דיני הראיות

דיני הראיות הם ענף משפטי של הדין הפרוצדורלי העוסק בסדרי הדין, ומכיל את הכללים באשר לקבילות, מהימנות, משקל ודיות של ראיות. כללים אלו נועדו לקבוע כיצד מבררים עובדות, להבדיל מברור מחלוקות אחרות בהליכי משפט כמו פרשנות הדין, חומרת המעשה, רמת הענישה, פסיקה קודמת, כוונה פלילית ועוד. מטרתם להסדיר את הסוגיות השונות בהליך פלילי וגם אזרחי בהקשר לברור העובדות, כגון מי כשיר לעדות, אופן הגשת מסמכים, הקלטות ותמלילים, מגבלות על עדות קטין או קרוב משפחה, כללים לביצוע חקירה ראשית וחקירה נגדית, עד עוין, עד מדינה, עד מומחה, הענקת חיסיון ומכלול הסוגיות המהוות את שגרת בירור העובדות במשפט.

• כללי 'כשרות' הם מערכת הכללים הקובעת אילו סוגי עדים, עדותם פסולה או כשרה בפני בית המשפט.
• כללי 'קבילות' הם מערכת הכללים הקובעת אילו עדויות יתקבלו בבית המשפט, כאשר הכלל הבולט היא כי "עדות שמיעה", כלומר עדות שלא נתפסה בחושיו של עד אלא זה שמעה או הבינה מאחר, פסולה כראיה לאמיתות תוכנה משום שהיא עדות מפי השמועה.
• כללי 'משקל' הם מערכת הכללים החלה על ראיות - כשרות וקבילות - והמחייבת משקל מסוים לצורך הכרעה/הרשעה בשלבי המשפט השונים, כגון ראיה חלוטה, ראיה מכרעת או ראיה לכאורה.
• כללי 'דיות ראיות' הם כללים בדיני הראיות הקובעים באילו משפטים יהא די בעדות יחידה להכריע את הדין, ואיזו תוספת ראייתית תידרש, אם תידרש.

דיני הראיות בישראל

ראשיתם של דיני הראיות בישראל בחקיקה עות'מאנית שקובצה בספר החמישה עשר של המג'לה, על עדות והשבעה. ב-15 באפריל 1924 נכנסה לתוקף פקודת העדות המנדטורית, אשר החליפה את הוראות החקיקה העות'מאנית בעניין עדות, וב-15 באוגוסט 1936 נכנסה לתוקף פקודת השבועות המנדטורית, אשר החליפה את הוראות החקיקה העות'מאנית בעניין שבועות.

כיום, דיני הראיות מוסדרים בפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א–1971, בדברי חקיקה אחרים, ובכללים שנקבעו בפסיקת בתי המשפט שמקורם בעיקר מן המשפט המקובל האנגלי.

המקור החשוב ביותר לבירור האמת הוא עדות של עד המעיד במהלך המשפט. גם בעל דין או נאשם יכול להיות עד, לרבות הודאת נאשם.

לעיתים מתקבלת עדות כתובה, כמו תצהיר של עד או בעל דין.

סעיף 10א לפקודת הראיות שנחקק בישראל, מאפשר לקבל כראיה אמרות חוץ של עדים (כלומר - הודעות שנגבו מהם מחוץ לכותלי ביהמ"ש, למשל במשטרה).

לעיתים ישנם כללים הפוסלים עדותם של עדים - כגון פסילת עדות של אחד מבני זוג לחובתם של השני בבני הזוג בדין הפלילי, פסילת עדותו של קרוב משפחה מלהעיד לחובת קרוב אחר, פסילת עדותו של קטין.

מקור של ראיות נוספות הוא כל חפץ או מסמך המוגש כראיה במשפט אזרחי, אשר צריך להיות מוגש באמצעות עדות של עד. ניתן להגיש מסמך המופק על ידי גוף ציבורי או מוסד כראיה עצמאית.

ישנם כללים הפוסלים את כשרותן של ראיות שהושגו תוך פגיעה בזכויות יסוד כגון פגיעה בפרטיות או תוך האזנת סתר.

ישנם כללי ראיות ייחודיים - כגון: פקודת הראיות קובעת מתי העתק של מסמך יכול להיחשב כמקור. הכלל הפוסל עדות שמיעה, כלל הראיה הטובה ביותר המחייב את בעל הדין להציג את המקור של כל מסמך.

בעניינים אזרחיים רשאי אדם להתנות על דיני הראיות; למשל להסכים לקבל ראיה לא קבילה (כגון: תוצאות בדיקת פוליגרף), או כי עדות מסוימת, או ראיה, יחשבו ראיה חלוטה או מכרעת במשפט.

לצורך הכרעה במשפט אזרחי הדין מסתפק בנטל הוכחה קל יותר של "מאזן ההסתברויות", ומסתפק בכך שמשקל הראיות נוטה לטובת צד ועמדתו מסתברת יותר מאשר האחר על מנת שיזכה במשפט.

לצורך הכרעה במשפט פלילי ידועים שני כללים עיקריים מבחינת נטל ההוכחה - המאשימה נושאת בנטל לשכנע באשמתו של נאשם, ועליה להוכיח אשמתו מעבר לכל ספק סביר. די בספק סביר על מנת שהנאשם במשפט פלילי יזוכה מחמת הספק.

חקירת עדים מובלת לחקירה שמדרשת לצורך המשפט, ושלא כוללת עלבון או הפחדה. בגישת המשפט העברי, כמובן אין מקום לביוש העדים אך ברור כי יש להמשיך ולחקור את העדים ולעמוד על אופיים עד ההגעה לאמת "ודרשת וחקרת ואלת היטב והנה אמת נכון הדבר".

תוספות ראייתיות במשפט הפלילי

במשפט הפלילי חלים כללי "דיות ראיות" וישנן סוגי עבירות ומקרים בהם עדות יחידה אינה מספיקה כדי לבסס הרשעה, ונדרשות תוספות ראייתיות לשם כך.

פקודת העדות המנדטורית קבעה שנדרשת תוספת ראייתית לכל עדות יחידה:

Corroboration needed

5.  No Judgment shall be given in any case on the evidence of a single witness unless such evidence is, in a civil case, uncontradicted, or, in a criminal case, is admitted by the accused person, or, whether in a civil or criminal case, is corroborated by some other material evidence which in the opinion of the Court is sufficient to establish the truth of it.

המשפט הישראלי מכיר ב-3 סוגים של תוספות ראייתיות: תוספות ראייתיות מסוג 'דבר מה' או 'חיזוק' הן ראיות המצביעות על אמיתותה של העדות היחידה (תוספות מאמתות), ואילו תוספת ראייתית מסוג 'סיוע' היא ראיה המצביעה באופן עצמאי על אשמתו של הנאשם ו'מסבכת' אותו בביצוע העבירה (תוספת מסבכת). התוספות הראייתיות נדרשות כדי לאשש את מהימנותן של עדויות שיש לגביהן ספק. כך לדוגמה, במקרה של עדות יחידה של אדם שיש לו אינטרס, כגון שותף לעבירה שעלול לנסות להטיל את עיקר האחריות על שותפו, נדרשת חיזוק לעדותו. אם אותו שותף הוא עד מדינה, שהובטחה לו טובת הנאה בתמורה לעדותו, נדרשת תוספת ראייתית חזקה יותר (סיוע). על סמך רציונל זה נקבע בפסיקה כי תידרש תוספת ראייתית שבין חיזוק לסיוע, על פי הנסיבות, גם במקרה של אדם הסבור שתינתן לו טובת הנאה תמורת עדותו, אף אם אינו עד מדינה בפועל. במקרים אחרים, הספק בקשר לעדות עולה כאשר הנאשם לא קיבל הזדמנות הולמת להפריך את אותה עדות, כגון במקרה של עדות מוקדמת של ילד שניתנה בפני חוקר ילדים.

סיוע

כדי שראיה תוכל לשמש כסיוע, חייבות להתקיים בה שלוש דרישות מצטברות:

1. מקור הראיה נפרד ועצמאי מהעדות הטעונה סיוע
2. הראיה נוטה לסבך את הנאשם באחריות לביצוע המעשה נושא האישום
3. הראיה נוגעת לנקודה ממשית השנויה במחלוקת בין הצדדים

שקרים של הנאשם בעניינים מהותיים, התבטאויות מוקדמות המצביעות על תחושת אשם או בחירת נאשם שלא להעיד במשפטו יכולים כולם להיחשב כסיוע (הימנעות מעדות אינה יכולה לשמש סיוע לעדותו של ילד או אדם מוגבל בשכלו בפני חוקר).

תוספת ראייתית מסוג סיוע נדרשת כדי לבסס הרשעה על סמך עדות יחידה בכל אחד מן המקרים הבאים:

• העדות היחידה היא של שותף לעבירה שהוא עד מדינה (למעט בעבירות שוחד או הימורים, משחקים מסוכנים והגרלות).
• העדות היחידה היא של אדם עם מוגבלות שכלית, שניתנה בפני חוקר מיוחד.
• העדות היחידה היא של ילד מתחת לגיל 14, בעבירה שחוק הגנת ילדים חל עליה, אשר נגבתה על ידי חוקר ילדים, והילד לא העיד בהליך העיקרי.
• לצורך הרשעה בעבירות עדות שקר או המרדה.

דרישת החיזוק

הימנעות נאשם מלהודות או לכפור באשמה, סירובו להשתתף בהליכי חקירה (חיפוש בגופו, או השתתפות במסדר זיהוי, לדוגמה), עלולים להיחשב כחיזוק. כמו כן, כחיזוק יכולה להיחשב כל תוספת ראייתית מסוג סיוע.

תוספת ראייתית מסוג חיזוק נדרשת כדי לבסס הרשעה על סמך עדות יחידה בכל אחד מן המקרים הבאים:

• העדות היחידה היא של שותף לעבירה (למעט בעבירות שוחד או הימורים, משחקים מסוכנים והגרלות).
• העדות היחידה היא אמרה בכתב שנתן עד מחוץ לבית המשפט.
• העדות היחידה היא של קטין מתחת לגיל 12.
• העדות היחידה היא של אדם עם מוגבלות שכלית, בעבירות תועבה, רצח או הריגה, כאשר הוא לא הוזהר על ידי בית המשפט בקשר לחובתו להעיד אמת.
• העדות היחידה היא של נפגע מעל גיל 28, שבוצעה בו בהיותו קטין עבירת תועבה במשפחה או בידי אחראי.
• העדות היחידה היא של נפגע מעל גיל 18, שבוצעה בו בהיותו קטין עבירה בעניינים שבצניעות וחלפו 10 שנים לפחות (או 15 שנים בעבירות חמורות) ממועד ביצוע העבירה.

דרישת 'דבר מה'

תוספת ראייתית מסוג 'דבר מה' נדרשת כדי לבסס הרשעה על סמך הודיית חוץ של נאשם, שניתנה מחוץ לכותלי בית המשפט, כגון הודאה שניתנה במהלך חקירתו במשטרה. דרישה זו נועדה למנוע הרשעה על סמך הודאה שניתנה כתוצאה מלחץ חיצוני או פנימי שהופעל על הנאשם. עם זאת, בשנת 2006 פסק בית המשפט העליון בעניין מילשטיין נ' התובע הצבאי כי דבר מה יכול להיגזר מן ההודאה עצמה. למרות הסתייגות בית המשפט לגבי הפעלת כלל זה במקרים נדירים בלבד, מדובר בהקלה מהותית לגבי הדרישות לצורך הרשעה במקרים אלו.

לפי גישתם של דורון מנשה ואיל גרונר הנקראת "אסטרטגיית ההכרעה הכללית" מן הראוי לוותר על תוספות ראייתיות במשפט הפלילי ובמקומם יש להפעיל את החסמים לבחינת השערות חפות קונקרטיות. יש לקבל כל השערת חפות ולזכות את הנאשם בכפוף לכך שהשערת החפות אינה נחסמת באחד מתוך החסמים הבאים: החסם השיטתי, החסם ההסתברותי, החסם הטבעי והחסם הפרוצדורלי. החסם השיטתי עניינו דחיית השערת חפות שקבלתה בכל משפט פלילי לא תאפשר אכיפה אפקטיבית של המשפט הפלילי. החסם ההסתברותי עניינו דחיית השערת החפות שההסתברות לקיומה כה נמוכה עד כדי הצדקה להתעלם ממנה לצורכי קבלת החלטות מעשית. החסם הטבעי עניינו דחיית השערת חפות שאינה עומדת במבחן הרציונליות וגוף הידע המדעי. החסם הפרוצדורלי עניינו דחיית השערת חפות שבירורה מחייב הקצאת משאבים שלא ניתן לעמוד בה או שלא ראוי לעמוד בה על פי הכרעה דמוקרטית.

לפי גישת מנשה וגרונר ראיה "בעייתית" או "חלשה" כגון הודיה בנסיבות מסוימות, עדות עד מדינה, היא ראיה מפלילה שאינה יוצרת חסם להשערת חפות. התחליף לתוספת הראייתית הוא המשך הבדיקה אם ניתן לחסום את השערת החפות בחסם כלשהו. במקום הסיווגים הפורמליים של תוספת מסוג סיוע, דבר לחיזוק או דבר מה נוסף, עלינו לשאול במישרין את השאלה המהותית, אם סך כל הראיות המפלילות יוצרות חסם להשערות חפות.

התפתחויות בדיני הראיות בישראל

מאז חקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו בשנת 1992 הועמדו זכויות היסוד של חשודים נאשמים ובכלל בעלי דין במשפט פלילי (כמו גם במשפט אזרחי) בדרגה חוקתית, אשר הביאה לשחיקת הכללים העוסקים בקבילותן של ראיות וניתן שיקול דעת רחב לשופט באשר למשקל המיוחס לכל ראיה.

חריגים לדיון לפי דיני הראיות

• בית משפט לענייני משפחה, בית משפט לעניינים מינהליים, בית משפט לתביעות קטנות, בית הדין לענייני מים ובית הדין לעבודה הוסמכו לדון במשפטים גם שלא לפי דיני הראיות הרגילים.
• בתי דין דתיים דנים לפי דיני ראיות שבדין הדתי.
• בדיון לקביעת גיל או לשינוי קביעת גיל, מכוח סעיף 4 לחוק קביעת גיל, תשכ"ד–1964.

ראיות משפטיות

ערך מורחב – ראיה

אופי הראיות

חפציות

תיעודיות

נסיבתיות

הצהרתיות

מבחנים ראייתיים

ערך מורחב – מבחן ראייתי

מבחנים ראייתיים

קבילות

מהימנות

משקל

דיות

הוכחה משפטית

ערכים מורחבים – מידת ההוכחה, נטל ההוכחה

מידת ההוכחה

נטל ההוכחה

מאזן ההסתברויות

נטל השכנוע

נטל הראיות

מעבר לספק סביר

העברת הנטל

ראו גם

• פסק דין מירנדה נגד אריזונה – פסק דין אמריקאי שבו נפסלה הודאת חוץ של נאשם משום שנגבתה מבלי שיוּדע הנאשם על זכותו להימנע מהפללה עצמית
• פרי העץ המורעל – דוקטרינת קבילות ראיות של המשפט האמריקאי
• ידיעה שיפוטית
• חזקה משפטית

לקריאה נוספת

ספרים

בעברית

• יעקב קדמי, על הראיות כרכים א-ד, תל אביב: דיונון, 1999. (הספר בקטלוג ULI)
• נמרוד קוזלובסקי, המחשב וההליך המשפטי: ראיות אלקטרוניות וסדרי־דין, תל אביב: לשכת עורכי הדין, 2000. (הספר בקטלוג ULI)
• מאיר זנטי, דיני הראיות – הלכה למעשה, נתניה: אוצר המשפט, 2005. (הספר בקטלוג ULI)
• ענת הורוויץ ומרדכי קרמניצר (עורכים), מגמות בדיני ראיות ובסדר הדין הפלילי, שריגים (לי-און): נבו, 2009. (הספר בקטלוג ULI)
• שמשון אטינגר, ראיות במשפט העברי, שריגים (לי-און): נבו, 2011. (הספר בקטלוג ULI)
• גבריאל הלוי, תורת דיני הראיות כרכים א-ד, פרסומי הפקולטה למשפטים – הקריה האקדמית אונו, 2013. (הספר בקטלוג ULI)
• יצחק זמיר, הסמכות המינהלית, נבו הוצאה לאור, מהדורה שנייה מורחבת, 2017, כרך ד': סדרי הביקורת המשפטית, פרק 74: דיני ראיות, עמ' 2779–2860
• דורון מנשה הלוגיקה של קבילות ראיות, מאגנס, 2008 ( הספר בקטלוג ULI)
• דורון מנשה ואיל גרונר, מהות הספק הסביר במשפט הפלילי, צפרירים: נבו הוצאה לאור, 2017. (הספר בקטלוג ULI)
• דורון מנשה, התיאוריה של דיני הראיות, תל אביב: פרלשטיין-גינוסר, 2017. (הספר בקטלוג ULI)
• דורון מנשה ואיל גרונר אולי נפלה טעות -התיאוריה של המשפט החוזר וניתוח פרשת זדורוב נבו הוצאה לאור, 2021
• אריאל לוין, הקודקס המקיף לדיני ראיות ויישומם בטריבונלים המשפטיים השונים : (בתי-משפט רגילים, לענייני משפחה, עבודה ועוד), פתח תקווה: אוצר המשפט, 2019-2020. (הספר בקטלוג ULI)
• יניב ואקי, דיני ראיות, אלון הוצאה לאור, 2020–2021

באנגלית

• Alex Stein, Foundations of Evidence Law, New York: Oxford University Press, 2005
• Terence Anderson, David Schum & William Twining, Analysis of Evidence, 2nd Edition, New York: Cambridge University Press, 2005
• William Twining, Rethinking Evidence, New York: Cambridge University Press, 2006
• Ho Hock Lai, A Philosophy of Evidence Law, New York: Oxford University Press, 2008
• C.H. van Rhee & Alan Uzelac, Evidence in Contemporary Civil Procedure: Fundamental Issues in a Comparative Perspective, Cambridge: Intersentia, 2015
• Gheorghe Tecuci, David A. Schum, Dorin Marcu & Mihai Boicu, Intelligence Analysis as Discovery of Evidence, Hypotheses, and Arguments: Connecting the Dots, New York: Cambridge University Press, 2016
• Mirjan R. Damaska, Evaluation of Evidence: Pre-Modern and Modern Approaches, Cambridge: Cambridge University Press, 2018

קישורים חיצוניים

• פקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א–1971, בספר החוקים הפתוח
• היסטוריית החקיקה של פקודת הראיות, במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת
• חקיקה ארץ־ישראלית ארכאית:
  • המג'לה – על עדות והשבעה, בתרגומו של גד פרומקין, באתר נבו
  • היסטוריית החקיקה של פקודת העדות (לא בתוקף), במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת
  • היסטוריית החקיקה של פקודת השבועות (לא בתוקף), במאגר החקיקה הלאומי באתר הכנסת
• הצעת חוק הראיות, התשמ"א–1981, הפרקליט ל"ד, חוברת א', ספטמבר 1981, עמ' 137–158
• בנימין בלום, יורם רבין וברק אריאל, ‏אופן בחינת הודאות חשודים בדין הפלילי בישראל: בחינה מהותית ופרוצדורלית של היחס בין סעיף 12 לפקודת הראיות לדוקטרינת הפסילה הפסיקתית, משפטים ‏מ"ו, תשע"ח, עמ' 815–843
• גיא בן דוד, מבט דסקריפטיבי ומבט ביקורתי על מערך התוספות הראייתיות בישראל ומגמותיו, משפט ועסקים כ"ב, תשע"ט, עמ' 1–58
• דוד ניסני, ‏התניה על דיני הראיות, באתר "דעת", גיליון 354 של "פרשת השבוע" במשרד המשפטים
• שלו גנוסר ואליהו הרנון, מה טעם לדרוש ראיה מסייעת במשפט אזרחי?, הפרקליט כ"א, חוברת א', נובמבר 1964, עמ' 19–37
• אליהו הרנון, הצורך ב"דבר־מה־נוסף" להרשעת אדם על־פי הודאה שמסר מחוץ לבית־המשפט, הפרקליט כ"ח, חוברת ג', פברואר 1973, עמ' 360–366
• אליהו הרנון, ראיות שהושגו באמצעים בלתי הוגנים, הפרקליט כ"ג, חוברת א', דצמבר 1966, עמ' 27–49
• אליהו הרנון, ראיות שהושגו שלא כדין – האם נשתנה המצב המשפטי בעקבות חוק־יסוד: כבוד האדם וחירותו?, מחקרי משפט י"ג, חוברת 1, תשנ"ו–1996, עמ' 139–154
• סימפוזיון, סעיף 10א לפקודת הראיות ופירושיו: התפתחות חיובית או סכנה של עיוות־דין?, משפטים כ"א, חוברת 2, ינואר 1992
  • אלכס שטיין, ‏סעיף 10א לפקודת הראיות: פרשנותו הראויה ופסיקתו של בית־המשפט העליון, משפטים ‏כ"א, עמ' 325–351
  • נינה זלצמן, ‏אמרה בכתב לפי סעיף 10א לפקודת הראיות [נוסח חדש] — שיקולי מדיניות משפטית מנחים בפירוש ההוראה, משפטים ‏כ"א, עמ' 353–370
• אלכס שטיין, הצעת החוק בדבר החלפת סעיף 10א לפקודת הראיות, מחקרי משפט י', תשנ"ג–1993, עמ' 157–181
• דורון מנשה על חוסר קבילותו של עיקרון ההסתברות המצטברת, הפרקליט נד(1)(תשע"ו) 101
• נחום רקובר, ‏קבילות ראיה שהושגה תוך פגיעה בפרטיות, באתר "דעת"

• The Second Review of the Evidence Act 2006, Report E31(142), The Law Commission of New Zealand, February 2019

• דיני הראיות, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

דיני הראיות34704462