עיירת פיתוח
עיירת פיתוח היא יישוב עירוני (עיירה או עיר) שהוקם באזורי הפריפריה במהלך שנות ה-50 של המאה ה-20 במטרה לפזר את האוכלוסייה, שהורכבה בעיקר מעולים חדשים, בכל רחבי מדינת ישראל. רוב עיירות הפיתוח נבנו בגליל ובנגב, שהיו אזורים דלילי אוכלוסין לעומת אזור המרכז וירושלים.
רקע
לאחר קום המדינה הגיעו ארצה מאות אלפי עולים חדשים שהציבו בפני מדינת ישראל הצעירה את האתגר לדאוג להם לרווחתם, לקורת גג ולמזון.
עת הוקמה המדינה רוכזה רוב ההתיישבות היהודית בארץ בערים הגדולות,תל אביב, ירושלים וחיפה. כך למשל בעת הכרזת המדינה כ-40% מתושבי הארץ היהודים גרו בתל אביב. מצב זה הוביל לבעיות כמו צפיפות אוכלוסין ופגיעה ברמת החיים. הגעתם של המוני העולים בשנים לאחר קום המדינה הביאה לחשש שללא תכנון, ריכוז האוכלוסייה בערים הגדולות יחריף. ולא היה רצוי לקלוט את כולם בערים הגדולות ובכלל במרכז הארץ.
סיבות להקמת עיירות הפיתוח
- צורך כלכלי – פיזור האוכלוסין בישראל היה כאמור בראשית הדרך בלתי מאוזן, כשרוב התושבים התרכזו בערים הגדולות במרכז ומיעוטם בהתיישבות כפרית בפריפריה. עיירות הפיתוח נועדו ליצור גושי התיישבות גדולים ומבוססים יותר בפריפריה ולשמש כמרכזי שירותים וסחר וכעין "מתווכים" בין הפריפריה למרכז. עובדי הכפיים שמילאו את עיירות הפיתוח נועדו לעבוד בחקלאות שבסביבתם, דבר שהיה יעד מרכזי במדינה באותן שנים, ובנוסף, תוכנן שהם ישולבו כפועלים במפעלים, שינצלו את המשאבים המקומיים, כמו מחצבים וחומרי גלם בנגב, ותיירות ונופש בצפון.
- צורך ביטחוני – גושי ההתיישבות נרחבים בפריפריה נועדו לשמור על גבולות המדינה באמצעות נוכחות בולטת של אזרחים. דבר זה נבע מתפיסת "ההגנה המרחבית" ששלטה אז, שצידדה בגיוס מהיר של האוכלוסייה המקומית כדי להגן על סביבתה, וכן מהפחד מפני פגיעה ביטחונית ניכרת על ידי הפצצת ריכוזי אוכלוסייה צפופים בערים גדולות.
הפתרון
בשנת 1951 הוכנה תוכנית אב ממשלתית רחבה שנועדה לפתור את הבעיה ובעיות התיישבותיות נוספות, בהנהגת אריה שרון, מנהל אגף התכנון במשרד ראש הממשלה. התכנית שנקראה על שמו תוכנית שרון הציעה לפזר את אוכלוסיית העולים באופן מבוקר ב-24 מחוזות מוגדרים בכל רחבי הארץ, כך שהאוכלוסייה בערים הגדולות תוסיף להוות כ-45% מהאוכלוסייה העירונית, בעוד ש-55% הנותרים יופנו לערים בגודל בינוני ועיירות. כך נהגה רעיון שזכה מאוחר יותר לשם "עיירות הפיתוח", שהיה מעין גרסה ישראלית של רעיון "העיר החדשה" (New Town) שהונהג באירופה לאחר מלחמת העולם השנייה.
"העיר החדשה" הייתה מדיניות אירופאית של פיזור אוכלוסין מערים צפופות, שנועדה לשפר את תנאי המגורים במטרופולין בערים וגם להחיות את האזורים הכפריים שעקב המהפכה התעשייתית ירדה איכות החיים בהם. מתכנני עיירות הפיתוח הושפעו מאוד מעקרונות הרעיון האירופאי, אולם עיירות הפיתוח בארץ היו שונות ממקבילותיהן באירופה, בעיקר בשל מטרתן הראשונית. "הערים החדשות", כלומר העיירות באזור הכפרי באירופה, הוקמו לרוב מסיבות כלכליות ובכדי לדלל את המגורים בערים, בעוד שבישראל הצעירה נבע הדבר גם מהצורך למצוא מקום מגורים למספר עצום של אנשים שהגיעו זה עתה מהתפוצות, חלקם ניצולי שואה ועולים מארצות האסלאם וכן מהצורך להגביר את הנוכחות היהודית באזורים שונים בארץ. זרם העולים היה כה גדול עד כי בשנים הראשונות לקום המדינה האוכלוסייה הכפילה את עצמה, ובהיעדר משאבים המדינה הייתה חייבת למצוא פתרון מהיר וזול לשיכון העולים. הפתרונות הראשוניים, מחנות עולים ומעברות, היו זמניים. רובם שכנו במרכז הארץ. תוכנית שרון תכננה שמגורי הקבע של אותם עולים לא יהיו במרכז הארץ הצפוף אלא ביישובים חקלאיים ובערים חדשות.
תוכנית "העיר החדשה" של ישראל זכתה לתהודה בעולם, בעיקר במדינות שהנהיגו תוכנית דומה. אנה לואיז סטרונג, עיתונאית ופעילה חברתית אמריקאית סיקרה בהתלהבות את הקמת העיירות בישראל ואף המליצה לפעול באופן דומה בארצות הברית:
"האנשים בישראל ניחנים ברבות מן התכונות הטובות של החלוצים שלנו: אופטימיות, חיוניות, אומץ ועוצמה. הביטחון העצמי שלהם והאמונה בארצם ובעתידה מזכירים את הרוח שאיבדנו [...] הם לקחו קרקע צחיחה שאינה מאירה פנים לאורח, קרקע מפגרת ובה אוכלוסייה דלילה, ובעזרת משאבים של מוח וכסף הפכו את הארץ הזאת למשק יצרני [...] ישראל בנתה ואכלסה שורה של עיירות חדשות מאשדוד, עם אוכלוסייה צפויה של 350,000 נפש, ועד לעיירות קטנות רבות בעלות אופי כפרי."
היישום
גרעינים של כמה עשרות משפחות, בעיקר מארצות האסלאם, נשלחו ביחד אל הערים החדשות, כדי ליצור תשתית אנושית ראשונית שעליה תיבנה בהמשך העיירה כולה. התכנית לטווח ארוך הייתה לפתח ולהגדיל את העיירות האלה לערים, מה שאכן קרה למשל בכרמיאל או בקריית שמונה. בשל כך נקבע לעיירות שטח שיפוט גדול מאוד, כשבחלק מהן שטח שיפוט הגדול אף יותר משל תל אביב, העומד על 55,000 דונם.
אחת מעיירות הפיתוח הראשונות הייתה מעברת הר-טוב, לימים העיר בית שמש, במרחק של כעשרים קילומטרים מירושלים, שבשנת 1950 הוחלט להקים בה עיירת פיתוח. גם עיירות פיתוח אחרות כמו קריית שמונה, אור יהודה ושדרות הוקמו באזורים בהם היו לפני כן מעברות. לאורך השנים גדלו עיירות הפיתוח ורובן אכן קיבל מעמד מוניציפלי של עיר. במהלך שנות התשעים, בעקבות גל העלייה ממדינות ברית המועצות לשעבר, צמחה אוכלוסיית עיירות הפיתוח באופן משמעותי בעזרת עולים ממדינות אלו.
החיים בערי הפיתוח
אכלוס
עולים רבים נשלחו עם הגעתם למעברות עולים. המעברה, בניגוד לעיירת פיתוח, הייתה פתרון זמני ולא כלי לפיזור האוכלוסייה, ולכן כמעט כל המעברות היו ליד יישובים חקלאים ותיקים, או חלק מיישוב עירוני קיים כמו מעברת האזבסטונים ליד קריית היובל בירושלים או מעברת רחובות. מתוך 129 מעברות הוקמו רק 31 הרחק מאזור המרכז.[1] חלק מהן הפכו בהמשך לעיירות פיתוח, כמו מעברת חלסה שהפכה לימים לקריית שמונה.
בשנים הראשונות לקיומן של עיירות הפיתוח, 1949-1954, הופנו אליהן עולים מתוך מחנות עולים ומעברות, לדוגמה, עולים מעיראק, מרומניה ומתימן הופנו לבאר שבע, קריית שמונה ובית שאן. אולם במקרים רבים העולים הללו עזבו את העיירות. בשנת 1954 החל מבצע "מהאנייה לכפר", שבמסגרתו נשלחו העולים ישירות לעיירות הפיתוח. באותן שנים הוקמו שבע עיירות חדשות והורחבו 11 עיירות קיימות. מרבית התושבים היו חלק מגל העלייה של יהודי מרוקו ותוניסיה. מבצע זה זכה להצלחה גדולה יחסית לקודמיו.[2]
בסופו של דבר אוכלוסיית העולים העיקרית שיושבה בעיירות הפיתוח הורכבה בעיקר מעולי מדינות האסלאם שהיוו כ-70% מאוכלוסיית עיירות הפיתוח[3].
תעסוקה
בעיירות הפיתוח הייתה רמת אבטלה גבוהה לאורך השנים, במיוחד בשנים הראשונות להקמתן. אמנם תושבי העיירות היוו כוח אדם שכיר ליישובים החקלאיים ולאיכרים השוכנים בקרבתם, אך עיירות הפיתוח לא נהפכו למרכזים עירוניים עבור הסביבה שלהם, עם שירותים כמו בנקים, מסחר, חינוך בריאות ותרבות. הממשלה עשתה מאמצים לתקן את הדבר והקימה בעיירות מפעלי תעשייה ובתי קולנוע בסיוע ממשלתי רציף. עם זאת היו עיירות פיתוח שהוזנחו וסבלו מקשיי תעסוקה רבים. קריית מלאכי שהוזכרה לעיל, למשל, זכתה רק ב-1962 להתגייסות ממשלתית, כאשר הוקמו בה עשרים בתי חרושת ו-130 בתי מלאכה.
השכלה
מערכת חינוך בעיירות הפיתוח סבלה מקשיים בשל המחסור במורים בעלי הכשרה ובתשתיות, דבר שהגביר את חוסר היכולת למצוא תעסוקה וכך העמיק את מעגל העוני. הדוח השנתי של מבקר המדינה לשנת 1999 הציג נתונים מדאיגים על רמת ההשכלה של ילדי עיירות הפיתוח. למרות שממוצע הילדים בכיתה היה בתחילה נמוך ב-5 תלמידים בכיתה מהממוצע הארצי, שיעור ההצלחה בבחינות הבגרות היה נמוך ב-12%. בדוח נטען כי נתונים אלה נובעים ממספר נמוך של מורים איכותיים שהתגייסו לעבור לגור בפריפריה, ועוד פחות מהם של מורים בעלי ותק. לכל אלה התווסף גם מצב כלכלי וחברתי קשה. בדוח הודגש כי רמת השכלה נמוכה גורמת לשכר עבודה נמוך ולשיעור אבטלה גבוה, ולכן אם מצב זה לא ישתנה, הרי שהוא עלול להימשך לדורות.[4]
כישלון עיירות הפיתוח
למרות התכנון הקפדני והתחזיות המבטיחות, מרבית עיירות הפיתוח בישראל נכשלו בשלל תחומים.
למרות שתוכננו פארקים, גינות ציבוריות ושכונות מטופחות, בפועל, עיירות הפיתוח של שנות ה-50 נבנו בחופזה ובחומרים זולים והורכבו בעיקר משיכונים. עיירות כמו קריית מלאכי, קריית שמונה, בית שאן ואחרות הידרדרו במהרה למרכזי עולים מוזנחים בעלי תשתיות ירודות. בניגוד למדינות אירופה, שבהן "העיר החדשה" הוקמה כדי לפזר את כלל האוכלוסייה ולהוות את הפריפריה הגאוגרפית, בישראל נשלחו לפריפריה בעיקר עולים חדשים. הדבר גרם לניכור, ריחוק חברתי, תחושות של מרמור וניצול ולתופעות קשות שבהן בעיירות פיתוח רבות התגוררה אוכלוסייה מוחלשת, מובטלת ושגם אינה דוברת את השפה העברית. לכל אלה הוסיפו בעיות האבטלה, ההזנחה הממשלתית, החינוך הירוד ומצב הרוח הכללי שהשפיע על אווירת העיירה כולה.
דוגמה לכישלון של עיירת פיתוח בשנותיה הראשונות היא קריית מלאכי, שהוקמה באוקטובר 1950 כמעברה לעולים שיוכלו להתפרנס כפועלים חקלאים לעבודה ביישובים הסמוכים. בפועל, רוב עשרות משפחות העולים שיושבו בה בראשיתה התקשו למצוא עבודה אצל חקלאי האזור ונותרו מובטלים ועניים במשך שנים. בשנת 1957, כשאוכלוסיית העיירה מנתה כבר קרוב ל-5,000 איש, לא נמצאו בה בעלי מקצועות חופשיים הכרחיים ביישוב כמו רופאים, מכונאים, רוקחים וכדומה.
ערד שהוקמה בשנת 1960 וכרמיאל שהוקמה בשנת 1964 היו עיירות הפיתוח האחרונות שהוקמו ונעשה בהן ניסיון ליישם את הלקחים שנלמדו מהטעויות שנעשו בעיירות הפיתוח בשנות ה-50.
מרבית עיירות הפיתוח בישראל נכשלו בשלל תחומים והפכו למרכזים של אוכלוסיות מוחלשות ומעגלי עוני, על אף שהעסקים והמפעלים שהוקמו בהן היו זכאים להטבות מס וסובסידיות אחרות. למרות הבעיות ובשל חוסנם של העולים והצלחתם לצמוח מתוך הקשיים, זכה מפעל עיירות הפיתוח בישראל בפרס ישראל לשנת 1984 (תשמ"ד) על תרומתו המיוחדת לחברה ולמדינה.[5]
לקחים מקליטת העלייה בעיירות הפיתוח יושמו בעליות של שנות ה-90. התפרקותה של ברית המועצות בשנות ה-90 הביאה לעלייה גדולה מאוד של יהודים שהתגוררו בה. יכולותיה של ישראל באותם ימים היה טוב בהרבה משהיה בשנות ה-50, וגם הגישה שונתה. מתפיסה שעל המדינה להכתיב לעולה שנזקק לשיכון את מקום מגוריו, לתפיסה של קליטה ישירה.
מדיניות קליטת העלייה, שהונהגה בישראל בראשית שנות התשעים עם בוא העלייה ההמונית מברית המועצות לשעבר, הייתה שונה בתכלית ממדיניות הקליטה שרווחה בעשרים השנה שקדמו לכך. השוני מתייחס בעיקר לקליטה הראשונית עד לתום השנה הראשונה. בראשית שנות התשעים נזנח במידה רבה מסלול הקליטה הדומיננטי, שעל פיו מרבית העולים הוכוונו מיד עם נחיתתם בנתב"ג למסגרות מעבר מוסדיות ("מרכזי קליטה"): המסלול החלופי, אשר הופעל על פי החלטת ממשלת ישראל והנהלת הסוכנות היהודית ("הסוכנות") החל ב-1 ביולי 1990 לגבי כלל העולים מארצות המצוקה (למעט עולי אתיופיה) הוגדר כ"מסלול קליטה ישירה."
— אלעזר לשם, הרפורמה בקליטת העלייה: מקליטה מוסדית לקליטה ישירה בקהילה[6]
קליטתם של עולים רבים כל כך היוותה אתגר חברתי וכלכלי גדול. רעיון פיזור האוכלוסין לצורך נוכחות אזרחית גם באזורים רחוקים מהמרכז היה עדיין בתוקף והמדינה ראתה אז אינטרס ביטחוני, פוליטי וכלכלי ליישב את הגליל והנגב. ללא תכנון מלמעלה היו כנראה מרבית העולים נקלטים באזור המרכז. רצונה של המדינה לאכלס את הפריפריה הביאה להגברת הבנייה בעיירות הפיתוח ולמיעוט בנייה במרכז דבר שהביא לעליית מחירי הדירות במרכז ולמעבר ניכר של העולים, שקיבלו סל קליטה מוגבל, לעיירות הפיתוח.
הדימוי של עיירות הפיתוח בתקשורת ובתרבות
עם השנים דבק בעיירות הפיתוח דימוי סטריאוטיפי. דימוי זה בא לידי ביטוי חריף בפנים שונות בעולם המדיה והתקשורת.
בעיתונות
העיתונות הארצית ממעטת לסקר את עיירות הפיתוח. ממוצע הכתבות בתקשורת על עיירות פיתוח עומד על 3.5 כתבות לגיליון עיתון[7]. זאת על אף שישנן מעל ארבעים ערי ועיירות פיתוח, אשר אוכלוסייתן מהווה כעשרים אחוז מתושבי המדינה. חשיפה מוגבלת זו תורמת להבניית שוליות של הפריפריה. התעלמות בסיקור מבטאת תפיסה לפיה המתרחש שם אינו חשוב לכלל אזרחי המדינה.
בנוסף, בהיבט האיכותני של הסיקור העיתונאי נמצאה טכניקות הכתיבה הבאות[8]:
- תיאור סטריאוטיפי. התושבים מוצגים כבעלי מאפיינים זהים. כך למשל נכתב בידיעות אחרונות ב-1992: "עיירות הפיתוח אינן משהו שהתחיל טוב ובמשך הזמן נדפק. הן משהו שהתחיל דפוק כדי לייצר דפוקים"
- הבניית תושבי ערי הפיתוח כ-'אחרים'. לדוגמה מהארץ מ-1990: "למעשה זו השאלה, אם בעיירות הפיתוח צמח במשך השנים זן אנושי מיוחד, שונה מזן הישראלי המצוי".
לפי הנרטיב ששלט בעיתונות - בפריפריה רווחים כללי התנהגות שונים. זהו מקום חסר מערכת נורמטיבית מאורגנת ונטול הסדרים חברתיים מוסכמים בהם מורגל 'המרכז'. ערי הפיתוח הן "המערב הפרוע" בה אלימות היא דרך חיים.
- סיקור אנתרופלוגי ומתנשא[9]. רוב האירועים המדווחים על ערי הפיתוח שליליים ועוסקים בפשע, באלימות, בתאונות, בעוני ובמצוקות.
- הבנייה שיטתית של ניגודים קוטביים בין פריפריה למרכז, ובהתאמה בין מזרחים לבין יוצאי אירופה. עיירות הפיתוח מזוהות כריכוזים של יוצאי עדות המזרח ומצביעי ליכוד, והן מקושרות למסורתיות, לפולחנים מאגיים להערצת רבנים ולדברי תורה[10]
בקולנוע
גם בקולנוע הישראלי מוצאים את האפיונים המגמתיים הבאים כלפי עיירות הפיתוח[11]:
- נטייה למאגיה, לכשפים ולטקסיות מסתורית.
- מסורתיות ומזרחיות – חנוכיות, פמוטים, מזוזות, הקפדה על טקסי חגים וקידוש בערב שבת, דיוקנאות של רבנים.
- מקום סוציו-אקונומי נמוך: מרכזים של פשע ושל אי-סדר, של אלימות, שביתות (יזומות) ואבטלה, פיגור, התפתחות כושלת ושכר נמוך, לכלוך והזנחה, אי שקט חברתי, חוסר שליטה על הגורל ועתיד מעורפל, מצוקה כלכלית, ריבוי ילדים וציפייה לנס.
- מיקומן בדרום המדברי.
הדרום הקולנועי נושא קונוטציות של עוני, נחשלות, רעב, מעמד הפועלים ועולם שלישי, כניגוד לצפון התעשייתי, המפותח, הירוק והעשיר[12].
המדבר נתפס כמאיים ב"אחרותו", בשוליותו המרחבית העלולה לפרוע את התרבות, את חוקיה ואת סדריה. הישימון המדברי מסמל את הפרימיטיביות שלא הבשילה לכדי חיי תרבות נאורים ומתקדמים[13]
בספרות
שלושה מעגלים מרחביים דומים שחוזרים ביצירות הספרותיות על עיירות הפיתוח – הבית, העיירה, המרחב שמעבר לעיירה.
- הבית מיוצג כבית פגום המתגונן מפני המבט, מפני החוץ, מפני חשיפת סוד (היעלמות אב, דיכאון וכו').
- במרחב העיירה יש משא ומתן אינטנסיבי בין היחיד לבין הקהילה. האתוס הקהילתי מאיים לבלוע את היחיד, להעלים את זהותו, להכשיל את המימוש העצמי שלו. כמו כן יש דגש חשוב על מרכזיותה של הקהילה אל מול כוחות חיצוניים לה חשובים ככל שיהיו.
- ביחסים שבין העיירה למרחב שמחוצה לה התושבים רואים עצמם כמי שהוצאו מחוץ למרחב ולזמן של המדינה והחברה הישראלית. התערבות מצד המדינה נתפסת כחדירה אל תחום לא-לה. מצד שני העיר הגדולה היא מושא תשוקה. ישנו דחף חוזר ונשנה לצאת מהעיירה למימוש עצמי במקום אחר. עם זאת ישנה גם תנועה הפוכה של שיבה אל העיירה. שיבה שנלוות אליה ביקורת וזרות.
עוד מאפיינים שניבטים ביצירות הספרותיות: העיירה היא מקום קטן, דל אמצעים, דחוק, רחוק ו-"אחר"[14].
עיירות הפיתוח במאה ה-21
מאפיינים וסטטיסטיקה
מרכז המחקר והמידע של הכנסת פרסם ביוני 2018 נתונים סטטיסטים על עיירות הפיתוח בשנות האלפיים, במאמר "מבט על ערי הפיתוח - 1972-2016". שבו מובאים הנתונים הבאים:
- מרבית ערי הפיתוח מצויות באשכולות הנמוכים של הדירוג החברתי-כלכלי (4-2); חמש רשויות מדורגות באשכול 5; ארבע ערים – אילת, יבנה, יקנעם עילית וכרמיאל – מדורגות באשכולות גבוהים יותר (7-6). אף עיר פיתוח לא מדורגת באשכולות הגבוהים של הדירוג החברתי-כלכלי (10-8).
- בכל ערי הפיתוח חל לאורך השנים גידול באוכלוסייה, אך בחלקן - למשל יבנה, נצרת עלית ונתיבות - גידול האוכלוסייה היה משמעותי יותר. נכון לסוף שנת 2016, מונה אוכלוסיית ערי הפיתוח כ-814 אלף תושבים, שהם כ-10% מכלל תושבי המדינה.
- שיעור העולים שעלו ארצה לאחר שנת 1990 גבוה מהממוצע הארצי. שיעור גבוה במיוחד של עולים ניתן למצוא בנצרת עילית, כרמיאל, ערד ומעלות-תרשיחא, ושיעור נמוך במיוחד – בבית שאן, חצור הגלילית, יבנה ונתיבות.
- השכר הממוצע לשכיר בערי הפיתוח נמוך בכ-20% מהשכר הממוצע הארצי. פער זה יציב לאורך השנים 2016-1996.
- שיעור מקבלי דמי האבטלה בערי הפיתוח היה גבוה משמעותית מהנתון הארצי. בין השנים 1996 ל-2006 הייתה ירידה בפער בין ערי הפיתוח לנתון הארצי, מפער של 74% ב-1996, לפער של 43% ב-2006. בעשור שלאחר מכן נותר שיעור מקבלי דמי האבטלה גבוה בכ-40% מהנתון הארצי.
- ישנו פער של 8%-3% בשיעור הזכאים לבגרות בין ערי הפיתוח לממוצע הארצי. בקרב תלמידי כיתה י”ב שהיו זכאים לבגרות ועמדו בדרישות הסף של האוניברסיטאות, הפער בין ערי הפיתוח לכלל האוכלוסייה מתרחב ונע בין 10% עד 20%.
- שיעור בעלי ההשכלה הגבוהה – העומד על 14% - נמוך בכ-30% מן השיעור הארצי של בעלי ההשכלה הגבוהה בישראל שהוא 21%. ביקנעם עילית, יבנה וכרמיאל שיעור בעלי ההשכלה הגבוהה גבוה במיוחד, ואף גבוה מן השיעור הארצי הממוצע, ולעומת זאת, השיעור נמוך במיוחד בערים קריית מלאכי, בית שמש ואופקים. כ-72% במעלי השכלה גבוהה בערי הפיתוח הם בוגרי מדעי הרוח והחברה והיתר בוגרי הנדסה ומדעים מדויקים, בדומה להתפלגות הארצית.
חוק ערי ואזורי פיתוח
בשנת 1988 אישרה הכנסת את חוק ערי ואזורי פיתוח בהתאם להצעת חברי הכנסת דוד מגן ויצחק פרץ. מטרת החוק מוצגת בסעיף הראשון שלו: "מטרת חוק זה היא לעודד התיישבות, פיתוח וקידום חברתי וכלכלי של ערי ואזורי הפיתוח ושל תושביהן". החוק מקנה שלל הטבות והקלות לתושבי ערי הפיתוח (כהגדרתן בחוק זה), אך הוא לא הופעל מעולם - ראשי היישובים לא הסכימו לוותר על הטבות המס הקיימות כדי ליישמו, והמדינה נמנעה מהפעלתו בשל עלותו התקציבית.[15] הכנסת דחתה את תאריך תחילתו של החוק בסדרת תיקונים החל משנת 1993, ואף הציעה לבטלו. לבסוף החוק בוטל בסעיף 161 לחוק ההתייעלות הכלכלית (תיקוני חקיקה ליישום התכנית הכלכלית לשנים 2009 ו-2010), התשס"ט-2009. ישנם חוקים אחרים שמסייעים לעיירות הפיתוח כמו חוק לעידוד השקעות הון, מענקים ותמריצים למורים ועוד.
עיירות הפיתוח
|
מרכז |
הגליל |
הנגב |
לקריאה נוספת
- עיירות הפיתוח (מאמרים), סדרת עידן 24, צמרת, חלמיש, מאיר-גליצנשטיין. הוצאת יד יצחק בן-צבי, תשס"ט 2009.
- אהרון (אהרל'ה) כהן, תולדות הקמתן של עיירות הפיתוח בנגב המערבי: שדרות, אופקים, נתיבות, ספריית בית אל, 2016.
- אלישע אפרת, עיירות הפיתוח בישראל - עבר או עתיד, הוצאת אחיאסף.
- אלישע אפרת, עיירות הפיתוח בנגב, אריאל 23
קישורים חיצוניים
- רינת בניטה, אהוד בקר, מבט על ערי הפיתוח: 1972 - 2016, באתר מרכז המחקר והמידע (ממ"מ) של הכנסת, 12 ביוני 2018
- ערי פיתוח בעשור הראשון (מפה), באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח
נירית אנדרמן, גזענות, סחיטה ואיומים: כך אולצו המרוקאים להתיישב בעיירות הפיתוח, באתר הארץ, 11 במאי 2017 - על הסרט התיעודי "סאלח, פה זה ארץ ישראל"- מי אחראי למיקומה של דימונה? - סקר של היסטוריית תכנון עיירות הפיתוח
- אלישע אפרת, עיירות הפיתוח, באתר הספרייה הווירטואלית של מט"ח, תשנ"ח, 1997
- מרכז המחקר והמידע של הכנסת, ששים שנה לערי הפיתוח, לקט נתונים ומסמכים, י"ח בחשוון תשע"א, 26 באוקטובר 2010
הערות שוליים
- ^ דבורה כהן, עולים בסערה: העלייה הגדולה וקליטתה בישראל 1948–1953, הוצאת יד בן צבי 1994
- ^ אבי פיקאר, "רכבת מקזבלנקה למושב או לעיירת פיתוח - קליטת עולי צפון אפריקה ואכלוס הפריפריה הישראלית", בתוך א. בראלי, ד. גוטווין וט. פרילינג (עורכים) ישראל: בין כלכלה לחברה הוצאת מכון בן-גוריון לחקר ישראל והציונות, 2005, עמ' 581–614
- ^ חנה הרצוג, טל כוכבי ושמשון צלניקר (ע), דורות, מרחבים, זהויות : מבטים עכשוויים על חברה ותרבות בישראל, רעננה: מכון ון ליר בירושלים הקיבוץ המאוחד, 2007, עמ' 62
- ^ דו"ח כוח אדם בהוראה - תכנון, הכשרה והשמה
- ^ גף פרסי ישראל במשרד החינוך, פרסי ישראל לשנת תשמ"ד
- ^ אלעזר לשם, "הרפורמה בקליטת העלייה: מקליטה מוסדית לקליטה ישירה בקהילה", בתוך א' אבירם, ג' גל וי' קטן (עורכים), עיצוב מדיניות חברתית בישראל: מגמות וסוגיות, הוצאת מרכז טאוב לחקר המדיניות החברתית בישראל, אוגוסט 2007
- ^ אברהם א', ישראל הסמויה מעיני התקשורת: הקיבוצים, ההתנחלויות, ערי הפיתוח והיישובים הערבים בעיתונות,, 2001
- ^ א' אברהם, דימוי ערי הפיתוח בעיתונות הארצית. עיירות הפיתוח, ירושלים: יד יצחק בן צבי, 2009, עמ' 379 - 390
- ^ י' בילו וא' בן-ארי, "הכותל המערבי של נתיבות", 1990, עמ' 56-58
- ^ א. אברהם, ד'. כספי , י' לימור (ע), אמצעי תקשורת המונים בישראל, "התקשורת בישראל, מרכז ופריפריה", תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 1988, מקראה, עמ' 479-506
- ^ מ. טלמון, ייצוגים של עיירות פיתוח והשיח על מקום בקולנוע הישראלי. עיירות הפיתוח, "אי-שם בישראל", ירושלים: יד יצחק בן צבי, 2009, עמ' 411-434
- ^ י' לושיצקי, ת' ליבס, מ' טלמון (ע), תרגום: ר' עפרוני, תקשורת כתרבות, אותנטיות במשבר: שחור והאתניות החדשה", תל אביב: האוניברסיטה הפתוחה, 2003, מקראה ב', עמ' 408-409
- ^ j. rutheford, "a place called home: identity and the cultural of difference", london: idem, 1990, עמ' 9-10
- ^ ש' כץ גדעוני, "יצוגים של עיירות הפיתוח בסיפורת הישראלית" חיבור לשם קבלת תואר דוקטור, האוניברסיטה העברית ירושלים, 2020
- ^ הצעות חוק הממשלה והכנסת - 2212, מיום 25/10/1993 (עמ' עמוד 28), באתר הכנסת, דברי הסבר, סעיף 19
עיירת פיתוח34566001Q1674675