כבר לדעוך, שבה החברה האוסטרית והתפייסה עמו. דור הנכדים של משתתפי מלחמת העולם השנייה ראה בוויזנטל סמל לדמוקרטיה, ליושר ולשפיות.

לקריאה נוספת

• שמעון ויזנטל, הרדיפה אחר אייכמן, ידיעות אחרונות, ירושלים, 1961.
• שמעון ויזנטל, הרוצחים בינינו, הוצאת לוין אפשטיין, 1968.
• שמעון ויזנטל, מקס והלן, 1981.
• שמעון ויזנטל, כל יום הוא יום זיכרון: סיפור קידוש השם, 1987.
• שמעון ויזנטל, משפט ולא נקם, הוצאת מעריב, 1991.
• שמעון ויזנטל, מפרשי תקוה: משימתו הסודית של כריסטופר קולומבוס, הוצאת ראובן מס, 1992.
• שמעון ויזנטל, החמנית: על אפשרויות המחילה וגבולותיה, הוצאת אחוות האדם, 2009.
• תום שגב, ויזנטל - הביוגרפיה, הוצאת כתר, 2010.

קישורים חיצוניים

• אתר האינטרנט הרשמי של שמעון ויזנטל
• רענן בן צור ואילן מרסיאנו, ויזנטל הובא למנוחות, אף שר לא הגיע, באתר ynet, 23 בספטמבר 2005
• ynet, צייד הנאצים שמעון ויזנטל הלך לעולמו, באתר ynet, 20 בספטמבר 2005
• שמעון ויזנטל, באתר מדליית החירות הנשיאותית
• דליה קרפל, ביוגרפיה חדשה של תום שגב חושפת גילויים חדשים על צייד הנאצים שמעון ויזנטל, באתר הארץ, 03/09/10
• שלמה נקדימון, "ויזנטל: הביוגרפיה" מאת תום שגב, צייד בודד הוא, באתר הארץ, 20/10/10
• עפרה לקס, ‏מרדף עד תום, באתר בשבע - ערוץ 7, 29 בספטמבר 2005
• יצחק לאור, עוד איש גדול מבוצ'אץ', באתר הארץ, 1 באוקטובר 2010
• תלמה אדמון, החידה והעובדות: על "ויזנטל - הביוגרפיה", באתר nrg‏, 16 בינואר 2011
• טקס אשכבה לוויזנטל | קטע 1 | קטע 2 | קטע 3 | וינה, 21 בספטמבר 2005, ארכיון AP
• שמעון ויזנטל, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• שמעון ויזנטל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• שמעון ויזנטל (1908-2005), דף שער בספרייה הלאומית

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

36501366שמעון ויזנטל