הרב מאיר בר-אילן

מתוך המכלול, האנציקלופדיה היהודית
(הופנה מהדף מאיר בר-אילן)
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הרב מאיר בר-אילן
-
הרב מאיר בר-אילן
הרב מאיר בר-אילן
לידה 16 באפריל 1880
ה' באייר תר"מ
רוסיה רומנוברוסיה רומנוב וולוז'ין, האימפריה הרוסית
פטירה י"ט בניסן ה'תש"ט (בגיל 69)
ישראלישראל ירושלים, ישראל
מקום קבורה ישראלישראל בית הקברות סנהדריה, ירושלים
בר-אילן, אפריל 1914

הרב מאיר בר-אילן (ברלין) (ה' באייר תר"מ, 16 באפריל 1880י"ט בניסן ה'תש"ט, 18 באפריל 1949) היה רב, מחבר ופעיל ציוני, מראשי ומנהיגי תנועת המזרחי והציונות הדתית. מייסד עיתון "הצופה", מייסד האנציקלופדיה התלמודית ועורכה הראשון.

תולדות חייו

מאיר ברלין נולד ב־1880 בעיירה וולוז'ין, בפלך מינסק שבתחום המושב של האימפריה הרוסית (כיום בבלארוס) כבן זקונים לנצי"ב ראש ישיבת וולוז'ין, בנישואיו השניים. מאיר גם למד בישיבה זו עד גיל 14, כשהתייתם מאביו[1]. לאחר מכן עבר ללמוד בישיבת טלז אצל הרב אליעזר גורדון ומאוחר יותר גם אצל רבי חיים מבריסק, חתן אחותו מאביו, ואצל הרב יחיאל מיכל אפשטיין (ערוך השולחן), סבו מצד אמו. לדברי תלמידו של הרב אפשטיין הרב יהודה לייב מימון, חרף עמדתו המורכבת של הרב אפשטיין ביחס לציונות, הוא לא מנע מנכדו להתקרב לתנועה. בשנת ה'תרס"ב נשא לאישה את ביילה, בתו של ר' טוביה רבינוביץ (נפטרה בשנת ה'תש"ה)[2].

בשנת 1905 כיהן כציר בקונגרס הציוני השביעי בבזל, כצירם של הציונים באושמינה שברוסיה, ובכך החל את התקרבותו לציונות בכלל ולתנועת "המזרחי" בפרט. בהמשך עבר לברלין, שם היה מייסד ועורך העיתון "העברי", ששימש במה לרעיונות הזרם הציוני-דתי. בזכות פעלו בעיתון, יצא לו מוניטין כבעל מחשבה ודעה ברורה, כעיתונאי מוכשר וכמארגן מעולה. בשנת 1912 מונה למזכיר המזרחי העולמי, תפקיד שממנו פרש בעקבות מלחמת העולם הראשונה, שאילצה אותו להגר לארצות הברית, שם שימש כיו"ר הסתדרות המזרחי. ב-1914 הקים את הסניף האמריקני של המזרחי, ובשנים 19151926 כיהן כנשיא המזרחי בארצות הברית ועמד בראש ישיבת רבי יצחק אלחנן, לימים ישיבה יוניברסיטי. כמו כן, היה מעורב בהקמת "נשי המזרחי", לימים נשי אמי"ת.

בשנת ה'תרע"א, 1911, קיבל כנראה הצעה לכהן ברבנות פתח תקווה, והתייעץ עם הראי"ה קוק אם לקבל את ההצעה[3].

מיד לאחר סיומה של מלחמת העולם הראשונה, התחיל לחשוב על עלייה לארץ ישראל. הרב ברלין הבין היטב שנקודת הכובד בתנועת התחייה עוברת לחזית ההגשמה בארץ ישראל. הוא היה בין המעטים שבין המנהיגים הציוניים בימים ההם, שהיו משוכנעים בחובת העלייה. משרק נגמרה המלחמה, ונפתחו דרכי אירופה, החל נודד על פני הקהילות במדינות השונות לשם ארגון עבודת המזרחי ועידוד העלייה. בשנת ה'תרפ"ד ערך את ביקורו הראשון בארץ ישראל, ובשנת ה'תרפ"ו, 1926, עלה לארץ והתיישב בירושלים, שם שימש בשורה של תפקידים מרכזיים, כולל מזכיר המזרחי העולמי. שימש כראש הוועד הפועל הציוני והיה חבר במועצת המדינה הזמנית. בשנים 1942–1944 כיהן כיו"ר משותף של הקרן הקיימת לישראל.

לאחר פטירת הראי"ה קוק שימש שנים מספר כיו"ר "האגודה להוצאת ספרי הראי"ה קוק זצ"ל". במסגרת זו, לצד הרב יהושע הוטנר, ערך והוציא לאור את הקובץ חזון הגאולה (ירושלים ה'תש"א).[4]

בשנת 1946, לאחר השבת השחורה, נקבעה הנהלה זמנית של הסוכנות בארץ, שבה כיהן בר-אילן יחד עם לוי אשכול וזלמן שזר.

הרב ברלין והרב יהודה ליב מימון היו שניהם מנהיגי תנועת המזרחי בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, והיו חלוקים ביניהם במגוון נושאים, דבר שגרם לחיכוכים רבים בתנועת המזרחי.

נפטר בי"ט בניסן תש"ט (1949), ונקבר זמנית בבית העלמין שייח' באדר בארון מתכת שתאפשר העברה קלה לקבורת קבע[5]. ההצעה לקוברו בחצר של מטה המזרחי בירושלים נדחתה על ידי הרב הרצוג שאמר: "דרכו של המנוח היה ללכת עם העם ובתוך העם ולא לפרוש ולהתבדל"[6]. בהמשך פונה לקבורה בבית הקברות סנהדריה[7].

עד יומו האחרון היה פעיל בפעילות ציבורית, ושעות ספורות לפני פטירתו עוד נשא בבית העם שבירושלים נאום אחרון על ירושלים, שאין להפרידה מגוף המדינה.

מאיר בר-אילן נולד בשם ברלין, אך בבגרותו כאשר הכיר את משה בר-אילן עברת את שם משפחתו בעקבותיו[דרוש מקור].

פועלו

פעילותו הספרותית של בר-אילן הייתה רחבת היקף: עריכת העיתון "הצופה" במשך שנים רבות[8], עריכת האנציקלופדיה התלמודית וכתיבת מספר ספרים, בהם הספרים "מוולוז'ין עד ירושלים" ו"רבן של ישראל" – ספר ביוגרפי על אביו הנצי"ב.

ערך את המאמר למהלך האידיאות בישראל של הראי"ה קוק, שנכלל לימים בספר אורות[9].

מבחינה פוליטית, השתייך הרב בר-אילן לזרם הימני יותר במפה הפוליטית. התנגד ל"תוכנית אוגנדה" שהועלתה בקונגרס הציוני השישי, הוביל את המאבק בספר הלבן והיה ממתנגדיהם המרים ביותר של הבריטים.

בתחילת מלחמת העולם השנייה, הוא קיים קשרים עם נשיא וועד הישיבות, הרב חיים עוזר גרודזנסקי בווילנה וגדולי הרבנים החרדיים באירופה, ועם חברי התנועה שנמלטו מפולין לווילנה (זרח ורהפטיג ושמואל זנוויל כהנא). הוא דאג לרישיונות עלייה ש"לא יסולה בכסף ובזהב"[11] לראשי ישיבות (רובם לא השתייכו לציונות הדתית), אך חלקם לא מיהר לממש את העלייה מסיבות שונות, כגון: סיבות משפחתיות, אי רצון לעזוב את תלמידיהם או לפצל את הישיבה.[12] במכתב לרב גרודזנסקי, הוא מביע את אכזבתו הקשה מכך:

תוכן מכתבו הפליא אותי כי הר"מים אשר קיבלו את הסרטיפיקטים נמנעים מלעלות אל ארצנו הקדושה, הלא הם מפסידים לאחרים

מכתב הרב ברלין אל הרב גרודזנסקי, ה' בשבט ת"ש [13]

תנועת המפד"ל, שהוקמה בשנת 1956, ואיחדה לתוכה את הסתדרות המזרחי, שאבה ממנו ומדרכו את השראתה.

הנצחה

משפחתו

לרב בר-אילן ולאשתו בילה לבית רבינוביץ, היו שתי בנות ובן:

לקריאה נוספת

  • הרב שלמה יוסף זוין, אנציקלופדיה תלמודית, ראש כרך ב, ירושלים תש"ט. (הספר בקטלוג ULI)
  • מרדכי הורנשטין, זיכרון מאיר, ירושלים: מרן, תש"י.
  • כתבי רבי מאיר בר-אילן, כרך א, ירושלים: מוסד הרב קוק, תש"י.
  • נתן אגמון [ע], תורה ובנין: לזכר הרב מאיר בר-אילן, ירושלים: הקרן הקימת לישראל, תש"י.
  • יצחק אריגור, אילן ונופו: לתולדותיו של רבי מאיר בר-אילן, ירושלים: מוסד הרב קוק, תשי"ב.
  • משה קרונה, אנציקלופדיה של הציונות הדתית, כרך א, ירושלים תשי"ח, טורים 334–347 (ושם בסוף מקורות נוספים).
  • ר' מאיר בר-אילן: עשר שנים לפטירתו, ירושלים: הלשכה הראשית של הקרן הקימת לישראל, תשי"ט.
  • גצל קרסל, לקסיקון הספרות העברית, כרך א, ספריית פועלים: מרחביה תשכ"ה, טורים 311–312 (ושם בסוף מקורות נוספים).
  • משה קרונה, הרב מאיר בר-אילן, (תל אביב): מורשת, [תשכ"ט].
  • הרב מאיר בר-אילן: עשרים שנה לפטירתו, י"ט בניסן תשכ"ט, ירושלים: הנהלת ההסתדרות הציונית, [תשכ"ט].
  • נתנאל קצבורג, הרב מאיר בר-אילן והמדיניות הציונית בשנות השלושים, ניב המדרשיה, אביב (תש"ל) 212-235.
  • נתנאל קצבורג, מאגרותיו הראשונות של הרב מאיר בר-אילן, שנה בשנה (תשל"ה) 274-278.
  • נתנאל קצבורג [ע], אגרות: הרב מאיר בר-אילן, כרך א, רמת גן: אוניברסיטת בר-אילן, תשל"ו.
  • דוד שמש, הרב מאיר בר-אילן: דמותו של מנהיג, ירושלם: משרד החינוך והתרבות - אגף החינוך הדתי, תשל"ט.
  • יהושע הוטנר, הרב מאיר ברלין ו"אנציקלופדיה תלמודית", הדרום מט (תש"ם) 165-173 [נדפס גם בנפרד].
  • יהושע הוטנר, האנציקלופדיה התלמודית ויוצרה, שנה בשנה (תשמ"ב) 341-350.
  • אריה סטריקובסקי [ע], הרב מאיר בר-אילן: ממנהיגי הציונות, ירושלים: משרד החינוך, התרבות והספורט - מינהל התרבות - האגף לתרבות תורנית, תש"ס.
  • חוה אשכולי ווגמן, בין הצלה לגאולה, הציונות הדתית בארץ ישראל לנוכח השואה, יד ושם ירושלים תשס"ד.
  • דינה פורת [ע], שואה ממרחק תבוא, אישים ביישוב הארץ ישראלי ויחסם לנאציזם ולשואה 1933 - 1948, יד בן צבי ירושלים תשס"ט עמודים 137 - 163.

קישורים חיצוניים

ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא הרב מאיר בר-אילן בוויקישיתוף

הערות שוליים

  1. ^ אנצקלופדיה של הציונות הדתית, עמ' 334
  2. ^ הרבנית בילה ברלין, הצופה, 18 באוקטובר 1944, עמ' 10
  3. ^ אגרות הראי"ה, חלק ב', עמ' יד.
  4. ^ על אודות האגודה ראו: הרב פרופ' נריה גוטל, 'פרוטוקול האגודה להוצאת כתבי הרב קוק', סיני קכו-קכז, ניסן-אלול תש"ס – תשרי-אדר תשס"א, עמ' שמ-שנג.
  5. ^ י. אופיר, דרכו האחרונה של הרב בר-אילן ז"ל, חרות, 19 באפריל 1949
  6. ^ הלוית הרב ברלין, מעריב, 18 באפריל 1949
  7. ^ מאות התייחדו עם זכרו של הרב בר אילן ז"ל, הצופה, 12 באפריל 1955
  8. ^ הצפה - אודות העיתון באתר הספרייה הלאומית
  9. ^ הקדמת הרב צבי יהודה קוק לספר אורות.
  10. ^ המכתב מתוך הספר: פדות: הצלה בימי השואה, נ' קצבורג (עורך),רמת גן תשמ"ד, עמ' 19.
  11. ^ מתוך מכתב הרב ברלין אל הרב גרודזנסקי, ה' בשבט ת"ש [10]
  12. ^ מנהיגות ציונית-דתית בימי השואה: הרבנים בר-אילן (ברלין) ומימון (פישמן), חוה אשכולי, עמ' 151, בתוך הספר: שואה ממרחק תבוא : אישים ביישוב הארץ-ישראלי ויחסם לנאציזם ולשואה, 1948-1933, עורכת דינה פורת, 2009.
  13. ^ המכתב מתוך הספר: פדות: הצלה בימי השואה, נ' קצבורג (עורך),רמת גן תשמ"ד, עמ' 20.
הערך באדיבות ויקיפדיה העברית, קרדיט,
רשימת התורמים
רישיון cc-by-sa 3.0

31738373מאיר בר-אילן