הקריה למחקר גרעיני – נגב

מתוך המכלול
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
Disambig RTL.svg המונח "קמ"ג" מפנה לכאן. לערך העוסק בקורס מפקדי גדודים, ראו קורס מפקדי פלוגות ומפקדי גדודים, לערך העוסק בשנה העברית ה'קמ"ג (1382–1383), ראו ה'קמ"ג.
סמל הקמ"ג

הקריה למחקר גרעיני – נגב ע"ש שמעון פרסראשי תיבות: קמ"ג) ממוקמת בלב מישור ימין, דרומית-מזרחית לעיר דימונה, ותכליתה ביצוע מחקר באנרגיה גרעינית, ובכלל זה ייצור נשק גרעיני, אף כי ממשלת ישראל מעולם לא הודתה בכך והיא שומרת באופן רשמי על "עמימות גרעינית". הכור הגרעיני[1] הפועל בקריה הוא הגדול מבין השניים הפועלים בישראל (האחר הוא הכור במרכז למחקר גרעיני - שורק). מערבית למתחם ממוקם מתקן המכ"ם בדימונה.

היסטוריה

הקמה

מתחם קמ"ג, כפי שצולם על ידי לוויין ריגול אמריקאי ב-1968

הקריה הוקמה בסיוע נרחב של מהנדסים צרפתים באמצע שנות ה-50 כחלק מהסיוע הביטחוני שקיבלה אז ישראל. את הפרויקט הגה ארנסט דוד ברגמן, ראש הוועדה לאנרגיה אטומית, ולקידומו תרם מנכ"ל משרד הביטחון, שמעון פרס,[2] שבין היתר, גייס תרומות לבנייה. אפרים אילין מספר[3] כי פנחס ספיר, שהתנגד להקמת הכור, לחץ לבל יכיר האוצר בכספים אלה כתרומה מזכה לצורך מס הכנסה. תחילה לא הודתה ישראל בבניית הכור. ביוני 1960 טענה ישראל כי המבנה המוקם הוא "מפעל טקסטיל",[4] ובספטמבר אותה שנה תיארו אישים ישראלים את המבנה ההולך ונבנה כ"תחנת מחקר במטלורגיה". הודעה רשמית על כך שאכן נבנה במקום כור גרעיני נמסרה על ידי ישראל רק לאחר שדו"ח של מחלקת המדינה האמריקנית מ־2 בדצמבר 1960 פורסם על ידי הניו יורק טיימס ב־16 בחודש. ב־21 בדצמבר 1960, בתשובה לשאילתה בכנסת, הודיע ראש הממשלה ושר הביטחון דוד בן-גוריון כי ישראל מקימה בנגב כור גרעיני מחקרי לצורכי שלום בהספק של 24 מגה-ואט. בפרסומים מחוץ לישראל נטען כי לאחר מכן הוגדל ההספק ל-75 מגה-ואט.[5]

ישראל אישרה ביקור ראשון פומבי של מדענים מארצות הברית, בתאום עם ישראל, בתקופת ממשל קנדי, 1961. מטעם ישראל תיאם את הביקור מרדכי גזית. הביקורים נמשכו עד שנת 1969, אז הושגה "הבנה גרעינית" בין ראש ממשלת ישראל, גולדה מאיר, ונשיא ארצות הברית, ריצ'רד ניקסון, שהביאה לסיום הלחצים האמריקאיים על ישראל לבלימת תוכנית הגרעין.[6]

האדריכל הראשי של הקריה למחקר גרעיני היה אמנון ניב.[7] בתכנון מערך השירותים האזרחי והמבנים הציבוריים השתתפו האדריכלים דן איתן ויצחק ישר.[8] הכור החל לפעול בסוף שנת 1963.

חשיפת מרדכי ואנונו

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – מרדכי ואנונו

ב־1986 פגש מרדכי ואנונו, טכנאי לשעבר בקמ"ג, בעיתונאי פיטר הונאם מהעיתון הבריטי "סאנדיי טיימס" בסידני שבאוסטרליה. ואנונו מסר לו מודיעין טכנולוגי שהיה ברשותו וסדרה של כ-60 צילומים שצילם בחשאי במהלך עבודתו. המידע שמסר ואנונו נבדק על ידי מומחים ונמצא כמהימן. ב־5 באוקטובר 1986 פרסם העיתון את המידע והצילומים, כולל שרטוט של מבנה הכור שנעשה על פי תיאורו של ואנונו.[9] פרסום זה, לא רק שהיווה הוכחה פומבית ראשונה לכך שבידי ישראל יש נשק גרעיני, כפי שהוערך זמן רב קודם לכן על ידי שירותי מודיעין של ארצות הברית, אלא אף חשף כי היקף התפוקה האמיתי של הקמ"ג גדול הרבה יותר ממה שהוערך בתחילה ומיצב את ישראל כמעצמה גרעינית. ניסיונות השתקתו וחטיפתו של ואנונו היוו חיזוק נוסף לאמינות המידע.

לפי דבריו של מרדכי ואנונו, הועסקו בקמ"ג בתחילת שנות ה־80 2,700 עובדים.

אוטובוס האמהות

Postscript-viewer-shaded.png ערך מורחב – אוטובוס האמהות

ב־7 במרץ 1988 בוצע פיגוע באוטובוס שהוביל עובדות לקריה ונהרגו שלושה מעובדי הקריה. פיגוע זה זכה לכינוי "אוטובוס האמהות".

מלחמת המפרץ

בזמן מלחמת המפרץ הראשונה שיגרו העיראקים טילי סקאד לעבר הקמ"ג, אולם טילים אלה לא פגעו במטרתם. אחד הטילים היה בעל ראש בטון (טילים אלו כונו אל-חיג'ארה, מערבית: האבן).

המאה ה-21

כיוון שההתראה במקרה של פגיעה בכור גרעיני קצרה ביותר, המליצה מערכת הביטחון בשנת 2002 לחלק לוגול לתושבי היישובים הסמוכים לכורים הגרעיניים, כך שהטבליות יהיו זמינות באופן מיידי בשעת חירום. בהתאם לעוצמתו של הכור בקמ"ג, הוחלט לספק לוגול למתגוררים ברדיוס של 30 ק"מ ממנו.

בקיץ 2013, מל"ט של ארגון הטרור חזבאללה חדר מלבנון דרך הים, לאזור הנגב, טס קרוב לכור, והופל באזור הר חברון. חסן נסראללה, מזכ"ל הארגון, טען שהוא נועד לאסוף מודיעין על הכור וגם הצליח במשימתו.

באוגוסט 2018 נקראה הקריה למחקר גרעיני על שמו של שמעון פרס, מיוזמי הקמתה.[10]

מתקנים

מבנה הקריה למחקר גרעיני נשמר בסוד בישראל, אך לפי מידע שמסר מרדכי ואנונו מורכבת הקריה ממספר מבנים המכונים "מכונים":

  • מכון 1 – מבנה כיפתי המתנשא לגובה של כ-20 מטרים מעל פני האדמה ומהווה את סימן ההיכר של הקמ"ג. המבנה מכיל כור מים כבדים גרעיני. ההספק המוצהר של הכור הוא 24 מגה-וואט אך הספקו האמיתי גדול יותר ועל-פי הערכות שונות הוא הוגדל לבין 70 ל-150 מגה-וואט. בדו"ח מיזם התפוצה הגרעינית משנת 2002 של קרן קארנגי לשלום בינלאומי שוער כי ישראל הפיקה בין 380 ל-650 ק"ג פלוטוניום ברמת נשק מאז החל לפעול הקמ"ג, כמות המספיקה ל-95 עד 162 פצצות גרעיניות.
  • מכון 2 – מבנה ארוך בן שתי קומות מעל פני האדמה ללא חלונות ושש קומות תת-קרקעיות. הקומות התת-קרקעיות מאכלסות מפעל להפרדת פלוטוניום. במתקן מיוצרים גם טריטיום, ליתיום ודאוטריום.
  • מכון 3 – מתקן לייצור מוטות הדלק המניעים את הכור וגם ליתיום-6 המשמש כמרכיב בנשק גרעיני.
  • מכון 4 – מתקן לטיפול בפסולת הרדיואקטיבית של הקמ"ג לפני שתוטמן באדמה.
  • מכון 5 – מתקן בו מצופים מוטות הדלק של הכור באלומיניום.
  • מכון 6 – תחנת הכוח המספקת את החשמל לקמ"ג.
  • מכון 8 – מעבדה בה מיוצר אורניום מועשר באמצעות צנטריפוגות (סרכזות) גז.
  • מכון 9 – מתקן בו מיוצר אורניום מועשר תוך שימוש בלייזר.
  • מכון 10 – מתקן המייצר אורניום מדולדל המשמש כמרכיב לייצור פגזים חודרי שריון.

במסגרת קמ"ג פועל גם בית ספר תיכון תעשייתי. בנוסף לנושאים הרגילים נלמדים בו מקצועות עיבוד שבבי, חריטה, כרסום, ריתוך, מסגרות, מכונאות, חשמל ורכב ועוד, ובוגריו משתלבים בפעילות קמ"ג.[11]

אבטחה

הקמ"ג היא אחד האתרים המוגנים ביותר במדינת ישראל, והיא מסומנת במפות הטיסה הבינלאומיות כאזור איסור טיסה תמידי.[12] כמעט בכל חשד לחדירה של כלי טיס בלתי מזוהה למרחב האווירי של ישראל מוזנק זוג מטוסי יירוט לאזור הקמ"ג.[13] ביומה הראשון של מלחמת ששת הימים עשה מטוס אוראגן ישראלי פגוע את דרכו (כשחזר מתקיפה בירדן) ישירות לעבר הקמ"ג. הטייס הפגוע, יורם הרפז, לא הזדהה, מטוסו הופל על ידי סוללת טילי הוק שהגנה על הכור, והטייס נהרג.[14]

הממונה על הביטחון במערכת הביטחון (מלמ"ב) נושא באחריות כוללת לאבטחת הקמ"ג.

בטיחות

במהלך שנות פעולתו של הכור, ידוע על לפחות תאונה אחת במהלכה נהרג עובד הכור. ב-14 בדצמבר 1966 נהרג טכנאי בקמ"ג, אברהם גופר, ונפצעו אחדים בעקבות תאונה שגרמה לפיצוץ. מותו של גופר נגרם כתוצאה ממכה בראשו ולא מקרינה. על פי פרסומים זרים לא מאומתים, התרחשה גם בשנות ה-70 תאונה נוספת בה נהרגו חמישה.[15][16][17] כמו כן לפחות מאז שנות ה-90 הוגשו עשרות תביעות של עובדי הקמ"ג לשעבר ובני משפחותיהם בטענה שלקו בסרטן בעקבות קרינה רדיואקטיבית לה נחשפו במהלך עבודתם ובעקבות תאונות שהתרחשו בקריה. ב-1997 פסק בית דין בישראל פיצויים בסך 2.5 מיליוני שקלים לטובת משפחתו של איש אחזקה מכנית לשעבר בכור, חיים איטח, בטענה שמותו ממחלת הסרטן בשנת 1989 נגרמה עקב חשיפה לזיהום רדיואקטיבי שנגרם בשלוש תאונות, אשר האחרונה מבניהן הייתה בשנת 1980. במהלך תאונות אלה התרחשה דליפת קרינה מקומית שלא חרגה מגבולות הכור הגרעיני עצמו.[18] במהלך משפט בדבר טענות של עובדים לשעבר בכור ומשפחותיהם הודה פקיד בכיר לשעבר בקמ"ג, כי במשפטו של איטח, לא העיד את האמת במלואה בדבר נתוני הקרינה אליה נחשפו עובדי הקריה בין השנים 1988–1994. תקלה בבדיקות הקרינה בתקופה זו לא אפשרו בדיקה מהימנה של הקרינה אליה נחשפו עובדי הכור.[19] בשנת 2017 הושגה פשרה בין מדינת ישראל לעובדים ומשפחות העובדים במסגרתם יקבלו פיצויים בעקבות מחלתם בסרטן ושונו נהלים במתקן המאפשרים תביעות בעתיד, אולם המדינה לא הודתה בקשר בין עבודת התובעים בכור למחלתם.[20][21]

בשנת 2011 קרא פרופ' עוזי אבן לסגור את הכור הגרעיני משיקולי בטיחות.[22] בשנת 2016 פורסם כי טיפול "אנטי אייג'ינג" שעובר הכור אמור להאריך את חייו עד שנת 2043.[23] עוד פורסם בשנת 2016 כי מדענים גילו 1,537 פגמים בליבת הכור הגרעיני בדימונה. למרות זאת נקבע כי אין בפגמים כדי להעיד על בעיה בליבת הכור. על פי מברק משנת 2007, שנחשף בוויקיליקס, פרופ' אלי אברמוב, אז סמנכ"ל הכור, תדרך את תת-שר החוץ האמריקאי רוברט ג'וזף ואמר לו כי כל מערכות הכור, לרבות מגדלי הקירור שלו, הוחלפו במהלך שנות פעולתו, אולם ליבת הכור אינה ניתנת להחלפה ולכן היא נמצאת בניטור מתמיד באשר למצבה.[24] על אף הטענות בדבר תקלות קרינה בכור והתיישנותו, דוברים רשמיים מטעם הקמ"ג טענו, כי האתר עומד בדרישות הבטיחות הנהוגות בכורים ברחבי העולם ואלה אף השתפרו במהלך שנות פעילותו.

מנהלי קמ"ג

לקריאה נוספת

קישורים חיצוניים

הערות שוליים

  1. קריה למחקר גרעיני – נגב, באתר הוועדה לאנרגיה אטומית
  2. אנשיל פפרהכל על פי מקורות זרים: העמימות הייתה מפעל חייו של פרס, באתר הארץ, 30 בספטמבר 2016
  3. באחרית דבר לספרו "על החתום אפרים אילין"
  4. אמיר אורןכך נולדה אגדת "מפעל הטקסטיל" בדימונה, באתר הארץ, 15 באפריל 2015
  5. יוסי מלמןפרשנות: ומה עם הכור בדימונה?, באתר הארץ, 16/03/2011
  6. אלוף בן, "הארץ"‏, כך אישרה ארה"ב את הגרעין הישראלי, באתר וואלה! NEWS‏, 30 באפריל 2006
  7. מיכאל יעקובסון, מת האדריכל אמנון ניב, מתכנן הכור האטומי בדימונה, באתר Xnet‏, 9 ביוני 2011
  8. אסתר זנדברגאין גיל פרישה לארכיטקט, באתר הארץ, 20 ביולי 2006
  9. מבנה הכור על פי תחקיר ה"סאנדיי טיימס", באתר הארץ, 20 באפריל 2004
  10. טל שלו‏, נתניהו: שום הסכם בין איראן וסוריה ושום איום לא ירתיעו אותנו, באתר וואלה! NEWS‏, 29 באוגוסט 2018
  11. NRG מעריב, הכור בדימונה: הצצה ראשונה, באתר nrg
  12. מפת נתיבי תובלה נמוכים, גיליון דרומי, בהוצאת מת"א ומפקדת יחידת הבקרה 517 – חיל האוויר, עדכון 13, דצמבר 2002.
  13. פליקס פריש, יחידת הבקרה האווירית: העיניים של המדינה, באתר ynet, 3 באפריל 2003
  14. תיאור האירוע, באתר חיל האוויר הישראלי, 5.6.1967
  15. מאמר בוושינגטון פוסט אודות התאונה, 16/9/2014
  16. גלעד גרוסמן‏, תאונה גרעינית חמורה בכור בדימונה בשנות ה-60, באתר וואלה! NEWS‏, 5 בנובמבר 2010
  17. אבנר כהןהולכים על האופציה הגרעינית, באתר הארץ, 21 במאי 2007
  18. בית המשפט: בכור הגרעיני בדימונה מזלזלים בחיי אדם, גלובס, 13/10/1997
  19. בכיר קמ"ג: אמרתי חצי אמת בתביעת עובדי כור, Ynat, 6/3/2012
  20. אחרי שנים של מאבקים ואכזבות נפגעי הכור בדימונה מנסים לא להתייאש, עוז רוזנברג, מעריב, 17/2/2018
  21. המדינה תפצה 170 מעובדי הכור בדימונה שחלו בסרטן אך לא תיקח אחריות למחלה, זוהר שחר לוי, כלכליסט, 18/9/2017
  22. אלכס דורון, פרופסור עוזי אבן: לסגור את הכור בדימונה מיד, חדשות האנרגיה, 15 במרץ 2011
  23. יוסי מלמן, ‏"אנטי-אייג'ינג": הוועדה לאנרגיה אטומית מנסה להציל את הכור בדימונה, באתר מעריב השבוע, 24 בספטמבר 2016
  24. חיים לוינסוןמדענים גילו פגמים בליבת הכור הגרעיני בדימונה, באתר הארץ, 26 באפריל 2016
  25. יוסי מלמןמי מפחד ממרדכי ואנונו, באתר הארץ, 15.3.2004
  26. צביקה אלוש, ד"ר אסתר לוצאטו צורפה לוועד המנהל של אוניברסיטת בן-גוריון, באתר News1 מחלקה ראשונה‏, 10 בפברואר 2010
  27. ניצן קידר, אתם מבטיחים את עתיד עם ישראל, באתר ערוץ 7, 22 בפברואר 2018


הקריה למחקר גרעיני – נגב
סמל המכלול גמרא 2.PNG
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רישיון cc-by-sa 3.0