בית הנבחרים הבריטי
 |
יש לעדכן ערך זה.
| |
| יש לעדכן ערך זה. |
 | |
| מדינה |
 הממלכה המאוחדת |
|---|---|
| סוג | בית תחתון של הפרלמנט של בריטניה |
| הרכב | |
| מספר מושבים | 650 |
.svg) | |
|
מפלגות בית הנבחרים (נכון לספטמבר 2021)
האופוזיציה הנאמנה להוד מלכותה
אופוזיציות אחרות
נמנעים
| |
| בחירות | |
| שיטת בחירות | בחירות אזוריות בשיטה הרובנית |
| בחירות קודמות | הבחירות הכלליות בממלכה המאוחדת 2019 |
| בחירות הבאות | הבחירות הכלליות בממלכה המאוחדת 2024 |
| מנהיגים | |
| יושב ראש |
סר לינדזי הויל החל מ-4 בנובמבר 2019 |
| ראש הממשלה |
בוריס ג'ונסון החל מ-24 ביולי 2019 |
| מנהיג האופוזיציה |
קיר סטארמר החל מ-4 באפריל 2020 |
| משכן | |
 | |
|
אולם בית הנבחרים ארמון וסטמינסטר, הסיטי של וסטמינסטר, לונדון | |
|
| ערך זה הוא חלק מסדרת ממשל ופוליטיקה של הממלכה המאוחדת |
|
הרשות המחוקקת
הרשות המבצעת
הרשות השופטת
אספות אזוריות
בחירות ומשאלי עם
|
בית הנבחרים הבריטי (באנגלית: House of Commons) הוא הבית התחתון של הפרלמנט של הממלכה המאוחדת. בית זה הוא אחד משלושת הגופים המהווים את הפרלמנט הבריטי (יחד עם המלכה ובית הלורדים - הבית העליון של הפרלמנט), וכיום הוא החזק בהם.
650 חברי הבית נבחרים בבחירות אזוריות המתקיימות בסיבוב אחד[1], ובהן כל מחוז בחירה שולח את הנציג בעל מספר הקולות הרב ביותר (גם אם לא זכה ברוב מוחלט מקרב מספר המצביעים). כתוצאה מכך בדרך כלל למפלגה הגדולה יש רוב מוחלט מבין החברים בבית, גם אם לא זכתה ברוב מוחלט של קולות הבוחרים.
בית הנבחרים מחוקק חוקים בתהליך בו משתתף גם בית הלורדים. אולם במקרה של מחלוקת ידו של בית הנבחרים על העליונה, ובית הלורדים יכול למעשה רק לעכב קבלת חוקים.
בית הנבחרים גם מפקח על פעולות הממשלה. הוא יכול להביא להפלתה בהצבעת אי-אמון, אולם בניגוד למקובל בדמוקרטיות פרלמנטריות אחרות, ראש הממשלה מתמנה על ידי המלכה, והוא נכנס לתפקידו ללא צורך בהצבעת אמון. כמו כן ראש הממשלה ושריו נדרשים לענות על שאילתות של חברי הבית. אף שרשמית ראש הממשלה יכול להיות חבר בכל אחד משני בתי הפרלמנט, מאז תחילת המאה העשרים מקובל שהוא חבר בית הנבחרים.
בית הנבחרים החל להתפתח במהלך המאה ה-14. בעבר היה בית הנבחרים הגוף החלש בפרלמנט הבריטי, ובמהלך מאות השנים שחלפו מאז הקמתו צבר סמכויות וכוח פוליטי עד הפיכתו לגוף החזק בפרלמנט הבריטי. בעקבות חוק הפרלמנט 1911 איבד בית הלורדים את מרבית סמכויותיו בכך שנשללה ממנו האפשרות למנוע קבלת חוקים שעברו בבית הנבחרים, ואף יכולתו לעכב אותם הוגבלה.
מקור השם
השימוש הראשון במונח "House of Commons" נעשה בשנת 1621[2]. משמעות המילה "Commons" (קומונז) - "פשוטי העם" או "אלה שאינם אצילים". המדובר בבני המעמדות הנמוכים שאינם בעלי תואר האצולה. מקור המילה "Commons" במאה ה־14 ומקורה במילה "Common" - מילה נורמנית שמשמעה "קהילה".
היסטוריה
ראשיתו של הפרלמנט הבריטי במועצה שייעצה למלך אנגליה בימי הביניים. מועצה מלכותית זו, אשר התכנסה מעת לעת על פי זימונו של המלך כללה את נציגי הכנסייה, האצולה ואף נציגי מחוזות שונים (שכונו אבירי הפלך). אסיפות אלה התכנסו לרוב כאשר בית המלוכה נזקק למסים על מנת לממן את פעולותיו, ונדרש שכנוע חברי המועצה (נציגי האצילים למעשה) בנחיצות מיסים אלה. במהלך פגישות אלה דרשו הנציגים כי המלך ישמע את טענותיהם השונות בטרם יסכימו על המיסים - וכך נוצרה למעשה סמכות החקיקה בענייני מיסים של המועצה.
ב"פרלמנט לדוגמה" של שנת 1295 נציגי המחוזות השונים (המחוזות הכפריים - counties וכן הערים חופשיות -boroughs) הורשו לראשונה להשתתף במועצה, והחל הנוהג שכל מחוז כפרי שלח שני אבירים של אותו מחוז, ונציגי העיר שלחו שנים משועי העיר (שני "בורגנים"). במהלך השנים הראשונות להתכנסויות אלה היו נציגי הערים חסרי השפעה שכן למלך הייתה הסמכות לשלול מעיר חופשית את מעמדה (בעוד שהמחוזות הכפריים הוענקו לאצילים שונים, והמלך לא יכל לשלול מהם את שטחיהם בלא משפט ולקיחת תוארי האציל). כל התנגדות של תושבי הערים להצעות המלך הביאו למעשה לשלילת חופשיותה של העיר, ונציגי הערים הפכו ל"עוני הן" לכל דרישות המלך.
הפרדות הפרלמנט הבריטי לבית עליון ותחתון אירעה בתקופת מלכותו של אדוארד השלישי. האבירים ונציגי הערים החופשיות יצרו את הבית התחתון - "House of Commons" ואילו נציגי הכנסייה והאצולה הגבוהה התכנסו בבית הלורדים.
אף שהאבירים ונציגי הערים נותרו כפופים לאצילים ולמלך, הם המשיכו לדרוש לעצמם סמכויות. במהלך "הפרלמנט הטוב" (בשנת 1376) יושב ראש הבית סר פיטר דה לה מר התלונן על המיסים הגבוהים, דרש מהכתר דין וחשבון על הוצאותיו, וביקר את ניהול הצבא. הבית התחתון אף דרש מהמלך לפטר כמה משריו. המלך אדוארד השלישי אסר את דה לה מר, אולם זמן קצר לאחר מותו של המלך הוא שוחרר מכלאו.
בתקופת מלכותו של ריצ'רד השני המשיך הבית התחתון להדיח את שרי המלך, ודרשו פיקוח על ההוצאות הציבוריות בטרם יאשרו את המיסים. על אף סמכויות אלה נותר הבית התחתון חלש מבית הלורדים ומהמלך.
כוחה של המלוכה התגבר במהלך מלחמות השושנים בסוף המאה ה-15 עם ירידת כוחם של בתי האצולה ואיתם כוחם של שני בתי הפרלמנט. בתקופה זו היה כוחו של המלך כמעט מוחלט, ואילו הפרלמנט הסכים לכל דרישות המלך. במהלך שלטונה של שושלת טיודור במהלך המאה ה-16 נשאר כוחו של הכתר כמעט מוחלט. עם עלייתו של בית סטיוארט לשלטון, השתנתה המגמה והחל להתגבר כוחו של הפרלמנט. בשל התנהלותם של שני המלכים הראשונים לבית סטיוארט, ג'יימס הראשון וצ'ארלס הראשון, אשר נמנעו מלכנס את הפרלמנט, גברו המחלוקות בין הפרלמנט לבית המלוכה בשאלות של סמכויות המלך והמיסוי. מחלוקות אלה הביאו לפרוץ מלחמת האזרחים האנגלית ולעריפת ראשו של המלך וביטול המלוכה ובית הלורדים בשנת 1649. בתחילה היה בית הנבחרים השליט במדינה, אולם למעשה אוליבר קרומוול הפך לשליט יחיד ואף פיזר את הפרלמנט בשנת 1653. אחרי מותו המצב החל לחזור לקדמותו, ובשנת 1660 נבחר פרלמנט חדש, והמלוכה ובית הלורדים הושבו על כנם. אירועים אלה היוו פגיעה קשה בכוח בית המלוכה וסמכויותיו ובמהלך המהפכה המהוללת בשנת 1688 אף החליט הפרלמנט על הדחת המלך ג'יימס השני והמלכת מלך אחר במקומו. בתחילת המאה ה-18 התגבש מוסד ראש הממשלה, כאשר המלך ג'ורג' הראשון לא הרבה לעסוק בענייני בריטניה, והלורד הראשון של האוצר, סר רוברט וולפול, הנהיג למעשה את הממשלה. ב־1782 נערכה בבית הנבחרים הצבעת אי האמון הראשונה, בעקבותיה התפטר ראש הממשלה הלורד נורת'. למרות זאת לקח זמן מה עד שהתקבל הרעיון שהצבעת אי אמון היא מחייבת, ושראש ממשלה זקוק לאמון בית הנבחרים.
במהלך המאה ה-19 עבר הפרלמנט שורת רפורמות שהביאו להיותו גוף שאכן ייצג את העם:
עד תקופה זו הייצוג ניתן למחוזות השונים ללא קשר למספר התושבים בהם. קביעת גבולות המחוזות השונים הייתה נתונה בידי הכתר, אולם לא התבצעה בסדירות, והדבר יצא אנומליות רבות. כל מחוז היה זכאי לייצוג של שני נציגים, גם אם במהלך מאות השנים מאז שנקבעו גבולותיו מספר התושבים בו קטן או גדל. כך מנצ'סטר, בה היו למעלה ממאה אלף איש לא זכתה לייצוג עצמאי, אלא הייתה רק חלק מהמחוז הכפרי שהקיף אותה, ולעומת זאת היו עשרות מחוזות בהם מספר המצביעים עמד על מאות בודדות ואפילו עשרות. מחוזות אלו נקראו "מחוזות רקובים", והבולט בהם היה "אולד סארום" בו שני הנציגים נבחרו על ידי 11 מצביעים. בית הנבחרים ניסה לשנות מצב זה בחוק הרפורמה של 1831 אולם החוק נחסם על ידי בית הלורדים. בית הלורדים שינה את דעתו והעביר את החוק לאחר שראש הממשלה הוויגי, צ'ארלס גריי, יעץ למלך ויליאם הרביעי לפתור את הבעיה החוקתית על ידי מינוי של עשרות לורדים התומכים ברפורמה לבית הלורדים, ובית הלורדים, מחשש להצפתו בלורדים חדשים, הסכים להעביר את החוק בשנת 1832. חוק הרפורמה 1832, המכונה "חוק הרפורמה הגדולה" (Great Reform Act) ביטל את "המחוזות הרקובים", יצר מחוזות בחירה חדשים לערים או במחוזות כפרים שאוכלוסייתם גדלה, וקבע דרישות סף אחידות לזכות ההצבעה בכל אזורי הבחירה.
הרפורמות הנוספות של 1867 ושל 1884 הביאו להרחבת זכות הבחירה - שהייתה תלויה בבעלות על רכוש או פרמטרים דומים, ואף בצורה שונה ממחוז למחוז. הרפורמות הורידו את הרף והביאו לאחידות בתנאים הנדרשים, ובכך יותר מהמכפילו את מספר בעלי זכות הבחירה, אולם עדיין רק כ־60% מהגברים זכו לזכות בחירה. הן גם המשיכו לתקן את העיוותים בגודל המחוזות, והנהיגו הצבעה חשאית.
ב־1885 החלה תהליך של ביטול אזורי הבחירה להם שני נציגים בבית הנבחרים. בשנת 1948 נותרו רק אזורי בחירה להם נציג אחד בבית הנבחרים, ובוטלה סופית האפשרות להצבעה כפולה שנבעה מקיום מחוזות הבחירה של האוניברסיטאות הגדולות (בהן אוניברסיטת אוקספורד ואוניברסיטת קיימברידג'), ומהרישום לבחירה על סמך בעלות על רכוש באזור בחירה השונה מאזור המגורים, וכך הצבעה בשני המחוזות.
ב־1909 החל משבר חוקתי ומאבק כוח בין בית הנבחרים לבית הלורדים בעקבות חוק התקציב של ממשלתו הליברלית של הרברט הנרי אסקווית'. התקציב שכונה "תקציב העם" הציע להנהיג מיסים פרוגרסיביים ומיסי קרקעות, דבר שעורר את התנגדות האצולה. בית הלורדים סירב לאשר את חוק התקציב, בפעם הראשונה מאז המאה ה־17, ועל אף שלבסוף הוא העביר את התקציב תמורת ויתור על מס הקרקעות, אסקווית החליט לפעול על מנת להגביל את כוחו של בית הלורדים. אחרי שתי מערכות בחירות שהתקיימו ב־1910 (ושאחריהן אסקווית המשיך לשלוט, אולם ללא רוב מוחלט בפרלמנט) ולאחר שאסקווית שכנע את המלך לאיים שוב, כמו ב־1832, בהצפת בית הלורדים בלורדים ליברליים שייתמכו ברפורמה, עבר ב־1911 חוק הפרלמנט, שהפחית את כוחו של בית הלורדים. מעתה הוא היה יכול לעכב חוקים רק למשך זמן מוגבל - שנתיים עבור חוק רגיל, וחודש עבור חוקים הנוגעים לכספים. בנוסף, חוק זה קבע לראשונה כי המדינה תשלם משכורות לחברי בית הנבחרים - על מנת לאפשר לא רק לאנשים בעלי אמצעים להיבחר לפרלמנט.
זכות הבחירה האוניברסלית לבית הנבחרים הוכרה בזכות התנועה הסופרז'יסטית שדרשה את זכות הבחירה לנשים, ובזכות מלחמת העולם הראשונה. ב־1918 ניתנה לראשונה לחלק מהנשים זכות ההצבעה - זכות ההצבעה הוגבלה בהתחלה רק עבור נשים מעל גיל שלושים בעלות הכנסה מסוימת ומעלה. באותה השנה, בוטלו מבחני ההכנסה והרכוש לגברים. עשור לאחר מכן, ב־1928, הוענק מלוא שוויון הזכויות בבחירות לנשים, והונהגה זכות בחירה לכל אזרח מעל גיל 21.
חברי הפרלמנט והבחירות לפרלמנט
חבר בית הנבחרים מכונה "חבר פרלמנט" (באנגלית: "Member of Parliament") וזכאי להוסיף לשמו את התואר "MP", למרות שבפועל הפרלמנט כולל גם את בית הלורדים ואת בית המלוכה.
כל אחד ואחד מחברי בית הנבחרים הבריטי מייצג מחוז בחירה אחד. כיום הממלכה המאוחדת מחולקת ל־650 מחוזות בחירה, מהם 533 מחוזות באנגליה, 40 בוויילס, 59 בסקוטלנד ו־18 בצפון אירלנד.
גבולות מחוזות הבחירה, שהיו עד הרפורמות של המאה ה־19 גבולות קבועים, ניתנים כיום לשינוי בעקבות המלצות של ארבע ועדות הגבולות של כל אחד מחלקי הממלכה - אנגליה, ויילס, סקוטלנד וצפון אירלנד. הוועדות אמורות לתקן את אזורי הגבולות פעם בכ־8 - 12 שנים. בהתאם למספר תושבי האזורים. בשנת 2000 הוקמה ועדת הבחירות וסמכויות אלה יעברו אליה לאחר בדיקת הגבולות הבאה שיערכו הוועדות.
לבחירות הכלליות לבית הנבחרים אין מועד קבוע, והן נקבעות על פי החלטתו של ראש הממשלה - לרוב ביום חמישי. משהחליט על מועד הוא מבקש מהמלכה לפזר את הפרלמנט ולהכריז על בחירות, שנערכות בתוך כחודש. זמן הכהונה המלא של הפרלמנט הוא חמש שנים. הארכת תקופת הכהונה יכולה להעשות רק בחוק מיוחד, עליו נותרה לבית הלורדים זכות וטו. דחיות כאלה אירעו לאחרונה רק בשתי מלחמות העולם.
כל מועמד צריך להגיש מסמכי מועמדות חתומים על ידי לפחות 10 מצביעים רשומים במחוז הבחירה, ולהפקיד 500 ליש"ט, המוחזרים למועמד אם זכה בלפחות 5% מקולות הבוחרים באותו אזור בחירה. מטרת הפקדת הפיקדון היא למנוע הגשת מועמדויות שווא.
בכל מחוז בחירה נבחר המועמד לו מספר הקולות הרב ביותר באותו אזור. לא נדרש רוב מוחלט, או רוב מיוחס כלשהו, מבין קולות המצביעים במחוז.
גיל המינימום המאפשר להיבחר לבית הנבחרים הוא 18. אסירים וחולי נפש אינם רשאים להיבחר. חבר פרלמנט יכול להיות מודח אם הורשע בפעילות פלילית חמורה, או אם הפך לחולה נפש. גם חברי בית הלורדים אינם יכולים לכהן בבית הנבחרים, ואף לא להצביע בבחירות לו. חברותו של חבר בית הנבחרים שיורש תואר והופך לחבר בית הלורדים נפסקת. בעקבות מאבקו של טוני בן שנאלץ לפרוש מבית הנבחרים כשירש את תואר האצולה של אביו, שונה החוק, והחל מ־1963 רשאים אנשי אצולה לוותר על תוארם ולכהן בבית הנבחרים. גם שופטים, עובדי מדינה ואנשי צבא קבע אינם רשאים להיבחר לפרלמנט.
אם נפסקת כהונתו של חבר פרלמנט בשל התפטרות, הדחה, או בשל מותו, נערכות בחירות משנה במחוז שלו, בהן נבחר מחליף שמכהן עד לתום כהונת הפרלמנט.
משכורתו השנתית של חבר בית הנבחרים עומדת (נכון ל־2007) על 59,095 ליש"ט, וכן משולמות לו הוצאות נוספות בשווי של בין 100,000 ליש"ט ל־150,000 ליש"ט (הוצאות נסיעות, דואר וכו'). חברי בית הנבחרים שאינם מתגוררים בלונדון זכאים להחזר הוצאות שהותם בלונדון.
יושב ראש
ערך מורחב – יושב ראש בית הנבחרים הבריטי
את דיוני הבית מנהלים יושב הראש (באנגלית: Speaker) ושלושת סגניו. יושב ראש מכהן מכיסא הנמצא במרכז בית הנבחרים. הוא קובע את סדר הדוברים, ובסמכותו לקרוא את הדוברים לסדר ("point of order").
בית הנבחרים בוחר את יושב הראש עם התכנסותו לאחר הבחירות (או אם היושב ראש הקודם עזב את תפקידו באמצע כהונת הפרלמנט), ותקופת כהונתו היא עד פיזור הפרלמנט והבחירות הבאות.
על פי הנוהג, עם כניסתם לתפקיד יושב הראש וסגניו מפסיקים להיות נציגים מפלגתיים. הם אינם משתתפים בדיונים ואינם מצביעים אלא במקרה של תיקו בהצבעה. יושב הראש גם אינו נבחר דווקא מתוך המפלגה השולטת בבית. על פי הנוהג, אם יושב ראש מכהן מתמודד בבחירות הבאות לפרלמנט הוא אינו מתמודד מטעם מפלגה, והמפלגות אינן מציבות מולו מועמדים במחוז הבחירה שלו. אם הוא מעוניין להמשיך בתפקידו כיו"ר נהוג שלא להציג מולו מועמדים אחרים.
במהלך כהונתו לובש יושב הראש או סגנו גלימה שחורה מסורתית. בעבר נהג היושב ראש ללבוש פאה, אולם מנהג זה הופסק על ידי בטי בות'רוייד שהייתה האישה הראשונה בתפקיד.
שלושת סגני היושב ראש מכונים "Deputy Speakers". הבכיר שבשלושת הסגנים נושא בתואר "Chairman of Ways and Means" על שם ועדה בראשה עמד בעבר יושב ראש בית הנבחרים ושלמרות שבוטלה נותרו השמות שנגזרו ממנה.
אולם בית הנבחרים
בדומה לבית הלורדים, גם בית הנבחרים מתכנס בארמון וסטמינסטר על הגדה הצפון מערבית של נהר התמזה בלונדון. אולם בית הנבחרים צנוע במראהו לעומת אולם בית הלורדים המעוטר בעיטורי עץ רבים, ובקטיפה אדומה. אולם בית הנבחרים כולל שתי שורות של ספסלים, משני צידי מעבר. סידור מושבים זה מקורו בסידור המושבים שהיה בקפלת סטיבן הקדוש אשר שימשה כמקום מושבו של בית הנבחרים עד שנהרסה בשריפה בשנת 1834. בקצה האולם מצוי כס היושב ראש, ולפניו (במרכז החדר) מצוי שולחן בית הנבחרים. פקידי בית הנבחרים המיעצים ליושב ראש יושבים בקצהו של השולחן, בקרבת כס היו"ר. חברי הממשלה יושבים על ספסל השורה הראשונה שמימינו של היו"ר, בעוד שחברי האופוזיציה יושבים על ספסל השורה הראשונה שמשמאל ליו"ר.
על השטיח שבמרכז החדר, בקרבת כל שורת ספסלים מצויר קו אדום. המרחק בין הקו האדום שלפני שורת ספסלי הממשלה, לקו האדום שלפני שורת ספסלי האופוזיציה הוא מרחק של שתי חרבות. על פי כללי בית הנבחרים, חברי הבית אינם רשאים לחצות את הקווים בזמן מחלוקת. מטרת הכלל והקווים הייתה למנוע מחברי הממשלה לתקוף את חברי האופוזיציה בחרבותיהם, ולהפך.
שרי הממשלה ומנהיגי האופוזיציה יושבים בשורות הראשונות (בכל צד של היו"ר) והם מכונים "יושבי הספסלים הקדמיים" (באנגלית: frontbenchers) בשעה שחברי המפלגות הזוטרים, היושבים על הספסלים האחוריים מכונים "יושבי הספסלים האחוריים" (backbenchers).
באולם בית הנבחרים הבריטי אין מקום לכל חברי הפרלמנט. באולם 427 מושבים, בעוד שבבית הנבחרים 646 חברים. באולם אין מקומות קבועים, וחברי הבית יושבים על פי ותק. חברים שהגיעו באיחור נאלצים לעמוד במהלך הדיונים בכניסה לאולם.
נהלים
בכל שנה נפתח מושב בית הנבחרים בטקס פתיחת הפרלמנט הנערך באולם בית הלורדים, בנוכחות המלכה, הלורדים וחברי בית הנבחרים, ובו המלכה נושאת את "הנאום מן הכס" המוכתב לה על ידי הממשלה, והכולל את התוכנית החקיקתית של הממשלה לאותו מושב. הטקס מתחיל בכך שהאדון נושא המוט השחור (פקיד בית הלורדים) יוצא מאולם בית הלורדים לעבר אולם בית הנבחרים על מנת לקרוא לחבריו אל אולם בית הלורדים. בהגיעו אל אולם בית הנבחרים, נטרקות דלתות האולם בפניו, על מנת לסמל את זכותו של הבית התחתון לקיים דיונים מבלי הפרעה על ידי הלורדים או הכתר. האדון נושא המוט השחור נוקש במוט השחור שבידו על גבי הדלת שלוש פעמים, ורק לאחר מכן מותרת כניסתו אל אולם הבית התחתון. לאחר כניסתו, הוא מודיע לחברי הבית על כך שהמלכה מבקשת את נוכחותם, וחברי הבית התחתון הולכים לאולם בית הלורדים על מנת לשמוע את נאום המלכה.
כל יום דיונים בבית הנבחרים מתחיל בהכנסת השרביט (ceremonial mace) המסמל את סמכותו של הכתר ושל בית הנבחרים. ראש משמר בית הנבחרים (Serjeant-at-Arms) נושא את השרביט לפני היושב ראש בהיכנסו לאולם בית הנבחרים, ומניח אותו על השולחן למול כיסא היושב ראש[3].
במהלך דיונים של בית הנבחרים, סדר הדוברים נקבע על ידי היושב ראש או סגנו, והם הנותנים רשות דיבור לחברי הבית. נהוג שרשות הדיבור ניתנת לסירוגין לחברי האופוזיציה ולחברי הקואליציה. כל חבר המקבל את רשות הדיבור פותח את דבריו במילים "אדוני היושב ראש", "גברתי היושבת ראש", "אדוני סגן היושב ראש" וכו' ( ,"Mr Speaker", "Madam Speaker", "Mr Deputy Speaker" וכו') בהתאם לזהות היושב בראש הישיבה. במהלך הדיון, כל הדוברים מדברים ישירות אל היושב ראש, והם אינם רשאים לפנות זה אל זה. כמו כן, על פי המנהג, חברי הבית אינם רשאים לפנות זה לזה בשמם, אלא עליהם לדבר זה אל זה בלשון גוף שלישי, ובשם מחוז בחירתם (לדוגמה: אין לפנות אל אדם בגוף שני: "אתה אמרת" או בגוף שלישי ישיר "האדון הנכבד בלייר אמר", אלא על פי מחוז הבחירה "האדון הנכבד ממחוז מידלסקס אמר").
ישיבות בית הנבחרים נערכות בימים שני עד חמישי, ולעיתים גם בימי שישי. רק בעיתות חירום מתכנס בית הנבחרים בימי שבת וראשון. מאז 1999 בית הנבחרים מתכנס לעיתים במקביל גם באולם הסמוך לאולם וסטמינסטר לדיונים בנושאים המועלים על ידי יושבי הספסלים האחוריים ושאינם מצריכים הצבעה.
ככלל, דיוני בית הנבחרים הבריטי פתוחים לקהל הרחב. בית הנבחרים יכול להחליט בהצבעה ברוב רגיל על ניהול הדיון בדלתים סגורות. מאז שנת 1950 נערכו שני דיונים בלבד בדלתיים סגורות. למרות שמאז שנות העשרים של המאה העשרים הועלו הצעות לשידור הדיונים ברדיו, הדבר היה אסור למעלה מחמישים שנה, וכך למשל בתקופת מלחמת העולם השנייה וינסטון צ'רצ'יל נאלץ לשאת מחדש כמה מהנאומים הגדולים שנשא בפני בית הנבחרים על מנת שיוקלטו וישודרו ב־BBC [1]. רק ב־1978 החלו שידורי רדיו מבית הנבחרים. שידורי טלוויזיה החלו רק ב־1989 [2]. כיום שידורים ישירים ומוקלטים מהפרלמנט משודרים ברשתות רדיו וטלוויזיה שונות, וקיים אף ערוץ מיוחד המוקדש לשידורים מהפרלמנט - BBC פרלמנט.
במהלך ההיסטוריה הופרעו דיוני בית הנבחרים פעמים רבות בשל צעקות של הקהל. הקהל אף זרק חפצים לעבר הנבחרים (ובהם קמח, עלונים, זבל פרות, גז מדמיע). בשנת 1642 פרץ המלך צ'ארלס הראשון ועימו חיילים במטרה לעצור חמישה מחברי בית הנבחרים שהתנגדו לפעולות המלך. בעקבות אירוע זה החלה המסורת לפיה נאסר על המלך להיכנס לאולם בית הנבחרים (בניגוד לאולם בית הלורדים).
הצבעות
ההצבעה בבית הנבחרים היא הצבעה קולית. יו"ר הישיבה שואל את חברי בית הנבחרים האם הם תומכים בהצבעה או מתנגדים לה. התומכים קוראים "אכן" (באנגלית ארכאית: "Aye") והמתנגדים קוראים: "No". היושב ראש מכריז על תוצאות ההצבעה לפי מיטב שמיעתו. אם יש חברי פרלמנט החולקים על החלטתו נערכת הצבעה בשיטת חלוקה - חברי בית הנבחרים יוצאים מאולם בית הנבחרים ונכנסים לאחד משני מבואות - מבואת ה"אכן" (the "Aye" lobby), ומבואת ה"לא" (the "No" lobby) המצויות משני צידי אולם בית הנבחרים. במבואות אלה נרשמים שמות החברים על ידי מזכירי בית הנבחרים. כמו כן, ממונים עבור כל אחת מהמבואות שניים מחברי בית הנבחרים כ"מונים" (Tellers) אשר סופרים את מספר חברי הבית הנמצאים בה. בסיום ההצבעה, המונים מעבירים את התוצאות ליושב ראש המודיע אותן לחברי הבית. ליושב ראש בית הנבחרים קול מכריע במקרה של שוויון בהצבעה - דבר נדיר שקרה לאחרונה ב־1993. הקוורום הנדרש על מנת לקיים הצבעה הוא 40 חברי בית הנבחרים.
לרוב תוצאות ההצבעות ידועות לרוב אף בטרם שנערכת ההצבעה, בשל העובדה שברוב המקרים המפלגות דורשות מחבריהן משמעת מפלגתית. כל מפלגה ממנה את אחד מחברי המפלגה בבית הנבחרים לתפקיד הנקרא "מצליף" (whip). מצליף הסיעה דואג שכל חברי המפלגה ינכחו בדיון ויצביעו בהתאם למשמעת המפלגתית. חברי מפלגה שאינם מצייתים למשמעת במפלגתית, עלולים שלא להיות ממונים מטעם מפלגתם כמועמדים בבחירות הבאות באזורי בחירתם.
ועדות
בבית הנבחרים הבריטי יש הפרדה בין ועדות שעיסוקן פיקוח על הממשלה לבין ועדות הדנות בהצעות חוק. הוועדות מהסוג הראשון מכונות Select Committees. ועדות כאלה קיימות עבור משרדי הממשלה השונים, וגם עבור נושאים מסוימים. ועדות אלו עורכות שימועים ואוספת עדויות מאנשי המשרדים ומהציבור הרחב.
דיון בהצעות חוק נערך בדרך כלל בוועדות המוקמות במיוחד עבור כל חוק. ועדות אלה מכונות Public Bill Committees (עד 2006 הן כונו Standing Committees וצורת עבודתן הייתה שונה במקצת). חוק התקציב, וחוקים חשובים נוספים נידונים ב"ועדת הבית כולו" (Committee of the Whole House), אשר בה, כפי ששמה מציין, חברים כל חברי בית הנבחרים. בראש ועדה זו עומד סגן יושב ראש הבית והיא מתכנסת באולם בית הנבחרים.
קיימות מספר ועדות המשותפות לבית הנבחרים ולבית הלורדים, המכונות Joint Committees, ועדה כזו היא הוועדה המשותפת לזכויות האדם.
בנוסף קיימות מספר ועדות העוסקות בענייני הבית עצמו, נוהליו וחבריו.
תהליך החקיקה
תהליך החקיקה של הצעת חוק ("bill") יכול באופן כללי להתחיל בכל אחד מבתי הפרלמנט. יוצאים דופן הם חוקים הנוגעים לתקציב או למיסוי, אשר תהליך חקיקתם חייב להתחיל בבית הנבחרים, וחוקים הנוגעים לעניינים משפטיים שבדרך כלל נידונים קודם דווקא בבית הלורדים.
בתחילת דרכה, הצעת חוק ממשלתית מוגשת לבית הנבחרים לקריאה ראשונה (First Reading) Archived version of http://www.parliament.uk/works/newproc.cfm from 2008, www.webarchive.org.uk. בניגוד למונח בעל השם הדומה בכנסת בישראל, הקריאה הראשונה היא רק הנחת החוק על שולחן הבית, ואינה כוללת הצבעה.
בשלב הקריאה השנייה החוק נידון באופן כללי בפני מליאת בית הנבחרים, ובסוף הדיון מתקיימת הצבעה האם להמשיך בהליך החקיקה או לדחות את החוק על הסף. אם החוק עבר את השלב הזה, יש לעיתים צורך באישור מיוחד של השלכות כספיות שיש לו (מקביל ל"קריאה ראשונה" בכנסת בישראל).
לאחר מכן החוק עובר לדיון בוועדה. במקרים רבים הוועדה הדנה בו היא ועדה אד הוק המוקמת לצורך הדיון בחוק ("Public Bill Committee"). לעיתים החוק נדון במליאה בשיבתה כוועדה ("ועדת הבית כולו" - "Committee of the Whole House"). חוקים הנידונים בשלב הוועדה במליאה הם בין השאר חלקים מחוק התקציב, וחוקים בעלי חשיבות קונסטיטוציונית. לעיתים רחוקות החוקים נידונים באחת מהוועדות הקבועות של הבית אשר החוק קשור לתחום בו היא מטפלת. בעת הדיון בוועדה החוק נידון סעיף סעיף, הסתייגויות לסעיפים מועלות, וסעיפים יכולים להתבטל או להתווסף. בסוף הדיון הוועדה שולחת את החוק המתוקן בחזרה למליאה.
השלב הבא נקרא Report Stage, ובו מליאת בית הנבחרים דנה בפירוט בתיקונים שהוועדה הכניסה לחוק, ומצביעה עליהם. חברי הבית יכולים להציע הסתייגויות, אולם רק לסעיפים בהם הוועדה ערכה שינויים. (שלב זה דומה ל"קריאה השנייה" בכנסת).
לבסוף הצעת החוק כפי שעברה בשלב הקודם מועלית להצבעה במליאה בקריאה שלישית כמקשה אחת.
לאחר שהצעת החוק מאושרת בבית הנבחרים היא נשלחת לבית הלורדים, שם היא עוברת תהליך דומה. אם בית הלורדים העביר את ההצעה ללא שינויים, תהליך החקיקה מסתיים, והצעת החוק מועברת למלכה לחתימה, ולהפיכתה לחוק ("Act of Parliament").
אם בית הלורדים ערך שינויים בהצעת החוק, היא חוזרת לבית הנבחרים. אם בית הנבחרים מקבל את השינויים החוק נשלח לחתימה. אם הוא לא מקבל את השינויים, או מכניס בהם שינויים משלו, החוק הולך הלוך וחזור בין הבתים עד שמושגת הסכמה. אם הסכמה לא מושגת עד סוף המושב השנתי של הפרלמנט, הצעת החוק נופלת ויש להתחיל את חקיקתה מחדש במושב הבא.
בעבר אמצעי זה נוצל על ידי בית הלורדים, על מנת לבטל חקיקה של בית הנבחרים, אולם הרפורמות של תחילת המאה העשרים שמו לכך קץ. חוק רגיל חייב להתקבל על ידי בית הלורדים אם הוא נחקק מחדש בבית הנבחרים במושב השנתי הבא, אחרת הוא מועבר לחתימת המלכה בגרסת בית הנבחרים גם ללא אישור בית הלורדים. הצעות חוק הדנות רק בנושאי תקציב או מיסים (ומוגדרות כך על ידי יושב ראש בית הנבחרים) לא יכולות להיות מעוכבות על ידי בית הלורדים בצורה כזו ליותר מחודש.
הרוב המוחלט של הצעות החוק שמתקבלות הן הצעות חוק ממשלתיות. לדיון בהצעות חוק פרטיות של חברי פרלמנט (Private Members' Bills) מוקדשים רק מספר מועט של ימי דיונים (כ־13 חצאי ימי שישי בכל שנה), והצעות חוק לא יכולות לעבור ממושב שנתי של הפרלמנט למושב הבא, לכן קשה ביותר להעביר הצעות חוק פרטיות של חברי פרלמנט Archived version of http://www.parliament.uk/works/newproc.cfm from 2008, www.webarchive.org.uk. בתחילת כל מושב שנתי נערכת הגרלה של 20 חברי פרלמנט אשר להצעות החוק שהם יעלו תוענק קדימות בתור, ורוב הצעות החוק הפרטיות שמתקבלות מקורן בזוכים בהגרלה זו. ההגרלה היא על הזכות להעלות הצעת חוק, ולא על הצעות חוק ספציפיות, ועל חברי הפרלמנט שזכו בהגרלה מופעלים לחצים רבים לאמץ הצעות חוק. מעבר לכך יש סיכוי כמעט רק להצעות חוק שאינן נתונות במחלוקת, או שזוכות לתמיכה ממשלתית. לעיתים הממשלה מעדיפה להעביר הצעות חוק שנויות במחלוקת (כגון חוק ההפלות ב־1967) לא כהצעת חוק ממשלתית, אלא כהצעת חוק של חבר פרלמנט, ואז היא מסייעת בהליכי החקיקה, ובהקצאת הזמן להם.
מניעת פיליבסטרים
תקנון בית הנבחרים אינו קובע הגבלת זמן על דיונים. בסוף המאה ה־19 ניצלו זאת חברי פרלמנט איריים על מנת לבצע פיליבסטר. אולם עד מהרה נקבעו דרכים למנוע קיום פיליבסטרים.
ליושב ראש נתונה הזכות להפסיק את נאומם של חברי הבית אם הם מדברים שלא לעניין. ניתן להגביל את משך הזמן של דיון באמצעות העברת "הצעת גיליוטינה" - הצעה לסדר הקובעת הגבלת זמן על דיון מסוים או על כל אחד ואחד מהנואמים. כמו כן, בית הנבחרים יכול להחליט על סיום דיון מסוים (גם אם יש חברים הרוצים לנאום וטרם נאמו) באמצעות הצבעה לסיום הדיון ("קלוצ'ר" או "קלוז'ר" - באנגלית: Cloture או Closure). יושב ראש בית הנבחרים יכול להחליט על ביטול הצבעה כזו או למנוע את מימושה אם הוא חושב שהצבעה על הפסקת הדיון פוגעת בזכויות של מיעוט.
כיום נהוג שדיונים של חקיקה מוגבלים מראש בזמן, והגבלה זו מוסכמת על חברי בית הנבחרים, דבר המונע "הצעות גיליוטינה".
היחס בין בית הנבחרים לממשלה
הממשלה הבריטית חייבת לזכות בתמיכת בית הנבחרים על מנת לכהן. אולם נושא זה אינו מוסדר בחוק, אלא מבוסס רק על מוסכמות חוקתיות.
בניגוד לדמוקרטיות פרלמנטריות רבות אחרות, ובהן ישראל, הממשלה אינה מתחילה לכהן בזכות הצבעת אמון בבית הנבחרים, אלא מרגע שהמלכה מינתה את ראש הממשלה. אולם מכיוון שעל הממשלה לזכות באמון בית הנבחרים, המלכה ממנה את מי שלו הסיכוי הגבוה ביותר לזכות באמונם של חברי בית הנבחרים - לרוב מדובר במנהיג המפלגה הגדולה ביותר בבית התחתון. מנהיג המפלגה הגדולה ביותר שאינה בממשלה הופך למנהיג האופוזיציה.
כל חברי הממשלה צריכים להיות חברי אחד משני בתי הפרלמנט. מאז 1902 כל ראשי הממשלה היו חברי בית הנבחרים, והדבר הפך למוסכמה. ב־1923 הועדף סטנלי בולדווין על פני הלורד ג'ורג' קרזון, בין השאר בגלל שהראשון היה חבר בית הנבחרים, והשני חבר בית הלורדים. יוצא דופן לזמן קצר היה אלק דאגלס-יום שהתמנה לראש ממשלה ב־1963 בהיותו חבר בית הלורדים, ויתר על תוארו כלורד בזכות חוק חדש שאפשר זאת (בעקבות מאבקו של לורד אחר, טוני בן, לוותר על התואר שירש מאביו ולחזור לבית הנבחרים), ונבחר זמן קצר אחר כך בבחירות משנה לבית הנבחרים.
כיום נהוג גם שמרבית חברי הממשלה הם חברי הבית התחתון ולא חברי בית הלורדים. מאז 1982 רק בתפקיד הלורד צ'נסלור מכהן חבר בית הלורדים. ראש הממשלה בוחר את חברי הממשלה, ויכול לפטרם בכל עת, אף שבאופן רשמי המינוי והפיטורין נעשים על ידי בית המלוכה בהמלצת ראש הממשלה.
כאשר בית הנבחרים רוצה להדיח את ראש הממשלה, עליו לתמוך בהצבעת אי אמון שהאופוזיציה מעלה או להתנגד להצבעת אמון של הממשלה. גם נושא זה אינו מוסדר בחוק, אלא מבוסס על מוסכמות ותקדימים [3]. הצבעות אלה יכולות להיות מנוסחות באופן ישיר: "לבית נבחרים זה אין אמון בממשלת הוד מלכותה" ("That this House has no confidence in Her Majesty's Government"), או ניתן לקבוע כי הצבעה אחרת (לדוגמה, הצבעת תמיכה בתקציב) היא הצבעת אמון או אי אמון. כאשר הממשלה מאבדת את אמון הבית התחתון, ראש הממשלה חייב להתפטר מתפקידו, או לפנות אל בית המלוכה ולבקש את פיזור הפרלמנט (שלאחריו ייערכו בחירות כלליות). במהלך המאה ה-20 היו רק שלושה מקרים בהם נפלה הממשלה בהצבעות כאלה: פעמיים ב־1924 ופעם אחת בשנת 1979.
כלי ביקורת מרכזי של בית הנבחרים על הממשלה הן השאילתות שחברי הפרלמנט יכולים להגיש לחברי הממשלה, בכתב או בעל פה. את מרב תשומת הלב הציבורית מרכז הדיון השבועי בו ראש הממשלה בעצמו עונה בעל פה לשאלות חברי הפרלמנט ("השאלות לראש הממשלה").
הרכב נוכחי
| מפלגה | מספר מושבים | |
|---|---|---|
| המפלגה השמרנית | 365 | |
| מפלגת הלייבור | 203 | |
| המפלגה הלאומית הסקוטית | 55 | |
| המפלגה הליברל-דמוקרטית | 11 | |
| המפלגה היוניוניסטית הדמוקרטית | 10 | |
| שין פיין | 7 | |
| פלייד קמרי | 4 | |
| מפלגת הירוקים של אנגליה וויילס | 1 | |
| עצמאיים | 19 | |
| יושב ראש | 1 | |
- 1מפלגות הקיימות רק בצפון אירלנד
- 2 חברי מפלגת שין פיין נמנעים מלאייש את מקומותיהם בבית הנבחרים
- 3 מפלגה לאומנית וולשית
קישורים חיצוניים
אתר האינטרנט הרשמי של בית הנבחרים הבריטי- ארכיון בית הנבחרים
- הפרלמנט הבריטי מ-א ועד ת אתר של חדשות ה-BBC
- שידורים חיים מדיוני בית הנבחרים
שגיאות פרמטריות בתבנית:בריטניקה
פרמטרי חובה [ 1 ] חסרים
הערות שוליים
- ^ מספר חברי בית הנבחרים
- ^ מילון מריאם וובסטר, מהדורת האינטרנט
- ^ יענקי פרבר, הבריטים מזועזעים: שרביט המלכה בוזה בפומבי, באתר בחדרי חרדים, 11 בדצמבר 2018
32836714בית הנבחרים הבריטי