ג'ון מרשל

ג'ון מרשל
John Marshall

ג'ון מרשל
לידה	ג'רמנטאון, מושבת וירג'יניה, האימפריה הבריטית
פטירה	פילדלפיה, פנסילבניה, ארצות הברית
מדינה
מקום קבורה	בית הקברות שוקו היל, ריצ'מונד, וירג'יניה, ארצות הברית
מפלגה	המפלגה הפדרליסטית
נשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית ה־4 4 בפברואר 1801 – 6 ביולי 1835 (34 שנים) נשיא ממנה ג'ון אדמס → אוליבר אלזוורת' רוג'ר טוני ←
מזכיר המדינה של ארצות הברית ה־4 13 ביוני 1800 – 4 במרץ 1801 (37 שבועות ו־6 ימים) תחת נשיא ארצות הברית ג'ון אדמס → טימות'י פיקרינג ג'יימס מדיסון ←
חבר בית הנבחרים של ארצות הברית מטעם וירג'יניה 5 במרץ 1799 – 6 ביוני 1800 (שנה ו־13 שבועות)

ג'ון מרשל (באנגלית: John Marshall; ‏24 בספטמבר 1755 – 6 ביולי 1835) היה פוליטיקאי אמריקאי שכיהן כנשיאו הרביעי של בית המשפט העליון של ארצות הברית משנת 1801 ועד מותו. קודם לכן כיהן כמזכיר המדינה של ארצות הברית בשנים 1800–1801 תחת הנשיא ג'ון אדמס.

מרשל נולד במחוז ספַר בצפון-מערב וירג'יניה, והיה הבכור מבין חמישה עשר ילדיהם של הוריו, שהיו בעלי קרקעות רחבות. השכלתו הפורמלית הייתה מזערית והוא למד בעיקר מקריאה ומהדרכת הוריו. ב-1775 הצטרף יחד עם אביו לחטיבת מתנדבים מקומית שלחמה נגד הבריטים בווירג'יניה. שנה אחר כך התגייס לצבא הקונטיננטלי והשתתף במערכות הקשות ביותר בפיקודו של ג'ורג' וושינגטון עד לשובו הביתה ב-1779. ב-1780 החל בקריירה המשפטית שלו: השכלתו המשפטית הפורמלית של האיש שהיה עתיד להיות מייסד המשפט החוקתי האמריקני ומגדולי השופטים בארצות הברית התמצתה בסדרת הרצאות קצרה ששמע בקולג' על שם ויליאם ומרי באביב 1780, ובראשית הקיץ באותה שנה קיבל את רישיון הפרקליט שלו.

תוך שהוא עוסק במקצועו, תחילה במחוז הולדתו ואחר כך בבירה ריצ'מונד, שלח ידו גם בפוליטיקה. בשנים 1782–1791 ושוב בשנים 1795–1797, היה חבר באספה המחוקקת של וירג'יניה וכמו כן נבחר לוועידה המדינתית שדנה באשרור החוקה הפדרלית והייתה לו יד בהשגת הרוב הזעום בעד אשרור החוקה. הוא העדיף להמשיך בקריירה המזהירה שלו כפרקליט בריצ'מונד ועל כן דחה את הצעותיו של הנשיא וושינגטון למנותו לשר המשפטים (1795) וציר בפריז (1796). עם זאת, בשנים 1797 - 1798 היה חבר במשלחת דיפלומטית בצרפת, בשנים 1799–1800 כיהן בבית הנבחרים הפדרלי (הוא השתייך למפלגה הפדרליסטית) וב-1800 התמנה למזכיר המדינה של ארצות הברית. בתפקיד זה שימש פחות משנה, שכן במרץ 1801, במסגרת המינויים של הפדרליסטים לקראת החלפת השלטון, החל בכהונתו כנשיא בית המשפט העליון של ארצות הברית.

בשלושים וארבע שנות כהונתו היה מרשל המנהיג הלא מעורער של בית המשפט העליון. יותר מאלף פסיקות התקבלו בשנים האלה ו-519 מהן נוסחו בידיו של מרשל עצמו. מרשל הפדרליסט - שנתמנה בידי הנשיא הפדרליסט ג'ון אדמס ומינויו אושר בידי הסנאט הפדרליסטי, רגע לפני שהשלטון בקונגרס ובנשיאות הועבר לידי תומאס ג'פרסון והרפובליקנים שלו - יצר קורפוס של החלטות משפטיות ושל דוקטרינות חוקתיות אשר עיצב במידה רבה את צורת השלטון, הגדיר את יעילות הממשל הפדרלי והניח את הבסיס לעקרון הריבונות השיפוטית (באמצעות פסק הדין במשפט מרבורי נגד מדיסון בשנת 1803, שקבע את סמכות הביקורת השיפוטית). מרשל דגל בריכוז סמכויות בידיו של הממשל הפדרלי בעוד שג'פרסון העדיף הענקת אוטונומיה רחבה למדינות באיחוד. לפיכך, למרות היותם קרובי משפחה — ג'פרסון ומרשל היו בני דודים — הם היו באותה עת יריבים פוליטיים מובהקים בעלי עמדות קוטביות בקשר לצורת הממשל בארצות הברית. כיום ניתן לומר כי במשך השנים כף המאזניים נטתה יותר לגישתו של מרשל מאשר לזו של ג'פרסון בקשר לעיצובה של מערכת המשטר בארצות הברית.

פסיקותיו של מרשל נוסחו בלשון שהייתה מרשימה בתבוניותה ובסמכותניותה, ודומה שהודות לאישיותו ופועלו נוצר והתבסס מעמדו הנשגב של בית המשפט העליון ומעמדה של מערכת המשפט הפדרלית כולה. על אף עבודתו השיפוטית המונומנטלית, ישיבות בית המשפט העסיקו את מרשל רק חודשים אחדים בכל שנה, על כן היו עיתותיו פנויות לעיסוקים אינטלקטואליים, חברתיים ומשפחתיים: הוא כתב ביוגרפיה רבת כרכים על ג'ורג' וושינגטון, הוליד עשרה ילדים, טיפל במסירות באשתו החולה והיה מן הדמויות המרכזיות בחוג של אנשי הגות בריצ'מונד. הוא מת בפילדלפיה, בעקבות ניתוח לסילוק אבנים מכליותיו.

ביוגרפיה

שנותיו הראשונות ושנים ראשונות

ג'ון מרשל נולד בבית משפחתו בג'רמנטאון, מושבת וירג'יניה, האימפריה הבריטית. בית משפחת מרשל היה בקתת עץ וג'ון היה המבוגר ביותר מ-14 אחיו ואחיותיו. ג'ון מרשל נולד ב-24 בספטמבר 1755, אביו היה תומאס מרשל, שריף מקומי, שופט שלום ומפקח קרקעות שהיו בבעלותו לערך 200,000 דונם של קרקעות בוירג'יניה (כולל שטחי קנטקי המודרנית). תומאס מרשל היה אישיות ציבורית משפיעה במחוז הנסיך ויליאם (בשנת 1759 שונה שם המחוז לפאוקוויר). אמו של ג'ון הייתה מארי קיט מרשל, בתו של עובד כנסייה אשר הייתה מקושרת מבחינה משפחתית למשפחת לי ומשפחת רנדולף, שתיים מהמשפחות החזקות והמשפיעות ביותר בוירג'יניה (דוגמה לבני המשפחות: פייטון רנדולף ורוברט אדוארד לי).

את רוב צעירותו בילה מרשל במגורים באזור הספר של וירג'יניה אשר שימש בעיקר לגידול חקלאות והיה מדולל באוכלוסין, מצב שחיזק את ההגירה מערבה. בהמשך עבר מרשל להתגורר באזור הרי בלו רידג' ("הרכס הכחול"), איפה שאביו קנה קרקעות וג'ון נדרש כדי לפקח ולתמוך בגידול החקלאי. את רוב חינוכו קיבל ג'ון הצעיר מהוריו אך במשך שנה ומספר חודשים התגורר עובד כנסייה בבית המשפחה ותרם לחינוכו. בהמשך התחנך ג'ון מרשל מספר חודשים באקדמיה המחוזית של וסטמורלנד, איפה שניתן לו חינוך סדיר יותר מאשר בבית הוריו.

קריירה מוקדמת

מלחמת העצמאות

כאשר סכסוך בין האמריקאים תושבי המושבות הקולוניאליות לבין הממשל הבריטי בלונדון הסלים לכדי אלימות, ג'ון מרשל, בהיותו לוטננט, התגייס לרגימנט המתנדבים של וירג'יניה בהנהגת אביו. מרשל היה מעורב בלקיחת מוצבי השלטון הבריטי בוירג'יניה עם פריצתה של מלחמת העצמאות האמריקאית. עם הסדר הממשל האמריקאי בוירג'יניה התגייס מרשל לצבא הקונטיננטלי בהנהגתו של ג'ורג' וושינגטון במהלך 1776. מרשל שירת תחת פיקודו של וושינגטון במשך שלוש שנים בניו יורק, ניו ג'רזי ופנסילבניה. שירותו כלל את החורף הקשה בעמק פורג' בין השנים 1777 ל-1778. מרשל הועלה לדרגת קפטן ובמהלך 1779 שב עם יחידתו לוירג'יניה וראה פעילות מועטה קודם להוצאתו משירות פעיל בשנת 1781 עם הפסקת אש במלחמת העצמאות.

תחילת הקריירה הפוליטית

לימודיו המשפטיים היחידיים של מרשל באותה העת כללו רק סדרת הרצאות של ג'ורג' וייט להן האזין בשנת 1780 בקולג' ויליאם ומארי. וייט היה מהתומכים המוקדמים של לימודי עריכת דין לפי ביקורת שיפוטית. באוגוסט 1780 מרשל קיבל רישיון פעילות משפטית רשמית ושב למחוז פאוקוויר. בשנת 1782 נבחר מרשל למועצת הצירים של וירג'יניה ובשנת 1784 נבחר לכהן לקדנציה שנייה. הוא הופיע בפני ועידות חוקתיות בבירה המדינית בריצ'מונד. בהמשך מרשל הקים מוסד לימודי משפטים בעיר והתיישב בה לאחר שהתחתן עם מרי ויליס אמבלר מרשל בינואר 1783. במשך 15 השנים הבאות הקריירה של מרשל סומנה בעליית המוניטין והחשיבות של משרדי עורכי הדין ברחבי וירג'יניה.

אף על פי שנכון לשנת 1787 לא השיג מרשל עמדה פוליטית רמה שהביאה אותו למושב הקונגרס הקונטיננטלי בפילדלפיה, מרשל היה תומך נלהב של חוקת ארצות הברית שנכתבה בידי ג'יימס מדיסון. עוד באותה השנה מונה למועצת החקיקה שהוטל עליה להביא לאשרור החוקה המוצעת מטעם קולה של וירג'יניה ובכך תחליף את הכרזת העצמאות. עיקר התמיכה של מרשל באשרור החוקה רוכזה ברישומיו הרשמיים לגופים מדיניים שהגנה שניתנה לפי החוקה על הרשות השופטת. בהמשך השתמש מרשל באהדה הציבורית האזורית שלו כדי להביא לאשרור החוקה בידי וירג'יניה.

זמן קצר לאחר שהחוקה החדשה נכנסה לפעילות, נשיא ארצות הברית הראשון, ג'ורג' וושינגטון, הציע למרשל את תפקיד התובע הכללי של וירג'יניה. מרשל סירב לקבל את התפקיד למרות ההצעה הנשיאותית. עם זאת, בשנת 1789 השיג מרשל השפעה רבה יותר על הפוליטיקה המדינית בורג'יניה כאשר הביע את תמיכתו בחיזוק סמכויות הממשל הפדרלי בוועידת הצירים של המדינה. כאשר במהלך שנות התשעים של המאה ה-18 החלו להתהוות המפלגות המוקדמות בארצות הברית תחת נשיאותו של וושינגטון, מרשל הזדהה עם המפלגה הפדרליסטית החדשה בראשותו של סגן הנשיא, ג'ון אדמס. בשנת 1795 הציע וושינגטון למרשל את תפקיד התובע הכללי אך מרשל סירב גם להצעה זאת. אף על פי כן, מרשל שב לחקיקה המדינית בוירג'יניה בתור מנהיג המפלגה הפדרליסטית.

תחת הנשיא אדמס

בשנת 1797 מונה מרשל בעצת הנשיא ג'ון אדמס למשלחת דיפלומטית שניסתה ללא הצלחה לשפר את יחסיה של ארצות הברית עם צרפת המהפכנית. הוועדה כללה בתוכה גם את אלברידג' גרי וצ'ארלס קוטוורת' פינקני. בתמורה לפתיחת המשא ומתן דרש שר החוץ הצרפתי טליראן דמי שוחד לעצמו והלוואה גדולה לצרפת. חברי המשלחת ראו בכך עלבון להם ולארצות הברית, מה גם שהוראותיהם כללו במפורש איסור על מתן הלוואה לצרפת. הם סירבו ומשנודעה הפרשה, המכונה פרשת XYZ, בארצות הברית, היא עוררה סערה גדולה, שהייתה בין הגורמים לפרוץ המלחמה הבלתי רשמית בין ארצות הברית לצרפת. מרשל הגיע חזרה לפילדלפיה בעיצומה של הסערה והתקבל בכבוד גדול.

בשובו מהרפובליקה הצרפתית הראשונה ללא הסדרים, מרשל סירב לקבל את משרת שופט בית המשפט העליון במקום ג'יימס וילסון. אף על פי כן, הנשיא לשעבר וושינגטון קרא לו לטפח קריירה פוליטית ותמך בו בבחירתו לקונגרס של ארצות הברית בשנת 1799 כחבר המפלגה הפדרליסטית. שירותו של מרשל בבית הנבחרים האמריקאי (הבית התחתון בקונגרס) היה קצר מועד. הצלחה מרכזית שנזקפה עבורו הייתה כאשר הגן על הנשיא אדמס מפני האשמותיו של חבר המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית. ההאשמות התרכזו בעיקר בעובדה שאדמס הסכים לדרישה הבריטית להסגיר תושבים אמריקאים שהואשמו בהרג בריטים בעודם שטים באוקיינוס האטלנטי.

במאי 1800 דרש הנשיא אדמס את התפטרותו של מזכיר המלחמה המכהן והציע את התפקיד למרשל, אשר סירב לקבלו. בהמשך הציע אדמס למרשל את משרת מזכיר המדינה במקומו של טימות'י פיקרינג. מרשל קיבל את ההצעה והתמנה למזכיר המדינה הרביעי של ארצות הברית. אדמס חשש מגורלו של הממשל הפדרליסטי המעורער לקראת הבחירות הנשיאותיות של 1800 ועל כן מינויו של מרשל התרכז בעיקר בהכרה ובנאמנות של האחרון לממשל הקיים.

בסתיו 1800 התפטר נשיא בית המשפט העליון אוליבר אלזוורת' מתפקידו עקב בריאות רופפת. אדמס, לאחר שהפסיד לתומאס ג'פרסון והאנטי-פדרליסטים בבחירות בנובמבר 1800, התכוון תחילה למנות מחדש את ג'ון ג'יי לתפקיד. ג'ון ג'יי, לשעבר הנשיא הראשון של בית המשפט העליון, סירב לקחת על עצמו את התפקיד מחדש. במקום זאת החליט אדמס לפנות למרשל ובינואר 1801 הציג בפני הסנאט (הבית העליון בקונגרס) את מינויו של מרשל לנשיא בית המשפט העליון. מרשל מונה לנשיא בית המשפט העליון ב-27 בינואר והושבע לתפקיד ב-4 בפברואר, חודש בלבד לפני השבעתו של תומאס ג'פרסון לנשיא ארצות הברית. למרות קבלת המשרה החדשה, מרשל נענה לבקשה של אדמס להישאר בתפקיד מזכיר המדינה עד לסיום כהונתו ובהמשך הוחלף בידי ג'יימס מדיסון.

נשיא בית המשפט העליון

ב-34 השנים שבהן כיהן מרשל כנשיא בית המשפט העליון – הכהונה הארוכה ביותר של כל נשיא בהיסטוריה האמריקאית – הצליח להרחיב את סמכויותיה של הרשות השופטת באופן נרחב ופעל לשמר את מקומה וחשיבותה של הרשות ביחס לרשות המחוקקת ולרשות המבצעת. תחילה, היה על מרשל לעבוד על פתרון הפרש הפרשונים של החוקה האמריקאית שנעו בין אם החוקה הקימה מדינה מאוחדת או פדרציה של ארצות. שופטי בית המשפט העליון לא יכלו פשוט לקבוע את דעותיהם האישיות בעניין והיה עליהם למנות ועדה המבוססת על דוקטרינה ללא ייחוס פוליטי ולא סמכות ויכולת להסדיר את השפעת החלטותיה על שתי רשויות השלטון האחרות.

למשימה ליצור גוף שכזה אשר יוכל להגיע להסכמות בנוגע למעמדה של החוקה ביחס למדינה היה מרשל בעל תכונות שהותאמו להפליא לצורך הקיים. בהבנתו שלו הייתה למרשל תפיסה ברורה ומאורגנת של מהות הממשלה היעילה שלדעתו נחוצה והיא סופקה על ידי החוקה. הוא כתב בצלילות, בשכנוע ובמרץ שהעניק לדעותיו השיפוטיות איכות שממנה לא יכלו מדינאים להימנע. בעיקר נודע מרשל באופי הניסוח הקולח שלו בפסקי דין. כהונתו העניקה הזדמנות לפיתוח גוף מאוחד של דוקטרינה חוקתית בבית המשפט העליון. היה זה ההיבט הראשון בהישגיו של מרשל שהוא ובית המשפט העליון שבראשו עמד עליו ולא הסכים לכל פשרות; היחס האחיד של הרשות השופטת כלפי מעמדה של החוקה ביחס למדינה.

מרבורי נגד מדיסון

ערך מורחב – פסק דין מרבורי נגד מדיסון

ביומו האחרון בנשיאות (3 במרץ 1801), הנשיא אדמס מינה 23 שופטי שלום פדרליסטים במטרה להקשות על ההשפעה של ממשל ג'פרסון החדש על הרשות השופטת. מרשל לא הספיק להעביר את כל האישורים של השופטים לפני שהוחלף למחרת בג'יימס מדיסון בתפקיד מזכיר המדינה. מדיסון, בהנחיית הנשיא ג'פרסון, אישר את מינוי השופטים בצורה סלקטיבית וסירב לאשר את המינוי של מתנגדים חריפים לממשל הדמוקרטי-רפובליקני החדש. בין השופטים שמשרתם החדשה לא אושרה היה מתנגד ג'פרסון ויליאם מרבורי אשר בתגובה תבע את מדיסון על כך שלא העביר לו את התפקיד. העדויות אל מול בית המשפט העליון התקיימו ב-11 בפברואר 1803, כאשר מרשל כבר מונה לנשיא בית המשפט העליון.

לצד מרשל היו מעורבים בתיק חמישה שופטי עליון נוספים: בושרוד וושינגטון, אלפרד מור, ויליאם פטרסון, סמואל צ'ייס וויליאם קושינג. במהלך הדיונים בין השופטים על קביעת התיק נסובו שלוש שאלות מרכזיות: 1. האם מרבורי ושאר שופטי השלום המיועדים צריכים לקבל את המשרות שהובטחו להם? 2. האם בזכותם של מרבורי ושאר שופטי השלום המובטחים להגיש תביעה למען קבלת העבודה? 3. האם לבית המשפט העליון ישנה הסמכות לקבוע את גורל המשרות של שופטי השלום המיועדים?

ב-24 בפברואר 1803 פורסמו החלטות השופטים. ארבעה שופטים (כולל מרשל) תמכו בטענתו של מרשל כי בזכותו לקבל את המשרה ולהגיש תביעה לבית המשפט העליון בשביל קבלתה. עם זאת, בית המשפט החליט במקביל בעד מדיסון כאשר קבע שהחקיקה המשפטית של 1789; אשר אפשרה למרבורי לתבוע את מדיסון מלכתחילה, נגדה את חוקת ארצות הברית ועל כן הייתה לא-חוקתית עקב זאת שהעניקה מספר רב של סמכויות לבית המשפט העליון גדולות יותר מהנקבע בחוקה עצמה. מד הקביעה הפחיתה בסמכויות בית המשפט העליון אך מאידך העניקה את סמכות הביקורת השיפוטית כך שבית המשפט העליון יכול היה באותה נקודה ואילך להטיל וטו על חקיקות שלא מותאמות עם החוקה האמריקאית. מרשל נימק את הקביעה כך:

זכותה וחובתה של הרשות השופטת לקבוע מה הוא החוק. תפקיד השופטים ליישם את הכלל המשפטי למקרים הפרטיים הבאים לפניהם לפסיקה, ולכן ממילא תפקידם גם לבאר ולפרש את הכלל עצמו. כאשר שני חוקים מתנגשים זה בזה, חייב בית המשפט להכריע את מי משניהם ליישם. והוא הדין כאשר חוק כלשהו סותר את החוקה. כאשר במקרה מסוים אפשר ליישם חוק כלשהו וגם את החוקה, עומדת לפני השופטים הברירה הזאת: לפסוק בהתאם לחוק ולהתעלם מן החוקה, או לפסוק על-פי החוקה ולהתעלם מן החוק. בית המשפט חייב להחליט על-פי איזה משני הכללים המנוגדים האלה לפסוק במקרה שלפניו, זו היא תמצית חובתו המשפטית. לכן, אם בתי המשפט מתחשבים בקביעות החוקה, והואיל והחוקה עומדת מעל כל חוק רגיל של בתי המחוקקים, צריך לפסוק על-פי החוקה, ולא על פי חוק רגיל כזה, בכל מקרה שבו אי-אפשר ליישם את שניהם.

מרשל השיג במסגרת החקיקה את תמיכת הממשל הדמוקרטי-רפובליקני הקיים של ג'פרסון אך יתרה מזאת העניק לרשות השופטת בארצות הברית סמכויות רבות שתרמו למעמדה ולמעשה הפכו אותה למגנת החוקה. לפי קביעת בית המשפט העליון מדיסון יצא זכאי בסוף המשפט. לעיתים, פסק דין מרבורי נגד מדיסון נחשב להיות פסק הדין החשוב ביותר בהיסטוריה האמריקאית עקב החשיבות הרבה שהייתה לו על הסדר סמכויות הרשות השופטת.

משפטיהם של צ'ייס ובר

מאז שנת 1796 שירת סמואל צ'ייס בתור שופט בבית המשפט העליון של ארצות הברית. צ'ייס היה תומך פדרליסטי חריף ביריבות עם הנשיא ג'פרסון. כבר בשנת 1801 הכין ג'ון רנדולף, חבר בית הנבחרים, הליכי הדחה מקדימים לצ'ייס בתמיכתו של ג'פרסון. ב-12 במרץ 1804 בית הנבחרים הכריע את הליך הדחתו של צ'ייס והאשים אותו בקביעת תיקים ומינויים לפי צרכים פוליטיים ואישיים למיניהם. עבור ההדחה של צ'ייס נדרשה הצבעת רוב בסנאט ולא רק בבית הנבחרים. כאשר נדרשה הצבעת הסנאט בעניין, זה חולק בין 25 חברי המפלגה הדמוקרטית-רפובליקנית לעומת תשעה חברי המפלגה הפדרליסטית. כאשר הופיע בפני הסנאט בינואר 1805, צ'ייס טען כי ההאשמות נגדו התבססו על רקע פוליטי ולא על עבירות שחיתות שלטונית שכביכול ביצע. צ'ייס דרש חודש להכין הגנה למשפט ההדחה. מרשל, שצפה בהליך המשפטי, טען כי צ'ייס היה חף מפשע ותרם לשנות את דעתם של חלק מהסנאטורים הדמוקרטים-רפובליקנים אשר לבסוף הצביעו בעדו של צ'ייס שנישאר בתפקידו והמשיך לכהן כשופט עליון עד לפטירתו ב-1811.

בהמשך היה על בית המשפט העליון לנהל תיק שנגע לסגן הנשיא הראשון תחת ג'פרסון, ארון בֶּר. סגן הנשיא לשעבר בֶּר נחשד בכך שפעל כדי להקים מדינה ריבונית בגבול בין ארצות הברית ומלכות המשנה של ספרד החדשה. הטענות נגד סגן הנשיא התבססו בעיקר על קשרים כספיים שאחז בהם עם הרשויות הספרדיות במקסיקו סיטי ועם גורמים פוליטיים וחקלאים ברחבי ארצות הברית. לפי ההגנה, בֶּר קנה קרקעות בגודל 160 קילומטרים רבועים באזור טחאס הספרדית (טקסס המודרנית) עבור צרכים כלכליים. בפברואר 1807 הורה הנשיא ג'פרסון על מעצרו של בֶּר על אף המחסור בעדויות מספקות. לפי החוקה האמריקאית הייתה הגדרה ברורה ומחמירה לבגידה בארצות הברית. מרשל התעקש להקפיד על הגדרה מחמירה זו במהלך המשפט. פעולותיו של בֶּר לא תאמו את ההגדרות המחמירות ובכך הוא זוכה מאשמה.

פלצ'ר נגד פאק

בשנת 1795 הרשות המחוקקת בג'ורג'יה העניקה 35,000,000 דונמים של קרקעות במערב לגורמים פרטיים עבור יישוב ופיתוח של המערב. אף על פי כן, שנה מאוחר יותר התגלה שההצבעה הייתה נטויה עקב הונאות כספיות ועקב זאת הרשות המחוקקת הטילה ביטול על החקיקה הקודמת שהעניקה את הקרקעות. לאחר מספר שנים רכש ג'ון פאק את חלק מהקרקעות מחברה שלה הובטחו הקרקעות קודם לביטול החקיקה של 1795. בסופו של דבר פאק מכר את הקרקעות לרוברט פלצ'ר. פלצ'ר טבע את פאק בעוון מכירת קרקעות בצורה לא חוקית שכן קניית הקרקעות של פאק עצמו נעשה בצורה לא חוקית. כאשר הגיע התיק המשפטי לבית המשפט העליון, זה האחרון קבע בשנת 1810 כי לרשות המחוקקת בג'ורג'יה לא הייתה הרשות לבטל את חוזה מכירת הקרקעות משנת 1795. הקביעה המשפטית התבססה על סעיף בחוקה שלפיו אין בסמכות הרשויות הארציות לבטל דרך חקיקה חוזי מכירות קודמים. מרשל הרכיב את דעת הרוב במשפט.

מקקלוץ' נגד מרילנד

בשנת 1816 הקונגרס האמריקאי קבע בעד הקמתו של הבנק הפדרלי הלאומי ארצות הברית (היה זה הבנק הפדרלי השני בתולדות ארצות הברית). בסמכות הבנק היה להעביר את כל העסקיות הכספיות של גורמים בממשל הפדרלי. רוב הקולות שתמכו בהקמת הבנק טענו כי הוא נדרש עבור היציבות הכלכלית של ארצות הברית אך אף על פי כן היו הרבה גורמים אנטי-פדרליסטים שהתנגדו להקמתו. באותה השנה נפתח סניף של הבנק בפילדלפיה ובשנה הבאה עמד להיפתח סניף נוסף בבולטימור, מרילנד. רשויות החקיקה במרילנד קבעו שכל הבנקים במדינה שלא פעלו על סמך צ'ארטר חוקי מהרשויות במרילנד עצמה יצטרכו לשלם מס עבור ממשלת מרילנד. מנהל הסניף הפדרלי בבולטימור, ג'יימס מקקלוץ', התנגד בתוקף לשלם על המס ובתגובה מדינת מרילנד תבעה אותו.

בבית המשפט העליון של מרילנד הגישו מייצגי מרילנד את הטענה כי החוקה לא קבעה דבר בנוגע להקמת בנק ריכוזי בידי הממשל הפדרלי. לפיכך טענת מרילנד הייתה שהחקיקה בקונגרס להקמת הבנק הפדרלי הייתה לא-חוקתית. מרילנד ניצחה בתיק המשפטי ובתגובה מקקלוץ' הגיש ערעור לבית המשפט העליון של ארצות הברית. ב-22 בפברואר 1819 הושמעו הטיעונים מפי שני הצדדים בפני שופטי העליון ומרשל בראשם. החלטת בית המשפט העליון הייתה אחידה לגמרי (מלבד שופט אחד שנמנע) – נקבע כי לממשל הפדרלי ניתנה הסמכות להקים בנק לאומי.

מרשל טען כי הייתה חשיבות כלכלית להקמת הבנק הפדרלי. יתרה על כן, מרשל טען שהעובדה שהחוקה לא טוענת ישירות כי ברשות הממשל הפדרלי להקים בנק ריכוזי לא בהכרח גורמת לכך שאין זה בסמכות הממשל הפדרלי. לחיזוק הקביעה המשפטית הדגיש מרשל את סעיף 1 בחלק השמיני של הפרק הראשון בחוקת ארצות הברית: "לקונגרס תהיה הסמכות; להשית ולגבות מיסים, לשלם חובות ולדאוג לביטחון המשותף ולרווחה המשותפת של ארצות הברית; כל המיסים יוטלו בשווה בכל מדינות ארצות הברית." לפיכך, מרשל קבע שלממשל הפדרלי ישנן סמכויות שלא נרשמו בצורה ישירה בחוקה ולמרות זאת הן תקפות מבחינת החוקה. בהמשך קבע בית המשפט העליון שאין בסמכות מרילנד להטיל מס על הבנק הפדרלי מכיוון שלפי החוקה חקיקות פדרליות בעלות סמכות רבה מחקיקות של הארצות בתוך ארצות הברית.

גיבונס נגד אוגדן

בשנת 1808 הוענקו לרוברט ליווינגסטון ורוברט פולטון זכויות מיוחדות לשיט בנהרות של מדינת ניו יורק. הזכויות הוענקו מידי הרשות המחוקקת של ניו יורק וכללו למעשה מונופול על שיט בכל גופי המים של מדינת ניו יורק. תומאס גיבונס וארון אוגדן קנו זיכיון מידי ליווינגסטון ופולטון כך שיכלו להשיט ספינות קיטור במי מדינת ניו יורק. שלוש שנים מאוחר יותר התפרקה השותפות של גיבונס ואוגדן אך גיבונס המשיך להשיט ספינות קיטור בבעלותו דרך ניו ג'רזי לניו יורק אף על פי שהזיכיון בוטל עם סיום השותפות. גיבונס טען כי בזכותו להשיט את הספינות מכיוון שהיה בעל רישיון שניתן לו מטעם הקונגרס לכך הודות לחוק רגולציה של מסחר לאורך החוף. אוגדן – שהיה לשעבר מושל ניו ג'רזי – זעם על כך ששותפו לשעבר הרוויח דרך העסק למרות ביטול השותפות.

אוגדן הגיש תביעה בבית המשפט לעניינים משרדיים בניו יורק איפו שתבע את גיבונס ודרש שיפסיק את תפעול הספינות במי ניו יורק. אוגדן טען כי אין בזכותו של גיבונס להשיט את הספינות עקב ביטול הזיכיון עם פירוק השותפות. גיבונס העסיק את עורך הדין ולימים גם הפוליטיקאי דניאל ובסטר להגנתו במשפט. ובסטר טען כי לקונגרס הייתה המילה האחרונה בנוגע לקניין בין מדינות הודות ל"סעיף המסחר" של החוקה (פרק 1, חלק 8, סעיף 3). שני בתי משפט בניו יורק צידדו עם אוגדן ובתגובה גיבונס הגיש עתירה לבית המשפט העליון. שימוע שני האגפים במשפט בפני שופטי העליון התקיים בפברואר 1824. השאלה המרכזית שעמדה במשפט הייתה האם לניו יורק ישנה הסמכות להטיל רגולציה על מסחר בתוך גבולותיה שנשען על מדינות אחרות? ב-2 במרץ 1824 התקבלה החלטה אחידה בין כל השופטים שאין סמכות זאת בידיה של ניו יורק.

בית המשפט העליון צידד בטענתו של ובסטר שהציג את "סעיף המסחר" אשר לפיו החלטת הקונגרס עומדת מעל החלטותיהן של המדינות. במהלך המשפט מרשל העניק פרשון למילה "מסחר" כפי שהופיעה בחוקה וקבע שהיא כוללת גם העברת סחורות במים טריטוריאליים. הקביעה המשפטית למעשה העניקה סמכות עליונה להתערבות הקונגרס הפדרלי בעת מאבק בין שתי מדינות או יותר. התיק המשפטי גיבונס נגד אוגדן היה הראשון מבין סדרת מקרים משפטיים שהועברו להחלטת בית המשפט העליון שהובילו לחיזוק סמכותה של הרשות המחוקקת הפדרלית; הקונגרס, על גבי המדינות בתוך ארצות הברית.

ווסטר נגד ג'ורג'יה

ערך מורחב – מסלול הדמעות

במהלך שנות העשרים של המאה ה-19 עמדה אומת הצ'רוקי בפני סכנה גוברת מפני מתיישבים אמריקאים לבנים. האומה האינדיאנית הייתה בתוך גבולות דרום קרוליינה, טנסי, ג'ורג'יה, אלבמה וצפון קרוליינה. עם הזמן יותר ויותר מתיישבים אמריקאים אנטי-אינדיאנים היגרו לתוך שטחה של האומה. מושל ג'ורג'יה, ג'ורג' גילמר, לצד רוב חברי הקונגרס המחוקק של ג'ורג'יה, נקטו במדיניות אנטי-אינדיאנית שקראה להעברת אוכלוסין עבור יישוב של אזרחים אמריקאים לבנים בשטחים. בשנת 1827 נרשמה חוקה והוקמה ממשלה עצמאית של אומת הצ'רוקי, שבכך הפכה לריבונית מבחינה חוקתית מארצות הברית. גילמר והרשות המחוקקת של ג'ורג'יה סיפחו את שטחי הצ'רוקי בתוך גבולות ג'ורג'יה, פיזרו את ממשלת הצ'רוקי וגירשו את כל האינדיאנים המקומיים מערבה.

השטחים שסופחו שומשו בעיקר עבור יישוב של בעלי עבדים אמריקאים תושבי ג'ורג'יה. שלוש שנים מאוחר יותר, הקונגרס הפדרלי, בתמיכת הנשיא אנדרו ג'קסון, העביר חקיקה שגירשה את התושבים האינדיאנים מ"חמשת האומות המתורבתות" בדרום ארצות הברית מערבה. האינדיאנים גורשו לעבר אוקלהומה המודרנית, איפה שהובטח להם שיישארו חופשיים מהתערבות אמריקאית. במקביל, מיסיונרים אמריקאים פעלו לצד הצ'רוקי בשביל לשמור על ריבונותה של אומת האינדיאנים מפני חקיקת הקונגרס הפדרלי וחקיקת הקונגרס המדיני של ג'ורג'יה. בתגובה העבירה ג'ורג'יה חקיקה לפיה נאסר על תושבים לבנים לגור לצד אינדיאנים ללא קבלת הרשאה ממשרד המושל.

רבים מאותם מיסיונרים התנגדו לקבל את החקיקה החדשה של ג'ורג'יה ושניים מבין אלו שהתנגדו לעזוב את אומת הצ'רוקי היו אליזור באטלר וסמואל ווסטר. בתגובה, ווסטר ובאטלר נעצרו, הורשעו ונשלחו לארבע שנים של עבודות פרך. דרך תמיכה כספית מאומת הצ'רוקי, ווסטר ובאטלר העסיקו עורכי דין שעתרו לבית המשפט העליון. בפברואר 1832 הושמעו הטיעונים בפני שופטי העליון כאשר עורכי דינם של ווסטר ובאטלר טענו בעיקר כי רק לקונגרס הסמכות להגיע להסכמים עם שבטים ואומות אינדיאנים, כך שהחקיקה של ג'ורג'יה הייתה למעשה לא-חוקתית. ב-3 במרץ קבעו שופטי העליון בהצבעה של 5 ל-1 שהונהגה בידי הנשיא מרשל כי ווסטר ובאטלר זכאים.

מרשל, שכתב את דעת הרוב, טען כי החקיקה של ג'ורג'יה נגדה את חוקת ארצות הברית והפריעה לסמכויות של הממשל הפדרלי. להלן ציטוט של מרשל מדעת הרוב: "אומת הצ'רוקי, על פי כן, היא קהילה נפרדת שבשטחים בהם שוכנת אין כל סמכות לחוקיה של ג'ורג'יה. כל יחסיה של ארצות הברית עם האומה הזאת, נתונה, לפי החוקה והחקיקות שלנו, בידי ממשלת ארצות הברית." בכך, בית המשפט העליון של ארצות הברית הכיר בריבונות של אומת הצ'רוקי מארצות הברית.

לאחר קביעת העליון נוצר משבר משפטי חריף. הרשויות בג'ורג'יה סירבו לקבל את הקביעה של העליון ובכך ווסטר ובאטלר נשארו במאסר. כמו כן, הנשיא אנדרו ג'קסון, שתמך בהעברת האינדיאנים, לא אכף את הקביעה של בית המשפט העליון וצידד עם ג'ורג'יה. ווסטר ובאטלר שוחררו ממאסר רק לאחר שנשבעו שיפסיקו לתמוך בצ'רוקי בפעילותם נגד החקיקות של ג'ורג'יה. הגירוש בסופו של דבר התרחש בדרכי צבא שהונהגו בידי הנשיא ג'קסון אשר פעל באופן ישיר נגד הרשות השופטת. הקביעה המשפטית קיבלה משמעות מאוחר יותר ובזכותה הוסדר ששמורות אינדיאנים, אף על פי שנכללו בגבולות ארצות הברית, היו בעלי ממשל עצמאי וריבוני מארצות הברית.

שנים אחרונות ומורשת

בשנותיו האחרונות מרשל עבר שני ניתוחים להסרת אבנים מהכליות והוא נפטר במהלך הניתוח השני בשנת 1835, בגיל 80. באותה העת היה השופט הפדרליסטי היחיד של בית המשפט העליון ובפטירתו מינה הנשיא ג'קסון את רוג'ר טוני להחליף אותו בתפקיד נשיא בית המשפט העליון. מרשל נפטר מבלי להבין את מלוא ההשפעה של הקריירה הארוכה שלו כנשיא העליון. הוא חשש שבסופו של דבר החוקה תאבד את השפעתה לנוכח ההתנגדות של המדינות. אך התשתית המשפטית הונחה על בסיס חזק בתקופת כהונתו בתפקיד, ולמרות מצוקת הפרדת הרשויות ומלחמת האזרחים, הדורות הבאים הצליחו להוביל את משימתו קדימה. דעות הרוב שרשם בתיקים מרכזיים נלמדות עד היום בבתי ספר למשפטים בארצות הברית. מרשל הדגים את האידיאל של המנטור שלו ג'ורג וייט "עורך הדין האזרחי" שמקדיש את הידע והמיומנויות המקצועיים שלו לשירות הציבורי.

מרשל ביטל את ההליך המשפטי של כתיבת דעה משפטית בידי כל שופט עליון והסדיר את דעת הרוב, שפעל כמה שיכל להיות זה שכתב אותה במהלך כהונתו בתפקיד. ההשפעות רחבות ההיקף הגדולות ביותר שלו נוגעות להעשרת הסמכות הפדרלית לעומת סמכותן של המדינות, שימור וחיזוק השפעתה של החוקה על קביעות ממשלתיות וחיזוק הסמכות של הרשות השופטת לעומת הרשות המחוקקת והרשות המבצעת.

קישורים חיצוניים

מדיה וקבצים בנושא ג'ון מרשל בוויקישיתוף

• ג'ון מרשל באתר המדריך הביוגרפי של הקונגרס של ארצות הברית (באנגלית)
• ג'ון מרשל, באתר "Find a Grave" (באנגלית)
• ג'ון מרשל, באתר אנציקלופדיה בריטניקה (באנגלית)
• כתבי ג'ון מרשל בפרויקט גוטנברג (באנגלית)

הערות שוליים

הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

35583370ג'ון מרשל